אלמנתו של יקיר לוי בריאיון ראשון: "יש אנשים שלא יישנו טוב כשהם יידעו שראיתי הכול"

"הטלפון שלו רק נתן לי את החותמת הסופית שלא הייתי פרנואידית". במילים החדות האלה מדייקת מיטל לוי את התחושות שמלוות אותה מאז הטרגדיה שחוותה, כשבעלה, איש העסקים וכוכב הריאליטי יקיר לוי ז"ל, נפטר כשנפל מקומה 28 של מלון יוקרה במיאמי. "היו אנשים במעגל שלו שהייתה לי הרגשה לא טובה לגביהם עוד לפני שזה קרה. בדיעבד, הלוואי שהייתי צועקת את זה יותר חזק".

עכשיו, כשמסך העשן והשמועות מתחיל להתפזר, מדברת אלמנתו לראשונה ומביאה את האמת שלה - נקייה, כואבת ונטולת מסכות. היא שופכת אור על הלילה שלפני, מפנה אצבע מאשימה כלפי האנשים בתוך המעגל הקרוב שניצלו את טוב לבו של בעלה ופגעו בזוגיות שלהם - ושולחת מסר נחוש לכל מי שמעביר עליה ביקורת.

"יקיר היה בן אדם שפשוט חי ונשם אנשים, תמיד נותן את הלב ומוכן לעזור לכל אחד גם בשעות הקטנות של הלילה", פותחת מיטל את דבריה בחיוך כשהיא מדברת על יקיר, כחודש וחצי לאחר מותו הטרגי. "בהתחלה היה לי קשה להכיל את זה; אני הגעתי ממקום ביישני וסגור יותר, אבל עם הזמן למדנו לקבל זה את זו, והוא היה בן זוג מדהים שלא החסיר ממני דבר".

יקיר, שהתפרסם בדוקו-ריאליטי "האמריקאים" של רשת 13, תיאר בעבר כיצד הגשים את החלום האמריקני, כשהגיע לארצות הברית עם 300 דולר בלבד בכיס. בריאיון שקיים בדצמבר 2025 סיפר כי יש לו חברת שיקום מבנים משרפות ומהצפות.

"האבא הכי מגונן שאפשר"

מי שהיה אב שלושת ילדיה של מיטל - דניאל, אמה ואדם - השאיר חלל עמוק בבית המשפחה בלוס אנג'לס: "כאבא הוא היה מעורב ומגונן. תראי, גם אני כזו, אף אחד לא יתעסק עם הילדים שלי - אבל בראייה שלי גם חשוב לתת לילד את הכלים להתמודד בעצמו כי אני לא אהיה שם כל הזמן. אצלו אין, הוא היה הכי מגונן שאפשר. היה לו חשוב להיות נוכח בכל שיחה ובכל רגע מול הילדים, גם באספות הורים, באיסופים ממסגרות כשזה באמצע יום עבודה".

"הייתי בטוחה שלפעמים הוא מעדיף לקחת צעד אחורה ושלא צריך את שנינו, אבל היה לו חשוב להיות מעורב וזה הגיע בין היתר מחוויות מהילדות שלו", אומרת מיטל. "לדעתי, וגם כפי שהוא עצמו העיד, היה לו חסך מסוים כיוון שגדל ללא דמות אב ואימו עבדה קשה מאוד. מתוך המקום הזה תמיד היה לו רצון עז לתת לילדים בלי סוף, ואני הייתי זו ששיחקה את תפקיד 'השוטר הרע' ושמה גבולות. מאז מותו אני משמשת גם כאימא וגם כאבא ומרגישה את התפקיד הכפול הזה בעוצמה חזקה".

החיים הטובים של משפחת לוי הרחק מעבר לים מקבלים תפנית חדה כשב-21 ביולי בבוקר, כשהיא והילדים בביקור בארץ, מתעוררת מיטל ומבינה מיד שמשהו חריג קרה. "הייתי אז בצפון אצל אחותי", היא לוקחת נשימה ומתחילה לשחזר איך קיבלה את הבשורה הקשה. "דווקא בלילה הזה קמתי פעמיים ובסביבות חמש בבוקר חזרתי לישון. בערך בשבע ורבע לקחתי את הטלפון וראיתי מבול של שיחות שלא נענו - בעיקר מחבר טוב שלו בארץ, ובהמשך ראיתי שחיפשו אותי גם כמה אנשים ממיאמי".

חשבת לכיוון הזה?
"עוד לפני שירדתי מהמיטה הלב שלי התחיל לדפוק. הבנתי שמשהו נורא קרה, אי אפשר להסביר את זה - פשוט ידעתי שמשהו לא טוב קרה ושזה קשור ליקיר. התקשרתי לחבר שלו ושאלתי 'מה קרה'. הוא לא בישר לי בטלפון, הוא רק אמר: 'אני בדרך אלייך'. שאלתי אותו איך הוא יודע איפה אני והוא אמר את הכתובת. אמרתי לו 'בסדר' וניתקתי. התיישבתי על הרצפה במטבח ובכיתי, הבן הגדול דניאל בא אליי, התיישב לידי ושאל: 'אימא, מה קרה?'. אמרתי לו שהכול בסדר והבטחתי לו שיהיה בסדר, חיבקתי אותו והוא לא בכה. הוא פשוט ישב שם".

במשך דקות מורטות עצבים מחכה מיטל לחבר ומתקשרת אליו שוב: "שאלתי שוב מה קרה כי חשבתי בראש אולי זו תאונה או משהו - אבל הוא פשוט בכה בטלפון. הרגשתי שאני רוצה לדעת אבל בו-זמנית לא רוצה לשמוע".

"הייתי חייבת להיות בפוקוס בתוך הכאוס"

כעבור זמן קצר מגיע אותו חבר, מלווה בצוות רפואי, ומבשר למיטל כי יקיר נפל אל מותו. "ברגע שדבר כזה קורה מגיע מבול מטורף של הודעות ושיחות. לא הייתי מסוגלת לענות לאף אחד, חוץ מלאחותי שהייתה בעבודה וטסה אליי מיד עם בעלה". במקביל לאותם רגעים קשים, מיטל נדרשת לעסוק בבירוקרטיה ולפני שהיא מעכלת שבעלה כבר לא יחזור, היא מתחילה לתפקד מרחוק. "עניתי לחבר של יקיר במיאמי שהיה שם עם הגופה. הוא אמר לי: 'מיטל, אני חייב אותך איתי כדי למלא את הטפסים'. הייתי צריכה פתאום להשיג את הביטוח הלאומי האמריקני, הדרכונים, תעודת נישואין... הייתי חייבת להיות בפוקוס בתוך כל הכאוס. זה גם תהליך שעלה המון כסף, ואנשים טובים תרמו שם כדי לעזור לנו".

איך סיפרת לילדים?
"העובדת הסוציאלית אמרה לי פשוט לספר את זה - להגיד שאבא מת, שאבא נפל. הייתי צריכה לומר את זה הכי שחור על גבי לבן. כשנכנסתי לחדר הם התיישבו. הם עדיין לא קלטו מה עומד לקרות, לא הייתה להם שום הרגשה מוקדמת שאני הולכת לספר להם דבר כזה. אני לא זוכרת כמה זמן זה נמשך, אבל פשוט היה שקט מוחלט בחדר".

"אמה, שהיא כמעט בת 11, פשוט פרצה בבכי של החיים. היא עשתה לעצמה שריטות מרוב הלם וממש פחדתי שתפגע בעצמה. דניאל, שהוא בן 12, בכה, לקח את הטלפון והתחיל לחייג אליו. פשוט חיבקתי אותם ובכיתי ביחד איתם".

"באיזשהו שלב אמה רק המשיכה לבכות, ודניאל התחיל לשאול שאלות. כשהוא שאל מה קרה, אמרתי לו בקצרה שהוא נפל ממרפסת. אז דניאל שאל אותי אם סבתא שרה, אימא של יקיר, כבר יודעת, כשאמרתי לו שכן הוא חייג אליה. פשוט התחבקנו ובכינו ביחד, ואמרתי להם שאני פה בשבילם ואני כאן איתם".

אדם, הבן הקטן שלכם, מבין את המשמעות?
"אדם בן ארבע, ואגב הוא מאוד דומה ליקיר - גם באופי וגם במראה החיצוני, קופי שלו. בהתחלה הוא לא באמת הבין, הוא היה אומר הרבה 'אבא במטוס'. כל מי שנכנס אלינו הביתה הוא היה שואל אותו 'אתה מכיר את אבא שלי? בוא אני אראה לך את האופנוע שלו'. היום הוא כבר פחות מזכיר אותו ישירות, אבל פתאום משהו קטן מציף את זה".

מתי הייתה השיחה האחרונה שלך עם יקיר?
"התכתבנו בלילה שלפני, בשעון ישראל. דיברנו על הילדים, התכתבות זוגית רגילה לגמרי".

כשנשאלת מיטל מה הייתה אומרת לו אם הייתה יודעת שזו שיחתם האחרונה, היא מעלה לראשונה דמעות ומתקשה לענות. לבסוף היא עונה בקול חנוק: "בדיעבד, יש המון דברים שהייתי רוצה להגיד לו ולא אמרתי. קשה לי מאוד לחשוב על זה".

יש המון שמועות סביב נסיבות המוות שלו. בהתחלה זה דווח כאירוע אובדני, ואז המשטרה החליטה לשנות כיוון. מה בדיוק קרה שם?
"אני לא יכולה להגיד בדיוק כי כידוע חקירות משטרה לוקחות זמן, אני יכולה להגיד דבר אחד - הוא לא התאבד. אין סיכוי שהוא היה עושה את זה. עובדה שמהר מאוד הבינו שזה אירוע מורכב והזמינו צוות חקירה מיוחד כדי לבדוק אם יש חשד פלילי או רקע אחר. החקירה שם עדיין נבדקת לעומק".

"הרגשתי שזה עוד חלק בפאזל"

לפני כשבועיים נסעה מיטל למיאמי, נפגשה עם הקצין שאמון על החקירה ואספה מתחנת המשטרה את חפציו. בין הדברים נמצא גם מכשיר הטלפון האישי שלו, שלדבריה עוזר לה לשפוך אור רבות על שאלות כאלו ואחרות עליהן לא היו לה תשובות. "מאז מותו דיברתי עם חלק מהחברים שהיו איתו שם, חלקם ישר התקשרו אליי והיה להם חשוב מאוד לדבר ולפגוש אותי, וחלקם התחמקו. הרגשתי שזה עוד חלק בפאזל שנכנס למקום. הבנתי כמה חשוב להקשיב לקול הפנימי שלך - הוא אף פעם לא מטעה".

מה הכוונה?
"היו אנשים מהמעגל של יקיר שראיתי את הכאב האמיתי שלהם ואת האהבה הטהורה שלהם אליו, אלה אנשים שיש לנו זיכרונות משותפים איתם עוד מהתקופה שגרנו בניו ג'רזי. ראיתי את הטוב שלהם והם חיבקו אותי מכל הלב. מנגד, היו אנשים שראיתי אצלם משהו אחר לגמרי, והייתה לי הרגשה לא טובה לגביהם עוד לפני שזה קרה. בדיעבד, הלוואי שהייתי צועקת את זה יותר חזק - אולי יקיר היה נפגע פחות. התברר שהם לא באמת היו חברים שלו. הרבה דברים שחשדתי לגביהם - קיבלו חותמת סופית כשהטלפון שלו הגיע אליי. בואי נגיד שיש אנשים שלא יישנו טוב בלילה כשהם יבינו שראיתי הכול".

איפה החקירה עומדת היום? מה בעצם יודעים?
"החקירה לא הסתיימה, היא עדיין פעילה לגמרי. מחכים לתוצאות של כל מיני בדיקות שהמשטרה עדיין חוקרת. אבל לגבי שמועת ההתאבדות אני אומרת חד וחלק - הוא לא התאבד. אני מכירה את יקיר, אני יודעת איך הוא עובד. הוא לא היה עושה דבר כזה לעצמו ובטח שלא לילדים. כרגע אני גם שמה את הילדים בצד מכל השמועות, הם לא יודעים ולא באו אליי בשאלות. כשהחקירה תסתיים - אגיד לילדים רק את האמת. זה גם לא אירוע פלילי כי יקיר לא התעסק עם עבריינים ולא היה בעולם הזה, למרות שניסו להכניס אותו למקומות כאלה. וזה מגיע דווקא מאנשים במעגל הקרוב, מקרבה ראשונה-שנייה".

את נשמעת מאוד טעונה על אנשים שאת מתארת שהיו קרובים אליו.
"הרגשות שלי מאוד מעורבים. מצד אחד אני אומרת: זה מה שאלוהים החליט ואי אפשר לשנות את זה. מצד שני, אני שואלת מתוך כאב מטורף: למה אנשים שהיו במעגל הקרוב אליו פגעו בו? למה הכנסתם אותו למקומות כאלה? ביקשתם ממנו עזרה על משהו פלילי שהסתבכתם בו, ולמה הייתם צריכים לגרור אותו פנימה? למה הרסתם אותו?"

"היו המון נורות אדומות שהכעיסו אותי עוד לפני שהוא נהרג. שאלתי למה מנצלים אותו ותמיד ניסיתי לשמור עליו, ויקיר ידע את זה. הוא היה אומר לי 'את כמו אימא שלי, מספיק', אבל לטוב ולרע הוא אהב את זה שהגנתי עליו. פחדתי שיפגעו בו, שינצלו אותו. וזה בדיוק מה שקרה - ניצלו את טוב הלב שלו, ניצלו את הכסף שלו, והיו אנשים שאפילו ניסו להרוס את הזוגיות שלנו ולקחו אותו למקומות רעים. בשלוש וחצי השנים האחרונות פגעו לנו בזוגיות ובשנה האחרונה הרגשתי שמשהו לא תקין - ולא טעיתי. שוב, אישה חייבת להקשיב לאינטואיציה שלה".

"ילדים מרגישים הכול, אי אפשר להסתיר מהם"

"כשהגעתי למיאמי וקיבלתי את הטלפון שלו, אגב, הייתה בי אולי תקווה קטנה שאפתח את המכשיר ואגלה שסתם הייתי פרנואידית והכול היה רק בראש שלי, אבל לא - הטלפון רק חיזק ואימת את כל החשדות שלי. אנשים מבחוץ הסתכלו עליי לפעמים כעדינה או תמימה מדי, חשבו שאני 'חיה בסרטים' ולא יודעת מה קורה. אז תני לי להגיד לך - אני יודעת המון, ואני יודעת את האמת. אני שומרת על הפרטיות של יקיר ושל הילדים, אבל המציאות לא תמיד ורודה. בתקופות שהיה לנו קשה בזוגיות הילדים ידעו, אני אימא שחשוב לה לשתף ולהביא את המציאות כפי שהיא. ילדים מרגישים הכול, אי אפשר להסתיר מהם, ובטח שלא בדור של היום וחשוב לי להראות להם שאפשר להתמודד עם קשיים".

"עכשיו למשל אני מראה לילדים שהחיים חזקים מאיתנו ושצריך להמשיך לחיות כי זה מה שיקיר היה רוצה. אני מקבלת על זה ביקורת: שואלים 'למה את מחייכת?', 'למה הלכת לבת מצווה?'. שכל אחד יעשה מה שנכון לו. מה אנשים מצפים, שאכנס לדיכאון במיטה ואראה לילדים שלי שאפשר להתרסק? אבא שלהם למעלה רוצה שנשמח, ואני מאמינה בלהיות חזקה בשבילם".

יש המון שמועות וטוקבקים מסביב. איך את מתמודדת עם החטטנות הזו?
"מהטוקבקים ברשת אני לא מתרגשת, אני מבינה מאיפה זה מגיע. ליקיר היה לוק שאי אפשר לפספס עם המשקפיים, הזקן והסגנון שלו והכירו אותו מהטלוויזיה. אנשים סקרנים, ואני אפילו מקבלת את הסקרנות הזו באהבה. כשאנשים זרים ברחוב עצרו אותי ושאל אותי מה קרה הבנתי את זה. גם כשמישהו שלא מכיר אותנו כותב באינטרנט שקרים על 'עסקים עברייניים', אני מבינה שזה מגיע משעמום ומטיפשות שמאחורי המקלדת".

"אבל יש אנשים שכן ידעו דברים והוציאו אותם החוצה - ופה זה כבר רוע טהור. זו לא טיפשות וזה לא שעמום, יש פה כוונה לפגוע. אם היית חבר, ואחר כך אתה משתמש במידע אישי מחדרי חדרים כדי להראות 'הינה, אני יודע מה קרה' - אתה פשוט לא חבר וזה כואב לי בעיקר בשביל יקיר. 'חברים' אמרו הרבה דברים, אבל ליקיר לא היו חובות, ומאיפה בכלל החוצפה לדבר ככה?".

הופתעת מאנשים?
"מבחינתי זו עוד אכזבה ועוד שיעור לחיים. אבל כואב לי על יקיר שסמך על אנשים שהתגלו כרעים, ולצערי הוא לא הבין את זה בזמן. הוא היה בן אדם של אנשים, לא היה אירוע שלא היו דוחפים לו מיקרופון כדי שישיר, ולא היה אדם שזקוק לעזרה בבית ולא היה מקבל ממנו סיוע. יום לפני שהוא נהרג, מישהו עוד בא אלינו הביתה וביקש יעביר עבורו חבילה לארץ. ודווקא אותו אדם, מישהו שהולך עם ציציות ושומר שבת, הוא זה שריכל ודיבר עליי רעות אחרי המוות".

"תקשיבו לקול הפנימי שלכם"

"אנשים מרשים לעצמם לדבר ולרכל, ואני אומרת: אם אתם כל כך חכמים ומחשיבים את עצמכם לאנשי עסקים - מאיפה אתם יודעים מה על שמי, מה שלי, או איזה סיסמאות יש לי? מאיפה החוצפה להגיד שאני באה לגזול? בחיים לא בגדתי, לא פיזית ולא נפשית, בחיים לא לקחתי כסף שלא שלי ולא שיקרתי. אין לי מה להסתיר ואני לא מפחדת מאף אחד".

חשוב לך להשמיע את הקול שלך.
"מאוד. זה כדי שאנשים יבינו שהם לא יודעים כלום. ויש לי גם טיפ זהב לכל גבר או אישה: אם אתה לא רוצה שאשתך תצטרך לחטט לך בטלפון ביום מן הימים כדי לגלות סיסמאות - תכתוב פתק קטן עם הקוד לטלפון, הסיסמאות והבקשות שלך, שים אותו במעטפה קטנה באחד הארונות בבית. מבטיחה לך שיום אחד כשהיא תעשה סדר היא תמצא את זה - בדיוק כפי שהיא צריכה".

"והמסר הכי חשוב שלי - גם לילדים שלי וגם לכל אדם: תקשיבו לקול הפנימי שלכם ותבדקו טוב-טוב מי הסביבה שלכם. תהיו ברגע של שקט עם עצמכם ותסתכלו מי באמת נמצא לידכם. לפעמים דווקא החבר הכי מצחיק, זה שאתם איתו כל יום בטלפון, בקבוצות וואטסאפ ובטיולים - הוא לא החבר הנכון, ובמאני-טיים הוא לא יהיה שם בשבילכם. לפעמים יש שם קנאה, צרות עין וחוסר פרגון".

לאן זה הוביל אותך?
"כשעלתה הסדרה וראיתי את התגובות, הבנתי את המטרה שלי. יש המון נשים בחו"ל שסוג של כלואות במצבים מורכבים. הבעלים לרוב מפרנסים, הנשים בבית, והשליטה הכלכלית נמצאת כולה בידי הגבר. אומרים לפעמים 'זו בחירה שלך לא לעבוד', אבל לנהל בית עם ילדים בחו"ל זה מורכב מאוד: הנסיעות לבית הספר, השפה הזרה, או היעדר העזרה מהמשפחה והסבים שנמצאים בארץ".

היום את זו שמנהלת את העסק. איך מתמרנים בין האבל לבין התפעול של כל מה שמסביב?
"בהתחלה שמעתי מהרבה אנשים אזהרות: 'אל תיתני את זה... אנשים יכולים לנצל את המצב'. אנשים באו אליי באמצע השבעה ואמרו לי: 'אני אטיס מישהו שיעזור לך בעסקים'. אמרתי לעצמי בלב 'לא'. הייתי בהלם מוחלט מהסיטואציה, מאוכזבת, והרגשתי שפשוט עומדים מולי נוכלים. תוך כדי שאת מנסה לעכל את האסון, את מבינה שאת מרגישה שמנסים לנצל אותך.

"אבל בסוף, עשיתי מה שאינטואיציה שלי אמרה לי. נעזרתי ועדיין נעזרת באנשים ספציפיים שדעתם הייתה חשובה ליקיר. כרגע העסק עובד ואני מרגישה שאני בידיים טובות, יש לנו מנהל עבודה שהיה יד ימינו של יקיר - בן אדם זהב, לא ישראלי, שעובד מתוך רצון אמיתי לעזור למפעל החיים של יקיר. זה עדיף מלהכניס איזה 'שותף ישראלי' - אין לי צורך בזה. אני יודעת איך העסק אמור לעבוד, ואת הפרטים הקטנים אני לומדת תוך כדי תנועה. אחד החברים אפילו נפגע ממני והפסיק לדבר איתי רק בגלל שלא נתתי לו גישה למסמכים ולעסק. בכנות? לא הבנתי ממה הוא נפגע או מאוכזב. תשמעי, חוויתי אכזבה גדולה מהרבה אנשים מהמעגל של יקיר".

ומה לגבי העתיד? את מתכננת לחזור לישראל?
"כן. אין לזה קשר לעסק - העסק יכול להמשיך לפעול בשלט רחוק, או שאחליט למכור או להכניס שותף בהמשך. אני לא יוצאת כרגע בהצהרות, אבל אני יודעת בדיוק מה יקיר רצה מהשיחות שהיו לנו. אני הולכת עם ההרגשה שלי לטובת הילדים. חשוב לי שהם יראו אימא נוכחת ולא אימא שעובדת סביב השעון ונעלמת. אני כן יודעת דבר אחד בוודאות: אני רוצה וצריכה לחזור לישראל - הבית שלי הוא שם".