"לא אכפת מה אני לובשת ואם התקלחתי": החוף שהפך לעיר הזולות של ישראל

בשעת בין ערביים, לא הרבה לפני השקיעה, יהלי קמחי, רות מולינס, תמרה בירן ויניר הלל יושבים יחד בזולה מול הים בחוף נווה ים, שותים ומדברים. במבט ראשון אין שום דבר חריג בתמונה הזאת: ארבעה בני 16 עד 18, עוד חבורת קיץ שנמרחת על החוף בשעות שבהן החום מתחיל סוף־סוף לרדת. רק ששעה בלבד לפני שהגענו לחוף, יהלי עוד לא הכיר את רות ותמרה.

יהלי, בן 16, הגיע מרעננה עם גדוד של חברים, הקדים אותם בדרך אל החוף ולא הצליח למצוא את הפינה שאליה היו אמורים להגיע וחיפש להעביר את הזמן. "אני באתי לפה עם חברים שלי בזולה אחרת", הוא מספר. "לא ידעתי איפה הזולה שלי, ואז הן באו ועזרו לי, וככה התחברנו". "הוא הסתובב ולא מצא את עצמו, הוא עמד בחוף למטה", מספרת רות, בת 18. "קראנו לו, שאלנו אם הוא לבד. הוא בא לשבת איתנו, אחר כך הוא מצא את החברים שלו, אבל בינתיים כבר ישבנו פה ודיברנו".

"אתה בא להכיר אנשים בגיל שלך, נחמדים, מכל הארץ", אומרת תמרה. "מלא אנשים שבאים לאותו וייב, להיזרק בחוף. בזולה, והכי כיף בעולם". ויניר, הצלע הרביעית, מוסיף: "אנשים טובים. יש אנשים טובים פה". עוד נחזור לחבורה הנחמדה הזאת, שנוצרה כמעט במקרה בתוך שעה אחת בלבד. אבל לפני כן כדאי להתרחק ממנה כמה צעדים, להרים את הראש מהזולה ולראות איפה בדיוק כל זה קורה.

זו רצועה בת כארבעה קילומטרים, הנמתחת בין שמורת הטבע הבונים לקיבוץ נווה ים - ממש מול אסדת הקידוח לווייתן. כעת, בשיא הקיץ, כל אותם ארבעת הקילומטרים מרוצפים זולות לכל אורכם. מי שיגיע לכאן כעת, יתקשה לתפוס לו פיסת נדל"ן כדי להקים בה אוהל משל עצמו.

לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן

"זה הקיץ האחרון"

את עידן אלסר, תיכוניסט מאלון הגליל, פגשנו כאן ביום שבו עבר טסט. בבוקר הוא יצא מהזולה, נסע עד נצרת, עבר את המבחן - ואז עשה את הדבר הטבעי מבחינתו וחזר היישר לחוף, אל הזולה שבה הוא מתגורר כבר שבוע עם קבוצת חברים. הטסט בנצרת (טסט ראשון, הוא מדגיש), לא היה הגיחה היחידה שלו הביתה: קודם לכן חזר לתור לרופא, וביום אחר יצא לשיעור נהיגה. האם זה אומר שבפועל העביר את הבית לחוף? הוא עונה בלי להתלבט: "בדיוק".

עידן וחבריו עולים עכשיו לכיתה י"ב. בעוד שנה, אצל רובם, החיים כבר ייראו אחרת. "זה הקיץ האחרון", אומרת אחת מבנות החבורה, ועידן מסכים - מבחינתם זה החופש הגדול האחרון לפני הגיוס. "אני לא רוצה שיהיה לי שום יום ריק ומבוזבז", הוא אומר. בבית, הוא מסביר, החופש הגדול כבר מזמן אינו באמת חופש. "כשהייתי בבית כל החודש, עבדתי כל יום בשתי עבודות. הייתי מסיים עבודה והולך ישר לעבודה השנייה. רק בערבים יש זמן להיפגש עם חברים וגם אז לא להרבה, איזה שלוש-ארבע שעות". כאן, לעומת זאת, "קודם כול חברים. וגם, יש לך פה איזה שקט וחופש שאין בבית".

אלא שכדי להחזיק עוד קצת בילדות, הם צריכים כאן דווקא להיות יותר מבוגרים. אין הורים בזולה, ואת החופש הגדול הזה צריך גם לתחזק: הם עושים קניות, סוחבים ציוד, מכינים לעצמם אוכל, מנקים ומנהלים בעצמם את המקום שבו הם ישנים. יובל מורנל, גם הוא מאלון הגליל, אוהב את הצד השני של אותה עסקה. "לפעמים בחופש הגדול יוצא שאתה המון בבית ומבזבז את היום בטלוויזיה ובטלפון. פה אין לך את זה, אתה חייב קצת להשתחרר מהמסכים. אתה כאילו מכריח את עצמך לחיות בפשטות עם חברים, וזה היום שלך. אתה מכין לעצמך את האוכל, מסתדר לבד".

כמה זולות משם, אבישג, יעל ובוסתן, שלושה חיילים שכבר יצאו לחופשת השחרור, עמלים על הרכבת הזולה שלהם. גם הם זה עתה הגיעו, והתוכנית היא להעביר כאן לפחות שבוע לפרידה וסיכומים עם חברים מהצוות. אבישג מספרת שגם ההגעה עצמה לחוף דרשה הכנות. "עושים רשימה של הדברים, שולחים בקבוצה בוואטסאפ ואומרים 'תשתפצרו, מה אתם יכולים להביא'". היא מוסיפה כי "תמיד יש מישהו שיש לו יותר ציוד בבית. במקרה הזה אין מישהו כזה בצוות, אבל יש עגלה וג'יפ וזה". את הציוד עצמו, מוסיפה יעל, הכינו במשך יומיים.

ההשקעה הגדולה ביותר של השלישייה החזיקה מעמד זמן קצר בלבד. "הבאנו לכאן משהו ממש מגניב, שלצערנו מתברר שאסור", מספרת יעל. "הבאנו כיור, חיברנו אליו משאבה שעובדת על חשמל, והיה לנו ממש ברז", היא מתגאה. המשאבה פעלה באמצעות מצבר ושאבה מים מג'ריקן, אבל אנשי האכיפה הורו להם לפרק אותה. "השארנו רק את הכיור כדי שיהיה נוח לשטוף".

"הולכים על הקו המינימליסטי"

בזולה אחרת אנחנו פוגשים את משפחת הורוביץ. מורן ונועם מהיישוב שלפים, הגיעו ליומיים עם הילדים, אבל המשפחה כבר מחזיקה דריסת רגל משלה בעיר הזולות: לבנם בן ה־16 יש זולה אחרת, שאותה הקים עם חברים בתחילת הקיץ. "הם יותר פעילים פה מאשר היו בשנתיים בבית הספר", אומר נועם. "ילדים בני 16 באו, הרימו זולה, הם פה גולשים כל היום, מכינים לעצמם אוכל, מנקים את המקום. זה תענוג". הוא גם מקפיד להבהיר מי לימד את מי: "הוא למד את זה דווקא מאיתנו, ההורים, ומהורים של חברים".

הזולה שבה יושבת המשפחה שייכת לחברים. כמו כמעט בכל בית ישראלי, גם כאן, רגע לפני שמקפלים עוד יום, מישהו עובר עם מטאטא על הרצפה. רק שכאן זו מורן שמטאטאת את המחצלות שעל החול. המטבח נראה מצויד היטב, הכלים מסודרים, ולרגע קל לשכוח שכל הבית הזה נמצא על חוף הים. נועם, מצדו, מתעקש שלא נתבלבל. "זה דווקא המינימום של המינימום. יש פה כלים שעוברים משנה לשנה. כל שנה אורזים את זה, שמים באיזה מחסן ומחזירים", הוא מבהיר. "אין פה מים, אין פה חשמל. בסוף הולכים על הקו המינימליסטי".

בכלל, משפחת הורוביץ הייתה אמורה להעביר את החופשה הזאת במקום אחר. "הדרכון של הבת שלנו היה ללא תוקף, אז באנו לכאן", מספרת מורן ומצביעה על גוני בת ה־8. אבל מבחינתה התקלה דווקא השתלמה. "הרבה יותר כיף פה", היא אומרת. כשהיא משווה את המקום לסיני, היא מוסיפה: "הכול בשליטתנו, אין כאן מישהו מעל הראש שלנו. הווייב דומה. ים וכלום". מורן ממשיכה לתאר את המקום שאותו בחרו לחופשת הקיץ: "אתה מסתדר פה בלי כלום. אתה בכלל לא מתעסק עם כסף. אתה לא יכול להביא הרבה דברים. צריך לדייק במה שאתה מביא, וזהו, עם זה אתה מסתדר".

"בגד ים לבוקר ובוקסר לערב"

לזולה של יואב וחבריו, חבורה שמגיעה מירושלים, אנחנו מגיעים לאחר שהחשכה כבר ירדה, באמצע ארוחת ערב. גם שם הלוגיסטיקה כבר הולידה שיטות משלה. כביסה, למשל, כמעט אינה בעיה אם כמעט אין בגדים. "יש לי בוקסר לערב ויש לי בגד ים לבוקר, ואני מחליף ביניהם", מסביר יואב. "קם בבוקר, מחליף לבגד ים, מגיע הערב, עושה טבילה אחרונה, יוצא ושם בוקסר. זה מדהים".

מקלחת במים מתוקים היא כבר אירוע נדיר יותר. "אני עשיתי מקלחת אתמול, פעם ראשונה מזה שבוע, במים מתוקים", אומר יואב. "הלכנו עם האוטו למלא מים והתקלחנו עם סבון. היה כיף מאוד". לפני כל אלה, צריך להקים את המקום. "עושים נגלות מהאוטו לחוף, שזה אקט רציני. שנה שעברה לקח לנו שלוש שעות, כי היינו רק שנינו. השנה הבאנו עוד שני עוזרים, ופה עזרו מאוד כמה ילדים שהיו בחוף. אבל בגדול זה בין שעה לשלוש שעות של סחיבה, ואז יש לך הקמה, שזה עוד חצי יום".

אצל חלק מהאנשים כאן, הקיץ הזה התחיל הרבה לפני אוגוסט. רות מולינס, שפגשנו בפתיחה, מדברת על המקום כמעט במונחים של עונה שחוזרת בכל שנה. "הקסם זה שאתה מגיע לפה, פוגש אנשים שלא פגשת שנים… הבן אדם שהזולה הזאת שלו זה בן אדם שהכרתי פה שנה שעברה, ובזכותי הוא נכנס גם לעמותה שלנו. זה מקום שפשוט מעלה לך הרגשה מיוחדת כזאת".

בעוד אנחנו עוברים בין הזולות, חוזרת שוב ושוב אותה גיאוגרפיה: עמק יזרעאל, הגלבוע, משגב והגליל התחתון. "אצלנו בנהלל, לקראת פורים ופסח כבר יש תכנון מתי הולכים", מספר עידו שוקרון, בן 17 וחצי מקיבוץ חנתון ותלמיד ויצו נהלל. "אנחנו מחכים לזה כל השנה. זה ה'פיק' של הקיץ בשבילנו". שוקרון עצמו מתקשה להסביר מתי בדיוק נולדה המסורת הזאת, וגם לא מתיימר לדעת. כשאנחנו שואלים אם הוא מדמיין את עצמו חוזר לכאן גם אחרי התיכון, הוא משיב: "אני מאמין שכן, בשביל הזיכרונות".

הגר קליך וחבריה הם מהחלוצים של המקום. את הזולה שבה הם יושבים הקימו כבר לפני שלושה חודשים. "היינו יחסית מעט. זה מקום של שתי זולות, ועכשיו, כמו שאתה רואה, יש פה זולה בכל מקום. אין לך מקום להכניס עוד. כשהתחלנו במאי הייתה פחות אווירה, אבל עכשיו, כמו שאתה רואה, הכול פה ילדים. בגלל זה כיף, כי אתה מתחבר פה עם אנשים מכל הארץ". קליך מעין הוד, מכירה את החוף עוד הזה עוד מהילדות. "כשהיינו קטנים היינו פה חודש כמעט בכול שנה, מגיל ממש קטן. בשנים האחרונות באמת יצא פחות, גם בגלל המלחמות, גם בגלל הקורונה. זה באמת הכי כיף בעולם".

אצל יואב, רשימת האורחים מחליפה הרכב כמעט מדי יום. "אתה מקים את הזולה וכל הזמן באים אליך חברים", הוא אומר. "זה כל הכיף. חברים מהלימודים, חברים מהצבא, חברים מהמושב, חברים מהחיים".

"לא אכפת לי מה אני לובשת ואם אני מתקלחת"

חבריו של אורי מכריזים עליו כעל "אדריכל זולות בכיר". אורי ילובסקי, בן 22 ממושב רם־און שבגלבוע, מגיע לכאן כבר תשע שנים - מאז שהיה בן 14. השנה, לראשונה, הוא לא הקים זולה משלו והסתפח לזולה שבה יושבות גם ליה אבידן, בת 24 מרקפת שבמשגב, ומאיה עברון.

אבל בשנים האחרונות חייו התרחשו רחוק מאוד מהחוף. פחות מחודש אחרי 7 באוקטובר הגיע לעוטף כדי להתנדב במשקים חקלאיים. כשנדרש מקום לינה למתנדבים שהביא איתו, הקים את "בית המתנדבים". בהמשך, לדבריו, הכניס את הפרויקט לארגון "לב אחד", הקים עוד חמישה בתים בעוטף והביא לאזור יותר מ־300 צעירים כדי לגור, לעבוד ולהתנדב. אחר כך הוא הקים בתים דומים גם בצפון, ובחודשים האחרונים שימש רכז צעירים במועצה האזורית אשכול.

כשאנחנו שואלים אותו איך אפשר להעביר כאן חודשיים, הוא מתחיל דווקא במה שקורה בעשרת החודשים האחרים. "איך אפשר להעביר חודשיים? קורעים את התחת עשרה חודשים. אני כל השנה עובד, קורע את עצמי, בשלוש השנים האחרונות בכלל. איך מעבירים פה חודשיים? בגדול, אני אומר שכלום. באמת. בקטע טוב לא עושים כלום. אני קם בבוקר, מכין לעצמי ארוחת בוקר, אחרי זה 100% עושה טבילה בים, נכנס לגלוש. היא מנגנת", הוא אומר ומביט בליה. "אני קראתי ספר היום. יש לי פה רדיו, חצי יום שמעתי רדיו".

"כשהגעתי לפה כשהייתי בן 14 הרגשתי שזה המקום שהכי מרגיע אותי עם הפרעות קשב וריכוז", הוא אומר. "בשנים האחרונות זה כבר מעבר לזה, זה המקום שאני הכי מרגיש שאני מטעין את הסוללות. אני יודע שאני עכשיו הולך לעבוד ולקרוע את התחת ולתת הכול, ולא יהיה לי את השקט שלי. יש פה משהו במקום הזה של 'אני בא לפה בשביל עצמי'. 100% חושב על עצמי".

ליה מכירה היטב גם את הצד הבודד של השהייה הזאת בחוף. היא חזרה לאחרונה מטיול ארוך במזרח והגיעה לכאן בתקופה שבה, לדבריה, הסתובבה "במעגלים לחשוב מה אני". היא אומרת ש"העברתי פה שבועות לבד, וזה ממש ללמוד להסתכל על הבדידות הזאת בחיוך". היא מספרת שחלק מהתשובות כבר התחילו להתגבש אצלה: "אם בתל אביב פחדתי להיות לבד, פה - מי שבא, שיבוא. אין שום לחץ. יש לי ים, יש לי אותי, זה ממש הביא אותי לתובנה שאני בסדר".

עברון מסבירה שהמשיכה שלה למקום אינה רק לים. "הכול טפל. לא אכפת לי מה אני לובשת, אם אני מתקלחת, איך השיער שלי נראה. אתה פשוט נמצא פה", היא טוענת. "עכשיו רצינו לבשל, אז הלכנו ל'שכנים' להביא גז. יש פה משהו, וזה לא כי אנחנו על הים. אני באה לכאן בשביל להיות בדבר הזה שנוצר".

גם אצל ילובסקי המקום משמש כבר שנים חדר קבלת החלטות מאולתר. "איכשהו יצא לי שאת כל ההחלטות הכי טובות שקיבלתי עד כה בחיי, קיבלתי פה. זה מוזר קצת להגיד את זה, אבל אני מגיע לפה כל שנה אבוד. מה אני עושה עם החיים שלי עכשיו? איפה אני אגור, איפה אעבוד, מה נכון לי ומה לא נכון לי".

המחצית השנייה של אוגוסט כבר כאן, ואנחנו שואלים את ילובסקי אם סוף הקיץ מפחיד אותו. "פעם היה לי פחד מזה כל קיץ", הוא עונה. "בשנתיים האחרונות אני רק מחכה שהקיץ ייגמר. כי אני ממש רוצה כבר לראות לאן הקיץ הזה יוביל", הוא מבהיר. "אני מטעין פה את הסוללה בשביל שאדע לקבל את ההחלטה הכי טובה שאוכל, וגם לראות לאן היא תוביל אותי בשלב הבא".

"פעם לא היינו צפופים ככה"

לקראת השקיעה אנחנו פוגשים את אוראל מור יוסף. נרות וקטורת כבר מונחים בזולה, ומור יוסף חוגגת את יום הולדתה ה־40 לצד בן זוגה אסף. היא מגיעה לזולות בחופי הכרמל מאז שהייתה בת 18, מספיק זמן כדי לזכור את השנים שבהן כל העניין נראה אחרת לגמרי. "כשהייתי בתיכון היינו באים לפה ועושים מדורה", היא משחזרת. "היינו מביאים עצים, שמים שק שינה. קמים בבוקר בחום פצצות, לא היה לנו צל, נכנסים למים והולכים הביתה כי זה היה יותר מדי. ואז הגיע הקטע של הזולות".

לאט-לאט התפתח החוף הזה למה שהוא היום. "הבנים התחילו להביא ציליות, להביא בזנ"טים, והיו מקימים זולות. אחר כך אנחנו, הבנות, למדנו את זה מהם, והיו כמה זולות שהקמנו לבד", אומרת אוראל. אז, היא אומרת, לא נראתה כאן עיר האוהלים. "לא היינו צפופים ככה, לא היינו סרדינים. במעיין צבי, כשהחוף היה פתוח, הייתה אווירת בוקר אש. לא היו אנשים כמעט". היא מוסיפה כי "עם השנים היו עוד ועוד אנשים. פתאום התחילו גנרטורים, פתאום התחילו מוזיקה. עד שהממסד שם על זה את היד, היה פה טירוף. היו פה גנרטורים ומסיבות, היו עושים פה מסיבות רווקות ומסיבות רווקים ובלגן".

"עכשיו, בעצם זה שאני בת 40 והבנים בני 40 גם כן, אז אין כוח להקים זולות", צוחקת מור יוסף. הפעם היא שכרה אחת. "היום אין לי חברים שמגיעים עם זולות, אז חיפשתי מישהו להשכיר ממנו. ההצעה הכי מטורפת שקיבלתי הייתה 2,500 שקל ללילה. אמרתי לו יפה שלום, כי זה היה הזיה. פה אנחנו משלמים 500 שקלים ללילה".

גם הגר קליך מכירה היטב את השוק הזה. "יש פה כל מיני אנשים, בעיקר מקומיים מחוף הכרמל, שפשוט בונים זולה ועושים מזה עסק", היא מבהירה. "הרבה מחפשים לבוא, ויש כאלה שבאים מרחוק ולא יכולים לבנות ולהקים עכשיו. אז מי שזו הזולה שלו, לפעמים יש שבוע שהוא רוצה להיות בבית והוא מפרסם, ומישהו בא ומשלם לו. יש גם איזה חמש זולות ששייכות למישהו אחד, שזה העסק שלו".

יהלי וחבריו הגיעו לזולה בדרך אחרת לגמרי - דרך טיקטוק והרשתות החברתיות. "זאת פעם שלישית שאנחנו בזולה הזאת", הוא משתף. "הם אומרים שאם מישהו רוצה להשכיר, שידבר איתם. וזה גם לא יקר. איזה מאה שקל ללילה, ונותנים לך זולה". השוק הזה כבר מזמן אינו רק הסדר מזדמן בין חברים. בחוף אפשר למצוא גם מי שמקים כמה זולות מראש במטרה להשכיר אותן. בעלי ומחזיקי זולות כבר ניסו בעבר להיאבק בפעולות האכיפה בבג"ץ, ללא הצלחה.

"לא רואים חוף, רק טינופת"

בערב שבו אנחנו הגענו לחוף, אומנם הים היה רגוע ושקט מאוד, מה שכמובן חיזק עוד יותר את אווירת השלווה שעליה מצהירים בתוקף כמעט כל מי שדיברנו איתו. אבל לא תמיד זה כך. מרבית הרצועה שבה קמה עיר הזולות אינה חוף רחצה מוכרז, ולאורך השנים כבר אירעו כאן אסונות. ב־2017 טבע למוות הזמר והבמאי אמיר פרישר גוטמן בחוף לא מוכרז סמוך לנווה ים. גם השחקן אלון אבוטבול מת לאחר שיצא מהמים בחוף באזור והתמוטט.

גם השהייה עצמה בחוף כפופה לשורה ארוכה של מגבלות. המועצה האזורית חוף הכרמל מתירה לינה באוהלים רק באזורים שהוגדרו לכך, מגבילה מאהל ל־25 מ"ר, אוסרת הצבת מקררים, ספות, כורסאות ומזרנים וכן שימוש בגנרטורים וברמקולים. כמו כן, השכרת זולות ומתחמי אירוח אסורה לחלוטין.

מבחינת ילובסקי, גם מי שמנסה לציית לכללים מגלה מהר מאוד שלא תמיד ברור לאיזה גוף עליו להקשיב. "יש פה שני חוקים, שני גופים של המדינה, ואני לא יודע למי להקשיב", הוא אומר. לדבריו, מצד אחד יש כללים שמציבה המועצה האזורית ומצד אחר את פעולות הפינוי של רשות מקרקעי ישראל. "אני מבחינתי רוצה להיות פה כל הקיץ. אם אני מקשיב לחוקים של המועצה, אז אני יכול להיות פה, ואז מקרקעי ישראל פשוט באים ומפנים".

במועצה האזורית חוף הכרמל אומרים שהם מכירים היטב את התופעה ואת המשיכה של הציבור לחופים הפתוחים. כשלושה מיליון מבקרים פוקדים מדי שנה את חופי המועצה, ובקיץ העומס גדול במיוחד. לצד הרצון לאפשר לציבור ליהנות מהחוף, במועצה מדגישים כי השהייה הממושכת והציוד שמובא לזולות מייצרים בעיות בטיחות, תברואה, פסולת ועלויות כבדות של ניקיון ואכיפה.

אבל הדוחות על מזרנים וכריות הם רק חלק קטן ממה שהרשויות נאלצות להתמודד איתו. מור יוסף מפנה אותנו אל מה שנשאר מאחורי חלק מהזולות. "אם אתם לא מסוגלים להחזיר את הדברים שהבאתם לפה - כי לעשות נגלות זה חרא, זה לא כיף. חם, כבד, זה מבאס - אל תעשו זולה בים, זה לא בשבילכם". היא מצביעה לעבר סוכה שנשארה בשטח החוף נטושה. "תראה למשל את הדבר הזה, הסוכה הזאת, אף אחד לא ייקח את זה", היא מבהירה. "הם השאירו את זה פה והלכו, כי אין להם כוח".

גם תושב אחד היישובים הסמוכים, שמכיר את החוף במשך שנים, מתאר תמונה דומה. "דווקא בדרך הכורכר בתוך השדות, שם תראה את הלכלוך. שם תראה איפה כולם מחרבנים ומשתינים וזורקים. הם יוצאים עם השקיות שלהם מחוף הים לאוטו שמחנה בחוץ, ומשאירים את השקיות וזורקים אותן, ואז החיות באות בלילה וקורעות את זה לגזרים, וכל מה שאתה רואה זה טינופת בכל פינה". לדבריו, ההבדל בין אוגוסט לשאר השנה כמעט בלתי נתפס. "זו העונה הכי מסריחה שיש כי זה החופש הגדול. תבוא לפה בעוד שלושה חודשים, אתה לא תכיר את המקום. הוא נקי ומתוקתק ויפה, ואתה לא רואה בדל סיגריה. עכשיו אתה הולך ואתה לא רואה חוף, רק טינופת".

סוג נוסף של פסולת שגם ממנו צריך להיפטר הוא מהסוג הביולוגי, וגם הוא מוצא את דרכו אל מעבר לדיונה, סמוך לבתי התושבים. אחד מתושבי החוף כבר העניק למקום את השם הריחני "רצועת הקקי". המספרים ממחישים את גודל האירוע. במבצע ניקיון אחד בסוף יוני פונו מהאזור כ־60 טונות של פסולת, ולדברי המועצה גם אחרי סופי שבוע עמוסים מצטברות בחופים ובדרכי הגישה עשרות טונות נוספות.

ילובסקי לא מתווכח עם הצורך באכיפה. להפך. דווקא הזולות המסחריות, הוא אומר, הן מבחינתו מטרה לגיטימית. "היה פה יום ניקיון לפני שנה. היו פה כמויות של זבל, בדיוק כשהתפוצץ העניין של הזולות המושכרות, שזו גם בעיה. לא אכפת לי שייתנו דוחות ויפרקו אותן. אלה שבאים לבנות בשביל להשכיר ללילה, כל מסיבות הרווקים האלה - זה לא מפריע לי ברמה האישית, אבל הם משאירים את הזבל".

ילובסקי מציע להסדיר את השהייה במקום לנסות להעלים אותה. "אתם רוצים? תגדירו חודשיים, משהו הגיוני. אתם לא רוצים שיהיה באפריל? יהיה ביוני. אתם לא רוצים שיהיה פה זבל? בואו ביחד, נגדיר יום ניקיון". אפילו האפשרות לגבות כסף ממי שמקים כאן זולה לא מרתיעה אותו. "אין לי בעיה שכל בן אדם שבא לפה לזולה יצטרך לשלם כסף. שישימו כסף, אנחנו הכי בעד, אבל שתהיה תקשורת, שיהיה עם מי לדבר".

תגובת רשות מקרקעי ישראל: "הסיירת הירוקה ברשות הטבע והגנים פועלת לפינוי מאהלים ברצועת החוף בין חוף הבונים לנווה ים. פעולות אלו נועדו לפנות מחזיקים שתפסו שטחים רחבים ורגישים סביבתית בחוף הים. במהלך הפינוי, מפונים מאהלים הכוללים ציוד מסיבי המצביע על שהייה ממושכת בחופים, ובתוך כך מאהלים מסחריים הנוגסים למשך חודשי הקיץ בשטחים נרחבים בקו הראשון למים ומהווים השתלטות על קרקע ציבורית".

"במהלך הקיץ מוקמים מאות מאהלים מסוג זה, ולמעשה נוצרת עיר אוהלים, תוך חסימת גישת הציבור לחוף, ללא כל תשתיות קצה, מתקני נוחיות או מתקנים מותאמים אחרים, ומבלי שיש במקום היתר מוסדר ללינה. הקמת המאהלים מהווה פגיעה בלתי פוסקת בסביבה החופית והימית כאחד, הבאה לידי ביטוי בכניסת רכבי שטח ונגררים להובלת הציוד פריקתו והעמסתו, בהשלכת פסולת ברחבי המאהל הגורמת נזק לבעלי החיים ולסביבה כולה. פעולות האכיפה נועדו לפתוח את החוף לציבור הרחב כדי שיוכל ליהנות ממנו בחופשת הקיץ".