שרון, דור שלישי: העיסוק המפתיע של הנכד של אריק

יש הרבה מקומות שבהם יכולנו לפתוח את הכתבה עם אורי שרון. אבל בסוף, זה מה שאתם תזכרו - את הבחור הצעיר בדיר, מחפש כבשה לחיבוק פוטוגני. כן, אורי שרון הוא הנכד של אריק.

אורי גדל בחוות שקמים - המקום שהיה תפאורה לאין סוף כתבות עם סבא אריק, שהיה ראש ממשלה ושר ביטחון ואחת הדמויות השנויות במחלוקת בהיסטוריה הישראלית. הגנרל שצלח את התעלה והביא למפנה במלחמת יום הכיפורים וגם אבי ההתנחלויות וזה שסיבך את ישראל בלבנון בשנות ה-80 והתנתק מעזה 20 שנה אחר כך, וכל הזמן אהב להצטלם עם כבשים.

כשהסבא נכנס לתרדמת שממנה לא התעורר, אורי היה רק בן חמש. הוא הבן של גלעד וענבל, ויש לו אח גדול ואח תאום - שניהם טייסים, ועוד אחות צעירה. "מגיל 15 אורי הוא הבוקר הכי טוב במשק", משוויץ האב גלעד, ואורי עונה לו: "גם היחיד אבל. אני הכי אהבתי לעבוד עם הפרות, זה הכי רומנטי, ככה אתה נוסע על שטחי מרעה, בודק שהפרות בסדר, בהמלטות אתה עוזר, מכיר את הפרות, זה מאוד נחמד".

"יש חיקויים שלי במילואים"

אתה היית בן חמש כשסבא שלך נכנס לתרדמת. אתה זוכר ממנו משהו?
אורי: "כן, אני זוכר שהיינו גרים כולם באותו בית, בבקרים אני זוכר היינו רצים לחדר, עושים תחרות, קופצים (על המיטה). אני זוכר פעם אחת בחדר העבודה שהוא דיבר בטלפון, אני לא יודע עם מי, אני נכנסתי, שאלתי אותו 'סבא, למה אתה כזה שמן?' והוא התחיל להגיד לי 'אוכלים פה טוב'" וגלעד מסכים: "מה שנכון, באמת אוכלים פה טוב". ואורי נזכר: "היינם מסתובבים פה עם טרקטורון, הוא על טרקטורון אמיתי, אנחנו עם כזה של ילדים".

יש משהו בקול וגם באופן שאתה הוגה חלק מהמילים שישר זורק לאריק, אומרים לך את זה?
אורי: "החבר'ה, יש חיקויים שלי במילואים. יש סתלבט קצת על ה..."

גלעד: "דם זה לא מים".

בשטח החווה הוא מדגים: "זה היה מחסן של טרקטורים, ולפני כמה חודשים סידרתי אותו, הפכתי אותו לסטודיו. כשפיניתי אותו, מצאתי כל מיני אוצרות. יש איזה חבל מיום כיפור, מהמלחמה, חבל של המצרים, אולי כדי לטפס על התמסחים".

ממתי אתה מצייר?
"מהגן אני זוכר שמאוד אהבתי לצייר. אני אוהב לצייר אנשים בעיקר. אני פחות אוהב נופים או חיות. כשאתה מצייר אתה שם לב, אין מה לעשות, אתה נורא צריך להתבונן ולהסתכל על דברים אחרת".

"גדלתי פה ופתאום זה אזור מלחמה"

כמתבקש מהנכד של מקים יחידה 101, גם הוא התגייס לצנחנים אבל בסוף הגיע למגלן. חודשים ספורים לפני שאמור היה להשתחרר, פרצה מתקפת 7 באוקטובר. הוא הגיע לבסיס כבר בשעות הבוקר המוקדמות וחבר לצוות שלו, אבל במסגרת הכאוס הכללי לקחו עוד שעות עד ששלחו אותם להילחם, עד שהגיעו לכניסה לכפר עזה - רק 6 ק"מ מחוות השקמים שבה גדל.

"הגענו לפה בערב, נוסעים בכביש. אתה יודע, גדלתי פה, ופתאום אזור מלחמה - יש מכוניות שרופות, מחבלים, גופות. היו פה המון כוחות, גם אמרו לנו, עכשיו אתה תופס את הראש, אבל אמרו 'יש יותר מדי כוחות, מפחדים מדוצים'. לכפר עזה נכנסו רק לפנות בוקר".

כשאורי וצוות הלוחמים שאיתו נכנסים זה כבר 8 באוקטובר, אחרי שעשרות מהתושבים נרצחו, כ-20 נחטפו ומחבלים שולטים בחלקים מהקיבוץ. "זה המבנה הראשון שנכנסנו אליו", הוא מדגים, "לתפוס מחסה ולהתחיל לחימה בקיבוץ. דבר ראשון שאני שם לב זה שהיה על כל הקיר ציורים של ילדים, ציורים של ידיים. מסביב יריות, דיווחים בקשר, מחבלים, מלחמה - וזה כל כך הפוך ממה שאני רואה פה במבנה. אני ראיתי את הציורים, ואני באותו רגע ידעתי שאני אחזור לעבוד עם הילדים של כפר עזה. לא ידעתי מתי המלחמה תיגמר, לא ידעתי מתי זה יהיה, אבל זה היה ברור לי - לא הייתי פה בשבילם. ורציתי להיות שם בשבילם. אנשים היו פה שעות לכודים בממ"דים, כיתת כוננות מול מאות מחבלים, תחושת אשמה נוראית".

זה עדיין הולך איתך?
"כן".

והרצון לחזור אל ילדי הקיבוץ לא עזב אותו. גם כשנכנס להילחם בעזה, גם בהפוגות שהוא תיעד כמעט כל הזמן. "בפעם הראשונה שיצאתי הביתה קניתי את המצלמה הזאת. אתה יודע, אין הרבה מקום בווסט. אז הייתי צריך להעביר רימון אחד אחורה. כי רציתי שהיא תהיה בשלוף. וזהו, נכנסתי איתה לח'אן יונס. כל הצילומים לא מבוימים, כי רציתי בסוף לתפוס רגעים, אבל היה צילום אחד שדווקא אותו אני הכי אוהב, שהוא מבוים, שיחקתי עם הווילון שתהיה לי תאורה בול, קטפתי קצת לימונים מהחלון, וזהו, שוט אחד, הצלחתי".

"פתאום התאהבתי בזה"

הוא השתחרר רשמית רק לפני כשנתיים ומאז עשה מאות ימי מילואים, אבל בין כניסה לעזה ויציאה מלבנון, חזר להבטחה שלו ולילדים של כפר עזה. בהתחלה עבד במסגרת בית הספר הזמני שהוקם להם בשפיים, ובשנה האחרונה הוא נפגש אחת לשבוע עם דין בן החמש, שאביו נדב עמיקם ז"ל, היה חבר כיתת הכוננות של כפר עזה, ונפל בקרב עם מחבלים בקיבוץ.

"הבן שלי איבד את אבא שלו ב-7 באוקטובר. והוא ממש צריך את הנוכחות הגברית הזאת", מספרת האם ג'סיקה, "זה לקחת אותו, לעשות איתו דברים של בנים, לשחק איתו כדורגל, להוציא אותו אל החיות, להרים אותו על הכתפיים. בשביל דין זה עולם. זה עולם שאין לו יותר. אז זה מדהים".

והילדים היו גם ההשראה לציורי המים שלו. "האמת היא שאף פעם לא אהבתי צבעי מים. אני נורא אוהב להיות בשליטה, ובצבעי מים אין לך שליטה, ודווקא באחד משיעורי האומנות עם הילדים, נתנו להם לצייר עם צבעי מים ופתאום התאהבתי בזה. לא למדתי, אני מאוד אוהב לצייר, אני עושה את זה מאז שאני מאוד קטן".

לאחרונה הוא הציג חלק מהציורים שלו בתערוכת האומנות הכי גדולה בישראל, "צבע טרי", כולל פורטרט של רוני - אחות של דין. לצד הציורים הוצגו צילומים של חברי הצוות מתקופת הלחימה בעזה. עבור אורי זאת הפעם הראשונה שעבודות שלו מוצגות לקהל, וגם החברים שלו רגילים יותר לסיורים בח'אן יונס מאשר בגלריות.

"לא רציתי לצלם מלחמה, לא חיפשתי טנקים", אומר אורי. "כל הרגעים פה אלה החיים שהיו שם, אחרי שכבר הכול נגמר אני הסתכלתי על זה וחשבתי שזה יש בזה משהו נורא חזק ומיוחד".

כמה מהעובדה שעבודות של אורי שרון מוצגות פה, קשורות לטיב העבודה, וכמה לזה ששם המשפחה שלו שרון?
"100% לטיב העבודות", עונה רז שפירא, אוצרת ומנהלת תחום האמנות בקבוצת צבע טרי.. "בעצם יצרנו מערכת שלמה שבזכותה אומניות ואומנים מגישים לנו תיקי עבודות באופן אנונימי לגמרי. אנחנו מאפשרות לאומנים ואומניות ממש בראשית הדרך המקצועית להיחשף לראשונה ולהתפרנס מהכישרון שלהם".

"זה היה מטריף אותו"

אנחנו שלוש שנים במלחמה לא נגמרת, אתה חושב לפעמים על מה אריק היה אומר?
גלעד: "אני חושב שזה לא היה מגיע אצלו לשם".

אורי: "על כל שאלה שאני לא רוצה לענות אני יכול להגיד שאני במילואים".

גלעד: "אתה באמת במילואים".

אורי: "הוא חסר, הוא חסר".

גלעד: "זה היה מטריף אותו. הוא אף פעם לא ברח מאחריות, תמיד קיבל אחריות, גיבה את האנשים שלו, גיבה את החיילים תחתיו, הקצינים תחתיו, קבלת אחריות זה היה דבר בסיסי אצלו".

כשאתה שומע אנשים שאומרים שבגלל ההתנתקות קרה לנו 7 באוקטובר, מה אתה עונה להם?
גלעד: "אני חושב שזו טעות מוחלטת. החיים ביחד עם הרוצחים האלה הם בלתי אפשריים, והוכח שגם כשהם מעבר לגבול החיים איתם הם בלתי אפשריים, בגלל שהם רוצים להרוג אותנו, נקודה. מאז עברו 20 שנה, אם לא היו מעבירים להם מיליארדים, אז אי אפשר היה לגייס את עשרות אלפי המחבלים, ואי אפשר היה לחפור את המנהרות, ואי אפשר היה להביא את כל הנשק וכל הכלים האלה שבעזרתם רצחו אותנו. ואם לא היו מפחדים לחסל את המחבלים כל כך הרבה פעמים, אז לא היה 7 באוקטובר. ולבוא אחרי 20 שנה, אחרי שמגדלים שם מפלצת ולהתגולל על מה שהיה 20 שנה קודם, זו בריחה מאחריות, לא יותר מזה".

אתה בן 59, ובכל זאת התגייסת אחרי 7 באוקטובר, כל הבנים שלך לוחמים קרביים, אבל לא כל הבנים של הפוליטיקאים מתגייסים.
גלעד: "אני לא רוצה לדבר על מישהו ספציפי, אולי יש לו איזה בעיה, אני לא בא לשפוט בן אדם מסוים אבל כשאני רואה ציבורים שלמים, וכשהליכוד הוא בעצם זה שמוליך את ההשתמטות, אני אומר שזה לא סביר. זה ימין? זה ליכוד? מה זו ההשתמטות הזו? איך זה קשור בכלל"

אורי, אתה מתכנן להיכנס לפוליטיקה?
אורי: "לא, אני אוהב הרבה דברים, זה לא אחד מהם. אני מקווה שישראל תלך למקום יותר טוב, כל כך הרבה אתגרים צריך לעבור פה, זה לא יכול להיות אחרת".

בסוף חזרנו איתו לדיר. ולתמונה אחת אייקונית: אריק שרון נושא כבשה על כתפיו ונותן חיוך ניצחון קטן ישר למצלמה. במקרה של הנכד זה היה יותר מורכב. "אני אספר לך משהו על התמונה הזאת. זו חיה גדולה, אלה 80 ומשהו קילו, זה יכול להיגמר אחרת גם". זה היה מו"מ קשוח ובסוף, הוא הסכים להתפשר על חיבוק.