"כשאמרתי שאני מישראל, הכול השתנה": כך נכנסה המלחמה גם לחיי הרווקים הישראלים בתפוצות

"ברגע שעולה שאני מישראל, הן מפסיקות להגיב", מספר שחר, שמתגורר כבר שנים במנהטן. "יש נשים שמתנצלות ואומרות שפחות מתאים להן, ויש מי שמגיעות לאלימות מילולית", הוא מבהיר. מאז טבח 7 באוקטובר ישראלים ויהודים רבים שחיים בחו"ל מספרים שהשאלה שהייתה פעם תמימה הפכה לרגע של דילמה.

מבחינת שחר, מנהל נכסים בן 43 שמתגורר כבר שני עשורים במנהטן שבניו יורק, המלחמה לא נכנסה רק לעולם הדייטינג. המלחמה נכנסה ממש לכותלי ביתו – והמחיר היה פירוק המשפחה. "ממש בימים האלה אני מסיים את הליך הגירושים מאשתי", הוא מספר. את אשתו היהודייה-אמריקנית הוא הכיר בעבודה, ולדבריו כשהם הכירו הוא כבר ידע שהיא "אקטיביסטית שמאלנית". שחר מספר שעוד ב-2006 היא נסעה כצלמת לשטחים כדי לתעד את הפלסטינים ו"להראות לעולם כמה הם מסכנים".

שחר נשא אותה לאישה והיה בטוח שמדובר בעניין חולף. "אמרתי, 'בסדר, יעבור לה. בכל זאת, היא מתחתנת עם ישראלי'. באמת לא דמיינתי לאן זה יכול להידרדר", הוא משתף. במשך שנים לא עמדו הפערים הפוליטיים ביניהם במרכז החיים המשותפים שבנו. "היה מבצע 'צוק איתן', היה 'שומר החומות'. לא ראיתי אצלה איזו התפרצות אקטיביסטית יתר על המידה. נולדו לנו שני בנים והמשכנו בשגרה", הוא מוסיף.

לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן

הקרב בתוך הבית

"הגיע 7 באוקטובר, ויומיים אחר כך היא התחילה להראות לי סרטונים של מתנחלים שמתנכלים לדבריה לערבים ביהודה ושומרון, מעט אחרי ששחטו לנו 1,300 איש", מתאר שחר את השינוי שחל אצל אשתו. הוא מספר שתחילת המלחמה גרמה לו, כמו לישראלים רבים אחרים בתפוצות, לרצות להגיש סיוע ככל האפשר: "השתגעתי לגמרי, היה לי ברור שאני חייב לעזור".

יחד עם כמעט 400 ישראלים הקים שחר חמ"ל בלב ניו יורק לחילוץ ולהחזרה של מילואימניקים לארץ. "זה היה סוריאליסטי לגמרי", הוא נזכר. "אף אחד מאיתנו לא עבד, זה היה משהו מטורף. מדובר בארבעת הימים הראשונים, אחר כך התחלנו לגייס כספים". אבל שחר הרגיש שזה לא מספיק. "בסוף אוקטובר חגגתי יום הולדת 40, ואימא שלי הצליחה להגיע ללונדון לחגוג איתי. שם הבנתי שאני צריך לעשות הכול כדי לעזור. בכל יום שהייתי שם ראיתי תהלוכות של עשרות אלפי אנשים קוראים קריאות נגדנו".

שחר שירת בסדיר בשריון, אך לדבריו איבד את הכשירות ולא הצליח להתגייס מחדש. דרך בן דודו הגיע ליחידת מילואים של גולני, גדוד 7490. "אחרי שבוע שהיא קלטה שהתגייסתי ואני לגמרי בתוך הסיפור הזה, היא ביקשה להתגרש. אמרתי לה שבסדר, אבל בגלל הילדים והמורכבות יש בינינו הבנות. ידענו שנמשיך לחיות יחד ושהגירושים ייקחו זמן".

לדבריו, בשלב הזה התחיל הקרב בתוך הבית. "שלוש פעמים נקראתי למילואים, לסבבים של חודשיים בכל פעם. לעומת זאת, היא ממש הקצינה שמאלה. עד הסוף. בכל פעם הייתי חוזר הביתה בסוף הפעילות והיא הייתה טסה לישראל, מצלמת את פעילות צה"ל, מצלמת מתנחלים, ממש עוכרת אמיתית". הוא מוסיף: "היא ממש חיכתה שאלך בכל פעם לסבב, בשביל שתהיה לה הצדקה עוד פעם ללכת לפעילויות שלה. אחר כך היא הייתה באה לפה ועורכת את סרטוני הווידאו האלה מולי. זה היה מטורף, משוגע לגמרי".

שחר מספר עוד: "לפעמים הייתי מאבד את זה וקורא לה 'טרוריסטית' ו'מחבלת'. היא הייתה אומרת לעורך הדין שלה שאני קורא לה 'טרוריסטית'. אז יום אחד קיבלתי שיחת טלפון ממנו. זה היה מטריף אותי".

כעת, כשהוא לקראת סיום הליך הגירושים, שחר חזר לעולם הדייטים. שם, לדבריו, נתקל במציאות מסוג אחר. "למרות שבפרופיל כתוב השם שלי, ומצוין שאני דובר עברית, והחזות והכול, עדיין התחילו נשים לדבר איתי – אבל ברגע שעלה שאני מישראל, הן הפסיקו להגיב". טווח התגובות ששחר מקבל הוא רחב, רובן באזור השלילי. "יש נשים שמתנצלות ואומרות שפחות מתאים להן, ויש כאלה שמגיעות לאלימות מילולית. 'אתה רוצח תינוקות', 'אתם אחראים לכל מה שרע בעולם'. ממש גרמניה 1939".

המקרה הכי חמור שהוא זוכר היה עם צעירה שהתחילה איתו בבר. "דיברנו עשר דקות והיה כיף, הייתה זרימה ממש. פתאום היא שאלה מאיפה אני, ואמרתי לה שאני גר פה הרבה שנים אבל אני במקור מישראל. מה שקרה אחרי זה הוא באמת חומר לסרט", הוא משחזר. "העיניים שלה התגלגלו, כאילו רושפות אש, היא הזיזה מהר את היד ממני ושאלה אם הייתי בצבא. כשאמרתי שכן היא פשוט קמה מהכיסא והתחילה לצעוק: 'אתם רוצחי תינוקות, רצחתם 90 אלף איש, אני שונאת אתכם'".

שחר ניסה להתרחק, אך לדבריו הבחורה פנתה לצוות וביקשה שיוציאו אותו מהבר. כשהם לא נענו לבקשתה, היא חזרה להתעמת איתו: "היא חזרה לצעוק עליי ונגעה לי עם האצבע בחוזקה בגב. שם התחלתי להתעצבן. קמתי אליה ואז היא קלטה שאני בחור גדול, 1.88 מטר, ולקחה שני צעדים אחורה. אמרתי לה 'תקשיבי לי טוב, היטלר, אל תדברי איתי יותר. רק באנו לשבת לשתות פה בכיף'".

"ואז היא אמרה את הדבר הכי חמור" הוא ממשיך לספר: "'אתם כולכם נאצים – לא רק הישראלים, גם היהודים'. שם כבר לא יכולתי יותר. היה לי חושך בעיניים. לקחתי משתי בחורות שישבו ליד את השתייה שלהן ושפכתי עליה. פניתי לברמן, ובסוף הוא באמת גרם לה לשלם על המשקאות שלה וללכת".

שחר מבהיר כי "מי שלא גר בחו"ל, ספציפית במקומות כמו ניו יורק, לונדון או פריז – לא מבין שאנחנו חיים את ספרי ההיסטוריה, חד-משמעית. אין פה עניין של 'כן ביבי, לא ביבי', זאת אנטישמיות לשמה. זה בדיוק מה שזה".

"בחיים לא הסתרתי שאני מישראל"

"הסיפור שלנו התחיל ממש כמו אגדה", מספרת דור, שחקנית וזמרת בת 32, במקור מנשר, שנחתה בניו יורק שלושה ימים בלבד אחרי פרוץ המלחמה כדי להתחיל לימודים באקדמיה למחזות זמר. "זה חצי מצחיק חצי מאתגר, כי הלימודים התחילו ולא היו לי הרבה אופציות. זה היה או לוותר ולהישאר בארץ ולהבין מה קורה, או פשוט לטוס ולהתמודד", היא מסבירה. דור, שלא זוכרת במדויק את החודש הראשון שלה בעיר הגדולה, מספרת: "הייתי בהלם טוטלי. העיר געשה ורעשה. היו מחאות ועצרות וכל מיני דברים ששיסעו את העיר משני הצדדים".

"היה מאוד מאתגר להיכנס ללימודים ככה ולהגיד שאני מישראל", היא משחזרת. "להרבה אנשים היו שאלות, חלקן נבעו מחשש וחלקן מביקורת". ובכל זאת, היא אומרת, מעולם לא חשבה להסתיר את זהותה. "אף פעם לא היה לי ספק אם לומר שאני מישראל. תמיד אמרתי. עשיתי אודישנים, הגעתי למקומות עבודה, לראיונות, להפקות – כתוב לי בפרופיל, ברזומה, באינסטגרם. בחיים לא הסתרתי את הזהות שלי".

אחרי כמה חודשים, כשהתחילה להרגיש יותר בבית, היא נכנסה גם לאפליקציות הדייטים. "רציתי להכיר אנשים באופן כללי, וגם רומנטית", היא מספרת. "בהתחלה לא נתקלתי בדברים חריגים מאוד, אבל אז התחלתי לדבר עם בחורה אחת. ישר אמרתי באופן מאוד גלוי שאני מישראל. היה נראה שזה מתקבל בסבבה, היא לא עשתה מזה עניין".

ואז קרה לדור צירוף מקרים לא צפוי: "יום אחרי שהתחלנו לדבר, לגמרי במקרה, נפגשנו בבוקר על אותו קרון רכבת בסאבוויי, באותה תחנה. אני לא צריכה להסביר כמה ניו יורק ענקית, נכון? מה הסיכויים שדבר כזה יקרה?".

"ירדתי מהרכבת והיא בדיוק שלחה לי הודעה", היא מספרת. 'יש סיכוי שראיתי אותך עכשיו על קו A?' לא האמנתי. אמרתי לה כזה, 'כן, או מיי גאד', ואחר כך קבענו להיפגש. זו הייתה התחלה מגניבה לאללה, ממש סיפור לספר לנכדים. אבל לצערי ההתחלה העצומה הפכה לנפילה כואבת".

שבוע לאחר מכן קבעו השתיים להיפגש במסעדה. "היא ממש מצאה חן בעיניי, אבל בניגוד לאיך שדייט אמור להתנהל, במקום לנסות ליצור אינטימיות משותפת, האווירה הפכה למתוחה", מספרת דור. "השאלות הפכו להיות פתאום הרבה פחות אישיות עליי ויותר כלליות – על ישראל, ומה אני חושבת על המצב. שאלות כמו אם שירתּי בצה"ל, ומה המשפחה שלי חושבת". דור הרגישה שהיא נדחקת לפינה. "היא ניסתה לגרום לי להגיד דברים שלא הרגשתי איתם בנוח. שהכריחו אותי להתגייס, אבל שאני לא באמת מסכימה עם העניין. גם אם לא תמכתי בממשלה ולא הסכמתי עם כל מה שהיא עושה, ברור שבאותם חודשים כל מה שעשיתי היה להגן על המדינה שלי ועל החטופים שעוד לא חזרו הביתה".

לדברי דור, בת הזוג הפוטנציאלית שלה דרשה ממנה שתבחר צד. "היא רצתה שאגיד שאני לא מסכימה עם הממשלה שלי 'כי אני לא יכולה לצדד ברצח עם'", אומרת דור. "התעצבנתי בעיקר כשהיא אמרה 'ג'נוסייד', שזו באמת הייתה המילה ששמעתי הכי הרבה באותה שנה, כנראה. ניסיתי להסביר לה את המצב, אבל הבנתי מהר מאוד שאין לי מה. היא ממש חיפשה שאני אעבור לצד שלה, היא לא ניסתה להבין את מה שאני אומרת".

באותו ערב קיבלה דור מהבחורה הודעה מסכמת: "'סליחה, אבל אני לא מסוגלת להיות עם בן אדם שלא דוגל באמונות האידיאולוגיות שלי ולא מגונן על חסרי ישע'". דור הופתעה מאיך שהדברים התגלגלו. "לא חשבתי שנגיע למקום הזה. השיח בינינו לא נפתח מלכתחילה כשיח בנושא הזה, חשבתי שזה לא פקטור. היא הפנתה אליי את השאלה 'איך אתם מסוגלים להצדיק את רצח העם שאתם עושים'. מין האשמה כוללנית כזו של 'כולכם כישראלים מבצעים באופן אקטיבי רצח עם בעזה'. זה היה ממש ישיר, כאילו היא האשימה אותי אישית".

אחרי אותה חוויה, מספרת דור, היא הבינה מדוע ישראלים רבים בניו יורק מעדיפים להישאר בתוך המעגל המוכר: "היו לי הרבה חברות שאחרי 7 באוקטובר נשארו במעגל של לצאת רק עם ישראלים, שזו גם נראית לי בחירה מושכלת שכולנו עשינו אחרי הטבח. להישאר במעגל שלנו. הרבה אנשים אפילו הרימו ערבי היכרויות ודייטינג בין ישראלים".

"הוא פשוט הסתובב ואמר 'ביי'"

אצל נילי, בת 28, הסיפור התחיל באופן כמעט קומי. כמעט שלוש שנים היא חיה בתפוח הגדול, ולעיר היא הגיעה חודש אחרי תחילת המלחמה – כדי להגשים חלום ישן. "חיפשתי את עצמי בארץ, וזה תמיד היה מה שחלמתי לעשות. חברה שלי ואני קבענו להיפגש להצגה בברודוויי. הלכתי, ממהרת ממש להצגה, הראש שלי היה ממש במקום אחר, ומישהו עצר אותי והתחיל איתי קצת באגרסיביות", היא מספרת. "סיימנו לדבר והוא אמר, 'וואי, יש לך מבטא חמוד, מאיפה את?'" נילי לא היססה: "זה היה במרכז העיר, באמצע היום. בלי לחשוב פעמיים אמרתי שאני מישראל. הפנים שלו עברו בשנייה מהבעות התרגשות לפנים של 'שיט, היא מישראל'".

"הוא לא אמר כלום והוא גם לא היה צריך – הפנים שלו כבר אמרו הכול", מבהירה נילי. "הוא פשוט הסתובב ואמר 'ביי'. מיותר לציין שלא קיבלתי ממנו הודעה", היא צוחקת. "אני מתייחסת לזה בקלות, ואיזה כיף לי שזה שאני ישראלית. חסך לי להיפטר ממנו".

גם בתחילת המלחמה היא נתקלה בתגובות שלא ציפתה להן. "ישבתי עם חברה בבר, והיא התחילה לדבר עם שתי בנות, אבל ברגע שהן שמעו שאנחנו מישראל הן שאלו אם אין לנו מקום להיות בו באירופה. כאילו אנחנו פליטות לא רצויות. זה היה שוק. בתור אחת שסבא שלה הגיע מאירופה זה טרגר אותי".

"זו הייתה חוויה מפחידה"

יונתן, בן 28, חווה אף הוא אין-ספור תקריות לא נעימות שהתחילו באפליקציות ההיכרויות לגברים. "הייתי בברלין שנה אחרי תחילת המלחמה. כל הגריינדר שלי היה צבוע באבטיחים, כי אסור לשים בפרופיל דגל פלסטין (אמוג'י אבטיח מסמל תמיכה במאבק הפלסטיני משום שצבעיו כצבעי אותו דגל – מ"פ). הפרי הזה היה הדבר הכי טרנדי שם", הוא משתף. "לא היה אף אחד בלי אבטיח – בתמונה, בכינוי של הפרופיל או בביו". יונתן הצניע את הסממנים הישראליים, אבל זה לא ממש עזר. "עדיין יש לי קישור לחשבון האינסטגרם מהפרופיל בגריינדר".

"היה בחור אחד שקלטתי שהפרופיל שלו כולו אבטיחים, אבל היינו אמורים להיפגש בכל זאת. בסיטואציות מסוימות העקרונות מתקפלים", הוא מודה ומתנצל במבוכה. "זה ממילא לא היה אמור להיות קשר ארוך טווח. התחיל להתפתח שיח מכבד, אז זרמתי, אבל בשלב מסוים הוא התחיל לקלל אותי ודיווח עליי למפעילי האפליקציה", הוא מספר. "הוא אמר שאנחנו רוצחי תינוקות ולא רצויים בגרמניה. הוא אמר שאנחנו מדינה של חזירים וקינח 'חבל שהיטלר לא סיים את העבודה שלו'".

אבל לא רק אבטיחים הוא ראה בפרופילים. "היו כמה אנשים לא-ישראלים שהיה כתוב להם בפרופיל 'בלי אידיוטים ובלי אבטיחים'. עם אחד מהם אפילו דיברתי. הוא היה לא יהודי, אז שאלתי למה הוא עושה את זה. הוא אמר שבתור גרמני, אחרי כל מה שקרה במדינה שלו, הוא מרגיש שההיסטוריה חוזרת על עצמה". יונתן מסכם: "לא נפגשתי שם עם אף אחד, אבל זו הייתה חוויה מפחידה. 80% מהאפליקציה הייתה מלאה באמוג'ים של אבטיח או בסלוגן מפורש שקרא 'בלי ציונים'".

לא רק מאחורי המסך חווה יונתן טלטלות. "לפני חודשיים הייתי במסיבה במדריד. פגשתי בחור וישר התחלנו להתנשק. פתאום הבחנתי בקעקוע בערבית על החזה שלו. הייתי בשוק וסיפרתי לו שאני ישראלי. הוא היה בהלם והדף אותי", הוא אומר. "מתברר שהבחור לבנוני. הוא התחיל לצעוק עליי שאנחנו הישראלים מפציצים והורגים אותם. שתי דקות לאחר מכן חזרנו להתנשק. כנראה גם אצלו המוח כבה בסיטואציה", הוא צוחק במבוכה.

"בעבר לא היה לאנשים אכפת אם אני יהודי"

החוויה שמתארים שחר, דור, נילי ויונתן אינה ייחודית לישראלים שחיים בתפוצות. כתבה שפורסמה באתר Unpacked ובחנה את חיי הדייטינג של צעירים יהודים בני דור ה-Z בארה"ב ובקנדה מצביעה על תופעה רחבה יותר: מאז 7 באוקטובר, גם עבור יהודים שאינם ישראלים, הזהות היהודית והעמדות כלפי ישראל הפכו לחלק בלתי נפרד מההיכרות הרומנטית. מרים, כתבת באתר, סיפרה על הודעה גסה שקיבלה מגבר ביישומון היכרויות. "ההודעה לא רק הפכה את היהדות שלי למעין אקזוטיקה, אלא גם כללה בדיחה מינית על המלחמה המתמשכת בין ישראל לחמאס", היא מספרת.

לדבריה, צעירים יהודים רבים דיווחו על חוויות דומות: הזהות היהודית שלהם הפכה לא רק לנושא אישי, אלא גם לזירה פוליטית – ולעיתים אף למטרה להערות אנטישמיות. חלקם סיפרו כי שאלות על הסכסוך הישראלי-פלסטיני צפות כבר בשלבים הראשונים של ההיכרות, ולפעמים עצם העובדה שהם יהודים הופכת אותם למעין "מבחן לקמוס" פוליטי.

מישל, סטודנטית יהודייה מקנדה, סיפרה כי גברים היו מנסים להתחיל איתה דרך האינסטגרם. אבל משלא קיבלו תשובה, השיח קיבל תפנית. "הם היו שולחים לי אמוג'י של דגל פלסטין או הודעות 'Free Palestine'".

החוויה הזו שינתה גם את מה שהיא מחפשת בזוגיות. לפני טבח 7 באוקטובר, לדבריה, זהותו של בן הזוג הפוטנציאלי לא הייתה שיקול מרכזי מבחינתה. היום היא מחפשת בן זוג יהודי. "ברור שחשוב לחנך אנשים", היא מבהירה. "אבל במערכת היחסים שלי אני רוצה שיקשיבו לי ושיראו אותי ושלא אצטרך להיות כל הזמן בעמדת מגננה והסברה".

גם רואי, צעיר יהודי-ישראלי מקנדה, סיפר לכתבת שהמלחמה נכנסת לדייטים שלו. "פתאום הם שומעים שאני יהודי, אז שואלים מה דעתי על הסכסוך הישראלי-פלסטיני", הוא אומר. "במיוחד בעולם הדייטינג, החיבור בין הזהות היהודית ובין דעות פוליטיות מסוימות הפך להרבה יותר בולט". הוא מוסיף כי "הרבה אנשים נוטים להחזיק בדעות קיצוניות או בדעות שמדגישות את ההבדלים בערכים שלנו. אולי בעבר לא היה לאנשים אכפת אם אני יהודי, אבל עכשיו יש יותר הטיה נגד יהודים".