התחביב הכי מפתיע: "פתאום אני רואה 3 הזויים מרחרחים כביש"

דיצה נוי קצת מתעכבת להגיע לנקודת המפגש שלנו בזמן שנקבע. עבור נוי, הייטקיסטית תושבת מזכרת בתיה, היה זה היום השני שלה בלבד בעבודה החדשה. ישיבה חשובה עם הבוסים התארכה מעבר למצופה, היא מספרת ומתנצלת. אף אחד לא רוצה לעשות פדיחות על השבוע הראשון. ברגע קטן של הרהור במהלך חודשי האבטלה הארוכים מודעה - שקפצה לה במקרה בשיטוט בפייסבוק - הובילה אותה להקדיש את חצי השנה האחרונה לתחביב חדש שנכנס לחייה, תחביב שגם היא מודה שדי רחוק מעולמה, ולנסיעה הארוכה שממתינה לנו עכשיו, לערבה הרחוקה, לקורס גששות - וליתר דיוק גששות אדם.

יש דרכים שגרתיות יותר לפתוח פרק חדש בחיים. למשל, יוגה, קורס איטלקית או גידול עציץ שלא מת מיד. נוי, איכשהו, מצאה את עצמה לומדת לקרוא חול, לחפש עקבות. "אם לא הייתי אז מובטלת, אז כנראה שלא הייתי הולכת על זה. זה הסתדר לי טוב", מסבירה נוי כשאנחנו כבר יוצאים לדרך. "בסוף, אני אוהבת לעשות דברים מגניבים. למשל, אני גולשת. האמת, יותר נופלת מגולשת, אבל בעיקרון אני גולשת. מה שהדליק אותי בגששות זה שיש מידע שאני לא יודעת איך להבין אותו".

בבסיסה גששות אדם היא הניסיון לאתר בני אדם, או ציוד שהשאירו אחריהם, על סמך כל סימן שנותר אחריהם בשטח, ומתברר שגם את זה אפשר ללמוד כיום. "אני חריגה בנוף כי אני לא אשת שטח. יש אצלנו בקבוצה עוד הייטיקיסט, אבל הוא, למשל, אוהב לנסוע לצפון לתצפת על צבאים", אומרת נוי, שמצאה את עצמה בחצי השנה האחרונה מטיילת ברחבי הארץ עם המחזור השלישי של הקורס. "במחזורים הראשונים אלו כנראה באמת היו רק אנשים כאלה שקוראים לבת שלהם על שם צמח, ועכשיו זה בכל זאת קצת אחרת".

"בהתחלת הקורס", היא אומרת ונזכרת בסיטואציה משעשעת מאחד המפגשים הראשונים. "עומרי ועוד שני חברים ישבו ובהו בגדר. עולים, יורדים, מתכופפים באיזו תנוחה כזו שיש רק לאנשי טבע, רק כי הם רצו להבין אם צבעו את הגדר לפני או אחרי הגשם".

עומרי הוא עומרי שקותאי, יוזם ומנהל הקורס. "מהטיפוסים שבשטח אפילו לא פותח אוהל", כפי שנוי מתארת אותו. לשיטתו, כל אחד יכול להיות גשש. "בסוף כולנו מגששים. תחשוב שאתה עכשיו מגיע למטבח ורואה שמישהו הזיז לך את הסיר ומתחיל לחפש אותו במקרר, או בארון. ואז אתה נזכר: 'בת הזוג שלי אמרה לי לפני יומיים שהיא לוקחת אותו. ובאמת פה ליד השיש יש סימנים של הרוטב שנשאר כי היא מילאה את הקערה. עכשיו הבנתי מה קרה'. לכולנו יש את היכולת הקוגניטיבית הזאת ואנחנו משתמשים בה. מי שקצת יותר רוצה לצלול לעולם הזה של להתעמק בעקבות סימנים, תמיד יש לו את האפשרות וההזדמנות".

ה"אוצר" שנקבר בשקית באדמת המדבר

באיחור מתבקש הגענו לעין יהב מעט אחרי השקיעה, החבר'ה כבר התארגנו במחנה ל-24 שעות שבהן יערכו את שלושת התרגילים המסכמים, יארגנו פויקה, יעשו על האש, ואחרי הרבה מצב רוח טוב גם יקבלו תעודה בסוף. אחרי הרצאת שטח של יותר משעה על טכניקות תשאול, שקותאי מזניק את את הקבוצה בת 11 הגששים לעתיד - תשעה גברים ושתי נשים - לדרכה. למרות שהקורס נמשך כחצי שנה, עבור רבים מהם זו פעם ראשונה בתנאי לילה, ועוד בתוואי השטח הלא-כל-כך-מוכר של המדבר.

זהו התרגיל הראשון מבין שלושה שמתוכנן ל-24 השעות הקרובות וכולם בנויים לפי אותו מבנה אחיד: יוצאים לדרך עם תרחיש בסיסי ומעט מאוד מידע ראשוני ששקותאי מספק להם. את כל השאר הם צריכים לגלות לבד, בשטח או על ידי תשאול - השטח, כהרגלו, לא מתנדב להסביר - ולהרכיב את הפאזל הזה חתיכה אחר חתיכה. לשקותאי יש כבר ערמה מוכנה של רמזים למקרה שיתקשו, ממש כמו חדר בריחה של הטבע - אך הוא ממאן מלספק אותם בנדיבות.

תרחיש הבסיס הפעם: פורץ הסתנן ליישוב, ודי מהר ברור שהוא כושל למדי. אך הוא כן הצליח לגנוב מעט תחמושת - והיא האוצר החשוב באמת. מחסנית עטופה בשקית ניילון קבורה עכשיו אי שם באדמת המדבר. לא בדיוק תיבת האוצר של שודדי הקאריביים, אבל עבור החבורה הזו מדובר בגביע הקדוש שיפריד בינם לבין שנת לילה בשק"ש. ככל שיצליחו להגיע אליו מהר יותר, כך גם יסתיים התרגיל מוקדם יותר. ומאחר ושעת היציאה מהמחנה היא כבר קרוב לעשר, במקרה הזה גם מפגש מוקדם יותר עם המיטה, או השק"ש, עומד על הפרק.

שקותאי מסביר שזה תרגיל פשוט יחסית. אבל בלילה התנאים לגששות מורכבים הרבה יותר, כמובן. התנאים לרעתם ושינת הלילה המתוקה עוד נראית רחוקה מאוד. בתנאים הללו כל סימן קטן גדל מכפי מידותיו - למשל גרעין חמניה שנמצא על הקרקע ומעלה חשד שהוא קשור לאירוע. "פה יש 'שורש' רגל שמאל", אומר אחד הגששים לחברו. כאן מתגלה שהלילה מצמצם את הגששות למובן הבסיסי ביותר שלה: העקבות.

"עקרונית זה נכון שהעקבות הן הסימן הקלאסי והבסיסי שהם מחפשים, אבל יש מגוון שלם של אירועים", אומר שקותאי. "מה שקורה עכשיו הוא חקר של זירה. הם צריכים לחלץ את המידע הראשוני שאיתו יוכלו לעבוד ולהתקדם".

וכשכל מה שיש לך זה פנס בלילה, אז מה יש לך חוץ מעקבות?
"זה יכול להיות גם עקבות וגם תוואי לוואי שהשאירו, כמו שאריות מזון או שאריות של ציוד כלשהו שנשאר בשטח. זה יכול להיות פצעים על הענפים והצמחים שדרכו עליהם. הלילה לא מאפשר לראות את הכול בכל רגע נתון, אבל השימוש בפנס דווקא יכול להועיל פעמים רבות. תחשוב שהשמש נמצאת למעלה, היא מאירה מלמעלה בתאורה אחידה, אבל אין כמעט הצללות אם השמש גבוהה. וכשהאור בצד, למטה, פתאום מתחילים להיווצר כל מיני צללים, ואז רואים את הצלליות שבתוך העקבה. בשטחים מסוימים הפנס הוא אפילו יתרון על פני גישוש ביום. מנגד, החיסרון הוא שאתה רואה רק לאן שאתה מאיר.

"בקיץ, כשהשמש עוברת בזניט במרכז השמיים, מאוד-מאוד חם, ולכן לפעמים כדאי לעבוד בלילה", מסביר שקותאי. כדי להמחיש עוד יותר את הכאוס הלילי, שקותאי נעל שתי נעליים שונות על כל אחת מרגליו והלך בין השיחים כך שהעקבות יהיו מוסוות היטב בתוך הסבך. החניכים, בנוסף לכל זה, מותירים אחרים את עקבותיהם שלהם - מה שבולט עוד יותר בקרקע המדברית הרכה. מהר מאוד הם עולים על פתרון - כל אחד מהם בתורו ניגש לפינה צדדית כדי להטביע את רגלו לצד כל שאר החבר'ה, כדי ליצור מעין מקרא עקבות, שיעזור להם לבדל את אלו שלהם מזו של ה"פורץ" שאחריו הם דולקים.

שקותאי אוסף את חניכיו לתדריך על ניתוח עקבות, כיווני ההתקדמות ואיך ניתן לזהות אותם אפילו רק מעקבה אחת, אם שמים מספיק לב לדפוס שחרור הלחץ של הרגל בחול. ולמרות התחכום של שקותאי, התרגיל דווקא מסתיים מהר מהצפוי. עם אשמורת תיכונה אחת משלושת החוליות גילתה את המחסנית והחבר'ה ממשיכים אל האוהל במחנה, או אל החדרים בבית ספר שדה הסמוך, למפונקים יותר, וביניהם כותב שורות אלו.

"פתאום רואה שלושה הזויים מרחרחים כביש"

התרגיל השני מוזנק רק שעות ספורות אחר כך, כשהשמש בעצמה עוד מתעוררת, וכמובן רק אחרי שהגזייה ניפקה קפה שחור לכל דורש. הפעם עולים ברמה והיעד לחיפוש הפעם הוא מכונית גנובה. גם הפעם החניכים מקבלים מידע בסיסי מאוד ונדרשים לא רק להשלים את שאר המידע בעצמם, אלא גם לבחור את האסטרטגיה הנכונה לעשות זאת. אחרי חלוקה לחוליות אני מצתוות לצוות ר' - רן, רם ורני. נכנסים למכונית כדי לנסוע היישר לבית ממנו "נגנבה" המכונית.

רני אומר שזה קצת מרגיש כמו ב"מרוץ למיליון", מה שכמובן מעלה את התהייה כמה הסיטואציה הלא-שגרתית הזו מרגישה כמו משימה וכמה היא מרגישה כמו טיול. "אווירת הטיול הזו חייבת להיפסק", קובע רם בנחרצות ומנצלים את הנסיעה לחפש עוברי אורח לתשאל אותם. ורן הנהג מודיע שכחלק מלקחי ליל אמש - אחרי שהחבר'ה לא הפסיקו לדרוך על עקבות חשובות - שהפעם נשארים רק על האספלט, כדי לא חלילה למחוק את עקבות הצמיגים, שנקראים כאן "קוליסים".

שלושת הר"שים יורדים מהרכב ומתחילים לחפש גם דברים כמו שאריות מזון ופחיות שתייה. ורני, מדריך הישרדות במקצועו, ניגש למפות את סימני הצמיגים בקרקע. "אתה רואה פה (עקבות של) נעל ספורט? זה קרוב מדי לשיח כדי שזה יהיה מישהו שיצא לריצת בוקר", הוא אומר ומסמן X בחול כדי שידע לחזור לשם. לעומתו, רם בוחר בדרך היותר הייטקיסטית, מצלם קוליסים ומעלה לקבוצת הוואטסאפ שנפתחה. "לפני שהרכב נסע, היה פה גנב שהלך ברגל. ויכול להיות שהוא השאיר פה עקבות, מן הסתם. יש פה כל מיני סוגים של עקבות, אז אני כן רוצה ליצור פה מין סוג של מסד נתונים, נקרא לזה. אם אנחנו או חוליה אחרת נגלה עוד פרטים בהמשך, נוכל להצליב עם העקבות שמצאנו פה". רן, לעומתם כבר מתחיל לקבל נתונים מהחוליה המקבילה שתחקרה את המשפחה שממנה "נגנב" הרכב. "תאר לעצמך שאתה לוקח צימר ומתעורר בבוקר כדי לראות שלושה הזויים מרחרחים את הכביש", מסכם אחד מעוזריו של שקותאי שבא לבחון את הנעשה.

לא הרבה קורה בגזרה הזו ואנחנו מדלגים לחוליה המקבילה, הפועלת בפינה אחרת סמוך למושב. "אנחנו בינתיים לא גילינו הרבה, בעיקר שללנו דברים", מתדרכת תמר, חברת החוליה. "דיברנו קודם עם השומר, שזה בעצם גם עומרי (שמגלם בעלי תפקידים שונים כחלק מהתרגיל - י"כ), אם הוא ראה משהו, והוא אמר שלא. וכשהיינו בשער אחר חיפשנו קוליסים ולא ראינו משהו. אנחנו חושבים שבגלל שיש לו רשת הסוואה, הוא בטח החביא את הרכב איפשהו כאן", היא מתארת. מתברר שבינתיים הצליחו החניכים למצוא סרטון של מצלמת אבטחה המתאר את ה"גנבה" ובו נראית רשת.

"כאילו שהרחוב מדבר אליי"

"אנחנו מחפשים סימני ירידה מהכביש, ואז אולי נבין איפה החביאו אותו", ממשיכה תמר. "מכיוון שזה רכב שמורגל בשטח, הירידה יכולה להיות בכל מקום. לכן חילקנו את הכביש. שניים משמאל לכביש, שניים מימין, כדי שלא נפספס אם הרכב ירד מהכביש. אני כל הזמן על הקרקע. מחפשת הפרעות בשטח".

מאמנים לכם בקורס את חוש הראייה עד שתהיו בעלי עיני נץ?
"אני לא יודעת אם זה חוש הראייה כמו תשומת לב והידיעה מה לחפש. זה לדעת מה לחפש אחרי שאתה רואה. אם משהו לא מוכר לך והוא לא בטווח האפשרויות שלך, אז אתה לא חושב על זה. התאמנו גם בלראות מה קורה כשאנחנו נוסעים. אם אני נוסעת ברכב שלי, אני כבר יודעת איך זה נראה כשזה טרי ואיך זה נראה כשזה ישן. ויש גם הרבה אימונים על מה לחשוב: איזה סוג אדמה זו, האם ירד גשם מאז, האם הייתה רוח".

מצאת את עצמך משתמשת במיומנות הזו גם בחיים הפרטיים?
"לא ממש. אבל אצל אחרים זה אחרת. כי אני מאוד 'עירוניסטית' כזו. אבל כשאני נמצאת בעיר, אני מסתכלת על עקבות של חתולים, כלבים, מכוניות, אופניים. זה כמו שהרחוב מדבר אליי בשפה כלשהי. כשאתה הולך ברחוב ומישהו לידך מדבר בשפה זרה, אז אתה לא מנסה אפילו להבין. אבל אם זו שפה שאתה מכיר, זה אחרת. עכשיו אני מכירה את השפה". ובעודנו משוחחים, את המכונית מצאה לבסוף, כמובן, חוליה שלישית, בין השיחים באמצע שום מקום במדבר.

החבורה מתפנה לארוחת צוהריים במחנה. אין זמן טוב יותר מהפסקת הצוהריים לתהות מה מביא אנשים לבלות יום סטנדרטי באמצע השבוע במין משחק חפש את המטמון שכזה. תמר ה"עירוניסטית", כפי שכבר אפשר להבין, גם היא לא בדיוק נמנית על עדת סנדלי השורש וחולצות סוף המסלול. תמר וייס גבאי היא סופרת מוערכת - לילדים ומבוגרים - תושבת ירושלים. אל הקורס הגיעה בין היתר בהשארת הספר שהיא כותבת כעת. לאחרונה, היא משתפת, גילתה תשוקה חבויה לעולם הטבע, שבין היתר גם תרמה לכתיבת הספר.

"זו מין תשוקה כזו שאני תוהה עליה לפעמים. אולי התשובה היא שהתבגרתי, גדלתי, ילדתי ילדים. ויש משהו שאת כל הזמן מנסה לחזור אליו. כשהכול מתעוות, משתנה ונהיה מסובך אני מחפשת את היסוד. ולפני הכול יש לנו בני אדם ומקום, בני אדם שחולקים מקום. זה משהו שמאוד מעסיק אותי גם בכתיבה שלי וגם בגששות. זה הסיפור שאני מנסה להבין".

אפשר לספר משהו על הספר החדש?
"אני יכולה לגלות שתהיה בו גששות".

"7.10 תלש אותנו וערער את תחושת השליטה"

וייס-גבאי אולי מגדירה את זה כחיפוש אחר היסודות, אבל יש מי שרואה במשיכה החדשה לגששות צורך פסיכולוגי עמוק אף יותר - הצורך בשליטה. "העלייה בהתעניינות בקורסים נובעת מכך שאנשים מחפשים שליטה", מסביר ניקי לוי, שגם הוא עורך קורסים של גששות אדם, אך מזווית קצת אחרת. "זו עוד דרך של אנשים לנסות לייצר שליטה על חייהם ועל המרחב שבו הם נמצאים, עוד דרך להרגיש ביטחון".

בעוד ששקותאי מתמקד בהכשרת גששים למטרות חילוץ והצלה, לוי מכוון לקהל יעד שונה לחלוטין. "עומרי לקח את זה לכיוון אחד, ואני לקחתי את זה לכיוון אחר, של האנשים נטו", הוא אומר. "אני עובד עם עובדים סוציאליים, עם מורים, עם אנשי חינוך וטיפול. עבורם זה כלי נוסף לקרוא את האדם ולעזור לו. היכולת הזאת שלהם לרדת לרגע על הברכיים וליישם איכויות של גששות מעצימה אותם".

ואכן, הצורך הזה בקרקע יציבה קיבל משמעות מצמררת מאז 7 באוקטובר. "משהו באירוע הזה תלש אותנו לגמרי וערער את תחושת השליטה", אומר לוי, שכבר עבד בעבר עם תושבי המועצה האזורית אשכול, שבה הוא מתגורר. "יש חבר'ה שהיו אצלי בהכשרות שהתקשרו כמה חודשים אחרי שזה קרה ואמרו: 'תקשיב, אתה היית איתנו בממ"ד'... אם אתה לבד שעות בממ"ד וצריך להיות קשוב, לנהל את עצמך, להשתמש בדמיון ולדעת שיהיה בסדר - זה לא שונה מאוד מהמצב של גשש בשטח".

מהג'ונגלים - לאורח החיים של הגששים הבדואים

טיירי לסקרט הוא הצרפתי הכי צבר שתפגשו. החבר'ה מכינים את ארוחת הצוהריים בעצמם, כמובן. והוא כל כולו מסור להווי כוס הקפה השחור עם ההל ומלאכת ערבוב הטחינה. אל הקורס הזה הגיע אחרי שירות מילואים ארוך ובעקבותיו: "עבדנו עם גששים, ונגנבתי משיטת העבודה. מי היה חושב שיש דבר כזה, להתעסק בגששות, אם אתה לא בדואי? לא הכרתי את העולם הזה. ודרך חבר שמכיר את עומרי הגעתי לקורס".

מאחורי לסקרט מסלול חיים בהחלט לא שגרתי שנמתח בין נורמנדי, שם נולד לפני 52 שנים, לאל-רום שבגולן, מקום מגוריו הנוכחי - ועובר דרך פריז, ירושלים, וגיאנה הצרפתית שבה בילה שנים במניעת הברחות סמים וזהב בג'ונגלים של האמזונס כנספח ללגיון הזרים, למרות היותו צרפתי לחלוטין. "הייתה אצלנו היסטוריה משפחתית. אבא שלי שירת במלחמת אלג'יר וסבא שלי מצד אימא נפל בשבי ונרצח באושוויץ. סבא מהצד השני, שנולד באלג'יר, נלחם באיטליה. אז הלכתי לצבא בגיל 19.

"סיכול הברחות זה גם די 'גששי', אבל אלה תנאים שונים לחלוטין, שם זה ג'ונגל. זה משהו אחר. השתחררתי, הלכתי ללמוד, לא הסתדרתי. ובאיזשהו שלב, כשפרצה האינתיפאדה השנייה, והתחילה אווירה לא נחמדה בצרפת אמרתי, 'טוב, זהו, חלאס'. ואז עליתי לארץ. עשיתי הכול: מגינון עד ברמנות. עולה חדש שעושה מה שיש. אחרי שפגשתי את אשתי, החלטנו לשנות כיוון ועלינו לגולן". היום לסקרט עובד כאב בית של בית ספר יסודי באל-רום.

"אחת הסיבות שהצטרפתי לקורס הזה הייתה מקרה מאוד-מאוד עצוב שקרה ביישוב לפני כמה שנים: נער שם קץ לחייו והקפיצו את כיתת הכוננות", מספר לסקרט. "יצאנו לסריקות ולמעשה לא ידענו מה אנחנו עושים. לסרוק רחוב, את זה אנחנו יודעים, אבל לסרוק ולגשש אחר בן אדם - זה לא דבר שבכלל הבנו. לצערנו הכול השתבש ולא מצאו אותו בזמן, מצאו אותו למוחרת. יכול להיות שלא היינו מצילים אותו, אבל לפחות זה היה חוסך לילה של גיהינום להורים".

"להביא את הנעדר כמה שיותר מהר"

לשקותאי יש חזון שרחב בהרבה מהקורסים שהוא מעביר. אירועי נעדרים על רקע שאינו ביטחוני אינם זוכים למענה של הצבא. גם המשטרה ויחידות החילוץ, הוא מסביר, חסרות כיום צוותי גששים ייעודיים למטרה זו. התוצאה היא שברוב המקרים, מאמצי החיפוש נסמכים על מתנדבים שבעיקר סורקים את השטח ללא ידע מקצועי.

שלושת המחזורים שכבר עברו בקורסי הגששות שלו הצמיחו בוגרים רבים בעלי ידע קריטי. ולכן החליט שקותאי להקים לאחרונה קבוצות גששים המוקפצת לאירועי נעדרים, בתקווה שזה יהיה צעד ראשון לקראת חלומו הגדול, מיסוד של התחום ובתקווה שבהמשך צוותים כאלו ישתלבו גם במשטרה ויחידות החילוץ. "לגששים יש יכולת שחריגה מכל היתר, ולפעמים היא היכולת שתבוא ותעזור להביא את הנעדר כמה שיותר מהר", הוא מסביר.

אחרי הפסקת צוהריים ארוכה יוצא לדרך התרגיל השלישי והאחרון. והפעם, גולת הכותרת, חיפוש נעדר בשטח. החוליה הראשונה מתחילה קצת להתברבר בשטח, עם מעט המידע שבידה, בחיפוש אחר עקבות בחול. המראה הקצת הסוריאליסטי של חבורת גברים, לא מאוד צעירים, מהלכים כפופים במדבר עם עיניים בקרקע, מעורר באחד מעוזריו של שקותאי שמתלווה אליהם זיכרונות מנסיעת רכבת שבה מצא את עצמו בוהה ממושכות בנעל של אישה, רק בגלל שלא הכיר את הדגם. "לך תסביר עכשיו לאנשים שאתה לא סוטה", הוא אומר וממשיך להסביר כיצד המקצוע/תחביב הזה מצריך היכרות עם כמעט כל דגמי הנעליים האפשריים. "ואנחנו האנשים הכי בלאדים, מה לנו ולאופנה?".

"נכון", מאשר גם שקותאי עצמו. "אגב, זה אחד הדברים שאני מרגיש חלש בהם, שאני לא מכיר את האופנה של הנעליים. גם בסיגריות אני מרגיש את זה, בגלל שאני לא מעשן אז אני לא מכיר את כל סוגי הבדלים". בשיחה שמתעוררת ברכב עם שקותאי, בשלב הזה כבר ברור שאין קץ לכמות הזמן שניתן להקדיש להבדלים בין עיצובי הנעליים של היצרניות השונות, והוא נעתר לחשוף כמה טכניקות מעניינות לאיתור הבדלים בין סוליות שונות.

כל זה מתרחש לנוכח התרגשות רבתי שמתרחשת באותן הדקות בקבוצת הוואטסאפ של הקורס: חוליה אחת שעוסקת בתשאול "בת הזוג" של ה"נעדר" מצליחה לחלץ ממנה תמונה של נעלי הטיולים שאיתם יצא קודם מהצימר וכמעט במקביל חוליה אחרת, שמסיירת בשולי המושב, מצליחה לאחר עקבה חשודה. כזו שלא תואמת אף אחת מהעקבות שמצאה החוליה השלישית - זו שסרקה את היציאה מהצימר - ובחיפוש אינטרנט פשוט מתגלה התאמה בין הנעל מהתמונה לסוליה שהותירה אחריה את הטבעתה בחול המדברי. אחרי שעה של תסכול, פריצת הדרך כבר מעבר לפינה.

"זה נעלי טיולים של 'סקרפה', ואז אתה מתחיל לדפדף בגוגל, מחפש דגם שנראה זהה, ומחפש את הסוליה שלו, זה קל", מסביר שקותאי. "בדרך כלל יש מישהו שיודע להגיד משהו על הנעל. אפילו ברמה של מותג. אבל גם אם לא יודעים כלום, שום דבר, זה לא אומר שאתה לא יכול למצוא אותו. צריך לטחון פה את השטח, לעלות על מסלול של אדם אחד בודד שהולך פה, ולהמשיך איתו. אם מהבוקר יצאו מכאן, נגיד חמישה אנשים שונים, ואנחנו לא יודעים אם אחד מהם זה מי שמחפשים, אני אלך על חמשת המסלולים האלה עד שאני אבין מי זה הבחור שלנו. ואם יש חמישה גששים אז כל אחד ייקח מסלול ויסיים את האירוע. הכול אפשרי, השאלה כמה זמן ייקח".

בקיצור, זה סיזיפי ברמות.
"זה יכול להיות. אבל היו לי אירועים שנגמרו בעשר דקות, רבע שעה. עבודה זריזה, כיף חיים, הכול יפה. והיו לי אירועים שנמשכו שבוע בלי ממצאים".

מה אפשר ללמוד מהבדואים ה"חשדנים" - ואיך

המילה האנכרוניסטית משהו, "גשש", לרוב באה בשפה העברית בצמידות למילים "בדואי" או "החיוור", עד שנדמה שמרוב קלישאתיות כבר לא נותרה בה משמעות. אז מה זה בכלל גשש? "אני לא מתעסק רק בעקבות, או בסיגריות", מבהיר שקותאי ומחדד שגם אם פעם גששות עסקה בכל מה שמותיר אחריו אדם בהיותו בשטח, היום המצב מורכב בהרבה. "זה אפילו לא העיסוק העיקרי שלי. כשאני מגיע לאירוע כזה, מעבר לזיהוי העקבה, יש לי פה מיליון ואחד דברים שאני עוסק בהם. אני צריך לתשאל אנשים, להבין מה קרה, להיכנס לסיפור של הבן אדם, כדי שאדע בכלל לאן ללכת. אני צריך לפתוח תצ"א, לעשות ניתוח שטח, כדי להבין מה האפשרויות שלי, אז אני צריך להבין מה היה מזג האוויר. אם היה גשם לפני יומיים, זה משנה לי את כל התמונה פה, מבחינת העקבות. ואם ירד גשם על קופסת סיגריות ויש עליה טיפות, אז אני יודע שהיא שם מלפני הגשם שהיה לפני יומיים, אז קופסת הסיגריות לא רלוונטית'.

אז צריך ידע בנעליים, ידע בסיגריות, מה עוד?
"ככל שיהיה לך יותר ידע בכל תחום שהוא, ככה זה יוכל לעזור לך. בתור בן למשפחה חקלאית, מצאתי את עצמי הרבה פעמים נתרם מהניסיון שלי בחקלאות בתחום הגששות. איך שדה בנוי, מתי אמורים או לא אמורים לזמור אותו, ואיך מתנהג חקלאי בשדה, או שודד".

ולמישהו שגדל בתל אביב, נניח, יש חיסרון?
"תלוי במקרה. לדוגמה, הרבה פעמים שואלים אותי 'למה שיהיו לנו גששים בדואים בצבא בכלל? מה היתרון שלהם על פנינו, מה, זה בא להם ב-DNA שהם יודעים לגשש?' כי לפעמים יוצא אחת לכמה שנים שתופסים איזה בדואי שמשתף פעולה, שעוסק בהברחות על הגבול, למשל, ואומרים 'בוא נעיף את כל הבדואים, מה אנחנו צריכים אותם בכלל?'. יש הרבה יהודים שמסתובבים במרחב, והמרחב לא מעניין אותם. הם בשלהם, הם עם החברים, הם יראו רכב שעכשיו עובר, שהם לא מכירים, מבחינתם הם לא יתעמקו ברכב. בדואי שיראה רכב שהוא לא מכיר, שנכנס לפזורה שלו, הוא ישר יסתכל על המספר ויחשוב על סימן מזהה. הם תרבות מאוד-מאוד-מאוד חשדנית. הוא כל הזמן גדל בתודעה שלגבי כל בן אדם שעובר במרחב הוא צריך להבין מי הוא ומה הסיפור שלו ולהיות ער אליו, אז יש לו יתרון משמעותי. אנחנו מדברים פה על יתרונות שהם בכלל בתחום התודעה ולא הידע. איך אני כבן אדם חושב ומסתכל במרחב".

"את וזה כבר הרבה יותר קשה ללמד. כמה זמן ייקח לי לשנות לך את התודעה? להפוך אותך מבן אדם שהולך פה ב'אהלן, אהלן' ולא מסתכל לצדדים ולא קולט שעל הטרקטור שעבר לידינו עכשיו כתוב "86" בצד שמאל? גם לי לקח הרבה שנים לעשות את המהלך הזה. כשאני מסתכל על הגששים ועל הפוטנציאל שלהם, אני צריך את הסקרנות, העניין, שהחבר'ה האלה יהיו עם איזשהו דרייב. מספיק שיש להם את הסקרנות והלהט ללמוד, והם כבר יעשו את העבודה שלהם פיקס. אבל אם תשאל אותי על תכונות אופי, לא על ידע, אז אני יכול למנות כל מיני תכונות אופי שיותר מתאימות לגששים".

זו הזדמנות שתספר איך הגעת לגששות.
"כשהייתי בן 23, לא ראיתי את עצמי בחיים מתמקד ולומד והופך להיות בן אדם של מקצוע בתחום אחד", מספר שקותאי. "הכול עניין אותי. אסטרונומיה וצמחים, גיאולוגיה וקרקעות מאוד-מאוד עניינו אותי, ובעלי חיים כמובן. אז בגלל זה אני גשש, אתה מבין? דברים שעושים בכיתה, בחדר, זה פחות בשבילי. אני בנאדם שלא הסתדר כל כך בארבעה קירות, ולא התעניין במה שלימדו אותו בבית הספר. עסקתי בהתחלה בתחום הסוסים, מכיתה ב' עד י"ב, זה היה כל עולמי, אבל איפשהו בתיכון כבר התחלתי להבין שלא אמשיך אחרי הצבא. אני לא אצא ספורטאי מצטיין, וזאת לא הקריירה שאני רואה לעצמי בגיל 40. שאלתי את עצמי מה מעניין אותי ובאותה תקופה הגיע לידי ספר, שנקרא 'דרכו של הגשש' ונדלקתי על הגששות. אחר כך, לפני המון שנים, הגעתי לסדנה שבזכותה ביליתי איזה שלושה ימים בטבע. ואז הבנתי שזה ה-דבר שמעניין אותי".

המסלול של שקותאי אל עולם הגששות המקצועי היה רצוף בתפניות מפתיעות. למרות ששאף להגיע ליחידה 669, הוא מצא את עצמו בקורס טיס שאליו בכלל לא רצה להתגייס. לבסוף, בעקבות בעיה רפואית, שירת כתומך לחימה ביחידת "רוכב שמיים". עם זאת, גם בתפקיד עורפי השטח לא עזב אותו, והוא ניצל את הזמן הפנוי בבסיס פלמחים כדי לחקור וללמוד ולהתעמק בשטח. לאחר השחרור התנסה בחקלאות ובהדרכת טיולים, אך קפיצת המדרגה האמיתית התרחשה בשנות העשרים לחייו, כשיצא למסע בן חודש באפריקה עם מייסד ארגון הגששות העולמי. ימים ספורים לאחר חזרתו לארץ, במהלך טיול בערבה, הגיעה החותמת הסופית: שקותאי זיהה עקבה נדירה של קרקל, תבנית צורנית שנחרטה בזיכרונו מאפריקה. הרגע הזה, שהוכיח לו שהוא מחזיק ביכולת נדירה ומשמעותית.

שעתיים בערך אחר כך מתקבלת הקריאה המיוחלת. אחת החוליות כיתתה את רגליה עד לאחת הוואדיות ומצאה שם את ה"נעדר", בצורת בובת חלון ראווה ממין זכר, שהוחבאה היטב מאחורי אחד הסלעים. שכדי להוסיף לה מעט אותנטיות, הבובה עוטרה במעט כתמי קטשופ. שקותאי אוסף את החברים לתדרוך ומשבח אותם על המציאה. אבל באותו נשימה גם נאלץ להודיע שהגיעו באיחור. במקרה אמת, עם נפילה שכזו, מגובה כזה, כבר לא נותר הרבה מה להציל.