מסע במדינה המוסלמית המסקרנת: מדבריות, שלג ובתי כנסת

חבורת גברים מוסלמים מבוגרים תפסה אותי, אחד מהם אחז לי בכתף, הושיבו מול המסך ודחפו לי בירה קרה ליד. "שתה", הבחור שלידי אמר במבטא כבד בחצי ציווי. אז איך הגעתי לכאן? נחזור כמה שעות אחורה.

בוכרה – מסגדים, בירות ומנות בשר סוס

ירדתי מהרכבת בבוכרה, אחת הערים הגדולות באוזבקיסטן, ליבה של דרך המשי האגדית. אלה ימים של מונדיאל, ונבחרת אוזבקיסטן משחקת הערב נגד פורטוגל. ריח לחם הנאן הוביל אותי אל סמטאות העיר העתיקה, בין מבנים שנראים כאילו יצאו מתוך "אלאדין". כשהגעתי לכיכר לאבי-האוז (Lyabi-Hauz), התיישבתי במסעדה מול הבריכה שבלב הכיכר. אגדה מקומית מספרת ששליט העיר ביקש להקים כאן את הבריכה, וגירש את כל התושבים מהמקום – חוץ מזקנה יהודייה אחת שסירבה לעזוב את בית משפחתה. לבסוף גם היא גורשה, אך היא קיבלה חלקת אדמה לא רחוק משם. על אותו שטח עומד עד היום בית הכנסת העתיק של הקהילה.

בחזרה למונדיאל. המוני מקומיים נרגשים החלו להתקבץ באותה שעה מול מסך ענק שהוקם בכיכר. היה אפשר להרגיש את החשמל באוויר. זו הפעם הראשונה שאוזבקיסטן הצליחה להעפיל לגביע העולם – מי כמונו הישראלים יוכל להבין את ההתרגשות.

בתפריט מצאתי מנות ובהן בשר סוס. בחרתי לוותר, והזמנתי פלוב בוכרי, שהגיע שמנוני ומלא בשר כבש, לצד כיסני מאנטי. לפתע ניגשה אליי סבתא אוזבקית, אמרה "סלאם עליכום", הצביעה ושאלה אם תוכל לשבת איתי בשולחן. סימנתי ביד שהיא מוזמנת כמובן – ואז קפצו חמשת הנכדים שלה מתוך ההמונים עם שקיות של פיצוחים, קולה וחטיפים. זו אוזבקיסטן.

במחצית נפרדתי לשלום ופילסתי את דרכי בין המוני הצופים. הקהל בבוכרה לא היה מבייש גם יציע בטדי. נכנסתי למבוך הסמטאות החשוך, ולפתע שמעתי קולות אכזבה בוקעים מאחד הרחובות. חבורת גברים מקומיים צפתה בהפסד הצורב של הנבחרת בטלוויזיה קטנה באמצע הרחוב, מוקפת ספות, בירות, דגים מעושנים ולחמים טריים. "שב", אמר אחד מהם בתקיפות אחרי שקלט אותי עובר, ולא השאיר לי ברירה. "אתה מאיטליה?" שאל. לשנייה אחת כל אינסטינקט ההישרדות הישראלי שלי התעורר. לבד, במדינה מוסלמית, בסמטה צדדית. אבל אז הוא החל לזרוק לעברי מילים באיטלקית – "פיצה, פסטה" – וצחק וחיבק אותי.

כעבור דקה כבר הייתי חלק מהחבר'ה, עם פחית של ליטר בירה ביד אחת וחצי דג מטוגן בשנייה. כאן לא ממש מקבלים "לא" כשמדובר באורחים. כדי להבין את הסיטואציה המוזרה של מוסלמים שותים בירה מול משחק כדורגל בסמטה, צריך להבין את ההיסטוריה של אוזבקיסטן. האדמה הזאת כבר ספגה הכול: האיסלאם שהגיע עם הכובשים הערבים, החורבן תחת פרסות סוסיהם של המונגולים, התקומה כאימפריה אדירה של דת ומדע בימי טימור לנג, ולבסוף השלטון הסובייטי, שסגר מסגדים וכפה חילוניות נוקשה. כל התקופות נדחסו יחד לתערובת בלתי אפשרית, מדינה שאפשר לצאת בה מהמסגד בצוהריים, ובערב לפתוח פחית בירה צוננת מול המסך.

בית הכנסת שהפך למפעל טקסטיל

בחוץ 40 מעלות וצפונה, אפס אחוז לחות. מהמצודה העתיקה המשכתי אל המעיין שבו, לפי המסורת המקומית, הכה איוב בסלע ויצר מקור מים. לא אספר לכם מה ביקשתי, אבל בואו נגיד שזה כבר התגשם. משם המשכתי אל מה שהיה פעם הלב הפועם של המהאלה – הרובע היהודי העתיק.

במשך מאות שנים הייתה בוכרה בית לקהילה יהודית ענפה. חבריה השתלבו במסחר לאורך דרך המשי. בתקופת הזוהר פעלו בעיר בתי כנסת רבים, אך אחרי התפרקות ברית המועצות בשנות ה-90 היגרו רוב בני הקהילה לישראל ולארה"ב. כיום נותרו בבוכרה רק מעט יהודים, והם ממשיכים להחזיק בבתי הכנסת שנותרו בעיר – שריד לקהילה מפוארת ששגשגה כאן במשך מאות שנים.

אני מתהלך ברחובות הצרים של הרובע. הבתים סביב עשויים מבוץ בבנייה מסורתית, ריחות של תבשילי אוכל תלויים באוויר, ומשב רוח קליל מאפשר לי איכשהו לשרוד בחום העז. אני מחפש סימנים לחיים היהודיים שעדיין מתקיימים כאן – מזוזות, סמלים, ובעיקר את בית הכנסת שבו אני אמור לפגוש דמות מרכזית בקהילה המקומית. אני מזהה קצת עברית דהויה על אחד השלטים, מוציא את המצלמה, ומיד נעצר בידי שני חיילים אוזבקים. הם סוקרים אותי, מנסים להבין מה הזר הזה מחפש כאן. "סינגוג?" אני שואל. הם מסמנים לי איקס בידיים. "נו סינגוג", אומר אחד מהם ומתעקש שאמשיך הלאה.

הדופק מתחיל לעלות, אבל אז דלת העץ העתיקה שמולנו נפתחת. "שלום, ברוך הבא", אומר קול בעברית. זה היה הרב עמנואל נתנאלוב, רב בית הכנסת מהחשובים והמרשימים שנשארו לקהילה כאן – אוהל יצחק. "הוא איתי", הוא פוסק כלפי החיילים. נכנסנו פנימה, ודלת העץ הכבדה ננעלה מאחורינו.

החצר שנגלית בכניסה מעוררת השתאות, אבל יותר מזה – היא מעוררת תחושה של בית. בית הכנסת נקרא על שם סבא רבא של הרב, יצחק זמבור, שהקים אותו בשנת 1800. המבנה ההיסטורי משלב את האדריכלות המקומית, ובמרכזו חצר מוקפת עמודי עץ גבוהים ומגולפים. בשנת 1938 נסגר בית הכנסת בידי השלטונות הסובייטיים והפך למפעל טקסטיל, ורק כ-50 שנה מאוחר יותר הוחזר לקהילה היהודית. הרב לוקח אותי לסיור בין האולמות, ומספר שהקהילה חיה כיום בשלום ובאחווה עם השכנים המוסלמים, ואף מקבלת את תמיכת הרשויות. בחגים המקום שוב מתמלא, וגם ישראלים שמגיעים לטיול שורשים מוצאים כאן פיסה מהקהילה שהייתה פעם חלק מרכזי מחיי בוכרה.

המגדל שהפיל את כובעו של ג'ינגיס חאן

לקראת הערב האחרון בעיר החלטתי ללכת למסעדת יוקרה שיושבת על גג בניין גבוה ומשקיפה אל מתחם כיכר פוי-קאלון. מול השולחן שלי נשקף נוצץ כמגדלור במדבר מינרט קאלון העצום, מגדל תפילה מפורסם שנבנה בשנת 1127. האגדה המקומית מספרת שכשג'ינגיס חאן האכזר החריב את בוכרה עד היסוד, הוא הביט אל קצהו של הצריח העצום וכובעו נפל מראשו. כשהתכופף להרימו, הוא הכריז שמבנה שאילץ אותו לקוד לו קידה ראוי לו שיישאר על עומדו – והורה לחוס עליו.

אוכל אוזבקי מסורתי החל לזרום לשולחן: קערת פלוב עמוסה צימוקים מקומיים ושיפודי שישליק נוטפי שומן. כמו אצלנו, השישליק כאן הוא קאלט. לא פעם שמעתי מקומיים מתווכחים היכן מכינים את השיפודים הטובים בעיר. מאחוריי שמעתי שיחה בין תיירים אמריקנים. הם השמיעו בקול רם כמות מסחרית של שטויות וקונספירציות אנטישמיות שהשאירו אותי בהלם. דווקא כאן, בלב מדינה מוסלמית שמארחת אותי בזרועות פתוחות, את הרעל האנטישמי ספגתי מכמה פריווילגים בשולחן הסמוך. בעצבים התלבטתי אם להתערב וכבר הייתי רגע מלהסתובב אליהם – ולפתע צרחה אימתנית הרעידה את המסעדה.

חרגול מדברי עצום נחת הישר על הפרצוף של אחת הגזעניות, ופשוט סירב לשחרר. מרוב בהלה הם קפצו מהכיסאות, זרקו כסף על השולחן וברחו כל עוד נפשם בם. ואני? אני נשארתי עם חיוך על הפנים, לוגם תה אוזבקי עם בקלאווה, מול הנוף של המבנים העתיקים שזהרו לאור הירח.

עולים להרים

בבוקר הגיע לאסוף אותי סרבאר, הנהג שאיתו אצא להרפתקה הגדולה של הטיול הזה. הוא הגיע בשברולט לבנה וישנה, מראה נפוץ כל כך בכבישי אוזבקיסטן שכמעט נדמה שכל המדינה נוסעת באותו כלי רכב. אחרי שעות של נסיעה דרך מדבריות והרים, הגענו לשאחריסאבז (Shahrisabz, "העיר הירוקה" בפרסית), עיר הולדתו של הכובש האכזר טימור לנג.

כדי להראות לעולם מניין בא בנה כאן טימור את אק-סראי (Ak-Saray, "הארמון הלבן"). אומנם רובו נהרס, אבל שער עצום אחד עדיין ניצב כאן, מונומנט מגלומני שקשה לתפוס את קנה המידה שלו. עד עכשיו כואב לי הצוואר מהניסיון להבין כמה גדול היה הדבר הזה פעם. אי אפשר שלא לדמיין את עוברי האורח שהגיעו לכאן מאוהלים במדבר בסוף המאה ה-14, ונשארו שמוטי לסת מול פלא כזה. כמובן, טימור דאג גם להשאיר מסר בכתובת ענקית: "אם אתם מפקפקים בעוצמתנו, פשוט התבוננו בבניינים שלנו".

חום המדבר שואב ממך את כל האנרגיה. 42 מעלות בצל. חזרנו לרכב ושמנו פעמינו אל ההרים המושלגים בדרום המדינה, על הגבול עם טג'יקיסטן ולא הרחק מהגבול עם אפגניסטן. היעד הבא שלנו הוא הכפר גילאן (Gilan) – היישוב הגבוה באוזבקיסטן. במשך עשורים היה המקום הזה סגור ומסוגר בהוראת השלטונות, ורק בשנים האחרונות נפתח סוף-סוף למבקרים. עד לא כל כך מזמן, כדי להגיע לכאן נדרש מסע מפרך של 15 יום על גבי חמורים. אומנם כיום כבר נסללה לשם דרך עפר מטלטלת ושוברת עצמות, אבל הניתוק המוחלט מהעולם נשאר בדיוק כפי שהיה.

לצד דרך העפר נמתח הנהר שבו המים השוצפים מגיעים מהקרחונים בהרים שמעלינו ומשרים תחושה קפואה בעמק. את הקור הזה לא הרגשתי באוזבקיסטן מאז המזגן המקרטע בשדה התעופה. אנחנו נתקלים לא פעם בדבוראים עם כוורות שמותקנות על גבי משאיות סובייטיות ישנות. הם חיים לצד הכוורות שלהם בתוך המשאית, כדי להגן עליהן מפני תאבונם של הדובים הרבים שחיים כאן. בניגוד לרוב אוזבקיסטן, בקיץ האזור הזה ירוק להפליא: עצי פרי, פריחה מכל עבר ופלגי מים קפואים שיורדים מההרים. גן עדן.

מסע במנהרת הזמן

חריקת בלמים צורמת של רכב שעבד קשה מדי מעירה אותי בפתאומיות. "וולקאם טו גילון", מכריז סרבאר. בזמן שאני עוד מנסה להחזיר את הפוקוס ולהבין היכן אני, הוא כבר מדלג החוצה היישר לחיבוק של המארח שלנו, חלימי. אנחנו נוחתים לתוך חצר פסטורלית של בית כפרי בן שתי קומות. בחזית, תחת צילם של עצי דובדבן ושיחי יסמין, עומדת הטופצ'אן – במה מוגבהת המכוסה מזרנים וכריות סביב שולחן נמוך. זה הלב הפועם של הבית האוזבקי: פה אוכלים, פה יושבים, פה חיים באוויר הפתוח. אני לא יכול לחכות לבית הקפה התל-אביבי הראשון שירים את הכפפה ויביא את הקונספט המדהים הזה אלינו לארץ.

עוד לא ירדתי מהרכב וכבר יצאה הסבתא, פאיזיניסו, כדי לקבל אותנו. היא הובילה אותנו היישר לכריות הרכות של הטופצ'אן, שם כבר חיכה מגש עצום מעוטר פירות יבשים מקומיים, תה בכלים מסורתיים וקערת ענק של אבטיח. במדינות מרכז אסיה פשוט חולים על הפרי הזה, והוא יתווסף לכל ארוחה או ישיבה. מבעד לעצים מציצים ההרים המושלגים, וברקע רק פכפוך הנהר וציוץ הציפורים נשמעים. קיבלתי חדר בתוך הבית הפרטי של המשפחה המארחת. שטיחים מקיר לקיר, ועל הקיר, בכל מקום, גם במטבח. והשירותים? מבנה נפרד בחצר, בלי חיבור למים זורמים.

בסיבוב הראשון בסמטאות של גילאן הרגשתי כאילו חזרנו במנהרת הזמן כמה עשורים אחורה. ללא ספק הייתי התייר הזר היחיד בכפר כרגע, ומשכתי לא מעט מבטים סקרניים וחיוכים. הפסקול הרועש של ערי דרך המשי התחלף באחת בקולות של אימהות צועקות לילדיהן לחזור הביתה, חמורי מסע שסוחבים סחורות וזקני הכפר שיושבים בחוץ ומרכלים על העוברים והשבים. הרחובות המתפתלים ברובם אינם סלולים, ברזים ציבוריים פתוחים מזרימים ללא הפסקה מים כמעט קפואים מהנהרות הסמוכים, ולידם יושבות נשים וממלאות מים הביתה בדליים או עושות כביסה.

באוויר תלוי שילוב הריחות של צאן ותנורי עץ לבישול – ריח ניחוח שכל מי שאי-פעם הגיע לכפר הררי מבודד מכיר היטב. במעלה הכפר, לאור צבעי השקיעה, קבוצת בנים שיחקה כדורגל בכדור מרופט, ובנות בשמלות ארוכות וצבעוניות חזרו ובידן אבטיחים מהחנות של הכפר. בבוקר עוד הזעתי במדבר, כמה שעות אחר כך כבר ישבתי מתחת לעצי דובדבן, מול פסגות מושלגות, מנסה להבין איך אותה מדינה יכולה שונה להיראות כל כך.

פרט מעניין מאוד על הכפר, שכבר התפרסם ברחבי העולם, הוא תוחלת החיים המופלגת של תושביו – הרבה מעבר לממוצע במדינה ובאזור מרכז אסיה. מה הסוד שלהם? ניסיתי להתחקות אחרי התשובה, והמסקנות יגיעו בהמשך.

על דובים ודובדבנים

מוקדם בבוקר התייצב בפתח הבית עבדולאחד, שילווה אותי ביומיים הקרובים בהרים. הוא יליד גילאן, מדריך מקומי ואנציקלופדיה מהלכת לכל שביל, עץ ופסגה רעננה באזור. אבל הסיפור שלו התחיל דווקא הרחק מכאן: כבר בילדותו חלם לראות את העולם שמחוץ לעמק המבודד שבו נולד. בהמשך חי ועבד באירופה ובמדינות שונות באסיה, ואפילו הגיע לאפגניסטן וחקר אותה תחת שלטון הדיכוי של הטאליבאן. עכשיו הוא חזר הביתה, ובגילאן כמעט כולם מכירים אותו.

המטרה שלנו ליומיים הקרובים היא טיפוס במעלה ההרים והליכה אל קול (Kol), הכפר ה"קרוב" בעמק הסמוך – יעד שברכב דורש שעתיים נסיעה. אחרי קנקן תה רותח, פירות טריים ולחם אוזבקי עם דבש מקומי וחמאה, יצאנו לדרך. עבדולאחד התנהל בסמטאות כמו סלב מקומי, אין אדם שחלף על פנינו ולא עצר אותו לשיחה. כמי שגדל בבית עם שורשים פרסיים, הטג'יקית שלהם זרקה אותי מיד בחזרה הביתה, ופתאום מצאתי את עצמי מבין לא מעט משפטים.

מהר מאוד התחלפו הסמטאות בשביל צר שנבלע בתוך סבך של עצי דובדבן ואגוז. מדי פעם עצר עבדולאחד, רכן לקרקע והצביע על גללים טריים של דובים. "הם אכלו יותר מדי דובדבנים", חייך והסביר שזה הפרי האהוב עליהם. ואז, באגביות מקפיאת דם, התחיל לתדרך אותי מה לעשות במקרה שנפגוש אחד מהם פנים מול פנים. תרחיש שמתברר שהוא חלק משגרת החיים פה בעמק.

סיפרתי לעבדולאחד על אהבתי לטיפוס הרים, ואז התברר לי שהוא לא סתם מדריך מקומי. לפניי עמד אדם שעשה היסטוריה, וב-2023 הוביל את המשלחת הראשונה שהעפילה לאלפמיש – פסגה שבאותה שנה התברר שהיא הגבוהה באוזבקיסטן. במשך עשרות שנים נחשבה פסגה אחרת, בגובה 4,643 מטר, לגבוהה במדינה. אבל מדידות שנערכו במהלך הטיפוס גילו שאלפמיש, פסגה כמעט לא מוכרת עד אז, גבוהה ממנה בכ-25 מטר. לא פחות.

מפסגה גבוהה מעל הכפר השקיפים על הבתים שלמטה ועל ההרים המושלגים שהקיפו אותנו מכל עבר. עבדולאחד הסביר לי על הצמחים ועל הפרחים הרבים שפורחים כאן. מאחד מהם, סיפר, אפשר להפיק תמצית מבוקשת בתעשיית הקוסמטיקה. כל טיפה ממנה שווה כמה עשרות דולרים. בעונה, הוא ומשפחתו יוצאים לכמה ימים בגבעות האזור, אוספים את פרחי הצמח היוקרתי ושולחים לאירופה.

בקיץ הקודם הגיעו לפה סטודנטים ומרצים מגרמניה, ומצאו 26 מינים חדשים של ציפורים וצמחים שלא היו מוכרים למדע. העושר הביולוגי של האזור מושך לכאן מגוון חוקרים שצמאים ללמוד על החלק המסתורי הזה של העולם. פינה שעד לפני כמה שנים לא הייתה נגישה בלי אישור מיוחד ומסע מפרך.

בין השבילים והעליות הראה לי עבדולאחד את החלקות החקלאיות של הכפר. במבט ראשון הן נראו בלתי אפשריות לעיבוד, תלויות על צלע ההר בזווית תלולה של 50 מעלות. הוא סיפר שמגדלים בהן תפוחי אדמה איכותיים, שהכפר ממש ידוע בהם ברחבי האזור. בעונה, הקטיף הופך למאמץ קהילתי שסוחף את כל המשפחות והשכנים לימים מרוכזים של עבודה פיזית מאומצת.

הסוד של אנשי גילאן

חזרנו לכיוון הכפר דרך הנהר השוצף, שירד היישר מהקרחונים שמעלינו. כששאלתי אם אפשר להיכנס לשחות, עבדולאחד ענה שהמים קרים כל כך עד שאפילו המקומיים לא מעיזים לרחוץ בהם. ובאמת, ככל שמתקרבים לזרם, כך רוח מקפיאה מכה בך יותר ויותר כמו מזגן טבעי ועוצמתי. אבל התושבים פה יודעים לנצל את כוחות הטבע לטובתם: לאורך הנהר הם הקימו עשרות תחנות הידראוליות קטנות, שפועלות על עוצמת המים, מייצרות חשמל 24/7 בחינם, ומאירות חלק ניכר מהבתים.

עצרנו להתרעננות בבית קיץ של אחד מחבריו של עבדולאחד, תחת עצי תפוח ודובדבן סמוך לזרם. לידנו, חבורות של גברים מהכפר ישבו ושתו בירה – הרחק מעיניהם הבוחנות והשמרניות של זקני הכפר האדוקים. ליד הנחל ושדרת העצים החלומית שהובילה לבית, פאיזיניסו כבר חיכתה לנו עם ערמת "סמסה" – מאפה מסורתי ממולא בשר ובצל, שיצא הרגע מתנור הטנדור העמוק. אחרי יום של צעידה מאומצת באוויר הדליל, הביס הזה הוא פשוט חלום.

הארוחה פה תמיד מלווה בקנקן תה שחור או ירוק, שמוגש בספלים שאצלנו היו קוראים להם קערות. לא הספקתי לסיים כוס, וכבר פאיזיניסו או הנהג שלי, סרבאר, מזג לי אחת חדשה. חס וחלילה שתישאר ריקה. מסביב לשולחן בחצר, מול ההרים המושלגים, התחלתי להבין את הסוד של המקום הזה ושל תושביו. סוד איכות ותוחלת החיים יוצאת הדופן. אין פה איזה שיקוי פלא או תגלית מדעית. זה האוכל האיכותי, כולו טרי ומקומי, שגדל באדמה הפורייה של העמק עם מי שלגים טהורים. זה האוויר הצלול, הרחק משאון המכוניות והמולת העיר. זה החיבור לאדמה, העבודה הפיזית שנדרשת מכל מי שחי פה, מעבודה בשדה ועד לסחיבת דליי מים הביתה.

אבל יש דבר אחד שתורם יותר מכול ומאפשר חיים טובים ומלאים: המערכת החיסונית האמיתית של אנשי גילאן היא הקהילה שלהם. שום דבר לא קורה פה בוואקום ואף אחד לא מתמודד עם החיים לבד. אם אתה צריך משהו, כפר שלם נעמד מאחוריך. לא משנה אם אתה אורח, מדריך, נהג או בן משפחה, תמיד יהיה לך מקום מסביב לשולחן.

מהכפר המבודד – לקפסולת זמן

בבוקר התייצב עבדולאחד כדי לאסוף אותי להמשך המסע. הפרידה מהמארחים קצרה אבל חמה, והם כמובן לא נתנו לנו לצאת אל ההרים בידיים ריקות – התיקים שלנו שוקלים יותר בזכות "קאשק" (Kashk, כדורי יוגורט מיובשים ומלוחים) וצימוקים אוזבקיים. את סמטאות גילאן השארנו מאחור, והתחלנו לצעוד לכיוון קול – כפר מבודד שנמצא אי-שם מעבר למעבר הרים גבוה. את ההליכה התחלנו תחת שמש נעימה ושמיים תכולים, ורק פה ושם צפו עננים קטנים. עבדולאחד העיף מבט חטוף למעלה ופסק באגביות שעומדת לפרוץ סערה. הסתכלתי עליו בחוסר אמון, היום נראה פשוט מושלם. אבל בהרים, מתברר, המקומיים מריחים את מזג האוויר עוד לפני שהוא מגיע.

בתוך דקות ספורות נמחקה התכלת. טיפות ראשונות וקרות התחילו להכות בנו, ומיד אחריהן הגיעו רעמים שהדהדו בעוצמה בעמק. רוח עזה איימה להפיל אותנו מהרגליים, וערפל לבן וסמיך בלע את השביל באבחה אחת. מצאנו מחסה תחת סלע גדול והמתנו שהסערה תחלוף. הצעידה במעלה ההר הייתה אולי קשה אך מתגמלת, ובעצירה הראשונה להסדרת הנשימה, העפתי מבט לאחור ופשוט התמוגגתי מול רכסי הענק שנפרסו סביבנו.

כשהגענו לצד השני של ההרים, הנוף השתנה – יותר סלעים חשופים, פחות עצים, וצמחייה שונה לחלוטין מזו שהתרגלנו לראות. עמודי פרחים גבוהים ולבנים ליוו אותנו, ועד מהרה התחלפו בשיחים עמוסים בפריחה ורודה וסגולה. ככל שהתקרבנו לקול, כך התחלנו לפגוש את התושבים הראשונים, וחלקם נראו שונים לגמרי מהאוזבקים ומהטג'יקים שראיתי עד כה. הכפר קול ידוע בתושביו הבהירים בעלי השיער הבלונדיני והאדמוני, מראה חריג באזור.

אם גילאן היה נראה לי מבודד, אז בקול ההרגשה כבר הייתה כמו בפלנטה אחרת לגמרי. בתים פשוטים ועתיקים מבוץ ואבן, ילדים מתרוצצים בבגדים מסורתיים, צלילי נקישה של אישה שכותשת צמח תבלין מקומי. קפסולת זמן ששואבת אותך לעבר הרחוק. בחלק מהבתים, בקומה הראשונה גרים הצאן והבקר, ובקומה למעלה – תושבי הבית. הגגות שטוחים, ללא גג פח או רעפים. במורד הכפר פגשנו אב ובן חביבים שמטפלים בכוורות, ופתחו בשיחה קולחת עם עבדולאחד. הם התעקשו שאטעם מהדבש הטרי – היישר מלהב הסכין שננעצה בחלה.

תפאורה לסיפורי אגדה

עוד כמה קילומטרים של הליכה במורד העמק, וחזרנו לציוויליזציה. חיבוק פרידה מעבדולאחד, הבטחה שאחזור לבקר, ואני קרסתי לי מותש לתוך מושב השברולט הלבנה. הנסיעה נמשכה ארבע שעות, אבל העייפות הכריעה אותי. כשפקחתי את העיניים הירוק כבר נעלם, ובמקומו בלטו כיפות הטורקיז העצומות של סמרקנד.

כאן כבר מתחילים להבין למה שמה של האימפריה של טימור נישא למרחקים. סמרקנד היא מוזיאון ענק תחת כיפת השמיים: כיפות טורקיז, מדרסות מעוטרות אריחים כחולים, פסיפסים גיאומטריים וכתובות בערבית ובפרסית מכסים כמעט כל קיר. במרכז העיר ניצבים מבנים שנראים גדולים מדי לזמן שנבנו בו – שרידים לאימפריה שביקשה לא רק לשלוט במרכז אסיה, אלא גם להפגין לעולם את כוחה דרך האדריכלות.

בשעות הערב, כשהשמש יורדת והקרמיקה הכחולה מתחילה לזהור באור רך, סמרקנד נראית פחות כמו עיר ויותר כמו תפאורה שנבנתה במיוחד לסיפור אגדי. בכיכר רג'סטאן המפורסמת, בין ביקור במדרסות הענקיות, שמעתי מאחד הרוכלים שאפשר לעלות באופן "לא רשמי" לאחד המגדלים ולצפות בכיכר מלמעלה, דרך גרם מדרגות פנימי ותלול. "אתה צריך לחפש את הבחור עם המפתחות", הוא זרק, והשאיר אותי לחפש אותו בכיכר העצומה כמו במשימה מ"המירוץ למיליון".

הסקרנות גרמה לי לרוץ בין החנויות והפתחים השונים, ואחרי כמה גישושים בין המבנים העתיקים מצאתי את הנער, שתמורת בקשיש צנוע פתח לי את הדלת. נכנסתי למערכת המנהרות העתיקה. התקדמתי לבד, כשהתקרה הולכת ונהיית נמוכה. אחרי כמה מכות קלות בראש הגעתי לגרם מדרגות חשוך, תלול ומפותל. עליתי מתנשף ועצרתי כמה פעמים כדי להסדיר את הנשימה, עד שהגעתי לדלת מתכת ישנה. מעל הדלת נגלו השמיים ומשב רוח צח נכנס פנימה. אני נזכר בנער שהפציר בי: "רק אל תוציא את כל הגוף אל מחוץ לפתח".

טוב, על החיים ועל המוות – אני מרים את הראש דרך הפתח הקטן. הנוף מכה בי מיד. אני תלוי בין שמיים וארץ, מעל אחת הכיכרות היפות והמפורסמות בעולם. שם למטה האנשים נראים כמו נמלים, והמדרסות העצומות נפרשות זו מול זו בכחול וטורקיז. אני עומד שם לבד, מעל סמרקנד, ומבין שאין דרך טובה יותר לסיים את המסע הזה.