מהפכת הנדל"ן בעולם החרדי: "הסוכה תקועה להורים בחדר שינה מעל הראש, זה פסיכי"

כמה מחשבה כבר יצא לכם להקדיש ללובי הכניסה לבניין המגורים שבו אתם גרים? החלל הפונקציונלי שלרוב משמש בעיקר למעבר סתמי למעליות דרך לוח המודעות, העציצים, המראות ושאר הקישוטים שלא מרגשים אדם? אבל כשמתכנן הערים בנצי ראקוב נכנס לבניין שנבנה בשכונת איילת השחר במהלך סיור שאנחנו עורכים יחד עם כמה גורמים בשכונה החדשה בצפון בני ברק. ההתלהבות מתחילה כבר מהלובי - בעיקר מהלובי. עיניו סורקות כל פרט, מהעיצוב ועד התפקוד.

"תקשיב מה שהולך להיות בבניין הזה", אומר ראקוב הנרגש. "אנשים חושבים שחרדים עושים סיפור מלעלות לגובה בגלל המעלית שבת או כל מיני מערכות כאלה. אבל זה לא הסיפור. תעשה חשבון כמה אנשים גרים בתוך הקובייה הזאת. זה במכפלות שהן שונות לגמרי מהמגזר הכללי, זה מטורף מה שיהיה פה. 45 דירות בשש קומות. תעשה חשבון, אנחנו מדברים על סדר גודל של 400 נפשות בתוך שש הקומות האלו. מדובר במשפחות צעירות עם הרבה מאוד ילדים. אז הלובי הזה שאנחנו רואים כמה שהוא גדול הוא ברכה שאין כמותה".

"הלובי הזה עוד ישמש לקיטנות ולפעילויות של ילדים", מתפייט ראקוב. "אם יהיה פה באמת בניין עם קהילה, כלומר שהשכנים יכירו אחד את השני והכול יעבוד בצורה נוחה וטובה - וכנראה שזה מה שיקרה פה. הלובי הזה יהיה ממש שימושי. יש פה חדר עגלות שהוא גם מאוד-מאוד גדול. יש המון עגלות והילדים כל הזמן נוסעים באופניים. זה אירוע מאוד משמעותי".

ראקוב ממהר לקחת אותי לחדר המדרגות. "בכל בניין 'רגיל' חדר המדרגות הוא משהו ששמים בצד, או משתמשים בו בעיתות חירום, כשהמעלית לא עובדת. בבניין חרדי, חדר המדרגות הוא אחד הדברים הכי שימושיים, ה-כ-י ש-י-מ-ו-ש-י-י-ם", הוא שב ומדגיש. "במעלית הרי עד גיל 14 חוקית אסור לעלות לבד. אני מניח שהילדים עולים לבד, אבל יש ילדים שפוחדים ויש שבתות. זה חלל שחי 24/7. לו אני צריך לייעץ לקבלן הייתי אומר לו לשים חיפוי על הקירות. השימושיות בחדר המדרגות כל כך גבוהה שתוך זמן קצר הוא ייראה רע מאוד".

וראקוב המתכנן מסב את תשומת הלב לעוד רכיב ייחודי בבניין. במקום לבנות את פיר המדרגות בצד, במקום שיהיה פחות נגיש ורחוק מהעין - כמקובל בבנייה העכשווית - כאן, פיר המדרגות בליבת המבנה, כפי שהיו נוהגים לבנות פעם, וזאת למרות שאנחנו בבניין חדש לחלוטין שאפילו טרם אוכלס. "הוא נמצא במרכז, במקום שרואים אותו, שלא יפתיעו ילדים, כי יש עניין של מוגנות. תמיד יהיו כאן עיניים צופיות".

לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן

אירוע נדל"ני חריג

הכתובת: רחוב 601 מספר 5, כי ככה זה בשכונה שבקושי מחציתה מאוכלסת ועדיין שומעים בה יותר פטישים ומקדחות מילדים - השמות יגיעו אחר כך. איילת השחר (או "מתחם הסופרים", אם נצמדים לשם השיווקי) היא העדכון הראשון מזה יובלות בשנים למפת העיר בני ברק - שכונה חדשה ראשונה אחרי עשורים בהם מנופים בעיר הזו הונפו בעיקר על מגדלי המשרדים הנוצצים שנבנו באזורי התעשייה הנושקים לרמת גן.

מדובר באירוע נדל"ני חריג. העיר החרדית החשובה מכולן סובלת כבר שנים ממחסור בעתודות קרקע לבנייה. לפני כמה שנים שטח שהופשר בצפון העיר, סמוך לגדות הירקון, אפשר את ההתרחבות. ועכשיו בונים גם במתחמים קטנים יותר מעט דרומה משם בשכונת פרדס כץ. התוצאה היא תנופת בנייה שאי אפשר להתעלם ממנה, והינה מעין ניסוי כלים עירוני בחיים חרדיים בקנה מידה חדש.

חוץ מהלובי הגדול מהרגיל, חדר העגלות שגדול בהרבה מהמקובל ופיר המדרגות שחזר למרכז, סיור בשכונה הוא הזדמנות להכיר לעומק עולם של בנייה שהוא זר לחלוטין, גם במדינה שבה נדמה שכל אדם שני עוסק בנדל"ן.

ראקוב, יליד ירושלים ותושב בית שמש, הוא אחד ממתכנני הערים החרדים הבודדים בישראל ומנהל פורום המתכננים החרדים. הוא משמש גם יועץ מטה התכנון הלאומי בנושא. "אנשים לא קולטים את המסה של הנפשות שיש בבניין אחד כזה", הוא מחדד. "זה אפילו לא הנושא של לעלות לגובה והלחץ שיהיה על המעליות, אלא הפריקה והטעינה של הבניין. תחשוב מה יהיה פה בשמונה בבוקר, כשיוצאים למוסדות החינוך. והעלייה אחר כך בארבע אחרי הצוהריים. והתחזוקה של המעליות תהיה אתגר גדול מאוד-מאוד. אף אחד לא חשב על בנייה לגובה. אבל לאט-לאט טיפסו והתרגלו לזה. היום רוב התכנון שנעשה למגזר החרדי מגיע לשמונה-תשע, ואפילו עשר, קומות. בירושלים גם 12, ואפילו קצת יותר באזורים מסוימים".

חדר עם חור בגג - לסכך

מה שהפך בעיניים חילוניות לסמל המגורים לחרדים הוא השיקוץ האדריכלי המכונה "מרפסת סוכה" - אותה תוספת פיראטית, לרוב, לדירה המשמשת שבוע בשנה לבניית סוכה, ונותרת מיותמת בשאר הזמן. בשכונה החדשה הזו משמרים את הנוהג, אך הפעם במסגרת חוקית ובטיחותית.

"בשכונה הזאת היה חידוש יפה מבחינת הנושא של מרפסות סוכה", מסביר ראקוב. "ככל שעולים יותר לגובה יש יותר בעיה לייצר מרפסות סוכה. אז יצרו חדר שימושי שנפתח לסוכה". האילוץ ההנדסי הופך כאן למעבדה תרבותית - איך מתמודדים עם מצווה עתיקה בתוך מגדלים מודרניים? אז כן, שכחו מ"מרפסות סוכה", מעכשיו "חדר סוכה". אחד מחדרי הבית זוכה להארכה שמותחת אותו בכמה מטרים מעבר למעטפת החיצונית של הבניין כמעיין קופסה שנלחצת החוצה מהקיר ומרחפת באוויר, כאילו הבית עצמו שלף זרוע קטנה כדי לאחוז במסורת. בגג הקופסה הזו מתקן מתכת מיוחד שניתן להסיר במהלך החג - ואת החור שנפער ממלאים בסכך הישן והטוב.

"יש חוקרת שעשתה מחקר ומצאה שמרפסת סוכה היה בכלל טריק שיווקי לפני 40 שנה, כשרצו לשווק את השכונות החרדיות החדשות בצפון ירושלים שהיה מחוץ לגבולות העיר", נזכר ראקוב. "אמרו 'יש לנו מרפסות סוכה, תבואו לגור אצלנו', וזה תפס. תפס כנראה קצת יותר מדי. כי עכשיו הנושא של מרפסות סוכה הוא לא רק לחרדים, גם המגזר הדתי בונה אותן, וגם במגזר החילוני-המסורתי יש אנשים שרוצים מרפסות סוכה. כי זה יותר נוח".

"בבני ברק כנראה שאנשים הם מאוד רציונליים", הוא מוסיף. "הם אמרו, 'עזבו אותנו ממרפסת. שתישאר המרפסת שמש, שיהיה לנו. ואת הסוכה אנחנו נעשה בתוך חדר'. זה עוד חדש, אז אני מקווה שהאיטום יעבוד. בירושלים כנראה זה פחות יעבוד כיוון שיש שם חשש לשלג, ודברים כאלו. אבל פה זה יעבוד. זה פתרון נהדר. כי אחרי שהחג נגמר אתה נשאר עם חדר שהוא שימושי".

"זה לא רציונל של המגזר, זה אילוץ של היזמים", מחדדת מלכי וייס, משתתפת נוספת בסיור. "כי בסוף אתה צריך ב-45 דירות לספק לכל אחת סוכה. בכל דירה אתה צריך מקום אחד לפחות תחת כיפת השמיים, אז אתה דוחף את זה בחדרים. ויש גם טריק של מרפסות שמש מדורגות, שזה לא קיים במגזר הכללי", היא מגלה. ובכך חושפת וייס עוד קסם אדריכלי חדש שצץ בשכונה הזו - ואפילו, באותו בניין ממש - לפתרון בעיית הסוכה. "הינה, תראה את זה", היא מצביעה, "זו מרפסת שמש רגילה, אבל יש שם מטר אחד שהוא סוכה. זה לא דבר שהדיירים שמחים ממנו. זה מה יש. אבל זה לא רציונל, כמו שבנצי אומר, רוצים כמו בבני ברק לפני 50 שנה, שסוכה היא סוכה, שאפשר לשבת כמו שצריך. פה זו התפשרות".

ההשראה: בורג' ח'ליפה הירושלמי

הבנייה החרדית כבר איננה רק פתרון מצוקת דיור - היא זירת זהות, כלכלה וקהילה מתחדשת. ומי שמלווה את השינוי הזה מקרוב היא וייס, בני ברקית מבטן ומלידה. לפני כ-20 שנה היא הייתה מחלוצות מה שהיום כבר מקובל לכנות "חרדים מודרנים" - הזרם ההולך וצומח שרבים מתוכו יאכלסו את השכונה הזו. פעם היא הוציאה לאור מגזינים ששיווקו לאברכים ונשותיהם החסודות חופשות בארץ או עיצובי פנים צנועים לדירות הקטנות ומלאות הילדים. היום היא כבר נדל"ניסטית על מלא ומשווקת חלק גדול מהדירות כאן.

ראקוב, הירושלמי, טוען כאמור שמרפסות הסוכה התחילו כטריק שיווקי בירושלים. וייס הבני ברקית מספרת שעוד בילדותה, כשבני ברק הייתה עדיין סוג של שטייטעל, ראתה כאלה. וכך הם עומדים ברחוב ומנסים להכריע, כאילו דנו בישיבה בסוגיה משנאית חשובה. הוויכוח הידידותי הזה הסתיים ללא הכרעה. "הסוכה הקטנה הזו של המטר על מטר וחצי, זה לשימוש של כאן ועכשיו", מסביר ראקוב על גודל המהפך שעומד לחולל סוכות - ראש הרגלים - בחיי החברה. "אולי אב המשפחה יישן שם. אבל את רוב הארוחות ורוב הדברים עושים למטה, בסוכה משותפת. אין ברירה. אבל אין ספק מרפסת סוכה זה אישיו, אישיו אפילו יותר מהמעלית שבת". בחלק מהבנייה החדשה לאוכלוסייה החרדית, מספר ראקוב, בונים את החלל המשותף של הבניין כבר עם הכנה לתשתית מים וחשמל לטובת סוכה משותפת לבניין.

אנחנו עולים לאחת הדירות ווייס מקבצת אותנו בתוך פינה קטנה באחת ממרפסות השמש. כפי שכבר הסבירה עוד קודם, המרפסות בבניין נבנו בצורה מדורגת שכזו כדי להותיר את החלל הזה חשוף לכיפת השמיים למי שלא מעוניין בחדרי הסוכה החדשים.

חתיכת רצפה של פחות ממטר על מטר, כדי לבנות בהם "מיני מיני סוכה", כפי שמגדיר זאת ראקוב. משהו שיהיה בעיקר סימבולי, שאב המשפחה יוכל לשהות בו בכל שבוע החג כדי לקיים את המצווה ולצאת ידי חובה. ההתנגשות בין מה שההלכה מחייבת ולבין צורכי החיים המשתנים עם הזמנים נוכחת בפינה הקטנה הזו יותר מבכל מקום אחר. נשאלת השאלה, האם כוחו של האילוץ לא ילך ויתחזק עד כדי ויתור על המצווה?

מבחינתו של ראקוב, גם אם יום אחד חרדים עוד יגורו במגדלים בני 50 קומות, לעניין הזה ימצאו פתרון. "בירושלים בונים מגדל ליד הר הרצל עם 40 קומות. קוראים לו 'בורג' ח'ליפה הירושלמית. ראיתי גרסה של הבניין הזה שבכל הארבעים קומות יש מרפסות סוכה. זה יהיה, זה יישאר, יתעקשו על זה ואפשר לייצר את זה גם מבחינה אדריכלית. יהיו אנשים שישלמו על זה יותר או אנשים שיגידו אנחנו רוצים את ארבעת החדרים, שני כיווני אוויר, דירה מסודרת עם מרפסת קטנה ונתמודד עם זה".

"אנשים דבר ראשון קונים להשקעה"

ב-601 מספר 5 פועלים עולים ויורדים כל העת, אבל למעלה בפנטהאוז, כבר מסירה של דירה. זוג ירושלמי עם תינוק בעגלה הגיע לקבל מפתחות. הם זכו בדירה בהגרלת "מחיר למשתכן" (כמו רוב בעלי הדירות כאן), אבל עכשיו מתכוונים להמשיך לגור בירושלים. עבורם זו השקעה בלבד. "פעם כולם רצו דירות קרקע. אבל אבא שלי גר בקומה שישית, אז ראיתי שזה לא כזה נורא", מסביר בנימין ביניק, רוכש הדירה. המעבר למגורים בקומה כל כך גבוהה הוא בהחלט נדבך דרמטי בהסתגלות הציבור החרדי להרגלי השיכון החדשים. "אני גר בקומה שישית, ברוך השם, עם שישה ילדים, וכבר שבועיים המעלית מקולקלת. עולים ויורדים במדרגות, גם ביום חול", מציין ראקוב המתכנן.

"זכינו לפני שבע שנים", מספר ביניק. "שילמנו פה פחות ממיליון שקל על הדירה. בלי הזכייה בהגרלה כנראה היינו משלמים פי שניים ויותר. הייתה הזדמנות לקנות בבית שמש או בני ברק, אבל פה ראיתי הזדמנות לעשות רווח יפה אחרי שנמכור את הדירה". וקנייה להשקעה, הוא מסביר, נפוצה בציבור שלו לא פחות מרכישה למגורים. "אנשים דבר ראשון יקנו להשקעה, יעשו את הסיבוב הראשון ואחרי זה הם יקנו למגורים. ככה זה, אנשים מגיעים עם הון עצמי נמוך יחסית בהתחלה, אז הם מחפשים איזושהי השקעה שיוכלו למנף את ההון העצמי ואז יקנו משהו לעצמם".

משפחת ביניק עדיין קצת המומה מהדירה הגדולה והריקה שממש עכשיו הפכה לשלהם. מישהו כבר הביא קופת צדקה והניח במטבח על המשטח כפול הכיור הבתול מבישולים. שיהיה, למזל טוב. בנימין מנדב עוד כמה תובנות על רוכש הדירות החרדי והעדפותיו. הרעיון של מרפסת גדולה - עם או בלי קשר לסוכה - עדיין קצת קשה לעיכול ומחלחל באיטיות לתודעה. עבור החילוני מרפסת היא אולי איכות חיים. עבור החרדי, הוא מסביר, מדובר בפוטנציאל ל"היזק ראייה". "המרחק בין שני הבניינים האלה", אומר ביניק ומצביע על הבניין ממול, "הוא הכי גדול במתחם. זאת אמרת שהבניינים האחרים יותר קרובים ואז רואים יותר מתוך בית אחד לשני. כאן זו מרפסת שהיא כולה שמש, זה טוב כי לא מתפשרים על הסוכה ולא רואים מה קורה בפנים, בתוך הדירה".

"לא משתזפים במרפסת"

לחלק הבא של הכתבה נעניק את הכינוי המתבקש "צנעת הפרט והמפרט". כי זה, כך מתברר, היה ועוד יהיה כאב ראש של לא מעט אדריכלים ומעצבי פנים שעובדים בשכונה הזו. "אישה פחות מוכנה לשבת עם הכוס קפה שלה במרפסת, כשהיא יודעת שהשכן ממול יכול לראות אותה", מסבירה וייס.

"בבני ברק הישנה כולם נכנסו לדירות עם מרפסות שהן כבר סגורות", היא מסבירה. "אבל עכשיו מתהווה תרבות מרפסות חרדית וזו כבר דרישה שעולה. אבל אתה לא תראה אותם יושבים להשתזף במרפסת כזאת ולא עם הפיג'מה בבוקר עם הקפה. הבן אדם ממול נמצא להם בתוך הבית מבחינתם. הרבה ינסו לבחור את הדירות שאין היזק ראייה".

ואכן הדירה שאנחנו נמצאים בה כעת בעלת מרפסת רחבה, אך כזו שפונה לאזור התעשייה הסמוך. וזה, מסבירה וייס יתרון עצום. "כשאני באה למכור לזוג דירה זה יהיה רשום בגדול בפרסום שלי: 'ללא היזק ראייה'. אתה תראה למטה כל מיני פרסום על דירות. 'דירת 5 חדרים ללא היזק ראייה'".

"תביא לי מרפסת ללא היזק ראייה, תביא לי חדרים גדולים, ותביא לי גם סלון גדול, שזה אישיו מאוד גדול במגזר החרדי", היא מתארת את מפרט החלומות של הציבור החרדי. "במגזר שולחן השבת חייב להיות במרכז, ומעבר לזה יש את הספרייה. את כל הדבר החדש הזה של מטבח וסלון בחלל אחד פחות אוהבים במגזר. במגזר", היא ממשיכה לפרט. "אוהבים שהמטבח הוא סגור. האישה יושבת במטבח ומבשלת והיא לא רוצה שמישהו שיושב כרגע בסלון יהיה איתה בתוך המטבח".

"הסלון הוא אזור מאוד מאוד מקודש במגזר החרדי", היא ממשיכה להסביר. "הכרחי שיהיה מקום לארון ספרים ולשולחן שהוא רק לשבת. שם כל המשפחה מתכנסת והאבא לומד עם הילדים. המשחקים של הילדים הם בדרך כלל בשטחים כמו המטבח או המבואה - והסלון מרומם יותר. לכן יש משפחות שרוצות את הסלון מופרד פיזית מהמטבח. המטבח ה'אמריקני' הפתוח שנעשה פופולרי מאוד הגיע גם למגזר. זה נכנס לאט לאט ועדיין יהיו כאלו שיסגרו. למה? כי הבעל מביא הביתה חברותא ללמוד בערב. הוא לא צריך לעבור במטבח ולהפריע לאישה או למשפחה לתפקד".

"יש סטטיסטיקה של חלוקה של דירות לפי סגנונות על ציר השמרנות", מנתח ראקוב. "במשפחות חסידיות, שמרניות יותר, ירצו לראות מטבחים ממש מופרדים. משפחות ליטאיות עדיין יכולות אולי לחיות במרחב כמו כאן. ועדיין הסלון הוא אזור שהוא מאוד מקודש. אבל זאת הכללה גסה. ברור שבחסידויות השמרניות: בעלזא, סאטמר, ויז'ניץ, לא יגורו בדירה כזו".

"במרחב הציבורי בבני ברק, בביתר עילית, במודיעין עילית אנחנו רואים הפרות בנייה, תוספות וחריגות", ממשיך ראקוב. "הרבה מאוד דברים שהם לא נעימים בעין וגם לא חוקיים בשום צורה. הציבור החרדי היה מאוד שמח לגור באיכות חיים. אנחנו רואים את זה בבית שמש, בשכונות החדשות, אנשים צמאים לאיכות חיים. אבל הם כל הזמן נלחמים בין האילוץ של כאן ועכשיו, כי צריך לגדל משפחה ברוכת ילדים, שצריכה מרחב לבין איכות חיים. אז האדם עושה לעצמו בחירות. מכיוון שיש מצוקת דיור מאוד כבדה במגזר החרדי אז אנחנו נמצאים במאבק המתמיד הזה, ובינתיים האילוצים של כאן ועכשיו גוברים".

"כבר התחילו פה מלחמות שבת"

ואם כבר ציר השמרנות שהציג ראקוב, יש לו מה להוסיף בעניין. "בכל שכונה חרדית חדשה יש בהתחלה התגוששות. לוקח לה 4-7 שנים לקבל את הצביון שלה. מחיר למשתכן יצר בלבול טוב וערבב בין הקהילות. אבל גם פה יהיה בירור זהות. אתה רואה את השלט הזה?", אומר ראקוב ומצביע על אחת המרפסות שעליה כבר נתלה שלט עליו כתוב: "כולנו מחויבים להישמע לגדולי הדור". "זה שלט של מישהו שמנסה לקבוע צביון. בבית שמש זה עלול להיות כבר גרפיטי. שם מעיזים יותר. יבואו הינה חבר'ה מויז'ניץ, נגיד, ואם החבורה הזאת לא הגיעה יחד כקהילה מובחנת שקנתה יחד כמה יחידות דיור, הם ייאלצו להתמודד עם הזהות שלהם בשכונה וימצאו לעצמם נישה. וכנ"ל חסידות אחרת, וכנ"ל הליטאים והספרדים. מלחמות בשכונה הזו לא יהיו, אבל ברמת בית שמש ד' (שגם היא כמו השכונה הזו נבנית בימים אלו - י"כ) יש הרבה מלחמות. עם 10 אלף יחידות דיור ושכונה כל כך גדולה יהיו התגוששויות בין הסגנונות החרדיים השונים".

"כבר התחילו פה מלחמות שבת", מספרת וייס. "כבר שמו פה מחסומי שבת וחילונים באו והזיזו אותם. יש פה גם חבר'ה מחסידויות קיצוניות. היו כאלו פה שביקשו ממני להשכיר את הדירה שלהם ואמרו 'אנחנו רוצים רק שוכרים שלא יכניסו טלוויזיה הביתה ועם טלפונים כשרים'. אבל יש גם כאלו שיגידו, 'תביאי שוכר טוב, אפילו חילוני, מה זה מעניין אותי'".

וייס משוכנעת שזו תהיה בסוף שכונה של חרדים שנוטים יותר לקוטב המודרני. אבל כמו בפלפול טוב על דף גמרא, ראקוב לעומתה מסויג. "הציבור מצביע ברגליים. ומחפשים שכונות כאלו שיש בהן מגוון", הוא מסביר, ומיד מסייג: "בסוף, למגזר החרדי היותר מודרני יש יותר אפשרויות מגורים. בשונה מהשמרנים יותר שמוגבלים. היא לא תהיה שכונה מאוד שמרנית, אבל בטח לא מודרנית".

"שכנים חילונים זה יתרון"

שתי קומות מתחת לדירה של משפחת ביניק, שולי דפנה כבר קיבלה מפתחות. עכשיו שעתם של בעלי המקצוע, וספציפית ביום בו ביקרנו בדירה החדשה מתקין המזגנים שמסתובב לה בין הרגליים. כאן יגורו גם שבעת ילדיה, בדירת חמישה חדרים. הכניסה לבית החדש תהיה אולי רק בעוד כמה שבועות, הקירות עדיין חשופים, אבל על המרפסת כבר מתנוסס בגאווה דגל משיח צהוב - הצהרה חד־משמעית על זהות המקום והדיירת. דפנה כבר מכריזה על עצמה כשליחת חב"ד של השכונה.

"גדלתי פה", היא אומרת, "אבל אני רוצה לעזוב את בני ברק. לגור פה זה שדרוג, אבל רק שהבני-ברקים לא ידאגו לחסל את כל היופי הזה. בסוף גם פה זה בני ברק, יש להם תרבות. אבל זו לא תרבות של שמירה על דברים, אסתטיקה, ניקיון. נורא קשה לי עם זה. אבל זכיתי פה בהגרלה. זה כמו לזכות בפיס. קניתי אותה במיליון ארבע מאות והיום היא שווה שלושה מיליון מאתיים".

הדירה שרכשה דפנה היא מאלו שהתברכו בשכלול המדובר "חדר סוכה", שכבר הזכרנו קודם. שתי פלטות מתכת דקורטיביות בתקרת החדר הן העדות היחידה לייחודיות שלו. "זה חדר שינה של ההורים שהסוכה עכשיו תקועה להם מעל הראש", מסבירה וייס בעודנו עומדים מתחת לפלטות שיוסבו בקרוב לסכך. "זה אומר ששבוע בשנה היא צריכה להוציא את כל הריהוט מהחדר, לשים פה שולחן וכיסאות. זה אילוץ פסיכי".

דפנה מסבירה שכדי לחסוך ממנה את בלגן הסוכה, היא עשתה טרייד. חדר ההורים ניתן לילדים. "יותר קל להוציא ילדים מחדר שינה מאשר להזיז את ההורים. מיטת הקומותיים תעמוד בצד, ואז פה במרכז די יהיה פנוי". בחדר הזה, כמו בחדר נוסף בדירה, ילונו באופן קבוע שלושה ילדים יחד.

חרף כל ההסתייגויות אצל דפנה נרשמת דווקא התלהבות לקראת העתיד לבוא, והיא טמונה באופי האחר שלה, זה שלפחות כפי שמקווים יפריד אותה מהחלק הוותיק של העיר שרק גשר אחד מחבר אליו את השכונה החדשה. כולל האפשרות, המדוברת למדי, שהשכונה תכלול גם תושבים שאינם חרדים. ואולי, מי יודע, גם חילונים. אחרי הכול, בשל העובדה שהדירות שווקו במסגרת "מחיר למשתכן" רבים מבעלי הנכסים הם חילונים.

"אני בעד השילוב הזה", מפתיעה דפנה. "רצינו לגור פה בגלל זה. אני לא אוהבת את כל הרע שיש בציבור שלנו. אני מאוד דוסית בנשמה שלי, למדתי במוסדות של גור, אין אצלי פשרות בענייני הלכה ומצוות. ועם זאת, אני בטוחה שאפשר לחיות ביחד. גם אם אתה בלי כיפה, יש הרבה דברים משותפים שאפשר למצוא. שכנים חילונים, יתרון".

ועם זאת, דפנה מזכירה את שליחותה החב"דית. "תהיה פה הרבה עבודה. ההורים שלי גם שליחים, בבני ברק הישנה. וכל פעם אמרו לנו 'מה יש לעשות בבני ברק'. אז אני תמיד מסבירה שעם כלים ריקים יותר קל לעבוד. אנשים שפה זה כלים מלאים. כשאתה לומד חסידות ואתה בתוך העולם הזה, זה משנה לך חיים. העניין זה להבין זה להביא בשורה של גאולה לעולם".

"זה מטורף הקאנטרי"

בסוף הסיור ב"מתחם הסופרים" אנחנו מגיעים למה שמסתמן כמרכז העתידי של השכונה הנבנית. בצד הקרוב של הצומת בית הכנסת של השכונה, עדיין זמני, מחולק למספר מבנים יבילים - מולו נבנה עכשיו בית הכנסת הקבוע, שאמור לחולל מהפכה גם בתחום הזה. מאחורי בית הכנסת מבנה ציבור מסוג אחר שמסמל יותר מכול את שינוי גישת המגורים, חידוש של ממש - קאנטרי קלאב.

"בשכונות החדשות", מסביר ראקוב, "קהילות מגיעות ומבקשות איזושהי זהות והתפתחות קהילתית במקום. זה קורה בשכונות החדשות בבית שמש, ואני רואה את זה כבר פה. יהיה ריבוי של בתי כנסת כי אנשים מבקשים לגבש לעצמם זהות". למעשה, בשונה מריכוזי החרדים הוותיקים, כאן יתקבצו להם בערבוביה פלגים וזרמים שונים, בעיקר צעירים שהתנתקו, לעיתים מאילוץ, מהקהילה שגדלו בתוכה ולכן חשים במשכנם החדש צורך גדול יותר להפגין את שיוכם הפנים-מגזרי. אבל כבר אמרנו שחיסכון בקרקע הוא המוטיב המוביל בתכנון היום, אפילו בבני ברק - שגם שכונותיו הישנות מפוצצות בשלל בתי כנסת. כאן בשכונה הזו, בחרו בגישה חדשה.

"עושים הכול כדי לעשות עירוב שימושים ולא ליצור מצב שיש קרקע לעמותה מסוימת ורק היא בונה עליו", מסביר ראקוב. "אפילו בבני ברק הישנה יש אזור ששם כבר נתנו הקצאה לשטח עם חמש קומות, כלומר כל אחד מקבל בית כנסת בקומה שלו. ברכסים גם יש שכונה חדשה שנבנית עכשיו עם בניין דומה שהמקווה בקומת קרקע ובית כנסת בקומה שלישית. לציבור שלנו זו מהפכה. זה אפשרי, זה אומנם מאתגר בגלל הנושא של הצניעות של המקווה, אבל כבר יש דברים כאלה".

ומה לגבי הקאנטרי? "שריקי (הקבלן עודד שריקי - י"כ) זכה פה במכרז לבנות שכונה. אותו עניין לבנות בניינים לא עניין אותו אם יש פה בתי כנסת או אין פה בתי כנסת, זה כבר שהחבר'ה יתמודדו מול העירייה", אומרת וייס. "אז הוא בנה את הבניינים ועוד לפני שהייתה שכונה הוא בנה את הקאנטרי", היא אומרת בעוד אוטובוס נוסף עוצר לידנו וממנו יורדות קבוצות תלמידות בית יעקב חסודות עם מגבות וציוד שחייה. "אתה רואה את זה ממול? זה מטורף הקאנטרי. אין כזה בשכונה חרדית איפשהו. זה מדהים לחשוב שעוד לפני שהייתה שכונה היה פה קאנטרי. כמובן שעות נפרדות, הכול מותאם למגזר. אבל בתי כנסת קבועים, שזה ממש מאסט, עדיין אין". וייס וראקוב מסבירים את העניין כתקלה בממשק בין הצרכים הייחודיים של האוכלוסייה הזאת לבין מערכות התכנון הישראליות שרגילות לעבוד לפי אותם השטאנצים.

"חד-משמעית יש הבנה שצריך את החיים עצמם, ושצריך לגור במקומות", מסכם ראקוב. "והינה, דוגמה קלאסית. תראה כמה מקום לקח הקאנטרי. כמה בתי כנסת היה אפשר לבנות עליו?! אגב, בבית שמש היום אחד הדברים שהכי מבקשים זה בריכה, ויש חשיבות לכל הנושא של איפה המשפחה מבלה ואיך מעסיקים את הילדים. ואני מעריך שהציבור שמח על הקאנטרי הזה ומוכן להצטמצם, כל עוד הוא מקבל מענה מכובד וראוי". הפינה הזו יותר מכול מגלמת את השינוי באורחות החיים.

לפניות לכתב: yoghevk@n12.tv