"אספלט עושה לי גירודים": הרווקים שנוטשים את המרכז לטובת הצפון - דווקא עכשיו

את השנים האחרונות העביר מאור מועלם בנדודים בין מושבים בחוף הכרמל, קריית שמונה, בית אימו בבית שמש. הוא אפילו חווה תקופה בת חודש של "חצי הומלסיות" כהגדרתו, שבה מצא את עצמו לן על גדות נהר הירדן. עכשיו אנחנו תופסים אותו בקיבוץ גונן, במקום שהוא בהחלט כבר יכול לקרוא לו בנינוחות "בית". בקיבוץ הוא חי יחד עם זוגתו אמירה ברסלב וגם לוסי הכלבה ולונה ומרלי החתולים - משק בית שהתגבש במהירות מרשימה. הזוגיות האידילית הזו באה לעולם תחת הדי המטחים שנורו לכאן מאיראן במרץ האחרון, וגם כמעט במקרה.

אמירה, בת 36, נולדה וגדלה באפרת, אבל היא כמהה שנים צפונה. כך היא מצאה את עצמה מגיעה לרמת הגולן לפני שלוש שנים עם בעלה אז. גירושיה הובילו אותה לקיבוץ גונן, שבו היא מתגוררת בחצי השנה האחרונה. "הרגשתי שמאוד קשה למצוא פה חברים כשאתה לא סטודנט או אם אתה לא עובד בעבודה עם הרבה צעירים", היא מספרת. "ואז פתחתי קבוצת וואטסאפ לרווקים באזור, בני 30 פלוס, ולאט-לאט זה גדל. במלחמה האחרונה עם איראן החלטתי לעשות ארוחת שישי אצלי. הזמנתי מלא אנשים שאני לא מכירה, ומאור היה הראשון שהגיע. מאז אנחנו ביחד".

"היא התאהבה במג'דרה שעשיתי", אומר מועלם בחיוך. "זה התחיל בשבועיים של חברות, עד שהבנו שזה הרבה מעבר", משלימה ברסלב. שבועות לא רבים אחר כך מאור עזב את הדירה שלו בקריית שמונה. "אני חייבת טבע מסביבי. אספלט עושה לי גירודים בגוף", מצהירה ברסלב. "אבל הרגשתי שהגולן קצת מבודד מדי ושאני צריכה יותר אנשים". ועמק החולה, יש בו מלא-מלא אנשים טובים. בנחלים פה זו האווירה הכי כיפית שיש".

"אתה יכול לשבת עם אנשים ולדבר איתם, ופתאום יש לך חברים חדשים", מדגישה ברסלב. "אנשים לא תקועים מול מסכים, וחם רצח, אז אתה נכנס לטבילה צוננת ויוצא. אלה החיים האידיאליים מבחינתי". מועלם, הצעיר מזוגתו בשלוש שנים, עובד מזה כמה שנים על אסדת הקידוח של שדה הגז לווייתן - עבודה שפירושה שמחצית מהזמן שלו הוא מבלה שם, על האסדה. שבועיים הוא חי ועובד בלב ים ושבועיים נוספים חופשי ומאושר בעמק. גם הוא התגלגל צפונה ממניעים די דומים, אך גם מניע כלכלי עמד בצד המעבר.

"בגלל העבודה באסדה זה לא משנה איפה אני גר", הוא מסביר. "יש לי פעם אחת בחודש שאני נוסע לעבודה ופעם אחת בחודש שאני חוזר, אז אם אני גר בחיפה או באילת - זה לא משנה. רציתי מקום עם הטבות מס, וקריית שמונה הייתה האופציה השנייה". לפני הצפון, חשב מועלם לעבור לגור בשדרות. "בגלל ששדרות לא קרתה, אמרתי: 'טוב, אני מאוד אוהב את הצפון'. בסוף, העובדה שאני יכול לגור פה אומרת שאני גם יכול לתמוך באזור - אז וואלה, בסוף יש לי אינטרס כלכלי, אבל זה גם לבוא ולעשות משהו טוב".

לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן

"חצי הומלס" על נהר הירדן

מועלם, שכאמור חיפש לעצמו מקום לגור בו עם הטבה כלכלית בצידו, כבר חתם על חוזה לשכירת דירה בשדרות. פיצוץ בין בעל הדירה והקבלן הוביל אותו לחודש של התבודדות בירדן. "במקום לעבור לשדרות, שמתי את כל הציוד שלי במחסן. הייתי שבועיים בעבודה ושבועיים אצל אמא שלי לסופ"ש בבית שמש. בשאר הזמן ביליתי על נהר הירדן".

איך מצאת את עצמך על נהר הירדן פתאום?
"יש לי שם איזה מקום שמדי פעם הייתי נוסע אליו להתבודדות. הייתה תקופה שהיה לי קצת קשה, אז פשוט נסעתי לשם והיה לי כיף, אז נשארתי. זו הייתה אחת התקופות המשמעותיות שהיו לי בחיים. פתאום אתה מבין כמה כלום אתה צריך כדי להיות מאושר. רק לקום בבוקר מהשמש, לעשות מקלחת בנהר, לבשל כשהשמש שוקעת וזהו. אושר".

"היה לי ערב אחד שם, על הירדן, שיחת נפש עם חבר טוב שלמד פילוסופיה, אז זו הייתה שיחה פילוסופית קצת. ושם הייתה לי הבנה מאוד גדולה לגבי עצמי. מיד אחרי השיחה הזאת הלכתי לישון, והרגע הזה היה כשקמתי בבוקר. קרני השמש מבצבצות מבעד להר, דרך העלים, לתוך האוהל. אני פותח את העיניים, ומה שאני רואה זה לא קיר לבן, לא פינות של חדר, אלא את המראה הזה. אני יוצא החוצה מהאוהל, רואה את נהר הירדן לפניי, ואומר לעצמי: 'מצד אחד אין לי פה כלום, אבל מצד שני יש לי פה הכול, וזה מה שאני רוצה'. הלכתי יש לראות כמה דירות, גם בכפר יובל, בקיבוץ הגושרים ובבית הלל, ובסוף הכול התנקז לקריית שמונה".

"הטילים מלבנון יותר קטנים מהאיראניים"

הזוגיות הטרייה של מאור ואמירה מלבבת במיוחד, אך קשה להתעלם מכך שהיא התפתחה תחת רעש כבד של תותחים. גונן אומנם מרוחקת יחסית מגבול לבנון, אבל שניהם מצהירים בתוקף שלא רק שלא נטשו את האזור כל החודשים הארוכים והקשים שעברו עליו. לשניהם יש משפחה וסביבה תומכת במרכז לשוב אליה, ובכל זאת, כל מחשבה על עזיבה נהדפת במהרה.

"זוכר את הפגיעה שהייתה בבית שמש?", שואל מועלם. "זה היה לא רחוק מהיכן שגדלתי. חברים שלי נפגעו שם בגוף, בנפש או ברכוש. אני חושב שזה קצת הזוי להגיד את זה, אבל אתה רואה שהאיום על המרכז, האיום האיראני, הוא איום הרבה יותר גדול וממשי. לעומת זאת, הטילים שאנחנו מקבלים מלבנון הם, באיזשהו מקום, קצת יותר קטנים. תכלס, אני מרגיש יותר מוגן בצפון מאשר במרכז, אז העדפתי להישאר פה".

"לא הייתה לי מחשבה מעולם לעזוב את הבית שלי", מדגישה גם ברסלב. "יש לי גם עבודה שאני צריכה להיות בה כל יום, אבל בכל מקרה, בחיים לא הייתי עוזבת את הבית".

ה"חוויה שמזכירה את תל אביב"

השיחה עם איתן זלקובר מתקיימת אחר הצוהריים. לא היה צריך להתאמץ יותר מדי למצוא זמן פנוי לשוחח איתו. "אני מרגיש פה כמו בשנה הראשונה באוניברסיטה, שאתה עוד לא יודע מי החברים שלך ומוצא את עצמך בכל מיני סיטואציות", משתף בן ה-39 שמתגורר כעת בקריית שמונה. "זו קצת חרדה אפילו, כי פתאום יום שישי בצוהריים, סיימת לעבוד, ואתה בחרדה איך להעביר עכשיו את כל יום שישי ועוד שבת - לבד. מה לעשות עכשיו עם כל הזמן הזה? זה היה רגע קצת חרדתי".

את המעבר מתל אביב ביצע זלקובר ממש זמן קצר אחרי שנחתם הסכם הפסקת האש מול ממשלת לבנון, מתוך מחשבה שהינה, אולי, יגיע השקט המיוחל. אבל המזרח התיכון, כמו המזרח התיכון, מיהר להזכיר לו שהמילה 'שקט' כאן היא לכל היותר המלצה לא מחייבת. "פתאום אני קולט שרחפני נפץ מתפוצצים בשטח ישראל. בדיוק האיום של הרחפנים התחיל לתפוס תאוצה, והיו ממש נפילות. אני פותח את המפה, ורואה שהדירה ממש קרובה לאזורי הנפילות. אבל כשאמרתי להורים שלי שאני עובר, הם לא התרגשו. אמרתי: 'אם הם לא מתרגשים, אז אין ביג דיל והכול בסדר'".

זלקובר, בשנים האחרונות תושב תל אביב, כבר התגורר לפני 8 שנים לא רחוק מקריית שמונה - בקיבוץ כפר סאלד. ביוני האחרון הוא חזר לאזור אחרי פרידה כואבת ושנה של שירות מילואים אינטנסיבי, שבמהלכו התגורר בחופשות אצל הוריו בבאר שבע. זלקובר, שעדיין לא סיים את תהליך המעבר, משוה את המצב כיום למצב שהיה כשעזב, ב-2018. "יש פה נסיגה רצינית", הוא אומר בעצב. "'גן הצפון', שהיה מקום שוקק, כמעט נטוש. אתה מרגיש שהגעת למקום אפילו יותר נטוש ממה שהיה, ולהגיע ל'ביג' ולראות אותו ריק באמצע השבוע זה מכאיב".

בשנים האחרונות הוא עסק בעיקר בנדל"ן, היום כחלק מהמהפך שלו בחיים, זלקובר עובד בתחום הקייטרינג, ומעיד על עצמו כמי ש"בעיקר מכין סנדוויצי'ם". אהבתו הגדולה היא במת הסטנד-אפ, רק כחובבן, לפחות כרגע. אחרי חודש בלבד באזור, הוא כבר נכנס לשלב היזמי. "קיבלתי כתף קרה עד עכשיו, אבל אני עדיין מחפש. עיריית קריית שמונה הוציאה קול קורא ליזמויות עירוניות, הגשתי וכבר למוחרת הודיעו לי שהתקבלתי. מאז, נכון לעכשיו, הם עוד לא חזרו אליי, ואני לא יודע איפה זה תקוע". ניסיונות נוספים שלו לקבוע עם פאבים מהקיבוצים בסביבה נתקעו באותו שלב. "שלחתי הודעה, וכלום. זו קצת חוויה שמזכירה לי את תל אביב", הוא מודה באכזבה.

אבל כאן מסתיים הדמיון לחייו התל-אביביים. "פה אתה באווירה הרבה יותר ענייה", הוא אומר. "אתה לא מרגיש פערים, אתה לא רואה אנשים עם הרבה כסף, את העושר מבחינת הלוק. בטיילת בתל אביב אתה רואה לוק של אנשים שהכסף נשפך מהם או בנות יפות בצורה מוגזמת. אתה לא רואה את זה פה ביום-יום, זה פחות מנקר עיניים וזה הרבה פחות שורט אותך מהבחינה של איפה אתה לעומתם", אומר זלקובר. הוא מסביר שהכמיהה לפשטות הייתה אחד מהדברים שהביאו אותו צפונה.

שירות המילואים שהרגיש כמו עוד סיבוב של סדיר, הוביל את זלקובר סוף סוף להפסיק לחכות. "אני כל החיים רוצה לעבור לאזור, רק שבחזון שלי רציתי למצוא מישהי ולעשות את המעבר הזה יחד איתה", הוא אומר. "מעט מאוד נשים מוכנות באמת לעשות את זה. הרוב המוחלט יגידו לך שכמובן שהן רוצות, אבל במה הן יעבדו? זה כזה פער שהבנתי שעדיף לי לעבור לפה ולמצוא מישהי מהמוכן".

זלקובר הוא לא רק אדם שעבר צפונה אחרי פרידה ושנת מילואים. הוא חלק מתנועה חדשה, שעד לא מזמן כמעט לא התקיימה באזור - רווקים ורווקות צעירים שמגיעים אליו לבדם. "זרם כזה של תושבים רווקים אף פעם לא היה. לא בהיקפים כאלה", מסבירה קרן שביט-וייס מהמועצה האזורית גליל עליון. "שש שנים אחורה, היה פה קשה מאוד למצוא דירות. מתקופת הקורונה לא הייתה פה תזוזה ימינה או שמאלה, אז להשיג פה דירה - זה כמעט לא קרה. בתקופה בת השנתיים של הפינוי, דווקא משפחות עם ילדים שעזבו, ולא כולן חזרו הביתה, פינו מקום לאנשים בלי משפחות להגיע, לנסות להכיר את המקום וליישב אותו", היא מסבירה. "פתאום נוצר ואקום, וכל הדירות פה התמלאו בחזרה".

ההחלטה בטיסה מקולומביה

קשה להיות יותר תל-אביבי מרותם מירית ג'נאח. בת ה-38 שנולדה וגדלה בדרום העיר, עברה בגיל 15 עם משפחתה מהפך גיאוגרפי וסוציולוגי אל אזור כיכר המדינה. מאז ועד לפני שנה, היא העבירה את חייה באותם קילומטרים רבועים מצומם במרכז העיר, שאין יותר תל אביב מהם. עם זאת, ולא מעט בזכות סבתה הקיבוצניקית, קינן בה תמיד החלום לשנות אווירה. "זה הרגיש לי קצת כמו אוטופיה: יש קהילה, חדר אוכל, לגור בטבע ובשקט. והעיר התחילה ממש לסגור עליי", היא מספרת. "גם לא הרגשתי שזה בהכרח המקום למצוא בו אהבה, עם כל הצפיפות, הרעש ויוקר המחיה".

למה דווקא עכשיו? "הייתי עם תמ"א מול הבית כבר 7 שנים ברצף, שזה היה בלתי נסבל", היא מסבירה. "ואז טסתי לקולומביה לתקופה ארוכה ובדרך חזרה, במטוס, היה לי מאוד קשה להכיל את העובדה שאני חוזרת לגור שוב בעיר, אחרי שהתרגלתי לחודשים של טבע ושקט. הבטחתי לעצמי אז שאני עוברת לגור בצפון".

המצב הביטחוני, היא אומרת, לא ממש היה חלק ממערך השיקולים. "הייתה מחשבה שאחרי המלחמה והפינוי, הצפון הולך להיות בשיקום ושאשמח להשתתף בנושא החינוך", מספרת ג'נאח. "חודש אחרי שנחתי, בלי להתכוון, חברה הציעה שאצטרף אליה לטיול בצפון. נחתנו בקיבוץ נאות מרדכי היפה, ישבנו על הנחל, והייתה לי הרגשה חזקה שזה הבית. לקחתי את הדירה הראשונה שראיתי".

"פתחתי פה פרק חדש"

הלבטים הסתיימו לפני שנה בדיוק, בקיץ שעבר. ג'נאח, מורה במקצועה, סוף סוף עלתה צפונה, אך בינתיים החיים החדשים דורשים לא מעט התאמות. "אי אפשר להתנייד פה רק עם אופניים, אלא אם כן זה בתוך הקיבוץ", אומרת ג'נאח. המעבר סיפק לה שקט, קהילה וטבע - וגם משימה שדחתה במשך שנים: להוציא רישיון נהיגה. בגיל 38, היא כבר חורשת את קריית שמונה עם המורה לנהיגה בתקווה להוציא בקרוב רישיון נהיגה. "זה נורא תקוע ואני כבר בשיעור מאוד מתקדם", היא מבשרת, אך נמנעת מלמסור כמה שיעורי נהיגה וטסטים כבר עברה. "עדיין יש לי חרדת כביש. בתל אביב יכולתי להסתדר, אז כל הזמן דחיתי את הקץ. הינה הגיעה השעה שאני ממש צריכה את זה, אבל זה לא בא לי בקלות".

ומה עוד בחייה החדשים? "הייתי יוצאת לקולנוע לפחות פעם בשבוע - אני מאוד אוהבת קולנוע, ופה אין. הייתי יוצאת למסיבות. תמיד התניידתי באופניים כי הכול היה מאוד קרוב: גם העבודה, גם הבילויים, גם החברים", היא מספרת. "גם האוכל זה עניין. הייתי מכורה ל'וולט'. הייתי מוציאה שם את כל כספי ובכלל לא בישלתי, לא התקרבתי למטבח. עכשיו צריך לבשל. אני די טובה בתבשיל אורז, קארי וטופו, ופסטה. אז פתחתי פה פרק חדש של לבשל לעצמי או לחברים, ולמדתי כבר כמה דברים. אני עוד לא לגמרי בשלנית מקצועית, אבל התקדמתי בזה". חדר האוכל בנאות מרדכי, אגב, למי שתהה, סגור כבר כמה שנים.

"כשעברתי לכאן באוגוסט הייתה רגיעה, ונהניתי ממנה חצי שנה", משחזרת ג'נאח. "אחרי חצי שנה התחילה שוב המכה. במקרה שלי זה אומר להיות עם הילדים של הקיבוץ במקלט, להתעורר ארבע-חמש פעמים בלילה כי כל הבית רועד מפיצוצים, וכל הזמן אומרים: 'מכוחותינו, מכוחותינו'. זה לא משנה, יש כל הזמן איום שמזכיר לך שמישהו רוצה לכלותנו. מסוקים בשמיים, קרבות אוויר, כבר למדתי להבדיל בין כל הרעשים השונים. אבל מה שהיה לי הכי קשה זה חוסר השינה, לקום בבהלה מפיצוץ. בבית של קיבוץ החלונות רעועים וזה מטלטל את כל הבית. בתקופת השיא, לפני כמה חודשים, זה היה כך לפחות ארבע פעמים בלילה".

עברת בעיצומה של המלחמה, לא חשבת שתמצאי את עצמך שוב בסיטואציה כזאת?
"ידעתי שיש סיכוי, אבל בכלל לא חשבתי על זה. פשוט התרכזתי בשלוות העולמים שאני נמצאת בה, בציוצי הציפורים בבוקר בניגוד לקדיחות של התמ"א ב-7 בבוקר, בהטבות הקטנות האלה של נחל, בריכה, של משפחות שבכלל לא שומעים אותן, שקט מוחלט. ואז, כשהגיע הבלגן, זה תפס אותי קשה, כי כבר הייתי במצב הרפיה".

כשאמרת לאנשים בתל אביב שאת עוברת לצפון, אילו תגובות קיבלת?
"היו כאלה שפרגנו על האומץ, והיו כאלה שאמרו 'תחזרי אחרי שנה, מה תעשי שם? זה מאוד בודד ואין לך רישיון'. גם היו כאלו שהזכירו את המצב הביטחוני, ובעיקר לא הבינו למה שאעזוב את תל אביב בשביל לגור ב'חור' בצפון, שאין בו 'AM:PM'".

"עברה בי המחשבה שאני אולי אגור במן גן שעשועים עם מלא משפחות", היא מספרת. "אבל עשיתי קצת סקר שוק לפני, והבנתי שיש פה קצת רווקים, בייחוד בנאות מרדכי. אבל זה לא מאוד משנה. הייתי בהרגשה שאני צריכה להיות איפה שרגוע לי, שקט לי וטוב לי - כל השאר זניח. אולי אין פה הרבה גברים כמו בעיר, אולי אהיה רווקה וזה יהיה יחסית חריג פה, אבל לא נורא. אני מעדיפה לחיות בשקט ובשלווה".

לדברי ג'נאח, ההבדל הכי גדול בין מרכז הארץ לצפון הוא הקהילתיות. "אני כבר לא גרגר חול", היא אומרת בחיוך. "הייתי יוצאת לרחוב והייתי אנונימית לחלוטין. פה, אני גרה רק שנה, אבל אין מישהו שלא יודע איך קוראים לי, בייחוד כי אני גם עובדת בחינוך. אין פה אנונימיות בכלל, אז בתחושה הכללית זה שמיים וארץ".

לפניות לכתב: yoghevk@n12.tv