"אמרתי שאתחתן איתה": השידוך של אודיה לבן צור - וצירוף המקרים שהוביל לחתונה

בפעם הראשונה שבן צור טס לאומן, לפני כשנתיים, הוא היה במקום אחר לגמרי בקריירה. הסינגל "אבא" בדיוק יצא, ובאחד הימים הוא ישב עם גיטרה ליד הציון של רבי נחמן והתחיל לשיר. האנשים סביבו הוציאו טלפונים, צילמו ושאלו מהיכן הגיע השיר. הסרטונים עלו לרשת, הפכו ויראליים, ובן צור התחיל לקבל הודעות ולראות את מספר העוקבים שלו מזנק. בשנתיים האחרונות החיים שלו רצים מהר: השירים הפכו ללהיטים, ההופעות גדלו, אנשים עוצרים אותו ברחוב כדי לספר לו שהוא מחזק אותם - ובגיל 27 הילד מצפת שנהג להציג את עצמו כזמר עוד כשאיש לא ידע מי הוא, הפך לאחד הקולות הבולטים של הפופ האמוני בישראל.

אבל בתוך כל הרעש, צור עסוק בעיקר בשאלה איך לא לאבד את הדבר שהביא אותו לכאן מלכתחילה. כשנסע החודש לאומן, הרחוב שם סיפק לו מראה לרכבת ההרים שהיא הקריירה שלו. "אין פינה באומן שלא עצרו אותי בה", הוא מספר. "הסתובבתי עם משקפי שמש וכובע על הראש ועדיין אנשים זיהו אותי. באומן אני מסתובב כמו אלביס פרסלי".

"זה לא בן אדם או שניים, כל מי שעצר אותי אמר לי 'אחי, תודה על מה שאתה עושה, אנחנו אוהבים אותך, אתה מחזק אותנו'", מבהיר צור. "הייתי צריך כוחות נפשיים כדי לקבל את זה. ה' נתן לי מתנה שבן אדם רואה אותי ועולה לו חיוך. אני כל הזמן זוכר מניין באתי ושזה לא מובן מאליו".

גם מחוץ לאומן, כאן בישראל, קשה לפספס את השינוי שעבר צור בשנתיים האחרונות. בגיל 27, מי שגדל בצפת וחיכה שנים לפריצה שלו הפך לאחד הקולות המזוהים עם גל המוזיקה האמונית שנכנס עמוק למיינסטרים הישראלי. "אבא", שיצא ב-2024, היה נקודת המפנה; אחריו הגיעו שירים כמו "תשליך", "טאטע תטהר", "נשמות צמאות", "כל עכבה לטובה" ו"אהבת השם", שצברו מיליוני האזנות. במקביל, הבמות שעליהן הופיע הלכו וגדלו.

"הרגשתי את הביזיון"

צור מתאר איך בזמן שהחברים בבית הספר יצאו לשחק כדורגל, הוא היה נשאר על הספסל וכותב. "היו שואלים אותי 'מה אתה עושה? למה אתה לא בא לשחק?', והייתי אומר 'אני עכשיו כותב שיר'. ילד בן 12, איזה כותב שיר? אבל זה בער בי מלידה. ידעתי מה אני צריך להיות", הוא מבהיר. בגיל 16 קיבע צור את ההחלטה על הגוף וקעקע מפתח סול על הצוואר. "שאלו אותי למה דווקא שם, אם השתגעתי. אמרתי: זה כדי שבכל פעם שאני אסתכל על עצמי במראה אני אזכור שאני חייב לעשות מוזיקה".

גם כשאף אחד עדיין לא ידע מ הוא, צור נהג להציג את עצמו כזמר. "לא הייתי אומר 'אני רוצה להיות זמר'. הייתי אומר 'אני בן צור, אני זמר'. אומרים שדיבור זה בריאה, וכנראה בראתי את המציאות הזאת לעצמי". בתחילת הדרך המציאות לא מיהרה לשתף פעולה. בזמן שירותו הצבאי פנה אליו מלהק של "הכוכב הבא", אחרי שנתקל בסרטונים שהעלה לאינסטגרם. צור הגיע לאודישנים על מדים, עבר שלב ועוד שלב, ובסופו של דבר הגיע לצילומים.

שבוע לפני כן חלה בדלקת גרון קשה, אושפז וקיבל טיפול בסטרואידים, אבל התעקש להגיע. הוא עלה לבמה נרגש וחלש, שר - והמסך נשאר למטה. "אני זוכר שסיימתי לשיר והמסך לא עולה, הרגשתי את הביזיון. הפנים שלי בערו", הוא נזכר. "אמרתי לעצמי, הגעתי עד לפה - ולא הרמתי את המסך. אבל המשפחה שלי מאוד תמכה בי וחיבקה אותי ואמרה לי להמשיך לעשות מוזיקה. לא נתתי לזה להגדיר אם אני אהיה זמר או לא. זה עוד שלב בדרך".

צור המשיך להוציא מוזיקה, אבל רק חלק קטן מהשירים הצליחו. "ברור שזה מייאש, אבל כל כך אהבתי את מה שאני עושה שלא עניין אותי אם שמעו אותי עשרה אנשים או מאה", הוא אומר. "אם בן אדם אחד שמע וזה עשה לו טוב, זה מבחינתי נתן לי דלק להמשיך". היום יש לסיפור הזה סגירת מעגל כמעט קומית. "אני יושב בבית ורואה אודישנים של אנשים שנכנסים עם שירים שלי - ועוברים. אני יושב מול הטלוויזיה ואומר לעצמי: אני כתבתי את השיר הזה. אם היה לי אז את השיר הזה, אולי גם אני הייתי עובר", הוא צוחק. "זה כיף לראות את זה היום".

לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן

האמת שבלב: השליחות שנולדה ב"אבא"

"אבא" עוד היה רחוק מלהיות שיר שלם כשצור כבר היה משוכנע שיש לו משהו ביד. "היו לי דמעות בעיניים, התרגשתי מהשיר. אמרתי, אני חייב לסיים את הדבר הזה, ולא משנה מה יהיה אני מוציא אותו. ידעתי שהוא הולך להצליח. הרגשתי בעצמות שזה השיר שלי". כשהגיע הביתה כבר הכריז בפני אימו: "כתבתי שיר. תקשיבי טוב, אני הולך לפרק את המדינה".

אלא שהיה חסר פרט קטן: פזמון. במשך כחודשיים הם ניסו לפתור את השיר ולא הצליחו. עד שבוקר אחד התקשר אליו שותפו ליצירה, ואמר לו שנראה שמצא את הפתרון. צור נסע אליו, השניים השלימו את השיר, והוא מיהר להקליט אותו. את הקליפ צילם צור בצפת, ביער שמאחורי בית הוריו ובמקומות שהכיר מילדות. מבחינתו, דווקא העובדה שלא ניסה לכתוב להיט היא שהפכה אותו לכזה. "לא ניסיתי להוכיח משהו למישהו ולא ניסיתי להיות חביב על הקהל. פשוט כתבתי את האמת שלי. כנראה שמה שיוצא מהלב נכנס ללב".

מתי הבנת שזה כבר גדול יותר משיר שהצליח?
"התחלתי לקבל תגובות שלא הייתי רגיל לקבל. אנשים אמרו לי 'אני שומע אותך ובוכה', 'עברתי תקופה קשה ונתקלתי בשיר שלך וזה נתן לי נקודה של אור'. אמרו לי 'ריפאת אותי'. כשבן אדם אומר לך שהוא היה בדיכאון והשיר שלך עזר לו לצאת מזה, אתה אומר: אם דרך שיר גרמתי לבן אדם להרגיש ככה, כנראה שיש פה איזו שליחות. שם הבנתי שאני צריך לעשות סוויץ' בראש. שאני צריך לכתוב את האמת שלי".

ההצלחה של "אבא" פתרה בעיה אחת ויצרה מיד אחרת. צור חיכה שנים לשיר שיפרוץ עבורו את הדלת, וברגע שזה קרה התחיל לחשוש שהיא תיסגר שוב. "אמרתי 'אלוהים, מה עשית לי?'. התפללתי שיהיה לי שיר שאני אצליח איתו ונתת לי את זה - אבל מה עכשיו? לא משנה מה ניסיתי לכתוב, שום דבר לא הרגיש לי טוב כמו השיר הזה". הוא עדיין גר אז אצל הוריו בצפת, ומספר שהיה הולך להתפלל ומבקש בעיקר המשכיות. "פחדתי שזה יהיה השיר האחד שלי ושפה זה ייגמר. ביקשתי שיהיו לי מילים, שיהיה לי מה להגיד, שזה לא יעצור".

לאט-לאט הגיעו עוד שירים, ובתוך התהליך התגבשה גם הזהות המוזיקלית של צור. אם קודם כתב על אהבות ושיברון לב, עכשיו הבין שהמקום שבו הוא מרגיש אמיתי נמצא במקום אחר. "גם אני עברתי אהבה נכזבת וכל מיני דברים, אבל הייתי כותב ולא באמת מרגיש את מה שאני כותב. ב'אבא' כתבתי את מה שאני מרגיש, וראיתי שעוד אנשים מתחברים לזה. אז הבנתי: אתה צריך להביא את האמת שלך".

"אנשים אמרו לי, 'אתה עושה לי הרהורי תשובה, אני שומע אותך ואני מתחזק'. ואז אמרתי: רגע, הם מתחזקים ממני? אני צריך להתחזק בעצמי", מבהיר צור. "התחלתי בציצית. אמרתי, שבת זה נראה לי גדול עליי, אני לא יודע איך אני יכול להתחיל לשמור שבת, אבל מה אני כן יכול לעשות? ציצית. זה לבוש, זה משהו שאני יכול לעמוד בו". משם, הוא מספר, הדברים התקדמו בהדרגה. "עצם זה שהלכתי עם ציצית התחיל להזכיר לי דברים. אני עם ציצית, אז לא אלך למקומות מסוימים. באופן אוטומטי זה הרחיק אותי מדברים שלא הרגישו לי נכונים. ואז לקחתי על עצמי שבת וגיליתי איזה כיף זה לשמור שבת. כל השבוע אני עובד קשה, טלפונים, אולפנים, ופתאום אני מתנתק. יש לי שקט מוחלט. אני נח, מדבר עם המשפחה, עם ההורים ועם האחים. הבנתי שזו מתנה".

"אנשים חיפשו משהו להחזיק בו"

לתהליך האישי הזה הצטרפה גם המציאות הישראלית אחרי 7 באוקטובר. בשנים האחרונות מוזיקה אמונית, תפילות וטקסטים מן המקורות תפסו מקום מרכזי יותר בפופ הישראלי, וצור הפך עם הזמן לאחד הקולות הבולטים בתוך התנועה הזאת. מבחינתו, אין דרך להפריד בין מה שקרה במדינה לבין המוזיקה שהתחיל ליצור.

המוזיקה שלך פגשה את הקהל הישראלי אחרי 7 באוקטובר. עד כמה לדעתך זה השפיע על ההצלחה שלך?
" אני חושב שאם לא 7 באוקטובר וכל מה שקרה פה לעם ישראל, זה לא היה מוביל אותי לנקודה הזאת של מה שאני עושה במוזיקה. אנשים איבדו את הילדים שלהם, את ההורים שלהם, את המשפחות שלהם. אלה דברים שאי אפשר בכלל לדמיין. פתאום אתה אומר 'מי מעניין אותו עכשיו שנשבר לך הלב?'. כאב לי על עם ישראל ועל כל מה שקרה, וגם אני הייתי בנקודה אישית שבה חיפשתי את נקודת האמת שלי - ופתאום הדבר הזה נולד.

"אני חושב שאנשים חיפשו משהו להחזיק בו. אם אין אמונה, אז לאן הולכים מכאן? מה נותן לך את הכוח להמשיך? בהופעות אני רואה את זה - מגיעים אנשים מכל הסוגים, דתיים וחילונים, חרדים, ילדים, משפחות, חיילים, וכולם שרים את אותם השירים. מבחינתי זה כל העניין באמונה: היא אמורה לחבר, לא להרחיק".

אתה לובש ציצית, אבל לא חובש כיפה. למה?
" דווקא בגלל שאני בלי כיפה ועם קעקוע בצוואר, אני מרגיש שאני יכול להגיע לעוד אנשים. לא צריך להיות דתי בשביל לשיר על אלוהים. אני גם חושב שלהיות דתי זה קודם כול לאהוב אחד את השני, לקבל כל אחד באשר הוא ולא לשפוט. מי אנחנו שנשפוט מישהו?".

"אמרתי 'אני מתחתן עם האישה הזאת'"

העמדה הזאת מחברת אותו גם לאודיה, שהפכה בשנים האחרונות לאחת החברות הקרובות שלו. וגם כאן, מבחינתו של צור, הדרך עוברת באומן. באחת הנסיעות לשם הוא נחשף לספר "ליקוטי מוהר"ן" ונשאב אליו. כשחזר לארץ כתב שיר שנקרא על שם הספר, והקליט סקיצה באולפן של תמיר צור. למוחרת הגיעה אודיה לאותו אולפן. השניים עדיין לא הכירו, אבל בין הספרים שהיו מונחים במקום היא הבחינה דווקא ב"ליקוטי מוהר"ן" והתחילה לעיין בו.

משם התגלגלה השיחה גם לשיר שצור כתב בעקבותיו, ובהמשך נוצר הקשר בין השניים. זמן לא רב אחר כך היא התקשרה אליו עם הצעה שנשמעה לו אז כמעט מופרכת: לעלות איתה לבמה בקיסריה ולבצע את "אבא". הוא מתאר את התגובה שלו להצעה של אודיה כ"התקף לב", ומציין כי "ישר אמרתי כן". בקהל באותו ערב ישבה שיראל, חברת ילדות של אודיה. אבא שלה נפטר חודשים ספורים קודם לכן, והיא עדיין הייתה בתוך שנת האבל. צור עלה לבמה עם גיטרה ושר "אבא". "היא סיפרה לי אחר כך שהרסתי לה את כל הערב", הוא צוחק. "זה החזיר אותה ישר לאבא שלה".

אחרי ההופעה, בשיחה בין חברות, שאלה אודיה את שיראל איזה גבר הייתה רוצה לעצמה. "ומשום מקום היא אמרה לה: 'מישהו כמו בן צור'. היא לא הכירה אותי בכלל. לא היה לי כסף, לא היו לי מלא שירים, לא הייתי איזה כוכב. היא פשוט ראתה אותי עם הגיטרה, עם הציצית, וכנראה משהו בזה דיבר אליה".

והיא עשתה שידוך?
" היא שלחה לי הודעה: 'בן צור, תקשיב, מצאתי את אשתך לעתיד'. אני אומר 'מה היא רוצה ממני?', חשבתי שאולי היא צוחקת. אמרתי לה 'יאללה, תכירי לי', ואז היא נעלמה. שבועיים-שלושה היא לא אמרה כלום. בסוף כתבתי לה: 'אודיה, מה עם אשתי? אני רוצה להכיר אותה'. אז היא שולחת לי: 'שיראל, בת 23 מבת ים' ומספר טלפון. בלי תמונה, בלי כלום. שלחתי לשיראל: 'מה קורה, אשתי לעתיד?'".

הם נפגשו כבר למוחרת. במהלך הדייט סיפרה שיראל על אביה: "שאלתי איך קראו לאבא שלה והיא אמרה בן ציון. השם שלי בתעודת הזהות הוא בן ציון חיים. קיבלתי צמרמורת. כמה חודשים קודם הייתי באומן והתפללתי למצוא את אשתי ולהצליח במוזיקה. פתאום אני מופיע בקיסריה עם 'אבא', מכיר את אשתי, ולאבא שלה קוראים בן ציון. אמרתי, טוב, אני מתחתן עם האישה הזאת". שמונה חודשים אחר כך הם התארסו, ובחודש מרץ האחרון גם נישאו.

היום השניים גרים בבת ים. היא סיימה תואר במנהל עסקים וכיום לומדת משפטים. "אני משמיע לה את השירים ומתייעץ איתה, וכל מה שהיא אומרת לי קדוש. היא מכירה את העולם הזה גם דרך אודיה, היא ראתה הכול קורה מאפס למאה, ואז ראתה גם אותי עובר מאפס למאה. היא שמחה בשמחתי, מפרגנת ומרימה לי. אני מרגיש ששיראל היא גם הברכה שלי".

"לפני שדואגים לי, תדאגו למשפחה שלי"

צור הוא הצעיר מבין חמישה אחים, הוריו עדיין מתגוררים בצפת, שם גדל. "ההורים שלי זה החיים שלי. זה האור שלי, זה הכול בשבילי", הוא אומר. "כל החיים גידלו אותי בבית שהכול פתוח ואפשר לעשות הכול. אף פעם לא קיצצו לי את הכנפיים. כל דבר שרציתי לעשות הם תמכו בי ונתנו לי. גם אם היה קצת יותר קשה, אף פעם לא נתנו לי להרגיש שחסר. חינכו אותי שהכול אפשרי, שתהיה מי שאתה רוצה להיות ושאף אחד לא יגרום לך להרגיש שאי אפשר".

אימו עובדת כבר יותר מ-20 שנה עם בעלי צרכים מיוחדים, וכיום משמשת גם כרכזת בריאות במסגרת שבה היא עובדת. עבור צור זה היה חלק טבעי מהילדות. הוא היה מצטרף אליה, יוצא עם הדיירים לטיולים, ובחגים מגיע עם גיטרה ורמקול כדי לשיר ולרקוד איתם. חלקם מלווים את אימו כבר שנים, והוא ממשיך להזמין אותם להופעות גם היום. "יש אנשים שרואים מישהו שהוא קצת שונה ונבהלים או מתרחקים. אימא שלי חינכה אותי בדיוק להפך - לקבל את השונה, להיות איתם, לשמח אותם. גדלתי איתם, ואני חושב שזה בנה בי משהו".

גם על אביו הוא מדבר באותה רכות. "הוא האדם הכי טוב שפגשתי. שקט, מתוק, אוהב את כולם ומכבד את כולם". בבית, הוא אומר, כמעט לא עסקו במה שיש לאחרים. "לא היו מדברים על האחר, לא היינו מסתכלים על הדשא של השכן. תמיד היינו שמחים במה שיש. גדלתי בבית מאוד מכיל. לא משנה מי אתה, מניין באת או מה עובר עליך - אתה בן אדם לפני הכול".

כשחוזרים אחורה לאורך השיחה, קל לזהות עד כמה המשפטים האלה דומים לאלה שבהם הוא מסביר את היחס שלו לאמונה. מבחינתו לפחות, אין ביניהם הפרדה גדולה.

הקשר להורים קיבל לאחרונה ביטוי הרבה פחות שקט, מול אלפי אנשים. באחת ההופעות הגיעו הוריו במיוחד מצפת. זו הייתה הפעם היחידה שבה באו לצפות בו באותו רצף הופעות, וצור ביקש מראש מההפקה לדאוג שיוכלו לשבת קרוב לבמה. במהלך המופע הוא הבחין באיש אבטחה שניגש אליהם ומנסה לפנות אותם מהמקום.

עצרת את ההופעה בגלל זה.
" הייתי באמצע 'שיר למעלות', ואני רואה מאבטח צועק עליהם: 'תצאו מפה'. אימא שלי אומרת לו 'אני אימא של הזמר', והוא אומר לה 'זה לא מעניין אותי'. זה הרתיח אותי. אימא שלי בת 64, היא באה מצפת בלילה בשבילי, לראות את הבן שלה מופיע. היא יושבת מולי, מחייכת אליי ומרימה לי וזה גם גורם לי להופיע יותר טוב. פתאום אני רואה שמדברים אליה ככה. אמרתי: 'תעצרו הכול. ההורים שלי יושבים פה ואף אחד לא מדבר איתם. עד שאימא שלי לא מולי והמשפחה שלי לא לידי, אני לא ממשיך את ההופעה'. היו שם 8,000 איש, אבל איך אני יכול להמשיך לשיר כשאני רואה דבר כזה?".

ההופעה אכן נעצרה, הוריו חזרו למקום וצור המשיך. "אני גם לא שופט אותם", הוא מבהיר. "המאבטחים באים לעשות את העבודה שלהם, ומה שהם עושים זו עבודה חשובה. מבחינתו אמרו לו שלא יושבים שם אנשים, אז הוא בא לעשות סדר. פשוט צריך לתדרך אותם יותר טוב". עם זאת, צור כן נשאר עם בקשה אחת להפקות שבהן הוא מופיע: אם המשפחה שלו מגיעה, שידאגו קודם לה. "לפני שדואגים לי, תדאגו למשפחה שלי. אני צריך לדעת שטוב להם".

אחרי כל הדברים שהתפללת עליהם וקיבלת, על מה אתה מתפלל היום?
" אני מתפלל קודם כול על עם ישראל, על החיילים, שכולם יהיו בריאים, שיהיה טוב, שלא יהיו פה מלחמות ושבאמת כולנו נישאר מאוחדים. ואחר כך על עצמי ועל המשפחה שלי, שאני אמשיך להגשים את עצמי, ושהשם ייתן לי את הכוחות להמשיך לעשות את מה שאני עושה. שאני לא אתייאש מזה, ושיהיו לי כוחות להמשיך הלאה כל הזמן".