אדוני ראש הממשלה, עזוב אותנו מהשאלה ההיפותטית מה היה קורה אילו היו מעירים אותך באמצע הלילה. את התשובה לכך לעולם לא נדע. יש שאלה חשובה הרבה יותר | אלמוג בוקר, פרשנות
מגזין N12
פורסם: | עודכן:
אז מה היה קורה אילו היו מעירים את ראש הממשלה בליל 7 באוקטובר, רגע לפני הפשיטה של חמאס? לבנימין נתניהו יש תשובה חד-משמעית: טבח 7 באוקטובר לא היה קורה, לפחות לא בממדים המפלצתיים שהתעוררנו אליהם באותו בוקר. "זה היה נראה לגמרי אחרת", הוא אמר השבוע בריאיון לערוץ 14.
אולי כן, אולי לא. לעולם לא נדע.
אבל זאת לא באמת השאלה שנתניהו צריך להישאל. זאת השאלה שנתניהו רוצה להישאל, כי היא מאפשרת לו להתחמק מהשאלה החשובה באמת, זאת שנוגעת לו: איפה היה ראש הממשלה עד אותו הלילה? כי אם נתניהו לא היה עוצם עיניים מבחירה במשך 15 שנה, כנראה לא היה צריך להעיר אותו באמצע הלילה.
15 שנה לפני 7 באוקטובר הוא היה שם, בראשות הממשלה. הוא ראה לנגד עיניו את ארגון הטרור העזתי הופך למפלצת ובחר במדיניות של הכלה: תגובות מדודות, ניסיון לקנות שקט, עוד סבב ועוד הפסקת אש, כדי לשמור על מרווחים ארוכים ככל האפשר בין הסלמה להסלמה. העיניים שהיו פקוחות לרווחה מול האיום האיראני נעצמו שוב ושוב כשהופנה המבט לעוטף עזה.
ויחיא סינוואר דווקא עשה כמעט הכול כדי להעיר את נתניהו: הוא בנה מוצבים על הגדר, מול בתי התושבים בעוטף, שיגר רקטות שוב ושוב, בנה מנהרות, ייצר והבריח אמצעי לחימה, שלח עשרות אלפי מפגינים, ובהם פעילי טרור, אל גדר הגבול בימי שישי, שרף את שדות העוטף, פתח שוב ושוב בסבבי הסלמה. אפילו הנחה לשגר גראד לעבר אשדוד בזמן שנתניהו היה שם. ניסיון לפגוע בראש הממשלה. והמענה? תגובה מידתית מפעם לפעם, וזהו.
פרסומת
נתניהו ראה. ובחר לעצום את העיניים. גם הזעקות של ראשי הרשויות בעוטף, כמה מהם מקורביו, לא הצליחו להעיר אותו. שאלת האחריות לשנים שלפני הטבח אינה עניין של נקמה או של חשבון פוליטי. היא הכרחית מסיבה אחת: כדי לוודא שלא נתעורר שוב למחבלים שמסתערים על הבתים שלנו.
מי שלא הריח את ריח המתים ב-7 באוקטובר, לא יוכל להבין באמת. את הקולות המחרידים ואת התמונות הזוועתיות מאותו בוקר ארור כולנו שמענו וראינו. אבל דבר אחד לא היה אפשר להעביר דרך מסך הטלוויזיה: הריח. ריח כבד של מוות עטף את העוטף. הוא אפף את הכבישים, היה בין הבתים, בתוך הקיבוצים. הוא נדבק לבגדים, נכנס לאוטו, התיישב בנחיריים ולא הרפה. יכולת לעצום עיניים כדי שלא לראות, לכסות את האוזניים כדי שלא לשמוע, אבל מהריח לא היה לך לאן לברוח. גם כשעזבתי לכמה שעות את האזור הרגשתי שהוא נוסע איתי, כאילו נשאר דבוק לגוף.
פרסומת
כמעט שלוש שנים עברו מאז. הריח עצמו כבר מזמן איננו שם. אבל אצלי הוא נשאר. לפעמים, באמצע הלילה, הוא חוזר משום מקום, חד ומוחשי, כאילו לא התפוגג מעולם. ריח של מוות. ריח של 7 באוקטובר. ומי שהריח אותו יבין גם למה כל עפיפון שנוחת היום בעוטף, עם חומר נפץ או בלעדיו, מוציא אותנו, התושבים שבחרו לחזור הביתה, משיווי המשקל. למה כל עדות אמיצה של תצפיתנית שמזהירה מפני חזרה למדיניות של 6 באוקטובר גורמת לנו להביט שוב לעבר המזוודה במחסן ולחשוב על האפשרות שנצטרך להתפנות שוב.
כי אנחנו כבר מכירים את המילים המרגיעות: "אלה רק ילדים בני 13 שמפריחים עפיפונים". מילים שמגלמות כמעט את כל מה שאנחנו מפחדים ממנו: החזרה לתפיסה שאחזה אז בדרג הצבאי והמדיני. ההקטנה. ההרגעה. ההסבר למה לא צריך להגיב. למה לא צריך לדווח. למה אפשר להכיל עוד קצת. אלה בדיוק ההסברים ששמענו גם ב-2018. והצלקת שאנחנו בעוטף סוחבים מאז עפיפון התבערה הראשון שנחת בשדה של קיבוץ כפר עזה, ושנקרעה לגמרי ב-7 באוקטובר, נפתחת מחדש ברגע.
פרסומת
אגלה לכם סוד: עד שלא שידרנו את האזהרה האמיצה של התצפיתניות, איש לא התייחס אליהן כמעט. עד שלא זעקנו על המסך שהעפיפונים חזרו, התייחסו אליהם כאילו אינם אירוע. בחודש יוני שוגרו תשעה עפיפונים לעבר כוחותינו בקו הצהוב. לא היה על כך דיווח של צה"ל לציבור, ולא הייתה תגובה של הדרג המדיני. ההסבר היה שאין בהם חומר נפץ.
הכלה. המילה הזאת, אחרי 7 באוקטובר, צריכה להרעיד כל ישראלי. ראש הממשלה אמר השבוע ב"הפטריוטים" שאחרי 7 באוקטובר הוא החליט לשנות את השיטה: "הדרג המדיני מחליט מה נכון לביטחון המדינה". אחלה, מצוין. אז איפה היה הדרג המדיני, אדוני ראש הממשלה, כשאותם עפיפונים שוגרו לעבר הכוחות? איפה היית אתה? ולמה רק אחרי אזהרת התצפיתניות, ורק אחרי שפורסמו הדברים, פתאום משהו השתנה?
פרסומת
אפשר כמובן להאשים גם הפעם את צה"ל. אבל כדאי לזכור משהו שנתניהו עצמו אמר לאהוד אולמרט ב-2008, אחרי מלחמת לבנון השנייה, כשציטט מתוך דוח ועדת וינוגרד: "בדמוקרטיה, הדרג הצבאי הוא כלי ליישום המדיניות שעליה מחליטה הממשלה, ובראש ובראשונה ראש הממשלה". אלה המילים שלך, אדוני ראש הממשלה.
ולכן, כדי שזה לא יקרה שוב, עזוב אותנו מהשאלה ההיפותטית מה היה קורה אילו היו מעירים אותך באמצע הלילה. את התשובה לכך לעולם לא נדע. ובכל מקרה, כמעט כל אלה שלא העירו אותך באותו לילה כבר אינם בתפקידיהם.
יש שאלה אחת חשובה הרבה יותר:
לא למה לא העירו אותך בלילה אחד.
למה עצמת עיניים במשך 15 שנה.
מצאתם טעות לשון?