"קניבלים בדימוס שאוכלים כשר": השבט ה"יהודי" האבוד שהתגלה באי המרוחק

בספטמבר האחרון הגשים נפתלי הילגר חלום ישן, בן 15 שנה. הכול התחיל בסרטון ששלח לו חבר: קבוצה של ילידים מפפואה גינאה החדשה, עטויי נוצות וצבעי גוף, נראתה בו קוראת בקול את "שמע ישראל". הילגר, צלם גאוגרפי וחוקר תרבויות שהגיע במהלך השנים לכמה מן הקהילות היהודיות המבודדות בעולם, התקשה להניח לסיפור הזה. הוא רצה להגיע אל בני הגוגדאלה - שבט החי באחד האזורים המרוחקים במדינה - ולברר מה עומד מאחורי אמונתם שהם יהודים.

ההזדמנות הגיעה לבסוף בספטמבר האחרון, בזמן שפפואה גינאה החדשה ציינה 50 שנה לעצמאותה. הדרך אל הגוגדאלה עברה בטיסה מרובת עצירות אל מערב המדינה ובהפלגה ארוכה בנהר, באזור שבו הכבישים מעטים וחלק מהכפרים נגישים רק בסירה. בשלב מסוים כבר היה הילגר משוכנע שהחיפוש נכשל: הוא הגיע לקאוויטו, הכפר שבו אמורה הייתה להימצא הקהילה, אך איש במקום לא הבין את שאלותיו על יהודים, בית כנסת או מרכז קהילתי.

רק לאחר שחזר מהכפר לעיירה בלימו, שנמצאת גם היא באזור נידח במדינה המרוחקת, התברר לו שהאנשים שחיפש נמצאים דווקא שם. ראש הקהילה של קאוויטו הגיע לעיירה לרגל חגיגות העצמאות, ואנשי שתי הקהילות כבר שמעו כי אורחים מישראל מסתובבים באזור. בכניסה למרכז הקהילתי נתלה שלט גדול: "יהודי גוגדאלה מברכים בחמימות את אחינו מישראל".

"אתם פשוט שכחתם אותנו"

בין האנשים שהמתינו שם היה קן גולוגו, בן 67, מראשי הקהילה. "אף אחד לא בא לבקר אותנו", אמר להילגר ראש השבט הנרגש והוסיף כי למעלה מעשר שנים חלפו מאז שיהודי מן העולם החיצון הגיע אליהם. "אז מהיכן באתם? מה זה גוגדאלה בכלל?", שאל אותו הילגר הסקרן. גולוגו הביט בו כאילו השאלה עצמה מעט משונה. "מה זאת אומרת מאיפה באנו?", השיב. "במקור אנחנו מיביסבא".

"יביסבא? זה נשמע קצת כמו כפר סבא", צוחק הילגר בשיחה בביתו. המנהיג הסביר: "זה המקום הראשון. משם הגענו". הילגר הקשה: "איפה זה?". והוא אמר: "יביסבא? זה ירושלים". מכאן המשיך גולוגו וסיפר את ההיסטוריה של בני עמו. היסטוריה מפורטת להפליא, החוצה יבשות ומתפרשת על פני קרוב לאלף שנים.

לדבריו, בתחילת המאה ה-12 נאלצו אבותיהם לברוח מירושלים מפני המוסלמים. הם הגיעו לספרד, התיישבו באזור ברצלונה וחיו שם במשך 486 שנים. לאחר גירוש ספרד חזרו לירושלים, המשיכו לאזור שממזרח לכנרת, ירדו דרומה עד למפרץ אילת ועלו שם על ספינות והטלטלו במרחבי האוקיינוס ההודי, עד שנחתו סירותיהם על חופי האי שהיום הוא פפואה.

"לא ברור למה", מעיר הילגר, "אבל הם שטו מסביב לחצי האי ערב, המשיכו לאורך מזרח אפריקה ואז יצאו ללב ים. הם היו חודשים בים, כבר כמעט מתו - עד שהגיעו לאי". המספר 486 אינו פרט שולי בסיפור. לדברי גולוגו, בני הגוגדאלה חיים כעת בפפואה כמעט אותו מספר של שנים שבו שהו אבותיהם בגלות ספרד. בעיניו אין זה צירוף מקרים, אלא אות: הגיעה העת לסיים גם את הגלות הזאת ולחזור ל"מקום הראשון", הלא הוא "יביסבא" בשפתם. "ועל האי הזה אנחנו עד היום", אמר להילגר המנהיג המקומי. "אתם פשוט שכחתם אותנו".

נציין את המובן מאליו. מדובר באפוס יפה, שכמובן אין לו שום ביסוס היסטורי זולת דברי הימים של השבט, העוברים מדור לדור. והרי באלף השנים האחרונות כבר יש תיעוד היסטורי עשיר למדי. בכל זאת, אין בנמצא מסמך היסטורי מוכר שמתעד מסע של קהילה יהודית מירושלים לספרד, בחזרה למזרח התיכון ומשם לפפואה. גרסתו המפורטת על שבט בנימין, גירוש ספרד, 486 השנים וההפלגה אל צדו האחר של העולם נשענת בעיקר על הוודאות המוחלטת שבה הם מספרים אותה.

כמה בני גוגדאלה יש?

גם בלי סיפור יפה על מסע מירושלים, הגוגדאלה הם קבוצה שקשה למקם על המפה. הם חיים במערב פפואה גינאה החדשה, במרחב שטוח ורווי מים של נהרות, ביצות ולגונות, לא הרחק מהגבול עם אינדונזיה. רבים מכפרי השבט פזורים על איים קטנים של קרקע יבשה במישור ההצפה של נהר אראמיה, הנשפך למערכת הנהרות הסמוכה לנהר פליי. במקום כמעט ואין כבישים, לכן המים משמשים גם כנתיב התחבורה המרכזי. בין היישובים נעים בסירות מנוע, בקאנו ולעיתים ברגל.

"קשה מאוד לדעת כמה בני גוגדאלה יש", אומר הילגר. "בפפואה לא יודעים בכלל כמה תושבים יש. ההערכות לגבי המדינה כולה נעות בין 12 ל-29 מיליון בני אדם. אז כמה בני גוגדאלה יש? יש הערכות שמדברות על 20 או 25 אלף, ויש מי שאומרים 50 אלף. אף אחד לא באמת יכול להגיד לך בדיוק, כי אין מפקד אוכלוסין ואין רישום אוכלוסין באזורים שאין בהם כלום". היגלר מדגיש כי "אלה לא חיים כמו שאנחנו מכירים, עם מקצוע מסודר ומשכורת. הם חיים מחקלאות, מדיג וממה שיש. זה נורא מינימלי".

המספרים הללו דורשים הסתייגות. כשביקר הילגר במדינה, בספטמבר 2025, תוצאותיו הסופיות של מפקד האוכלוסין שנערך שנה קודם לכן עדיין לא פורסמו. הן פורסמו רק בסוף אוקטובר, והעמידו את אוכלוסיית פפואה גינאה החדשה על כ-10.2 מיליון בני אדם - רחוק מההערכות הגבוהות שהסתובבו קודם לכן. במערב המדינה, המחוז שבו חיים הגוגדאלה, נמנו כ-300 אלף תושבים. אלא שגם המפקד החדש אינו מספק תשובה פשוטה לשאלה כמה מהם גוגדאלה: מחקרים שנערכו באזור בלימו דיברו על כ-33 עד 37 אלף תושבים במרחב שבו הגוגדאלה הם הקבוצה הלשונית העיקרית, אך אין מדובר בספירה אתנית מדויקת.

"העולם שלהם הוא בעיקר דיג ושיט"

הילגר מדבר על פפואה גינאה החדשה בתור מדינת עולם רביעי. "תחשוב על מדינה שלרוב האוכלוסייה שלה אין בכלל חשמל. אין תשתיות, אין כבישים באזור הזה, אין כמעט מכוניות. בדארו יש כמה כבישים, מדארו לבלימו יש כמה דרכי עפר, אבל לקאוויטו, למשל, אין שום דרך להגיע ברכב. מגיעים רק בסירה, דרך הנהר".

הילגר, יליד גרמניה שעלה לישראל בסוף שנות ה-70, הוא צלם גאוגרפי וחוקר תרבויות. במשך יותר משני עשורים הוא עבד כצלם מערכת וככתב במגזין "מסע אחר", וצילם עבור עיתונים, כתבי עת וסוכנויות בארץ ובעולם. לאורך השנים הרבה לתעד קהילות ומקומות שהגישה הישראלית אליהם מוגבלת, ובהם תימן, איראן, סעודיה, לבנון, סוריה, אפגניסטן וקוריאה הצפונית. הוא גם היה מעורב בתיעוד הקהילה היהודית בתימן ובהעלאת חלק מבניה לישראל.

• "הביקורים בתימן הפכו לתנאי מחתרת": המסעות של נפתלי בתימן לפני עליית החו'תים

בפפואה מצא הילגר חברה שחייה עדיין קשורים באופן הדוק לסביבתה. דיג אינו רק אחד מענפי הכלכלה של הגוגדאלה, הנהרות והלגונות מספקים מזון, מחברים בין הכפרים וממלאים תפקיד מרכזי גם בסיפורי הבריאה ובמסורות המקומיות. לצד הדיג, התושבים עוסקים גם בחקלאות קיום ובציד, ורבים מהם חיים מחוץ למסגרות של עבודה שכירה או כלכלה עירונית. "העולם שלהם הוא בעיקר דיג ושיט", מסביר הילגר. "אין חנויות ומקומות עבודה במובן שאנחנו רגילים אליו".

הסממנים היהודיים של בני השבט

עם זאת, בני הגוגדאלה אינם מקשה אחת, ואורח החיים הכפרי אינו משותף לכולם באותה מידה. הילגר פגש אותם גם בדארו ובפורט מורסבי, הרחק מהכפרים המבודדים שעל גדות הנהרות. חלקם למדו באוניברסיטה, מדברים אנגלית ונחשפו דרך הערים והאינטרנט לעולם שמעבר למחוז המערבי. אחרים עדיין חיים ביישובים שאין אליהם כביש ושניתן להגיע אליהם רק בסירה.

המרחק בין הקבוצות האלה אינו רק גאוגרפי - הוא משפיע גם על האופן שבו הן משמרות את המסורת ומפרשות אותה מחדש. "אתה רואה לפעמים על הבתים או על החומות מגן דוד", מספר הילגר. "בבלימו זה מאוד ברור: יש להם מרכז קהילתי, מקום שהם קוראים לו בית כנסת, וכולם יודעים איפה הוא. גם השכנים יודעים מי האנשים האלה. מבחינתם הם יהודים, לא נוצרים. בכניסה יש דגל ישראל, ודגלי ישראל ראיתי בהרבה מאוד מקומות".

הסממנים היהודיים אינם מסתכמים בדגלים ובמגני דוד. "הם עושים ברית מילה, והם מאוד גאים בזה. הם לא אוכלים חזיר, והילדים יודעים להגיד את כל תפילת 'שמע ישראל’ בעברית. אבל אין להם ספר תורה, והם לא באמת קוראים עברית. יש להם תפילות בעברית שכתובה באותיות לטיניות, וככה הם לומדים לומר אותן. היום, כשיש בחלק מהמקומות חשמל ואינטרנט, הם יכולים ללמוד דרך האינטרנט מה יהודים עושים ומה לא".

היהדות שמתקיימת בבלימו רחוקה מזו המוכרת בקהילות יהודיות אחרות. אין שם רב שהוסמך בידי מוסד יהודי מוכר, ספר תורה או מסורת הלכתית סדורה העוברת בין הדורות. לצד מנהגים המזוהים בבירור עם היהדות, מופיעות תפיסות נוצריות, ולא תמיד אפשר לדעת מה מבוסס על מנהג מקומי ישן ומה נלמד בשנים האחרונות מהאינטרנט ומגורמים שהגיעו מבחוץ.

"מסתובבים עם צלב, אבל אומרים שהם יהודים"

הילגר נזכר בפגישה עם בן גוגדאלה משכיל, שלמד באוניברסיטה ודיבר אנגלית מצוינת. במהלך השיחה הראה לו האיש ספר של הברית החדשה, והסביר כי מבחינתו גם הוא חלק מכתבי הקודש היהודיים. "ואז אתה מבין שיש כאן ערבוביה", אומר הילגר. "הוא אומר 'אנחנו יהודים’, עושה ברית מילה, לא אוכל חזיר ומתפלל 'שמע ישראל’, אבל באותו זמן הברית החדשה היא חלק מהמסורת שלו. יש גם אנשים שמסתובבים עם צלב ובכל זאת אומרים לך שהם יהודים".

אי אפשר להבין את הערבוב הזה בלי להביא בחשבון את המיסיונרים הנוצרים, שפועלים בפפואה גינאה החדשה כבר יותר מ-100 שנה. באזורים המבודדים שבהם חיו הגוגדאלה, המיסיון היה במשך שנים אחד הקשרים המשמעותיים היחידים עם העולם החיצון. הכמרים לא הביאו עמם רק אמונה חדשה: הם הקימו בתי ספר, לימדו קריאה, חשפו את התושבים לסיפורי התנ"ך והציגו בפניהם לראשונה גרסאות כתובות של המקומות, הדמויות והמנהגים שהגוגדאלה מקשרים כיום לזהותם היהודית.

"המיסיונרים הגיעו לשם בתחילת המאה ה-20 והתחילו לגייס בעיקר את הילדים", מספר הילגר. "הם לימדו אותם בימי ראשון, אבל אנשי הגוגדאלה אמרו לי: 'אנחנו תמיד היינו רגילים שהפולחן הדתי הוא בשבת’. לטענתם, המבוגרים היו מגיעים ביום ראשון לבתי הספר ולכנסיות, עושים רעש, שרים ורוקדים ומפריעים לכומר ללמד את הילדים. מבחינתם, הנוצרים הם אלה שבאו לשנות את הדת שהייתה שם קודם".

"קניבליזם היה חלק מהעולם שלהם"

בני הגוגדאלה מתעקשים אפוא כי לא גילו את היהדות דרך הנצרות. בגרסה שלהם, הם היו יהודים עוד לפני בוא המיסיונרים, ואלה ניסו דווקא להרחיק אותם מהמסורת העתיקה. אלא שגם אם מקבלים את עדותם על שמירת השבת כמסורת שבעל פה, קשה להתעלם מכך שהשפה שבאמצעותה הם מסבירים כיום את זהותם - התנ"ך, ירושלים, עם ישראל ואפילו חלק מהמנהגים - הגיעה אליהם במידה רבה דרך המיסיון הנוצרי.

הנצרות אינה רק שכבה מאוחרת שנדבקה לזהות יהודית קדומה ושלמה. היא אחד מחומרי הגלם שמהם נבנתה היהדות המקומית כפי שהיא קיימת כיום: תערובת של סיפורי מקרא שלימדו המיסיונרים, מנהגים שבני השבט מייחסים לאבותיהם, מידע שנאסף מהאינטרנט והערצה מודרנית למדינת ישראל.

הסתירות אינן מערערות את בני הקהילה. מבחינתם, אם אינם מכירים את כל המצוות, אם ספריהם נוצריים ואם תפילותיהם נקראות מתעתיק אנגלי, הרי זה מפני שנותרו מאות שנים לבדם בקצה העולם - מנותקים מהעם שאליו הם בטוחים שהם שייכים.

ההצהרה של בני הגוגדאלה כי הם נמנעים מאכילת חזיר מקבלת משמעות משונה במיוחד לנוכח העבר המיוחס להם. הילגר, שהרבה לפגוש במהלך מסעותיו קהילות שבטיות, מנסח את הניגוד בבוטות האופיינית לו: "מה שמעניין אותי בסיפור הזה הוא לראות קניבלים בדימוס שאוכלים כשר". הוא מסביר: "המיסיונר הראשון שהגיע לאזור הזה בתחילת המאה ה-20, אכלו אותו. הוא לא חזר. קניבליזם היה קיים בחלקים גדולים של פפואה, ולא מסיבה אחת. היה קניבליזם שקשור למלחמות בין שבטים, היה קניבליזם רוחני, היו מקרים של ענישה או של הרתעה. אלה דברים שהיו חלק מהעולם הזה עד תקופה לא מאוד רחוקה".

"אנחנו תמיד אכלנו כשר"

המקרה המתועד האחרון של קניבליזם בפפואה גינאה החדשה היה ב-2012, ובעקבותיו היו מעצרים. "זה לא היה אצל הגוגדאלה אלא אצל שבטים אחרים, אבל הם חיו בתוך אותו עולם שבטי, עם מלחמות ויריבויות בין קבוצות. כששאלתי עליהם אמרו לי שהם עסקו בקניבליזם. היום, אם תשאל אותם, הם יגידו: 'מה פתאום? אנחנו תמיד אכלנו כשר’. נורא קשה לי להאמין שהם היו השבט היחיד בכל האזור שלא עסק בזה".

הקניבליזם בפפואה גינאה החדשה אינו רק דימוי קולוניאלי שהומצא בידי חוקרים ומטיילים. אנתרופולוגים תיעדו אותו בקרב כמה מן הקבוצות שחיו באי, בצורות שונות ובהקשרים שונים - כחלק ממלחמה באויב, טקסי אבל או אמונות רוחניות. ב-2012 עצרה המשטרה במחוז מדאנג 29 בני אדם בחשד שהשתייכו לקבוצה שהרגה אנשים שנחשדו בכישוף ואכלה מבשרם. האירוע התרחש במרחק רב מארצם של הגוגדאלה, ואין בו כדי ללמד דבר על מנהגיהם.

גם הטענה שהגוגדאלה עצמם היו קניבלים רחוקה מלהיות מוכחת. למעשה, מקורות אתנוגרפיים המתארים את חייהם לפני השתלטות הממשל הקולוניאלי מציגים תמונה אחרת: בני השבט אכן ניהלו מלחמות ונקמות דם נגד קהילות אחרות, ואף לקחו את ראשיהם של אויבים כשלל - אך לפי אותם מקורות, הם לא אכלו אותם. הקניבליזם התקיים בקרב כמה מהקבוצות העוינות שחיו מצפון ומדרום להם.

ההבחנה הזאת חשובה, משום שהנטייה להדביק את התווית "קניבלים" לכל תושבי פפואה מטשטשת את ההבדלים העצומים בין מאות הקבוצות החיות בה. גם הילגר לא מציג עדות של אדם שאמר לו כי השתתף במנהג או ראה אותו במו עיניו. מסקנתו נשענת על סיפורים ששמע, על ההיסטוריה האלימה של האזור ועל ההנחה שקשה להאמין שהגוגדאלה היו יוצאי דופן. מנגד, ההכחשה הגורפת של בני הגוגדאלה: "אנחנו תמיד אכלנו כשר", אינה בהכרח תיאור היסטורי מהימן יותר.

"לעזוב את מנהגי השבטים, ולחזור לשורשים"

גם אם הגוגדאלה מעולם לא אכלו בשר אדם, הם בהחלט צמחו מתוך עולם של מלחמות בין כפרים, לקיחת ראשי אויבים, טקסים ורוחות - עולם שחלק ממנהיגיהם מבקשים כיום להשאיר מאחור. את הרצון להתרחק מהעבר השבטי שמע הילגר במפורש מאדם שפגש בפורט מורסבי, בירת פפואה גינאה החדשה. האיש הציג את עצמו כ"ראש הצ׳'פים", וטען כי הוא מנהיג הקהילה היהודית במדינה. "הוא היה טיפוס קצת מפוקפק בעיניי", נזכר הילגר "אבל הוא דיבר מאוד ברור וחזק".

"שאלתי אותו: 'אתה רוצה להגיע לישראל?’, והוא ענה: 'אני רוצה להקים פה אומה ישראלית בפפואה’. הוא אמר: 'המטרה שלי כרגע היא להילחם נגד כל המסורת השבטית הזאת, כל הפולקלור של השבטים, ולהסביר להם מה המקור שלהם. שהם במקור מישראל. הם צריכים לעזוב את כל הפולקלור ואת כל המנהגים של השבטים, ולחזור לשורשים שלהם’".

הילגר מבהיר כי הוא ראה את הרצון להתנער מהשבטיות אצל חלק מהקבוצות בשבט. "הם פחות מקיימים את המנהגים השבטיים, פחות את הלבוש, הריקודים והטקסים. הם מתמקדים יותר במרכז הקהילתי, בתפילות, בדגלי ישראל ובדברים שהם מזהים כיהודיים", הוא מפרט. "מבחינתו של אותו אדם, כל המסורת השבטית היא משהו שצריך להילחם בו, כי היא מסתירה מהאנשים את הזהות האמיתית שלהם".

"יש בפפואה משהו מאוד חזק לטובת ישראל"

הזיקה לישראל אינה מוגבלת לבני הגוגדאלה. הילגר נתקל בביטויי תמיכה בישראל גם במקומות אחרים בפפואה גינאה החדשה, שבה האמונה הנוצרית תופסת מקום מרכזי בחיים. "דגל ישראל ראיתי בהרבה מאוד מקומות, ולא רק אצל הגוגדאלה", הוא מספר. "יש בפפואה משהו מאוד חזק לטובת ישראל. אלה נוצרים שמכירים את סיפורי התנ"ך, מבחינתם ישראל היא ארץ הקודש והם מרגישים מאוד קרובים אליה. גם אחרי 7 באוקטובר הם התכנסו למען החטופים".

הילגר מוסיף כי "הם גם העבירו ב-2023 את השגרירות שלהם מתל אביב לירושלים. אין הרבה מדינות שעשו דבר כזה. גם באו"ם, מדינות באוקיינוס השקט מצביעות הרבה פעמים לצד ישראל. אצל רוב האנשים שם זה נובע מהנצרות ומהאמונה הדתית שלהם. הם לא חושבים שהם יהודים, אבל הם אוהבים את ישראל".

אצל הגוגדאלה, לעומת זאת, ירושלים אינה רק עיר קדושה במדינה רחוקה - היא המקום שממנו הם מאמינים שאבותיהם יצאו, והיעד שאליו הם מקווים לחזור יום אחד. הילגר הבין עד כמה הכמיהה הזאת חזקה, כאשר שאל את קן גולוגו אם ביקר אי-פעם בישראל. "הוא אמר לי: 'לא', וציין שהיה רוצה להגיע. אבל צריך להבין שלא דיברתי רק איתו. עמדו מסביב 30 או 40 אנשים, וברגע ששאלתי אם הם היו רוצים לבוא, כולם התחילו להגיד: 'כן'. אז שאלתי אותם: 'אתם רוצים לבוא לירושלים?'. וכולם צרחו 'כן', ומיד התחילו לשיר 'עם ישראל חי’ בעברית. זה בא להם בשנייה. הם אף פעם לא היו בישראל, רובם לא פגשו כמעט יהודים מבחוץ, אבל מבחינתם לא שאלתי אם הם רוצים לבקר במקום זר. שאלתי אותם אם הם רוצים לחזור הביתה".

לפניות לכתב: yoghevk@n12.tv