"קילפתי מגרש חניה וזה הפך לבריכה": הפיתוחים הישראליים שיצילו את העיר שלכם מטביעה

בשבת חורפית אחת איומה לפני שש שנים נקטפו חייהם של דין שושני וסתיו הררי באחת הצורות הכי נוראות שאפשר לדמיין. זרם מים אדיר שטף את הרחוב שבו התגוררו השניים בשכונת התקווה בתל אביב וחדר אל תוך מעלית הבניין שלהם. באכזריות מקרית נכנסו בני הזוג בני ה-25 למעלית בתזמון הלא נכון וטבעו בתוכה ללא יכולת להימלט. הטרגדיה של שושני והררי ז"ל הייתה קיצונית במיוחד, אבל במדינה שבה "יהיה בסדר" הוא תקן הנדסי מחייב, כל סערה זורעת הרס ונהפכת לכותרת ראשית, כל ממטר של יותר מעשר דקות הופך למיני-צונאמי מקומי שמשתק מטרופולין שלמה ועלול להפוך למלכודת מוות. ההתחממות הגלובלית, שהופכת את ממטרי הגשם לקצרים יותר אך כבדים יותר, רק מקשה.

בערך קילומטר צפונה מהנקודה שנהרגו בה שושני והררי ז"ל ניכרים סימנים לכך שמשהו בתפיסה החלטוריסטית הישראלית משתנה בכל זאת – כחלק ממגמה עולמית שצוברת תאוצה ומכונה "עיר ספוג" (sponge city). הרעיון פשוט אך מהפכני: במקום לבנות ערים אטומות שמנסות להיפטר מהמים כמה שיותר מהר, מתכננים מרחב עירוני שמתנהג כמו ספוג - כזה שיודע לספוג את הגשם, להשהות אותו - ולשחרר אותו רק כשהמערכת מסוגלת להכיל אותו.

הניסוי החדשני בסמטה התל-אביבית

כנראה אין מקום נכון יותר ליישם זאת אלא בשכונות התל-אביביות שעל סף האיילון. האדמות שעליהן נבנו השכונות שבאזור, ושסובלות מנחיתות טופוגרפית, היו בעבר אגן הניקוז העיקרי של הנחל. בעבר בכל חורף היו כאן בריכות חורף ענקיות. היום יש סמטאות צרות כמו רחוב אניטה מילר-כהן שבשכונת יד אליהו. "השדרה הצרה הזו תמיד סבלה מהצפות. הרוחב שלה פחות משלושה מטרים על 70 מטר אורך. אלו 210 מ"ר שבכל חורף המים בהם היו מתנקזים והדיירים לא היו יכולים לצאת מהבית", מסביר רן איצקוביץ', איש חברת פלג פתרונות למי גשם, שהוא אחד האחראים הראשיים להתקנת המערכת. "בקצה יש קו תיעול עירוני ישן שלא יודע לעמוד בכמויות המים האלה. האדמה כאן לא מחלחלת, מה שנקרא 'אדמה שחורה'", הוא מוסיף.

במקרה הטוב הקשה הגשם על תושבי הסמטאות כאן לצאת מהבית, במקרה הרע הוא הציף את הבתים צמודי הקרקע, ובעיריית תל אביב בחרו לפני שנתיים באניטה מילר-כהן לפיילוט: בעומק של כמטר מתחת למרצפות הסמטה הותקנה רשת צפופה של מכלי פלסטיק קטנים, אלו כוסו בשכבת חצץ דק שמכונה סומסום, שידוע כמצטיין בחלחול המים דרכו. מעל כל אלה, המרצפות שהוחזרו למקומן זכו לכך שהחול הרגיל במרווחים הדקים ביניהן הוחלף בקוורץ, גם הוא ידוע כמחלחל איכותי למדי.

לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן

לטכניקה החדשה יחסית הזו קוראים "ארגזי מבנה". תאי הפלסטיק הקטנים שקבורים באדמה מהווים חדרי המתנה למים, שבהם הם מתבקשים להמתין בסבלנות לפני הדחיקה לתשתית העירונית העמוסה. הגענו לאניטה מילר-כהן ימים ספורים בלבד אחרי אירוע גשם, ובסמטה המקבילה עוד היה אפשר למצוא סימנים של מים עומדים. אבל לא כאן. בשנים האחרונות תוקנה תוכנית המתאר הארצית, ולראשונה הוקדש פרק מקיף במיוחד לנושא הטיפול במי נגר, כלומר מי הגשמים הפוגעים בקרקע. גולת הכותרת של השינוי היא האחריות הנוספת שהוטלה על יזמים וקבלנים לדאוג לטיפול במים הללו, החל משלב התכנון. מה שפעם זכה כמעט להתעלמות, נהפך לחובה משפטית של ממש. וכך נכנס פריט חדש לכל פרויקט קבלני - מאגר חלחול. כאלו ניתן למצוא בשלל צורות וטכנולוגיות כמעט מתחת לכל מבנה שקם בארץ בשנים האחרונות.

איצקוביץ' הנלהב מפנה אותנו לפרויקט נוסף שהיה מעורב בו בגבעתיים. לאחרונה חידשה העירייה המקומית את כיכר הוורד שבכניסה לעיר, על הגבול עם תל אביב. הוא לוקח כלי ומרים את אחד ממכסי הניקוז במדרכה הצמודה לכיכר. מבחוץ זה לא נראה מלהיב או חדשני, אבל למעשה מדובר בקו נוסף של ניקוז שמתנהל במקביל למערכת הניקוז הוותיקה. מתחת לכיכר נחפר חניון תת-קרקעי חדש, מה שמבטל את האפשרות לבנות מאגר רגיל. ב"פלג" בחרו בפתרון שגרתי פחות. ארבעה מכלי מים תת-קרקעיים החפורים זה לצד זה בטור. כל אחד מהם מחובר בתחתיתו לצינור פלסטיק אנכי, 27 מטר אורך כל אחד. גובה ששווה בערך לבניין בן תשע קומות של מים.

הגשם שיורד על הכיכר החדשה מתנקז דרך כמה תעלות ניקוז וזורם למטה אל המכלים (שמחוברים זה אל זה בצינורות אופקיים), שם הם נאגרים. הצינור האנכי, שמגיע עד קרוב לגובה מי התהום, מאפשר את החדרת המים באיטיות לתוך הקרקע. דמיינו קשית שתייה - אבל מי ששותה במקרה הזה היא הקרקע, והמכלים הם כוס השתייה שלה. גם כאן איטיות היא מילת המפתח. "בגלל שאנחנו על הרחוב, לעשות מאגר מבטון זה אירוע של טפסנות, חפירה, יציקות", מסביר איצקוביץ'. "הבאנו כאן רעיון של חפירה נקודתית והתקנו כאן שוחות מפלסטיק. כל הפואנטה של פלסטיק זה שזה קל משקל, העבודה איתו הרבה יותר קלה. בתוך שבוע ימים סיימנו את העבודה מקצה לקצה. אם היו עושים את הפרויקט הזה לפני 15 שנה היו צריכים להרים את כל הרחוב".

הסעיף שנוסף לוועד הבית

החיסרון הבולט ביותר של המערכת הזו הוא הצורך בתחזוקה. בקרוב תגיע לסיומה עונת הגשמים הראשונה שבה המערכת פעילה ויגיע הרגע שבו יצטרכו לפנות ממנה את מה שהצטבר שם במשך החורף. "הפעולה הראשונה היא לנקות את התאים", מסביר איצקוביץ'. "זו פעולה פשוטה. הפעולה השנייה היא לשלוף את המסנן שנמצא בקרקעית. אחת לשנתיים-שלוש אנחנו עושים תחזוקה לקידוח עצמו. עושים לו שטיפות וניקיונות באמצעות משאבה ולחץ אוויר. וזהו, זה הכול. זה לא המון, אבל זה בטח יותר מכמות התחזוקה שהיו צריכים להשקיע פעם במערכות ניקוז".

לאט-לאט נוצר כאן תחום מקצועי חדש, של מתחזקי מאגרים. "בנכסים פרטיים, בגלל שלא מחייבים בפעולות תחזוקה, אף אחד לא עושה את זה", מבהיר איצקוביץ'. "בפרויקטים ציבוריים, שבהם העירייה אחראית לפרויקט, כמו כאן, כן זה קורה". התחזוקה של בור חלחול פרטי כזה, הוא אומר, לא זולה בכלל. "זה עוד סעיף חדש על ועד הבית שנוחת עכשיו. בדיוק כמו שצריך לתחזק מעלית". אצל הישראלים, שמזלזלים בתחזוקה השוטפת שהפתרון הזה צריך, מדובר בנקודה בעייתית. "בסופו של דבר הרגולטור יצטרך להיכנס לסיפור הזה", מסכים איצקוביץ'. "אם הרגולטור יגיד שזה חובה כמו שהיום אתה מחויב לעשות בדיקות למעלית, אנשים יטפלו בזה".

אם נתייחס למשתנים כמו מטאורולוגיה וגיאוגרפיה בלבד, כנראה אי אפשר לחשוב על אזור מתאים פחות למגורים דווקא מהאזור המאוכלס ביותר בישראל - גוש דן. לאורך רוב ההיסטוריה, ולפני שהפכנו למעצמת נדל"ן ואספלט, האזור שהוא ביתה של כמחצית מאוכלוסיית המדינה היה הריזורט המועדף על עדרי ג'מוסים שחיפשו ספא בבוץ ומפלטם של שבטי בדואים נודדים. ההרים ממזרח מזרימים את מי הגשמים שלהם היישר אל מישור החוף, והקרבה לים יוצרת מצב שמי התהום שנמצאים קרוב יחסית לפני הקרקע מקשים על המים להיספג בקרקע. המצב גרוע במיוחד באזור שבו משתלבים שניים מהנחלים המרכזיים של מישור החוף - הירקון והאיילון - כלומר ממש בלב המטרופולין. למעשה, אלמלא הטכנולוגיה המודרנית ואתוס ייבוש הביצות הציוני - המטרופולין הזו לא הייתה יכולה להתקיים.

משלולית קטנה - לאגם מלאכותי

עם כל הכבוד לפתרונות המתקדמים שכבר נסקרו, חלק מההתמודדות עם בעיית ההצפות טמון דווקא במה שהטבע נתן לנו ואנחנו הפנינו לו עורף. בעשור האחרון הוקמו בישראל קרוב ל-20 בריכות חורף מלאכותיות, רובן במרכז ורובן מבוססות על בריכות טבעיות שקיבלו חיזוק בצורת חיבור למערכת הניקוז העירונית. לפני שלוש שנים נחנכה אחד הגדולות והמרכזיות שבהן בחולון, על חורבותיו של מה שהיה עד לא מכבר מגרש חניה ענק בשוליה של שכונת תל גיבורים, סמוך לבניין משרד הרישוי.

ליאב שלם, אקולוג ואדריכל נוף, אחראי לתכנון הבריכה הזו, כמו רבות מדומותיה בארץ. "קילפתי מגרש חניה והפכתי אותו לבריכת חורף. זה תקדים בין-לאומי", הוא אומר בגאווה. "הנגר מגיע מהכביש, עובר דרך מתקן שנקרא ביופילטר, שזו בעצם ברכת חצץ גדולה שהמים מסתננים בה - והם מתחברים לבריכה הטבעית שקיימת במקום, שהייתה שלולית קטנה".

שלם, שנחשב למי שמוביל כבר שנים את התחום, מספר על תחילת הדרך שלו – אי-שם בעבודת המאסטר שלו בפקולטה למדעי החיים באוניברסיטת תל אביב לפני כעשור. "זה התחיל בבריכה ניסיונית כזו שיצרנו בכפר הירוק כבר ב-2010, ואז עיריית תל אביב אימצה את הרעיון. כאן בעיר יצרנו שלוש בריכות כאלו", הוא אומר. "כולם רוצים לחקות את עיריית תל אביב. אנחנו מקימים סביב הבריכות האלה פארק, ופתאום גם ראשי העיריות מבינים שזה לא יקר כמו שהם חשבו. וגם הקרן לשטחים פתוחים של רשות מקרקעי ישראל נרתמה לעניין, מממנת פרויקטים כאלה ומאפשרת גם לעזור לעיריות מבחינת המימון".

עם כל הכבוד להנדסה מורכבת ולפתרונות מתקדמים לפעמים, כפי שהתרחש בחזרה אל בריכות החורף שעושות קאמבק, לפעמים הפתרונות הם פשוט בתכנון מוקדם שיודע לנצל טוב יותר את מה שהטבע ממילא כבר העניק לנו. "כשמתכננים שכונה אפשר לבחור לשים את הבניין באזור הנמוך ואת גן המשחקים באזור הגבוה. אפשר גם לעשות הפוך: את הבניין באזור הגבוה ואת גן המשחקים באזור הנמוך", מסביר ברק קסטרו, רכז תחום ניהול נגר ב"אגמא", המרכז לאגני היקוות, נגר ונחלים. "גן המשחקים יכול לשמש גם אזור שהמים יכולים להיאגר בו בחורף. בשכונות חדשות עושים כל מיני סוגים של פארקים פתוחים שמנצלים את הטופוגרפיה. הם יותר נמוכים, ואז מי הגשם מגיעים לשם ומונעים הצפות. במחשבה מראש על עיצוב הנוף, האזרח בכלל לא ירגיש בזה. אבל במקום שהבניין שלו יהיה מוצף, גן המשחקים מוצף".

קסטרו מבהיר כי בעבר היה היחס אחר. "כל מהנדסי התשתיות, הכבישים, הניקוז - מבחינתם השיטה הייתה לגרום למים להגיע לים כמה שיותר מהר", אומר קסטרו. "היום הגישה היא להשהות. להשהות את המים שיחכו אצלי במגרש". בינואר 2020, ארבעה ימים בלבד אחרי המוות הנורא והמיותר של שושני והררי, נהרג גם מוטי בן שבת בניסיון להציל בני משפחה שרכבם נקלע לשיטפון באזור נחל הגעתון בנהריה. צמידותן הטביעות המיותרות הללו, אומרים רבים מהעוסקים בתחום, הן שגרמו למדינה להבין אחרי שנים של הזנחה שהגיע הזמן לשנות גישה ולהיכנס בעובי הקורה. אלו היו שלושת האחרונים שנהרגו בישראל מהצפה עירונית, נכון להיום.

קסטרו, שמלווה את פעילות הרשויות בתחום כחלק מתפקידו, מסביר שכבר לפני כן החלה לחלחל ההבנה שיש לראות את הדברים אחרת. גולת הכותרת היא תיקון מספר 8 לתוכנית המתאר הארצית (תמ"א). התיקון לא רק מעביר את האחריות ליזמים הפרטיים אלא גם קובע דרכים לחישוב כמויות המים המדויקות שכל מגרש או שכונה חייבים לקלוט ולנהל בשטחם לפני שהם "משחררים" את העודפים למערכת הציבורית. למעשה, מעתה ואילך כל מבנה בישראל מתפקד למעשה גם כמעין סכר קטן. "העבודה על התיקון התחילה כבר ב-2017. זה לקח הרבה זמן יחסית, עד שהוא אושר בממשלה ב-2023", אומר קסטרו. "לאורך כל הדרך הייתה פה גם עבודה פנימית של מנהל התכנון, אבל בלי קשר גם הגישה מאוד השתנתה בשנים האלו".

הגגות הכחולים שיילחמו בהצפות

יש גם מי שמנסה לעצור את המים עוד הרבה מעל למפלס הקרקע. פיסת הבטון הראשונה שרבות מטיפות הגשם נתקלות בה נמצאת על הגג. אייל מירלמן, שעובד על בניין חדש ברחוב תרע"ד ברמן גן, משתעשע במחשבה על דייריו העתידיים ש"מעליהם יהיה כל הזמן ריפוד של סקודה". הריפוד הזה שאותו מתקינים עכשיו מירלמן ושותפו רם חפר מחברת "בניין צומח", הוא עוד פריט בארסנל הפתרונות שבאים להילחם במחולל ההצפות מספר אחת: המהירות.

קוראים לזה "גג כחול", ובליבו של הפתרון הזה יריעה צמרירית למראה וכחולה תוצרת צ'כיה. תוצר של מחזור עודפי חומרים מתעשיית ריפודי הרכב. תפקידה הוא במקום לפנק ישבנים של נהגים - לאצור מי גשמים. "המקוריות פה היא הפשטות של המערכת", מתגאה מירלמן. "המוצר הזה שימש יריעת ניקוז באדניות. לקחנו אותו והכנסנו אותו לראשונה לשימוש בגגות. כשיורד גשם שטח הפנים של הסיב הזה גדול משמעותית. שלושה סנטימטרים של שטח פנים של הפאנל מחזיקים 20 ליטר של מים. זה המון".

באופן הזה, גשם שאמור להגיע לקרקע בתוך דקות בודדות - מגיע בתוך רבע שעה עד 45 דקות. גם לאחר מכן יש כמות מסוימת של לחות שנשארת במערכת, בערך בכ-25%, והיא תרד לאט-לאט בשעות שלאחר מכן. זה תלוי בהרבה מאוד משתנים של טמפרטורה, רוח, כמות הגשם שירדה והעוצמה שלו.

השלב המתקדם של ה"ספוג" העירוני

תפסנו את מירלמן וחפר ביום שמשי בתחילת ינואר. השמש מתעתעת, התחזית מצביעה על יומיים של סערה שצפויים להתרגש עלינו החל מהצוהריים, וצריך להספיק לפחות לסיים את השכבה הראשונה. גם בבניין הזה יש למעשה שתי שכבות הגנה, ובניגוד למה שהיה מקובל בעבר המים מהגג לא יגיעו ישר לתעלת הניקוז שמתחת לרחוב אלא למאגר החלחול של הבניין. רק העודפים יוטלו כנטל על המערכת הציבורית. מירלמן מסביר שכחלק מהשינוי הגדול שהביא איתו התיקון לתמ"א, נדרשו הרשויות המקומיות לגבש מדיניות גם בנוגע לגגות. כאן ברמת גן, הוא אומר, העירייה היא מן המחמירות והקבלנים מחויבים להתקין פתרונות כמו ה"גג הכחול" שלו.

גם לאיצקוביץ' יש מענה לבעיית הגגות. "פלג", שבה הוא עובד, שותפה לפיילוט שמתנהל כעת בירושלים, בתל אביב וגם בעכו - שבה גל בנייה מסיבי מרחיב אותה מזרחה אל מעבר לכביש 4. 14 מבנים בשכונה החדשה (כולם כעת בשלבי בנייה אחרונים), ששלושת פתחי הניקוז המותקנים בהם מתפקדים כ"תחנה ברומטרית לכל דבר", כפי שקורא לזה איצקוביץ'. "מה היופי כאן? שהמערכות בגגות השונים יודעות לתקשר ביניהן, ובאופן חכם הן יודעות גם לתזמן את הפתיחה והסגירה שלהן".

איצקוביץ' מסביר שתוכנה מרכזית יודעת לחשב את כמות המים שנאגרה על כל אחד מהגגות, ובשקלול כל המשתנים - לתזמן את פתיחת השסתומים, כך שלא ייווצר לחץ גדול מדי על צנרת הניקוז. אבל עוד קודם לכן צריך לדעת אם יורד גשם בכלל. המצב הקבוע של המערכת פתוח, וחיישן צמוד יודע לזהות היקוות של מים עד גובה מסוים, ואז השסתומים נסגרים אוטומטית. ליתר ביטחון המערכת מחוברת גם לסוללות גיבוי. כאן בא לידי ביטוי השלב המתקדם ביותר של ה"ספוג" העירוני. אם בעבר הגג היה רק משטח שנועד להרחיק מים מהבניין, הרי שבמודל של עיר ספוג הגג הופך למאגר אקטיבי.

"בשביל לתת מענה לאירוע גשם של אחת ל-100 שנה המערכת תחזיק מים עד 7 ס"מ, שזה גם הגובה של דלת הכניסה לגג", מבהיר איצקוביץ'. "בדרך כלל הגשם בארץ בצורה של שבר ענן יורד לחצי שעה-שעה. אני מחזיק את המים, ואז המערכת הברומטרית שצמודה לכל שסתום מזהה שעבר שבר הענן ואני פותח את המים. אני יכול להחליט שאני פותח את המים רק 50%, ולא בבת אחת. ולשם כך פועלת התקשורת עם הבניינים האחרים". איצקוביץ' מספר כי בשלב מתקדם יותר יש כוונה לחבר את המערכת של השכונה גם לשרתי העירייה.

בשלב הזה הוא פותח את הטלפון שלו ונכנס לאפליקציה שדרכה אפשר לנהל את המערכת החכמה הזו. וכן, גם כאן הכול עובד דרך אפליקציה. "יש לי כאן 14 גגות, ואני יודע להראות לך מה היה עם הגשמים האחרונים להגיד מה היו הספיקות, כמה מים הונחתו על הגג וכמה מים יצאו מהגג כלפי מטה". עוד הוא מבהיר: "זה נתון שיש לו המון ערך לרשות מקומית. היום רשות מקומית שרוצה לעשות מדידה צריכה ללכת ולהתקין אמצעי ניטור וממש לעבוד. כאן הכול קורה אונליין".

לפניות לכתב: yoghevk@n12.tv