"נהרות של דם": האזהרה שמטילה צל על היום שאחרי ח'אמנאי

כשמשמרות המהפכה הכריזו שהם עוברים ל"כוננות עליונה לתגובה" ונערכים לתקיפה אמריקנית אפשרית, אף אחד בטהראן לא היה צריך לשאול במי תולה המנהיג העליון הקשיש את מבטחו. לא בצבא הסדיר, שמאז ימי השאה נחשב לגוף חשוד שנאמנותו אינה מובטחת, ולא בממשלה שמנסה לקרוץ מדי פעם למערב – אלא באותו גוף שנולד כדי לשמור על המהפכה וכפוף להוראותיו של השליט עלי ח'אמנאי.

"ברגע שהמשטר מגיע למצב שהוא עם הגב אל הקיר, מי ששומר על המערכת זה משמרות המהפכה", אומר דני סיטרינוביץ, חוקר בכיר בתוכנית איראן במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS). "ברור לאמריקנים שאם אתה רוצה ללכת למסלול של החלשת המשטר, אתה חייב לפגוע בפיקוד של כוח קודס, בחיל האוויר של משמרות המהפכה ובזרוע הטילים. אלו הגופים המרכזיים שמסוגלים לאיים על האמריקנים ועל בעלות בריתם, בוודאי באזור המפרץ, הרבה יותר מהצבא האיראני".

בזמן שבארה"ב מדברים על תקיפה אפשרית ועל פגיעה ביעדים "משטריים", ובישראל עוקבים אחרי כל הצהרה שיוצאת מטהראן, משמרות המהפכה נמצאים בשתי זירות במקביל: פנימה – מול אזרחים שמאסו ויצאו לרחובות; והחוצה – מול תופי המלחמה המהדהדים של וושינגטון. השאלה הגדולה שמרחפת מעל הכול היא מה מידת הנאמנות שלהם למנהיג העליון, וכמה הם כבר מכינים את "היום שאחרי" – בין שבתרחיש של הזזה בהסכמה ובין שבנפילה פתאומית.

לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן

כוח חזק יותר מהצבא האיראני

משמרות המהפכה, הידועים באיראן בשם "פסדראן", הוקמו ב-1979, מיד אחרי הפלת משטר השאה ועליית רוחאללה ח'ומיני לשלטון, כזרוע חמושה ונפרדת מהצבא האיראני הרשמי: גוף שמטרתו איננה להגן על הרפובליקה האיסלאמית כמדינה אלא להגן על המהפכה כמשטר. "הם לא שומרים על איראן, התפקיד שלהם הוא לשמור על המהפכה", מסביר ד"ר מאיר ג'בדנפר, מומחה לאיראן מאוניברסיטת רייכמן.

הארגון בנוי כמו צבא מוקטן: זרוע יבשה, זרוע אוויר-חלל (כולל מערך הטילים), זרוע ים, כוח קודס שפועל בחו"ל, ומיליציית הבסיג' שמשמשת זרוע ביטחון פנים. אבל מה שהחל כגוף ממוסד וחדש, תומך המהפכה, התפתח עם השנים לכדי צבא של ממש, חזק ומשמעותי יותר מצבא איראן המקורי. במסגרתו פועלים לא רק חילות אוויר, ים וקרקע – אלא גם שירותי מודיעין נפרדים.

בשנים האחרונות הפכו משמרות המהפכה גם לקונגלומרט כלכלי. תקציב המדינה לשנת 2025 מעניק להם כ-6 מיליארד דולר בשנה – כמעט כפול מתקציב הצבא – אך זה רק חלק קטן מעוגת ההכנסות. דרך תאגיד הבינוי ח'אתם אל-אנביא והשתלבות בבוניאדים (ארגוני "צדקה" שהם למעשה אימפריות עסקיות), הם נוגעים כמעט בכל ענף: נדל"ן, תשתיות, שדות תעופה, מסופי נפט, מכרזים ממשלתיים ואפילו רשתות תקשורת. הם שולטים בציי מכליות שמאפשרים שיווק נפט בהסתר ועקיפת סנקציות.

מאות אלפי עובדים מקבלים משכורת ישירות מפרויקטים של המשמרות, ועוד מיליונים תלויים בעקיפין בקבלנים, בספקים ובשרשראות הייצור שהם מנהלים. במדינה שבה חלק גדול מהציבור צעיר, משכיל וחסר אופק כלכלי, "מקום עבודה אצל הפסדראן" הוא לא רק פרנסה אלא גם תעודת ביטוח. המחיר: נאמנות מוחלטת, או לפחות שתיקה.

"באיראן של אחרי המהפכה היה צורך להכפיל את הכוח המזוין, מכיוון שאף אחד לא בטח בצבא, בגלל שהוא היה מתקופת השאה", מתאר סיטרינוביץ. "כיום אנחנו רואים משהו שמקביל למערכת צבאית – יש חיל ים של הצבא ויש חיל ים של משמרות המהפכה". הכפילות הזו איננה סימטרית: "מי שמתועדף בתקציבים ובאיכות האמצעים זה משמרות המהפכה". כלומר, גם כשהצבא קיים – המשטר בנה לעצמו צבא שהוא קודם כול שלו.

אסף (פיזר) כהן, לשעבר סגן מפקד יחידה 8200 וראש זירת איראן באגף המודיעין בצה"ל, מסביר למה זה קריטי להבנת הנאמנות. "הנאמנות הזאת היא לא רק אידיאולוגית אלא נובעת גם מאינטרסים של פרנסה, השפעה וביטחון אישי". ג'בדנפר מקביל את זה לעולמות הבורסה: "ח'ומיני ייסד מודל שדומה ל'חברת מניות'. הוא נתן למשמרות המהפכה מניות בכלכלה. כל עוד המשטר קיים, הם נהנים. אם ייפול – לא יישאר להם כלום".

הוואקום בצמרת והכוח שהתפזר

חיסולו של קאסם סולימאני בתקיפה האמריקנית בבגדאד בירת עיראק ב-2020 סימן קו שבר בתוך משמרות המהפכה. סולימאני היה לא רק מפקד כוח קודס – הוא נחשב כבן בעיני המנהיג העליון באיראן, שהעניק לו את התואר "השהיד החי של המהפכה". הוא גם היה דמות המפתח שחיברה בין השלוחות, המיליציות ומוקדי קבלת ההחלטות בטהראן. אך גם המכה הזו לא שמה קץ לפעילות החתרנית של משמרות המהפכה במזרח התיכון ולא בלמה את שאיפות ההגמוניה שלה. "משמרות המהפכה לא בנויים על בן אדם אחד", מבהיר סיטרינוביץ. "גם אם מחר יחסלו מישהו, יש להם קאדר משמעותי מאוד".

כמו כל צבא מסודר, ההיגיון הארגוני שלהם בנוי על שכבות: מפקד אחד מחוסל ואחר נכנס. יחידה אחת נפגעת, אחרת ממשיכה. "אי אפשר להתייחס למשמרות המהפכה כאל גוף אחד", מדגיש ד"ר רז צימט, שמנהל את תוכנית איראן והציר השיעי במכון למחקרי ביטחון לאומי. "אומנם זה ארגון אחד, אבל הוא מורכב מגופים שונים, והצלחה או כישלון של אחד מהם לא בהכרח משפיעים על האחר".

כוח קודס, הזרוע שאחראית להפעלת "רשת השלוחים" של איראן באזור, הוא אולי הגורם שספג את המכות הקשות ביותר בשנתיים האחרונות. תפיסת השלוחים שבנה – חגורת המיליציות וכוחות הפרוקסי מלבנון ועד תימן – קרסה. אך גם כאן, מדגיש צימט, אין בכך כדי ללמד בהכרח על היחלשות המערכת כולה: "זה לא אומר כמעט שום דבר על היכולת של הארגון כולו להתמודד עם אתגרים יציבות המשטר, כי אלה יחידות שונות לגמרי".

במילים אחרות: הוואקום שבצמרת יצר אולי תחרות על קרבה לח'אמנאי ועל שליטה בתקציבים, אבל לא מוטט את המערכת. להפך – הוא דוחף אותה לביזור, ולפעמים גם לאכזריות יעילה יותר. "לא ראינו אף ביטוי לחוסר לכידות של הארגון", מבהיר צימט. "אולי יכולנו לצפות, במיוחד נוכח הדיכוי האלים, שיהיו גורמים במשמרות המהפכה שלא יסכימו לעשות את זה. בסך הכול לא היו פגיעות בלכידות ובוודאי שלא היו עריקות. כך שגם מהבחינה הזו אין שום סיבה להניח שהארגון הגיע לשלב של חוסר יכולת להתמודד עם המצב".

"המלחמה לא שינתה אצלם כלום"

מלחמת איראן–ישראל ביוני 2025 – או מבצע "עם כלביא", שנחקק בתודעה כ"מלחמת 12 הימים" – פגעה בפיקוד, גילתה חולשות וחשפה את מבוכתם של משמרות המהפכה לעיני הציבור כולו. ובכל זאת, כל המומחים ששוחחנו עימם מסכימים על פרדוקס: המכה שחטפו משמרות המהפכה לא הורידה אותם מהבמה. היא קיבעה אותם כשחקן שאין לו תחליף.

"חיסלו להם מנהיגים ופגעו בתהליך קבלת החלטות", מתאר סיטרינוביץ, "ובכל זאת הם שיגרו טילים עד הרגע האחרון והצליחו לייצב את המערכת תוך כדי מלחמה". כהן מצייר תמונה דומה: "לא ראינו בשום שלב שהמנהיג מתנער מהם. אין באיראן גוף פרגמטי אמיתי שמציב אלטרנטיבה שלטונית למשמרות המהפכה".

מבחינת ח'אמנאי זה היה רגע שזיקק את התלות. גם אם טעו, גם אם ספגו "מהלומה אופרטיבית", הם עדיין הגוף היחיד שמחזיק בו זמנית בנשק, בכסף ובמונופול על הפחד. צימט קורא לזה "מערכת יחסים סימביוטית": "המנהיג העליון זקוק להם, אבל גם הם זקוקים לו כדי לממש את האינטרסים שלהם". וכשהמערכת נדחקת לפינה – הסימביוזה הזאת הופכת לקשר של הישרדות.

מאז תום המלחמה, כך מתארים המומחים, המשמרות כבר נמצאים בשיקום מואץ. "הם משקיעים יותר בטילים אחרי המלחמה האחרונה", מבהיר ג'בדנפר. סיטרינוביץ' מוסיף שבניין הכוח לא נעצר: גם אם הפגיעה הייתה משמעותית, "זו הייתה צריבה אופרטיבית משמעותית, אבל אסטרטגית המלחמה לא שינתה כלום. להפך – היא רק שכנעה אותם יותר כמה הם צריכים לפתח את יכולות הטילים והכטב"מים שלהם". מבחינתם, הטילים הם "תעודת הביטוח" – נשק שמאפשר להם לאיים, להרתיע, ובעיקר לשדר שעדיין הם בעלי הבית, מי ששולטים בגורל הרפובליקה האיסלאמית.

מלחמה על הבית

מי שמדמיין את משמרות המהפכה כיחידה שמכוונת רק כלפי ישראל, ארה"ב או המפרץ, מפספס את החזית הקשה יותר: איראן פנימה. גל המחאה שפוקד את איראן בשבועות האחרונים – שמלווה בניתוקים של מידע, בצנזורה, ובחשיפה חלקית בלבד לעולם – הוא מבחן נאמנות לכל מנגנוני הביטחון. "גם בעולם ה-Open Source, אנחנו פשוט לא יודעים", מודה ג'בדנפר. "אנחנו מנותקים לגמרי מהאינטרנט באיראן, ויש מעט מאוד איראנים שיכולים להתקשר לחו"ל ולדווח על מה שקורה". ובכל זאת, גם המידע החלקי שמצליח לזלוג החוצה די בו כדי לשחוק את מה שנותר מתדמיתם של משמרות המהפכה בעיני הציבור האיראני.

לדבריו, הפגיעה החריפה יותר נובעת מהשימוש של טהראן במיליציות שיעיות מעיראק לדיכוי המחאה. למה משטר שמחזיק 150–200 אלף לוחמים צריך לייבא שכירי חרב? ג'בדנפר מעלה שתי אפשרויות: או שאין מספיק כוחות מול היקף ההתקוממות, או שיש מי שאינו מוכן לדכא את המחאות במחיר של טבח באזרחים איראנים, ולכן עושים "סאב-קונטרקטינג" – קבלנות משנה לאלימות.

משמרות המהפכה, אגב, לא נכנסו לעניינים מיד. בשלב הראשון פעלה המשטרה, אחריה הבסיג' כמיליציית גיבוי, ורק כשהאירועים הוגדרו אלימים מדי או מאתגרים את יציבות המשטר – הוזעקו אנשי משמרות המהפכה והמיליציות הזרות שתחתיהם. נקודת המפנה הייתה נאום המנהיג העליון בתפילת יום השישי. "זה היה הרגע שבו נכנסו לעניינים", מתאר סיטרינוביץ, "הם קיבלו אחריות לאירוע והחלו במסע אלימות שאפילו להם הוא היה מאוד ייחודי, בטח אל מול אירועים קודמים".

בלי להיכנס לתיאורים גרפיים, המסר אינו משתמע לשתי פנים: כשהמנהיג מסמן "סוכנים" ו"קו אדום", הפסדראן מתרגמים את זה לטבח המוני בשטח. במובן הזה, המחאה איננה רק איום עליהם; היא גם מנגנון שמחזק אותם. "העובדה שהמשטר נלחץ והכניס את משמרות המהפכה מעידה על מצוקה, אך באופן אבסורדי זה מחזק את מעמדם", אומר כהן. "התלות של המנהיג בהם רק גוברת".

מבחן טבעת האש

אם הרחוב הוא מבחן פנימי, "טבעת האש" היא מבחן חיצוני. כוח קודס נבנה במשך שנים על דוקטרינת הפרוקסי: תמיכה בשלוחים כדי שאלה ירחיקו את האיומים מטהראן ויפחיתו את הסיכון לעימות צבאי ישיר. אבל בשנתיים האחרונות איבדו המיליציות מנהיגים בכירים, אלפי לוחמים ונשק רב שהיה עלול להיות מכוון לעבר ישראל או אל כוחות אמריקניים. איראן איבדה גם בסיס פעולה חיוני עם נפילת משטרו של בשאר אל-אסד בסוריה, שהיה גם ציר עיקרי של העברת סיוע לחיזבאללה בלבנון.

סיטרינוביץ מסביר את הדואליות: מצד אחד, כוח קודס מתאם את תגובות המיליציות השיעיות כלפי האמריקנים; מצד שני, במשמרות המהפכה נערכים להפעיל יכולות אסטרטגיות ישירות – טילים וכטב"מים – נגד ישראל ומטרות אמריקניות. צימט מעריך שבתרחיש של תקיפה אמריקנית, המרחב הגיאוגרפי יתרחב: לא עוד פגיעה בעיקר ישראל, אלא גם ביעדים אמריקניים באזור, בדגש על טילים לטווחים קצרים יותר ופעילות של הצי במפרץ ובמצר הורמוז.

המשמעות היא פחות הסתמכות על כוחות השלוחים כאבן חוצצת ויותר חזרה לבניין כוח שמכוון להגנה ולעימות ישיר על אדמת איראן עצמה. "חלק מבניין הכוח שלהם, בעיקר של מערך הטילים אחרי המלחמה עם ישראל, נובע מההבנה שאי אפשר להסתמך עוד על ציר ההתנגדות", מתאר סיטרינוביץ. "הם ידעו את זה עוד לפני המתקפה של ישראל, אבל לא הפנימו. ההפנמה קרתה כשהטילים נפלו בטהראן – אז הם הבינו שהאסטרטגיה קרסה".

תוכניות המגירה ליום שאחרי ח'אמנאי

האם יישארו משמרות המהפכה נאמנים עד הסוף, או שהם כבר מכינים את הרגע שבו ייאלצו לבחור בין ח'אמנאי ובין המשטר? "אני לא רואה שום תרחיש שבו ייווצר קרע בינם ובין המנהיג", סבור צימט. "בתרחיש כמעט קיצוני שבו יקום איום משמעותי על המשטר עצמו, יכול להיות שגורמים מסוימים במשמרות המהפכה עשויים להגיע למסקנה שאולי הדרך היחידה להציל את המשטר היא באמצעות הקרבה של המנהיג. אם המשטר מגיע לידי מסקנה שמה שירצה את הממשל האמריקני, את טראמפ, זו רק הזזה של ח'אמנאי הצידה – כמו למשל בוונצואלה – אז יכול להיות שהם יגיעו לח'אמנאי ויאמרו לו: שמע, הדרך היחידה כרגע להציל את המהפכה, להציל את המורשת שלך, להציל את המשטר, את הרפובליקה האיסלאמית, היא שאתה תזוז הצידה".

סיטרינוביץ מציע פרשנות אחרת: ב"יום שאחרי", משמרות המהפכה לא ירצו "השתלטות צבאית" ישירה. "הם רוצים את הבובה האידיאולוגית-דתית שתשלוט", הוא אומר, כדי לשמר לגיטימציה פורמלית ולשמור על עצמם מאחורי חומת הטורבן. צימט מדבר על מעבר משלטון "חובשי הטורבן" (אנשי הדת) לשלטון "נועלי המגפיים" (אנשי הצבא) – אבל לא כיעד מוצהר, אלא כתרחיש אפשרי בלית ברירה. שניהם מסכימים שהמודל האידיאלי בעיני המשמרות הוא הנהגה דתית-אידיאולוגית שתהיה זו ש"תשתה את כוס התרעלה", בזמן שבפועל הם מחזיקים את מוקדי הכוח.

וג'בדנפר? הוא מחדד את תנאי הסף לכל שינוי משטר: "אם אנחנו רוצים יום אחד להפיל את המשטר האיראני, אנחנו חייבים לשכנע חלק מהצמרת של משמרות המהפכה לזוז הצידה או לשתף פעולה. בלי זה יכולה להיות התקוממות, אבל לא מהפכה". הוא אפילו מתאר – בזהירות – אפשרות של עסקה מאחורי הקלעים שלא תנתק אותם לגמרי ממקורות הכוח הכלכליים שלהם: "מישהו יתקשר אליהם מאיזושהי מדינה ויגיד להם: 'תקשיבו, כשזה וזה קורה אל תעשו כלום, ואחרי המהפכה אתם תוכלו לשמור על חלק מהאינטרסים הכלכליים שלכם ולא נעצור אתכם'".

הפעם לא רק ישראל על הכוונת

כאן משמרות המהפכה רוקדים על שתי חתונות. האחת היא הדיפלומטיה: ערוצים כמו עומאן וקטאר, ניסיונות "לתת משהו" כדי למנוע תקיפה אמריקנית. השנייה היא הרתעה: כוננות עליונה, הצהרות על חסימת מצר הורמוז ושידור רציף של מוכנות. "כל זה נועד לשני דברים – להיות בכוננות ולא להיות מופתעים, ובמקביל להקרין את העוצמה ולהמחיש את מחיר ההפסד", מציין סיטרינוביץ.

בתרחיש של תקיפה אמריקנית, לא תופתעו לשמוע, מתקני משמרות המהפכה ואנשיהם יהיו במוקד. הם מחזיקים ביכולות שמאיימות ישירות על כוחות ארה"ב ועל בעלות בריתה באזור, ולכן יעדיה של וושינגטון צפויים להתמקד במוקדי הכוח שלהם: פיקוד כוח קודס, חיל האוויר והחלל, זרוע הטילים והגופים המרכזיים שמסוגלים לאיים על האמריקנים ועל בעלות בריתם.

הפחד הגדול של משמרות המהפכה הוא מלחמה גדולה מדי. "הם לא ששים אלי קרב", אומר סיטרינוביץ, ומזכיר שמרבית הבכירים הם בוגרי מלחמת איראן–עיראק, ולהם זיכרון קולקטיבי של כמעט קריסה. "הם מבינים היטב את הסכנה, ולכן אני לא חושב שהם רצים לזה. בסופו של דבר, בכל שאלה של הפעלת כוח מאיראן, גם הם זוכרים היטב מה המחיר של ניהול מלחמה על הבית".

התפיסה שלהם, סבור כהן, היא "ריאל-פוליטיק", מדיניות חוץ שעיקרה שיקולי כדאיות ותועלת לצד התעלמות מגורמים אחרים, כגון מוסר או דעת קהל. "איראן בעידן הנוכחי מעולם לא יזמה מלחמה, היא תמיד הגיבה. גם לאחרונה, הם היו קרובים למכת מנע אך העדיפו לחכות ולהיות הצד המותקף. הם מבינים שמלחמה כרגע, בטח עם ישראל וארה"ב, היא לא הדבר הטוב ביותר עבורם".

מי באמת יכריע את עתיד המשטר?

בשורה התחתונה, משמרות המהפכה הם גם הביטוח של ח'אמנאי וגם הכבלים שמגבילים את מרחב התנועה שלו. הם מחזיקים אותו כי הוא מעניק להם לגיטימציה ומערכת חוקים שמגינה על נכסיהם, והוא מחזיק אותם כי בלעדיהם אין משטר. אבל כשהלחץ יעלה – מהרחוב, מהסנקציות, מהטילים ומהאפשרות לעימות עם ארה"ב – אותה סימביוזה יכולה להפוך גם למאבק על מי יישאר על הכיסא כשתשכך המלחמה.

הסיכוי לעריקה רחבה ממשמרות המהפכה, סבור צימט, נמוך: "זה גוף שהוא כל כולו חלק בלתי נפרד מהמשטר. הם יודעים היטב את המחיר, גם האישי וגם הארגוני, שהם יצטרכו לשלם אם המשטר הזה ייפול. לכם הם נחושים ולכן הם יילחמו עד טיפת הדם האחרונה – לא שלהם, אלא של המפגין האיראני האחרון – כדי לשמר את המשטר הזה".

כהן מסכים: "סדק בתוך משמרות המהפכה יכול ליצור כדור שלג מסוכן, ולכן הם שומרים על לכידות ועל ביטחון תעסוקתי". ג'בדנפר מזהיר שהזעם הציבורי עצום, עד כדי פחד מכאוס ונקמה. "אני מפחד מאוד שאחרי המהפכה הזאת יזרמו באיראן נהרות של דם. הרבה איראנים נהרגו בצורה אכזרית מאוד, ואני לא יכול לתאר את הכעס והזעם. אני מפחד שאחרי זה ילכו לצוד את אנשי המשטר ומשמרות המהפכה ברחובות. לא ראיתי זעם כזה וזה מפחיד אותי".

כך שהעתיד האיראני, לפחות בטווח הנראה לעין, לא יוכרע רק בכיכר העיר ולא רק בחדרי הדיונים בוושינגטון. הוא יוכרע גם במסדרונות שבהם מחזיקים משמרות המהפכה את המפתחות: שלטון, כסף, נשק – ובהחלטה שלהם אם המנהיג העליון הוא עדיין נכס, או כבר נטל. עד אז, כל כוננות "עליונה" וכל נאום יום שישי הם תזכורת שהמשטר הזה לא עומד על רעיון בלבד, אלא על שגרה של פחד, תקציבים ופקודות. הוא עומד על ארגון שיודע להחזיק מדינה שלמה – גם כשהיא מתנגדת לו.