"שמחה שח'אמנאי הנורא מת, הביקור שלי בישראל קרוב מתמיד"

ב-7 באוקטובר 2023 הייתה רויה אברהים בבית משפחתה בטהראן. כאיראנית ממוצא יהודי הזעזוע שחשה היה עמוק במיוחד, אבל לא רק היא: תחושות דומות היא שמעה מרבים מסביבתה - גם כאלו שכל קשר לישראל או ליהדות הוא מהם והלאה. "כשיצאו מישראל סרטונים נוראיים בטהראן היו מדברים על זה, על כמה זה נורא. האיראנים הם בסוף מאוד פרו-ישראלים. נורא מתסכל שהממשלה שלנו תומכת בהם (בחמאס) ונותנת להם כסף ודברים. אף אחד לא שונא את הממשלה שלנו יותר מהעם שלנו. אז הזווית שהופכת את זוועות 7 באוקטובר לנושא אישי עבור האיראני האקראי היא התסכול מכך שהממשלה שלנו מממנת את הזוועות האלו. ואני באופן אישי הייתי הרוסה".

אברהים, ציירת בתחילת דרכה, טולטלה עד כדי כך שהיא בחרה שהיא בחרה לקחת את ההצפה הרגשית הזאת למקום שבו היא מרגישה הכי בנוח - אל האומנות, ושם מצאה קשר חזק ומפתיע לישראלים. בסוף השבוע האחרון החיבור קיבל תפנית נוספת, כאשר אותה ישראל חיסלה את הרודן ח'אמנאי.

לשיחת הזום הזו, השנייה שלנו, היא עלתה צוהלת ממקום מגוריה בצרפת. צוהלת על מה? "על מותו של אדם נורא. ושל עוד רבים אחרים. העולם הוא אובייקטיבית מקום טוב יותר, ללא קשר למה שיקרה הלאה. יש לנו עכשיו פחות בני אדם רעים על פני האדמה הזאת. ועדיין, זה לא אומר כלום. זה לא אומר שהממשלה תתפורר בגלל שהוא לא שם. מבחינה סמלית הוא הדמות הכי משמעותית. השמחה הקולקטיבית שאנחנו חווים כאיראנים היא מטורפת".

אבל, היא מדגישה, האופטימיות תלויה בהמשך המתקפה: "לפני שני לילות לאחד החברים שלי היה אינטרנט לשתי דקות בערך, לראשונה מאז שהאינטרנט נותק, והוא אמר לי שהפחד הגדול ביותר הוא שההפצצות ייפסקו, כי זה לא יהיה טוב (עבורו). וזה הפחד הכי גדול שלי - אם התקיפות (של ישראל וארה"ב) ייגמרו בקרוב זה לא יהיה טוב, כן".

בפעם האחרונה שדיברנו, לפני כמה שבועות, אמרת לי שאת חושבת שייקח די הרבה זמן עד שתצליחי להגיע לכאן ולבקר אותנו בישראל. ועכשיו את חושבת שזה יקרה מהר יותר משחשבת?
"כן. נראה שזה יהיה מוקדם יותר. זה נראה קרוב יותר מתמיד".

"האלף-בית העברי לכד את תשומת ליבי"

אברהים ידעה מאז ומעולם ששני הוריה יהודים, אבל זה מבחינתה היה תמיד נתון שולי למדי. למרות שהיא מגדירה את עצמה כ"יהודייה שלמה" שכל משפחתה יהודית, היא גדלה בבית שבו ההתרחקות מהדת הייתה תהליך מתמשך שהחל כבר אצל סביה. בעוד שהסבים והסבתות עוד נישאו תחת רב, כמקובל בתקופתם, הם לא היו דתיים ובחרו לעזוב את השכונה היהודית. הוריה, שצמחו כצעירים באיראן הליברלית והפתוחה של שנות ה-60 וה-70, עשו צעד נוסף והתרחקו מהמסורת כשבחרו להינשא בחתונה אזרחית ונטשו מעשית את היהדות. עבור אברהים, היהדות הייתה כבר מנותקת מכל משמעות מעשית, כחלק מדור איראני שבו הבחירה לזנוח את סממני הדת - גם עבור מוסלמים - הפכה למקובלת ונפוצה.

"הייתה לי הבנה שזה קיים, כדבר. אבל לא היה מחובר לשום דבר עבורי", היא מסבירה. "בבית הספר היסודי אני יודעת שהיו ארבעה-חמישה ילדים יהודים ואיכשהו ידעתי שאני אחת מהם. אחד או שניים מהילדים האלה הגיעו ממשפחות דתיות יותר, שהיו הולכים לבית כנסת או עורכים ליל סדר. הם היו מזמינים אותי אז אם אני רוצה להיזכר בזיכרונות יהודיים מהילדות שלי, זה בזכותם. אחר כך כשהיינו בחטיבת הביניים, הם עברו לארצות הברית, או אולי לישראל, אז הם נעלמו מחיי. זה היה סוף הפרק היהודי שלי".

הסבים והסבתות שלך דיברו איתך פעם על היהדות שלהם?
"לסבתא שלי מצד אימא היו ספרים בפרסית-יהודית (טקסט בשפה הפרסית הכתוב בכתב עברי, בדומה ליידיש ולדינו - י"כ). כבר אמרנו שאני נמשכת לדברים מעניינים, והספרים האלה לכדו את תשומת ליבי. הייתי מבקשת מסבתא שלי ללמד אותי את האלף-בית ולהגיד לי מה המשמעות של כל אות. היא הייתה היחידה שנשארה לה קצת יהדות, בכל המשפחה שלנו. היא הייתה לפעמים מספרת סיפור מהתורה או משהו כזה. כשהיא נפטרה ב-2020, הייתה לי תחושת אובדן כזאת. הרגשתי, ש'או-קיי, אנחנו רשמית כבר לא יהודים', היהודייה האחרונה במשפחה שלנו מתה. זהו, גמרנו'".

"זה הרגיש כמו סכין בפצע הפתוח"

את החיבור המחודש היא מצאה אחרי 7 באוקטובר: את התקופה שאחרי הטבח היא הקדישה לפרויקט יוצא דופן שבו התמקדה בציור דיוקנותיהם של ישראלים. בעיקר גברים, רובם הומואים. בתווי הפנים שלהם, במנח הגוף, היא חיפשה ביטוי לרגשות שעלו בה.

"הרגשתי חסרת אונים, חסרת תועלת, נואשת. היו כל כך הרבה תחושות בו-זמנית באותו זמן היה הלם, ואז נחשפו עוד ועוד זוועות. באותה תקופה הרגשתי פגועה, פצועה, כאילו היה לי פצע פתוח. ואנשים היו עוברים ליד ושמים סכין בפצע הפתוח שלי. והפצע עצמו החמיר כשהבנו את הזוועה. אחרי 7 באוקטובר התחלתי לשקוע ליותר זוועה וחושך וייאוש. כל המילים האלה לוכדות רק חלק קטן מאוד מהתחושה שלי באותם ימים. כך היה בחודשיים הראשונים. ואז מה שקרה זה שהתחלתי לחלום על החברים הישראלים שלי והתחלתי לצייר אותם, את כל האנשים שאני מכירה".

זמן קצר לפני כן שבה אברהים מתקופה בת שנתיים שבה התגוררה בקפריסין ולמדה תקשורת חזותית. כמה מחבריה הטובים ביותר שם היו ישראלים, בעיקר גברים, ורבים מהם הומואים. ולמרות שבמסגרת הפרויקט הספונטני ציירה גם נשים וגם גברים סטרייטים - שאתם רובם לא פגשה מעולה והתבססה רק על תמונותיהם ברשת - רבים מהמודלים שלה היו הומואים.

"היה לי דחף לצייר כמה שיותר ישראלים, ומיד"

נושא היצירה שלה הביא לאחרונה את הציורים, שצוירו בצבעי מים, לישראל לגלריית "פאן" בדיזנגוף סנטר, שמתמחה באומנות להט"בית. "בטהראן עבדתי במועדון רישום והרבה מהמודלים הגברים העירומים שלנו הם הומואים, כי משום מה גברים סטרייטים מגוננים יותר על הגוף שלהם", היא מספרת. "אז יש נטייה בתחום הדוגמנות לאומנות לייצוג יתר של גברים הומואים".

אז את פשוט נכנסת לאינסטגרם ומחפשת תמונות?
"כשאני נתקלת באדם שבא לי לצייר אני הולכת לאינסטגרם שלו. מכיוון שאני ציירת פיגורטיבית, אני תמיד מחפשת אנשים לצייר, אז עמוד ה'אקספלור' שלי כבר מלא בדמויות. בכל פעם שראיתי דמות מעניינת ובמיקום היה רשום 'תל אביב' לחצתי עליה, אבל הדמות היא זו שתפסה אותי. פשוט היה לי דחף לצייר כמה שיותר ישראלים, ומיד".

איך זה להיות ציירת פיגורטיבית שמציירת עירום שחיה (עד לא מזמן) במדינה כמו איראן תחת המשטר האיסלאמי?
"אם אתה לא פעיל פוליטית אתה יכול לנהל את חייך והחוקים שאנחנו מכירים לא נאכפים. בדיוק כמו שאתה לא תיכנס לתחנת משטרה עם ג'וינט ביד, כי זה טכנית לא חוקי, אבל כולם מעשנים וכולם יודעים שכולם עושים את זה. אז אם את לא פוליטית, לאף אחד לא יהיה אכפת מהג'וינט או מציורי העירום שלך. להחזיק מועדון רישום זה טכנית לא חוקי, אבל עבדתי במועדונים כאלו כל חיי".

"זו תעלומה, הכי קרוב לעל-טבעי"

כבר כילדה, מספרת אברהים, הייתה מאלו שתמיד עם עיפרון או עט ביד, שלא מפסיקים לאייר. אבל בתור מי שגדלה בסביבה פרקטית מאוד, מיד אחרי התיכון המשיכה ללימודי עיצוב גרפי באוניברסיטה - באחד מפרוורי טהראן. אחד הקורסים עסק בציור דמויות אנושיות. עד אותו קורס, היא מספרת, בכלל לא ידעה שציור הוא מלאכה בפני עצמה שניתן לעסוק בה באופן מקצועי. היא נכבשה בקסם הציור, בדגש על הציור הפיגורטיבי, והחליטה להקדיש לו את חייה.

"מיד נהייתי אובססיבית. הלכתי למועדון רישום כל יום. עדיין הלכתי לקורסים שלי באוניברסיטה רק כדי לסיים את התואר אבל כל תשומת הלב הייתה מופנת לרישום דמויות. עדיין לא הייתה לי מספיק מיומנות כדי לצייר את מי שרציתי, אז ביליתי את כל היום שלי במועדון כדי להתאמן ובשאר הזמן קראתי ספרי אנטומיה, העתקתי ציורי מופת אחרים שאהבתי, צפיתי בסרטוני יוטיוב על ציור ורישום ופשוט נשאבתי לזה".

מה יש בגוף האנושי שכל כך מושך אותך?
"הלוואי שהייתי יודעת. זו תעלומה. אני לא מאמינה באלוהים, אבל זה הדבר הקרוב ביותר לדבר על-טבעי בחיים שלי. תדמיין שאתה אוהב את הצבע האדום יותר מצהוב ומישהו ישאל אותך למה. אני לא יודעת למה. אין הסבר. זה כמו נכפה עליך, עניין של תשוקה. עסקתי גם בציורי נוף וטבע דומם, כמו חפצים ששמים תחת אור כדי להתאמן, אבל דמות אנושית היא איזון מושלם של הטבע. הטבע - תחשוב על יער למשל - הוא פראי מדי, יש לו פחות מבנה. ומנגד, משהו כמו כוס שתייה הוא מובנה מדי, צפוי מדי. הגוף האנושי הוא הרמוניה מושלמת של שניהם. יש לי מספיק מבנה, יש אנטומיה, אבל הוא גם לא צפוי כי זה טבע. אני לומדת אנטומיה ורואה איך היא מתבטאת אחרת אצל כל אדם. זה צפוי ולא צפוי בו-זמנית. זה מושלם".

יש משהו מיוחד בפנים ישראליות או בגופים ישראליים?
"לא ממש. כשהאדם שאני מציירת הוא חבר שלי, זה הופך אותו למיוחד עבורי, יש בזה עומק. תחשוב שכשאתה הולך למוזיאון, יש שם המון ציורים שעוסקים במיתולוגיה היוונית או התנ"ך ובהרבה מקרים מי שרואים בעצם זו אשתו של הצייר. אז לפעמים אני מציירת משהו כי הצבע יפה, זה נראה מעניין. ולפעמים, כמו המצב שהוביל אותי לצייר ישראלים, למצב ולהקשר יש משמעות כה רבה שהופכת את זה למיוחד עבורי. ישראלים אובייקטיבית לא שונים מהפנים של כל אחד אחר, אבל הדבר שאני עוברת מוסיף שכבות של מיוחדות".

"מעולם קודם לא הייתי בעמדה להגן על ישראל"

ב-2021, בדיוק שנה אחרי שנפטרה סבתה, אברהים כבר הייתה משוכנעת שלא נותר בה יותר בדל של יהדות, ודווקא אז באופן בלתי צפוי צפה מחדש היהדות בחייה. כשהגיעה לקפריסין כדי להמשיך את המסלול האקדמי שלה ולהעמיק בלימודי האומנות מצאה את עצמה בחברתם של בני לאומים רבים. אבל דווקא לישראלים, היא מספרת, חשה חיבור מיוחד.

"בקמפוס היו הרבה סטודנטים ערבים והיינו נכנסים לשיחות על ישראל שמעתי שטויות מטורפות, עובדות בסיסיות שהם היו טועים בהן. הייתי מעירה להם וחוטפת מהם בראש, וזה חזר על עצמו. כל ההיסטוריה של איך ישראל קמה - הטענה הזו שכאילו הגענו לאדמה של מישהו אחר וגזלנו אותה, מבחינתם זה מובן מאליו. כך הייתי מסתובבת בקמפוס ונכנסת לוויכוחים על עובדות בסיסיות. ומעולם קודם לא הייתי בעמדה של להגן על ישראל. אבל עצבן אותי שבכל פעם שהנושא עלה, כולם היו באותו דף. זה גרם לי להיות יותר בקיאה בעניין הישראלי".

מי שייכנס לחשבון האינסטגרם שלה יגלה שבין שלל הפורטרטים שמציירת אברהים מתחבא גם אחד של גולדה מאיר ואחד נוסף של מנחם בגין. היא מגלה שלא הסתפקה רק בשני ראשי הממשלה לשעבר האלו וציירה לאחרונה אפילו את דוד בן-גוריון, ציור שטרם עלה לרשת. מתברר שהיא הלכה ולאחרונה שקעה גם בהיסטוריה הישראלית בהתלהבות רבה. "אתה ידעת שבגין עבר בטהראן כדי להגיע לישראל מפולין?!", היא אומרת ממש בהתלהבות. "זה הדהים אותי כשקראתי על זה. קראתי את הביוגרפיה שלו כשציירתי את הדיוקן. אז יש את הציורים האלה, ויש גם ציור נוסף שנמצא כרגע בתערוכה בתל אביב שבה דמות גברית שמסתכלת על הכרזת העצמאות".

"יש הבדל כל כך גדול בין האנשים האלה לפוליטיקאים שלנו עכשיו", היא אומרת על ראשי הממשלה שציירה. "ההבדל הוא שהיה להם חזון. הם היו מסורים, ללא קשר לפוליטיקה שלהם, הם היו מסורים לדבר גדול יותר מהם. וזה הדבר שהכי חסר לנו כרגע. וזה מדאיג אותי, באופן כללי. הציורים האלה, בדיוק כמו הציור של הכרזת העצמאות, קיבלו את הכותרת 'חזון', כי זה פשוטו כמשמעו בחור שרואה את החזון שהאנשים האלה יצרו יש מאין. ואני חושבת שזה החלק המפחיד עבורי".

"הרגשתי שאני נקרעת בין שתי דעות"

מה הוביל אותך להתחבר כל כך לישראלים?
"הם הציגו גרסה של יהודים אתאיסטים, שזה דבר שלא הכרתי קודם. גם היו שם הרבה יהודים אמריקנים שדרכם גיליתי את העניין הזה. כי באיראן אתה או בפנים או בחוץ - כמו המשפחה שלי. אין שטח אפור של לעשות ליל סדר אבל לא לצום ביום כיפור. זה לא קיים. במשפחה שלי, כשגדלתי, היו דיונים סביב ישראל, בעיקר על דברים פוליטיים. הדודות והדודים שלי, ההורים שלי, היו דנים בזה. אז זה היה הדבר היחיד שחיבר אותי איכשהו. אבל זה תמיד היה ממוסגר כדבר פרקטי יותר שמנותק מהיהדות שבו".

"הייתי גם מבולבלת. למשל, היה לנו סדר פסח שם בקפריסין, שארגן אחד החברים הישראליים שלי והוא הזמין גם אותי. נהניתי מאוד. הרגשתי שמהדהד בראשי הקול של דוד שלי שאומר 'אלה דברים מטופשים, מה אנחנו עושים? מה זה הדבר הזה?' אבל באותו זמן ממש הרגשתי מחוברת. ואף אחד שם לא היה דתי. פשוט עשינו ארוחה נחמדה וחגגנו את הסיפור ההיסטורי של פסח. אז הייתי קרועה. הרגשתי מפורקת כי הרגשתי שאני נקרעת בין שתי דעות מנוגדות. אני לא דתייה, אני לא מאמינה באף אחד מהדברים האלה, ובכל זאת אני משתתפת בטקס ונהנית ממנו".

היום, בגיל שלושים, ואחריה שעזבה את מולדתה סופית, אברהים מתארת את ילדותה באיראן באופן מתקתק ונוסטלגי. הדרמה היחידה הייתה כשאיבדה את אביה שהלך לעולמו כשהייתה בת שמונה לאחר שחלה בסרטן, אחרי ששבו מתקופה קצרה בה התגוררו בגרמניה ולא הצליחו להשתלב בה. שום סוגיה פוליטית לא הסתננה אז לחייה, חוץ משיעור חובה בבית הספר היסודי שנקרא "ההיסטוריה של המהפכה". אבל, היא מספרת, "הדרך שבה המורים שלנו היו מתייחסים לזה היא לתת לך ציון עובר וזהו. זה הכול. אז הייתי מודעת שיש סוג של אווירה של ברית המועצות. המון קורסי תעמולה או דברים כאלה, גם באוניברסיטה. יש לי חברים שהיו להם זיכרונות נוראיים. וחברים שהיו מספרים לי שבבית הספר היסודי הכריחו אותם לעשות כל מיני דברים - זה חלק ממשהו שאולי היה יכול לקרות לי, אבל למזלי לא קרה".

"שקי גופות בכל מקום, הרים של גופות"

לפני שנה וחצי עזבה כאמור את איראן, והפעם לצרפת. כעת היא מתגוררת בשטרסבורג. בקרוב תתחיל ללמוד במסלול המהיר לדוקטורט בתולדות האומנות. היא אולי כבר חצי ישראלית, אבל בישראל כאמור עוד לא ביקרה, לצערה. הסיבה לכך היא שביקור בישראל יקשה עליה לחזור ולבקר את משפחתה באיראן בהמשך. בעוד כמה שנים, היא מסבירה, אולי אחרי שתחליט לוותר סופית גם על ביקורי מולדת, היא מתכננת לבקר גם כאן - אם המלחמה לא תיצור אפשרות אחרת.

כשאברהים מסתכלת על הנעשה באיראן בחודשים האחרונים היא אופטימית, כך לפחות היא טוענת, אבל ככל שמעמיקים איתה בשיחה עולה שהמהומות מעמיסות על נפשה הרגישה: ניכר שקשה לה לחשוב על הרחובות שהפכו לשדה קטל במדינה שעד לפני שנה הייתה לה בית. את השיחה היא מסיימת נרגשת, עם מה שגם דרך מגבלות הזום נראה כמו עיניים נוצצות.

"כמובן שהם יהרגו ככה (את המפגינים)", היא אומרת על המשטר ברפובליקה האיסלאמית. "זה כשלעצמו לא מפתיע בכלל. אבל הדבר הוא ההיקף. הם שברו את השיא של עצמם, נראה לי שזה הטבח הפוליטי הגדול בהיסטוריה של העולם - הם שברו את השיא של עצמם ואת השיא של כל הדיקטטורים באזור. הדבר שהיה מזעזע באופן עמוק היה שקי הגופות בכל מקום, הרים של גופות. ההפגנות הפעם משכו תשומת לב עולמית יותר מתמיד, אבל אני זוכרת כשהייתי בחטיבת הביניים או בתיכון, היו הפגנות וכולם ידעו שאם אתה יוצא לשם, כל דבר יכול לקרות לך - אין לך שום כוח. אין למי ללכת. אם אתה יוצא לשם, תצפה להכול".

מה צופן העתיד לאיראן?
"שאלה טובה. אני תמיד אומרת שאני מקווה לראות שינוי חיובי במהלך חיי. זה קנה המידה של התקווה שלי. אז יהיה עתיד טוב יותר יום אחד. אבל אם זה בשבוע הבא או בעוד עשר שנים או כשאני אהיה בת תשעים - כל אחד יכול לנחש. נפילת המשטר לבדה היא לא דבר חיובי, אלא אם כן יש לנו תחליף טוב יותר שיהפוך את זה לחיובי. אם האלמנטים האלה יתחברו? אני לא רואה את זה בקרוב. אבל זו רק ניחוש. הניחוש האישי שלי הוא שזה לא כל כך קרוב".

לפניות לכתב: yoghevk@n12.tv