סבל מחרדה חברתית, הלך לניסוי פסיכולוגי, גילה גידול במוח - והגיע עד לאוורסט

ביום השמיני לטרק אל מחנה הבסיס של האוורסט, בגובה שמגרד את 5,000 המטרים, חגי פרנקל כמעט נשבר. "אתה מבין שאין לך ברירה, ובא לך למות בכל צעד, אבל בסופו של דבר אתה תגיע למלון כי אין מה לעשות – או שיזעיקו עכשיו מסוק ואני אשלם לא יודע כמה כסף או שאני אגיע למלון, אנוח ויעבור לי. הרגשתי שאני חייב להמשיך. זה ממש היה ככה, 'עוד צעד אחד' ואני לא מסוגל להמשיך ללכת. לא משנה כמה רע הרגשתי, אמרתי לעצמי שלא משנה מה, אני עושה את זה".

"לאורך כל הטיול הייתי מקורר, האף לא הפסיק לנזול לי, עם מחלת גובה שחטפתי לפני כן. אמרתי, לא משנה מה קורה, אם לא עוצרים אותי, אני מגיע לבייס קמפ", הוא נזכר ומדגיש: "זו נחישות שתמיד הייתה לי בקטע של טיולים, וזה רק הלך והחמיר מאז שיש לי את הסרטן".

ב-2019 חגי פרנקל, כיום בן 34, לא תכנן בכלל להילחם על חייו. להפך – הוא רצה סוף-סוף לטפל בנפש. הוא סבל באותה תקופה מחרדה חברתית, שהלכה והחמירה. "הייתי יוצא עם חברים למסיבות, ופתאום אני לא מסוגל לדבר. אפילו בארוחות שבת בבית הרגשתי שאני לא יכול להיות חלק", הוא מספר. אז החליט לגשת לניסוי באוניברסיטת תל אביב שנועד להתמודד עם חרדה. חלק מהליך הקבלה מצריך מהמשתתפים לעבור MRI מוח סטנדרטי.

שבוע אחר כך צלצל הטלפון מבית החולים שיבא. "אמרו לי שיש משהו במוח ושאני צריך להתאשפז דחוף כי רואים משהו. ואז עדכנתי את אימא שלי. היא לא הבינה כי היא אפילו לא ידעה שהלכתי לניסוי הזה. לא ידעה בכלל שיש לי חרדה חברתית. לא יודע למה, אבל היה ברור לי שיש גוש במוח. באותה תקופה היה סיפור עם ילדה שהכרתי, בת 11, בדיוק גילו לה סרטן במוח, והיה דיבור חזק על זה באותם ימים. אז יכול להיות שמשם קישרתי". אגב, את אותה חרדה חברתית מייחס פרנקל לגידול, בשלב שעוד לא ידע על קיומו: לדבריו, עד אותה תקופה מעולם לא סבל מתסמינים שכאלה, וכעת הוא משתף שוב שאינו חש בהם.

הבדיקה שהידרדרה לסכנת חיים: "קראו תהילים"

צלקת ברקתו השמאלית של פרנקל נותרה ל"מזכרת", ומאחוריה דרמה גדולה. כי מה שהתחיל כביופסיה שגרתית, שנועדה רק לוודא במה מדובר בדיוק, הפך לסכנת חיים פתאומית: במהלך ההליך נגרם לו דימום במוח, והוא הובהל לניתוח חירום. פרנקל הושם בטיפול נמרץ, הורדם והונשם במשך כמה ימים, ואז בילה עוד יותר משבוע באי-ודאות גמורה, בזמן שהרופאים עדיין לא ידעו אם יתעורר. "זה היה דימום במוח, ובעקבותיו עברתי ניתוח קשה מאוד. לא ידעו אם אשאר עם נכות או לא. אפילו כבר סידרו לי שיקום. אבל בסופו של דבר קמתי ובאמת התאוששתי מזה די מהר. לא רק שלא הייתי צריך שיקום, הייתי רק שבוע אצל ההורים וחזרתי לדירה שלי בפלורנטין".

לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן

היו משוכנעים שלא תחזור להיות אותו חגי?
"כן, קודם כול לא ידעו אם אתעורר בכלל. זה היה לילה דרמטי מאוד, כבר בשלב של לקרוא תהילים, והרבה בכי, לילה נורא".

משם התחילה שנה ארוכה של טיפולים: הקרנות בכל יום במשך חודש וחצי וכימותרפיה, שנמשכה כמעט שנה שלמה. בדיקות MRI הפכו לשגרה של אחת לכמה חודשים. אבל דווקא מתוך הקושי הזה צמחה אצלו ההחלטה שלא לחיות כמו חולה. "אמרתי, או-קיי, אני בן 28, אני לא מוכן שהחיים שלי ייגמרו פה, אני לא מוכן להיכנס עכשיו למסע כזה. ועשיתי כל מה שאני יכול כדי שארגיש טוב עם עצמי – עשיתי מלא כושר, טסתי לטייל במקומות שתמיד חלמתי להגיע אליהם, ונהייתי בן אדם סופר-אופטימי".

הגידול שהתגלה באקראי ו"נקודת התורפה"

אלא שאז נוצר מכשול נוסף: "איך שסיימתי את הטיפולים, בדיוק התחילה הקורונה, עם כל ההגבלות, הרגשתי שכל העולם הצטרף להגבלות. הייתה שנה וחצי שאסור לי לעשות כלום, אפילו כושר לא יכולתי לעשות. אבל שוב, החלטתי שברגע שאני יכול אני, לא נשאר במצב הירוד הזה ועושה הכול בשביל שיהיו לי חיים טובים, אופטימיים ומאושרים. אמרתי, טוב, אני חי, אני מרגיש טוב, בוא ננצל את זה. אז נסעתי לארגנטינה והמשכתי לעשות המון כושר. המון. רק דברים טובים, רק להיות אופטימי כל הזמן".

"עברה עוד שנה, ואז נסעתי לגרינלנד. ובמקביל אני חי חיים רגילים, רק עושה בדיקות MRI כל הזמן. עד שהיה שינוי לפני שנה וקצת, לפני שנסעתי לאנטארקטיקה, התברר שהגידול חזר לגדול, ושאני צריך לעבור עוד פעם הקרנות. ומנגד גם סיפרו לי שיש תרופה חדשה שיצאה, וורניגו, והמליצו לי לקחת אותה".

למזלו הטוב של פרנקל התברר שהגידול שהתפתח בראשו, על אף ממאירותו, הוא מהסוג המכונה גליומה. בשונה מהסוג הנפוץ יותר של גידולי המוח – שמתפתחים במהירות ובאגרסיביות רבה – הוא אלים פחות ומאפשר חיים תקינים פחות או יותר למשך שנים. מנגד, אופי ההתפתחות הזה במקרים רבים הוא גם נקודת תורפה. ולמזלו העוד יותר טוב, חגי הגיע – במקרה, בעקבות המלצה של ידידה – לאותו ניסוי באוניברסיטה. אלמלא ההמלצה הזו, ייתכן שעד היום לא היה יודע בכלל שבראשו גידול ממאיר.

התסמינים הראשונים של המחלה יכולים להיות כאבי ראש, בחילות או פרכוסים, אך פעמים רבות הגידול מתגלה באקראי, כמו במקרה של חגי. התרופה וורניגו (Voranigo) נועדה לשנות את כל זאת: היא מאיטה עד מאוד את קצב התקדמות הגידול ומעניקה לחולים פרק זמן ארוך יותר של חיים רגילים, לפני הצורך בטיפולים אגרסיביים יותר. בגידולים מסוג זה, המוטציה שיוצרת את הגידול יודעת "להסתתר" מפני המערכת החיסונית ולהמשיך להשתכפל בלי הפרעה.

אחרי יותר מעשור של ניסויים ואלפי נסיינים, ובהם גם פרנקל, קיבלה התרופה את אישור ה-FDA בקיץ שעבר. אופן הפעולה שלה הוא ביולוגי, לא כימי: היא פועלת על מנגנון השכפול בכך שהיא מעכבת את הגרסאות המוטנטיות של תאי הסרטן. בכך היא מעכבת את ההתפשטות ועוצרת למעשה את המנגנון שמאפשר לסרטן לגדול. זה פתרון מתוחכם הרבה יותר ואגרסיבי פחות, שמאפשר להשיג תוצאות דומות לטיפולים המסורתיים של כימותרפיה והקרנות – שעלולים לפגוע קשות באיכות החיים של מטופלים בשנים הכי פעילות שלהם.

"היה לי סוויץ', אני מסתכל על הכאן והעכשיו"

התרופה מאפשרת "לנרמל" את הסרטן ולחיות איתו במקום להיגרר למלחמה בלתי פוסקת בו. שימוש קבוע בתרופה לחולים כמו פרנקל מאפשר לקיים חיים תקינים לאורך שנים ארוכות עם גידול ממאיר בראש ואף להגיע לשיבה טובה – ואפילו לטפס על האוורסט. פרנקל מדווח כי אינו חש בפגיעה בפעילות קוגניטיבית ואף לא בתופעות לוואי. עם זאת, הוא יצטרך קרוב לוודאי ליטול אותה מדי יום, כדור אחד ביום לשארית חייו.

בהיותה אחת התרופות החדשות ביותר בעולם, וורניגו עדיין לא כלולה בסל התרופות הישראלי ולא שולבה באופן מלא בפרוטוקולי הטיפול של מטופלים כמו פרנקל, אך היא מסומנת כמועמדת אפשרית להיכנס לסל התרופות בסבב השנתי הקרוב. "זו תרופה מאוד יקרה ואני ממש צריך שהיא תיכנס לסל התרופות. כמוני יש עוד רבים - עם התרופה הזו אנחנו יכולים להמשיך לחיות חיים משמעותיים ולא להיגמר בבתי החולים", הוא מדגיש.

"אני מתאמן שבעה ימים בשבוע, רץ שבעה ימים בשבוע. זה לא פוגע לי בשום תחום בחיים", הוא מבהיר בנוגע למצבו הפיזי עם התרופה. הינה מקרה קלסי של "רגע ארכימדי", כזה שיש החיים שלפניו ויש החיים שאחריו. חגי נתן זריקת העצמה לכל הדברים שעשה "חגי הישן" ועניינו אותו עוד קודם. אז עדיין זה אותו חגי, רק שפתאום יש לו תאוות חיים גדולה פי כמה, כפי שהוא עצמו מגדיר זאת: "היה סוויץ'. לפני כן רציתי מאוד לקנות דירה ואמרתי ששווה לי להשקיע את הכסף שיש לי בזה. והינה, בחרתי בהגשמת חלומות על פני קניית הדירה. אני לא יודע אם זה טוב או לא, אני לא יודע מה יהיה בעתיד והלוואי שבעוד 20 שנה שום דבר לא ישתנה. אני מכוון להסתכל יותר על כאן ועכשיו, ולא על העתיד".

פרנקל, שמעיד על עצמו כעל חובב חורף מושבע, חלם תמיד לבקר במקומות קרים ואקזוטיים כמו אנטארקטיקה (חלום שהגשים), אלסקה וגרינלנד. עוד הרבה לפני שנכנס לחייו הגידול, הוא מספר, היו הטיולים תשוקתו הגדולה ביותר. הוא אפילו מצא את פרנסתו בעבודה בתחום שיווק הנסיעות. האוורסט לא היה ברשימתו בתחילה, אך לאחר ש"מיצה" לדבריו את הצד המערבי של העולם, החליט לגלות את המזרח והתחיל לחלום על הפסגה הגבוהה מכולן.

"רציתי להגשים את כל החלומות שלי"

וכך, לפני קצת יותר מחודש מצא עצמו פרנקל לא על הפסגה, אבל הכי קרוב שמצבו הבריאותי מאפשר לו להגיע אליה – "מחנה הבסיס", 5,364 מטר מעל גובה פני הים. "לקחתי כדורים נגד מחלת גובה, מה שכמעט כל מי שעושה את המסלול הזה לוקח. אבל בכל זאת חטפתי מחלת גובה פעמיים. גם לפני ההגעה למחנה וגם מיד אחריה. היה שווה את זה, זה היה מדהים".

אבל הוא גם מבקש להדגיש: "מחלת גובה כל אחד חוטף שם מתישהו". את המסלול התחיל בעיירה הנפאלית לוקלה – 140 ק"מ מקטמנדו ו-2,800 מטר מעל גובה פני הים. מדי יום הלך יחד עם מדריך ועם שותפה מאירלנד, שפגש שם, בין שמונה ל-12 ק"מ. כך במשך 13 יום, עד ששב ללוקלה.

ואם כבר להרגיש חרא – אז לפחות עם נוף של גלויה. "יש כפרים לאורך המסלול ואפשר לשלם מראש וליהנות בהם מלינה ומשלוש ארוחות ביום באכסניות שנקראות 'טי האוס', כלומר 'בתי תה'. כל זה עלה לי 150 דולר לתקופה של שבועיים. הנוף היה מדהים אבל היה קצת קשה בלילות ובבקרים, כי קפוא שם ברמה של מינוס 10 עד 17 מעלות, ובמקומות האלו אין חימום, אין כלום. ועם כל הקושי, גם הייתי מקורר מהיום השני, הרבה נזלת ושיעולים. ועם כל החולי, זו פשוט הייתה חוויה".

איך מרגיש מי שסובל ממחלת גבהים?
"קודם כול, כאב ראש נורא. וגם כאבים בחזה, חוסר אנרגיה, חוסר יכולת ללכת, עייפות קיצונית. רק אחרי גובה 4,200 מטר התחלתי להרגיש את זה. הלכתי בסדר באותו יום שזה קרה, אבל הגעתי לאכסניה בערב במצב לא ממש טוב. כולם שמו לב לזה ובדקו לי לחץ דם ודברים נוספים. אבל הבדיקות היו תקינות. יום למוחרת היה יום התאקלמות, יום שבו עולים למקום גבוה ויורדים בחזרה לגובה הראשוני. לא באתי ליום הזה, כי רציתי לתת לגוף לנוח ממה שעבר. ובכל מקרה המשכתי והצלחתי להגיע עד למחנה הבסיס. צילמתי תמונות, התלהבתי נורא, אבל בשנייה שהתחלנו לחזור משם, שוב חטפתי את המחלה".

מהיכן מגיעה כל הנחישות הזאת?
"אני לא יודע מה העתיד שלי. לא יודע כמה זמן אני אהיה בריא ומתפקד. רציתי להגשים את כל החלומות שלי. אני לא מבין איך לא עשיתי את זה עד היום, באמת. אני יכול להגיד לך שאם היום יבואו ויגידו לי, 'או-קיי, נשארה לך עוד שנה לחיות', אז כבר אהיה הרבה יותר מרוצה ממה שעשיתי בחיים לעומת מה שעשיתי עד שגיליתי את הסרטן".

לפניות לכתב: yoghevk@n12.tv