"אני רוצה לספר לך סוד": שושן הרן על היהלום שהחביאה בעזה

"הרכב של המחבלים נכנס לסמטאות הצרות של עזה. אנחנו יושבים כפותים במושב האחורי, אזוקים. האנשים ברחוב מגיבים באקסטזה לצפירות הנלהבות על השלל שהמחבלים הביאו. שלוש נשים ושלושה ילדים קטנים. המחבל מבקש מכולנו לתת את התכשיטים. על אצבע ידי השמאלית ישנה טבעת יהלומים וספירים. טבעת נדירה שעברה במשפחה שלנו מדור לדור. אני מחליטה שלא אמסור אותה למחבל. אני יודעת שההחלטה הזאת מסוכנת, חסרת אחריות ולא רציונלית. הידיים שלי עדיין אזוקות מאחור ולכן המחבל לא יכול להבחין במעשי. אני מצליחה בכוח רב לתלוש את הטבעת מהאצבע ומסתירה אותה בתפר הפנימי מתחת למכנסי הפיג'מה", מספרת שושן הרן, שנחטפה עם כמה מבני משפחתה מקיבוץ בארי ב-7 באוקטובר ושוחררה בעסקה הראשונה.

מאז שחזרה מהשבי שושן שתקה. היא לא התראיינה, העדיפה לפעול מאחורי הקלעים. אבל עכשיו שנתיים וחצי אחרי היא מוצאת את הכוחות לספר את הסיפור שלה. וזה אחד מהסיפורים המטלטלים של 7 באוקטובר: משפחה שלמה, 13 נפשות שנחטפה או נרצחה.

שושן: "אני מוצאת את עצמי בשבי, בחדר סגור, עם המשפחה שאני צריכה להגן עליה, כלואה בקפסולה כזאת שלא רואים לא שמיים ולא אדמה, ויש לי משימה, והמשימה שלי היא להחזיר את המשפחה שלי הביתה בשלום".

אחיה של שושן הרן הוא העיתונאי אביב הברון. בשבועות האחרונים ליווינו את שושן ואביב במסע, בין בארי לעזה, בין אוקטובר 23' לינואר 26'. בפגישה עם הבת והחתן, עדי וטל שוהם, הם מספרים איך הטבעת המשפחתית של שושן התגלגלה בעזה בסיפור מתח שכאילו נלקח מסרט.

טל: "ממש הראו לי את הטבעת".

שושן: "אתה זיהית את הטבעת?"

טל: "כן".

שושן: "זכרת אותה מהיד שלי?"

טל: "כן".

"המוח לא מסוגל להאמין שזה המצב"

ב-7 באוקטובר בשעה 6:28, ‫שושן הרן עוד הייתה אישה מאושרת. ‫קריירה מקצועית ‫מוערכת כדוקטור לביולוגיה. ‫בעל אהוב, אבשל (אבשלום), שזה עתה הגשים חלום. ‫אחות קטנה שהיא גם שכנה ‫וגם החברה הכי טובה. ‫שלושה ילדים מוצלחים, ‫ארבעה נכדים מתוקים, ‫ובית מטופח בקיבוץ בארי. "אבשל בדיוק סיים קורס סקיפרים, ‫ב-4 באוקטובר הוא עשה ‫את הפלגת הבכורה שלו", היא משחזרת. "חבר שהיה אתו, צילם אותו אוחז ‫בהגה של היכטה, מביט לעתיד,‫ עם משקפי שמש, מאושר. התמונה משדרת מין שליטה ‫ומבט קדימה".

לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן

‫בערב שמחת תורה מתארחים ‫אצל שושן ואבשל: ‫בתם עדי עם בעלה טל שוהם ‫ושני ילדיהם הקטנים, ‫יהל-יולה בת השלוש, ‫ונווה בן החמש. ‫וגם אחותו של אבשל, שרון אביגדורי, ‫ובתה נעם בת ה-12. ב-6:29 הם מתעוררים לגיהינום. ‫מאות מחבלים נכנסים לקיבוץ ‫דרך הגדר שסמוכה מאוד לבית. ‫השקט של שבת בבוקר, הופך לבליל ‫של יריות וצעקות של מחבלים. "‫כל הזמן ניסיתי לשכנע את עצמי ‫שבין הצעקות אני שומעת גם עברית, ‫זאת אומרת שיש איזשהו קרב. ‫בדיעבד אני יודעת ‫שלא שמעתי עברית בכלל, ‫אבל המוח לא היה מסוגל ‫להאמין בעצם שזה המצב", היא מספרת. "‫הייתה לנו מיטת אירוח בממ"ד, '‫ספפה' כזאת שפתחנו, ‫והילדים והאנשים נשכבו מתחתיה".

‫את פוחדת ברגעים האלה?
"זה בעיקר קיפאון. אבל אני ממש ראיתי ‫משהו שדומה לקליע חולף ‫מאוד קרוב לראש שלי. ‫הילדים מאוד שקטים, ‫כולנו מאוד שקטים, ‫אבל יולה בשלב מסוים לא מצליחה ‫לעצור את הבכי, והיא בוכה. בזמן השבי, ‫היא מספרת לעדי שהיא חושבת ‫שהמחבלים גילו אותנו בממ"ד ‫בגלל שהיא בכתה. ילדה בת שלוש ‫אומרת את זה במין אשמה פנימית כזאת, ‫ואני אומרת לה, מה פתאום? כל המיטות היו עם מצעים, ‫זה היה ברור שכולנו היינו בבית. ‫היו כוסות שוקו על השיש, ‫זאת אומרת... ‫הם ידעו שאנחנו בבית, ‫זה לא שלך. אבל עצם העובדה ‫שילדה בת שלוש ‫נושאת בליבה אשמה כזאת 45 יום, ‫עד שאנחנו מסבירים לה, זה באמת היה קורע לב".

‫בחזרה לממ"ד. המחבלים מתחילים ‫להרוס את חלון הפלדה עם בולדוזר, ‫והמשפחה מבינה שאין ברירה ‫אלא לצאת החוצה. ראשונים יוצאים אבשל וטל. ‫המחבלים תופסים את טל ‫ומשליכים אותו לתא המטען של המכונית ‫שבה נחטפים גם השכנים, ירדן רומן גת ואלון גת ‫עם התינוקת שלהם גפן. ‫את אבשל הם רוצחים בשביל ליד הבית. ואז הם שולפים החוצה את הנשים והילדים שלא יודעים מה עלה בגורלם של טל ואבשל.

"עדי ראתה את הילדים ‫בידיים של המחבלים", משחזרת שושן. "‫הם צעקו לנו: '‫ג'יהאד, ג'יהאד, ג'יהאד'. ואז עדי באינסטינקט של לביאה, פשוט צרחה עליהם: 'אימא, ילד, אימא, ילד', ניגשה אל המחבלים ופשוט חטפה את הילדים, קודם את יולה ואחר כך את נווה, והחזיקה אותם בזרועותיה".

"הם התכוננו לאירוע הזה"

המחבלים אוזקים את שושן, מכניסים את הילדים והנשים לרכב, ונוסעים לכיוון הגבול. "הילדים הם פשוט בשתיקה, הם לא בוכים", היא מספרת. "נווה כן מסתכל לצדדים, מה שאני לא העזתי. וכבר אז במכונית, אני הבנתי שהמשימה שלי היא לשמור על המשפחה שאיתי ולהחזיר אותה הביתה בשלום. זה היה מאוד ברור לי שיש לי תפקיד, יחד עם ההבנה שהעולם שלי התהפך וששום דבר לא יהיה כמו שהיה קודם", היא מבהירה. "אנחנו מתקדמים לכיוון הרצועה והנהג אומר לנו: 'וולקאם טו גאזה'".

החוטפים מביאים אותם לבית בעזה, והם נכנסים אליו כפי שנחטפו – יחפים, בפיג'מות. מהר מאוד הם מגלים שהשובים שלהם התכוננו היטב לבואם. "הכניסו את כולנו לחדר קטן, הייתה שם ספה וארגז קרטון מלא צעצועים לילדים", אומרת שושן. "זה היה ברור שהם התכוננו לאירוע הזה, ושהם חטפו אותנו במכוון. נשים וילדים".

היחסים עם עדי השתנו במשהו, מאז שחזרתם?
"גם כשלא מדברים על זה, כל מה שעברנו יחד זה נשאר בצורה מאוד משמעותית. אנחנו לא מדברות על השבי, אבל אנחנו חיות אותו כל הזמן שוב ושוב ושוב".

"אני מרגישה שיש הרבה דברים שרק מתוך החוויה הזאת המשותפת אנחנו יכולות להבין", אומרת עדי. "זה מאוד מחבר, שלפעמים במבט אנחנו מבינות משהו, או באיזה רגע כזה שמחזיר אותנו או מזכיר. מאוד מעניין לגלות איך אפשר להיות ממש באותה סיטואציה ולחוות אותה כל כך אחרת". שושן מוסיפה: "אנחנו שוכבות מזרן ליד מזרן, אני ליד נווה ועדי ליד יולה, באותו מקום ובאותו זמן, אבל ההבדל העצום זה התחושות הפנימיות".

"הסיטואציה הייתה מאוד הישרדותית", ממשיכה עדי . "זו התנהלות נורא הישרדותית. זה לא שאנחנו יושבות בסוף היום על כוס תה ורגע מבינות מה קרה לנו". שושן אומרת: "המחבלים יושבים עם הנשקים לידנו ורואים אותנו 24/7. לכל אחת מאיתנו היה תפקיד אחר בסיטואציה. אני אימא של עדי, היא הבת שלי, הילדים הם הנכדים שלי, הילדים שלה. לכל אחת יש בדינמיקה הזאת תפקיד אחר".

"התפקיד שלי היה מאוד ברור לי", ממשיכה שושן, "לנסות לשמור, ולמתן, ולתווך, ובעיקר מבחינתי לפחות, להיות איזשהו חיץ ביני ובין המחבלים, ומאחורי המשפחה".

עדי: "האופן שאת התמקמת, והיית במקום מאוד-מאוד עוצמתי, ומלא אמונה, עזר גם לי לשאוב כוחות".

הטיפים מהספרים של שורדי השואה

"קראתי המון ספרים, ביניהם ספרים של שורדי שואה, ואחד הדברים שאני ידעתי זה שאסור לי להראות חולשה מול השובים", אומרת שושן. "זאת אומרת להסתכל בעיניים שלהם, בגובה העיניים, לא להשפיל מבט, לא להראות חרדה. האמנתי שזאת הדרך לקבל מהם, באופן קצת אבסורדי, אבל 'לקבל את הריספקט'. שהם יעריכו אותי יותר, אם אני משדרת חוזק מולם. אז אני אומרת לו באיזשהו הקשר 'אני חתיאר', אני כאילו הזקנה פה. אז הוא אומר לי לא 'את שבאב, את שבאב'".

"יומיים או שלושה אחרי ששוחררנו", ממשיכה שושן לספר, "נפגשתי עם רונן בר והוא אמר לי שהוא חושב שהייתה חשיבות מאוד גדולה לאינטראקציה. זאת אומרת, היחס שאנחנו קיבלנו הושפע מאוד מאיך שאנחנו התנהלנו שם".

"כשאת היית בשבי, אני דמיינתי אותך שם כמו אימא שלנו", אומר אביב, אחיה של שושן. "אישה ספרטנית, אישה קשוחה, לא מחצינה רגשות". שושן מסכימה. "בשבי אני ידעתי שאני משתמשת הרבה יותר בתכונות שלה מאשר בתכונות של אבא. הוא היה אינטלקטואל, הומניסט, ליברל. מה זה עוזר לי בשבי?".

"שמו אותנו בחדר ממש קטנטן, עם כמה מזרנים על הרצפה. הייתה שם תאורה כל הזמן, והיה קשה מאוד לישון. אז מצאנו כל מיני סמרטוטים, והיינו מכסים על העיניים של הילדים עם כל מיני פיסות בד, כדי שיוכלו לישון בלילה. אחרי חמישה ימים שאנחנו בדירה היה "הקש בגג" על הבית שאנחנו נמצאנו בו, והם הוליכו אותנו בערך מאה מטר בחושך ברחוב. כל ההעברות היו בלילה. היו מלבישים אותנו הנשים עם חיג'אבים, ואני תמיד הייתי בקצה כדי לשמור את הילדים ואת עדי ושרון יותר במרכז. ואז אני מרגישה יד קטנה, זו הייתה היד של הילד הקטן של המחבל. הוא פחד. אז נתתי לו יד. היו הרבה רגעים בלתי נתפסים בכל התקופה הזאת".

סיפור הנברשת

סיטואציה בלתי נתפסת נוספת היא עצם ההתמודדות עם שלושה ילדים קטנים בשבי. "ניסינו ודי הצלחנו ‫לייצר מין עולם פנימי לילדים ובעצם מה שאמרנו להם זה ‫שהשובים הם השומרים שלנו. ‫שהם מגינים עלינו, הם שומרים עלינו, ‫הם אחראים עלינו, ‫הם גם אלה שהביאו את האוכל", היא מספרת.

אביב: "הילדים רואים את הנשקים שלהם?"

שושן: "בדרך כלל לא, הם היו די טובים בלהסתיר את הנשקים. הייתה פעם אחת שהיינו צריכים ללכת לשירותים דרך החדר שלהם. הם ניקו את הנשקים בלי לסגור את הדלת ונעם (נעם אביגדורי, בת אחותו של אבשל) הלכה לשם. ואז היא חזרה במרוצה מבוהלת מהנשקים. והיא אומרת לי, 'יש להם נשק. הם יכולים להרוג אותנו'. אז אמרתי לה, 'הם שומרים עלינו. בלי נשק הם לא יוכלו לשמור אם ההמון יתפרץ או משהו כזה. זה נשק, כמו שיש בקניונים בארץ שומרים עם נשק'".

ואם זה מזכיר לכם את הסרט "החיים יפים" של בניני, זה לא במקרה. היה גם את סיפור הנברשת. שושן סיפרה לילדים שאפשר בדמיון לצאת החוצה דרך הנברשת הגדולה שהייתה תלויה מעליהם. "אמרתי להם: 'אתמול לא הייתי פה'. אז הם אומרים: 'אנחנו במלחמה, אי אפשר לצאת'. אמרתי: 'הזמנתי כפילה ויצאתי דרך הנברשת'. ואז הילדים התחילו פשוט לספר כל אחד איך הוא ייצא ומה הוא יעשה", היא מספרת. "למשל נווה, הוא ידע שהוא יפסיד יום הולדת של חבר, אז הוא אמר: 'גם אני אצא ואני אהיה ביום הולדת של החבר ואני אחזור'. כל אחד מהם המציא סיפור. איך הם יוצאים, איך הם חוזרים. זה נתן להם איזו תחושה של חופש, מדומה אבל חופש".

"מה שהיה מדהים זה איך הילדים הבינו מה אסור ומה מותר להם", מדגישה שושן. "יולה, למשל, למדה לבכות בלי קול. תמיד היינו מתפעלים לפני השבי מעוצמות הקול שלה, עכשיו היא הייתה צורחת בלי קול. היינו צריכות כל הזמן להסתכל עליה, כדי לדעת אם היא צריכה עזרה, כי היה אסור להוציא קול. יולה המשיכה ללחוש שלושה שבועות אחרי ששוחררנו. השתיקה שלה, הבכי המושתק הזה, זה היה מאוד קשה לראות".

"היה מעט מאוד אוכל וכולנו איבדנו משקל, אבל יולה שמראש הייתה כזאת קטנטונת, היא ממש נעשתה ‫רזונת בצורה מכמירת לב, ‫זה היה ממש קשה לראות את זה, ‫ורועדת מקור ו… ‫כן, היה מאוד קשה.

"הייתה מקלחת, אבל לא נתנו לנו להשתמש בה. הם היו מביאים לכל ילד בקבוק של ליטר וחצי, והיינו צריכים לקלח את הילדים. הימים הראשונים היו חמים, זה לא היה כל כך נורא. אבל אז נעשה קר, נובמבר, וביקשנו מהמחבלים לחמם קצת את המים. אז לילדים הם הסכימו, לא באמת חיממו, אבל זה היה פושר כזה".

נווה צייר, נכון?
"הם הביאו לנו מחברות ועטים, והוא צייר סצנות שהוא ראה כשהוציאו אותנו מבארי. הוא צייר מחבלים על רכב ויורים, אנשים ירויים. אני פחדתי שהם יתעצבנו על זה, אז הפכנו את הרובים לפרחים וכל מיני".

כשטל ראה את הציורים של בנו

והנה עוד רגע בלתי נתפס. כמה חודשים אחרי השחרור של שושן והילדים, אבא טל שעדיין שבוי בעזה, מועבר עם גיא גלבוע דלל ואביתר דוד, לאותה דירה בדיוק. הוא מגלה שם את הציורים של בנו. "אנחנו נכנסים לתוך בית, מתיישבים בסלון, וצוות השומרים החדש מארגן את כל הציוד", מספר טל. "אחרי משהו כמו חצי שעה, אחד מהם פונה אלינו ושואל: 'מי אבא של נווה?'. אני מרים את היד, הם שולפים סדין מזעזע, והם אומרים לי שזה הסדין שנווה ישן עליו. כמובן שלקחתי אותו אליי, ובעצם בכל התקופה הזאת ישנתי על הסדין של נווה והרגשתי איזושהי קרבה למשפחה, רק מעצם העובדה שאני ישן על אותו סדין".

"אותו שומר סיפר לי שבעצם לנווה היו שתי מחברות ציור, והוא צייר במשך שעות", ממשיך טל בסיפור. "הוא סיפר לי איך בחלק מהמקרים, הוא צייר ציור ואז יולה באה וקשקשה לו עליו, ועל הדינמיקה ביניהם. בסוף הוא התוודה בפניי שכשהמשפחה עזבה, הם נדרשו לשרוף את כל הציוד שהיהודים השתמשו בו, אבל הוא לא יכול היה לעשות את זה, והוא שמר את שתי המחברות לעצמו.

"כמה פעמים ביקשתי ממנו לעיין במחברות האלה, ולקראת סוף התקופה, הוא פתאום הושיט לי אותן. אני מקבל הצצה ל-50 ימים של סיוט מתמשך, אבל גם של הילדותיות, הקסם הזה של ילדים ואיך הוא מתפתח לאט-לאט בציורים שלו, וטקטיקות ואסטרטגיות של כדורגל. בחלק מהציורים יש את הקשקושים של יולה, ואני יכול לדמיין לעצמי איך הוא רצה להתפרץ עליה אבל אסור לו לצעוק. זה היה מאוד מיוחד לקבל הצצה כזאת לחיים שלהם".

שושן: "היינו בדירה הזאת ‫43 ימים. ‫היה שם מוחמד הבן, כך קראנו לו, ‫כי הוא היה הבן של בעל הבית, שהיה רופא. זה בכלל היה ‫בית מאוד משכיל עם ספריות, ‫עם הרבה מאוד ספרים. הוא ידע אנגלית ‫מאוד טובה. מה הוא למד?"

טל: "‫מדעי המחשב".

‫שושן: "בשלב מסוים אני אומרת לו שמה שאנשים שלהם עשו בבארי, מה ‫שאנחנו ראינו כשהוציאו אותנו ‫מהממ"ד, ראינו שהם רצחו אנשים. אמרתי שהמעשים האלה ‫הם בלתי נתפסים, ‫ואז הוא אומר לי, ‫בעצם אנחנו כמו הרוצחים. 'We are the same'.

"הוא מתכוון 'אני לא כמו שנראה לך. אני משחק מחבואים עם יולה וזה, אבל אני לוחם חמאס מהולל. קיבלתי תפקיד לשמור עליכם'. שהוא והצוות ששומר עלינו, ואנשי חמאס שתקפו בקיבוצים ורצחו ושרפו וחטפו, ועשו את מעשה הזוועה, הם אותו דבר.

"זה דיסוננס מטורף, ‫כי הוא באמת משחק עם הילדים ‫והוא מדבר איתנו שעות, אבל אם צה"ל ינסה לחלץ אותנו, ‫הם יחסלו אותנו. ‫או אם הרחוב יגלה שאנחנו מוסתרים, ‫הם ירצחו אותנו".

"לא מסוגלת לחזור לבארי"

בכל תקופת השבי - שושן לא יודעת מה עלה בגורלו של אבשל, בעלה ואהבת חייה. היא מקווה שהוא שרד, או נחטף. רק יומיים אחרי שחזרה - הילדים מעזים לספר לה שהוא נרצח. "שואלים אותי אם אני התחלתי להתאבל", היא משתפת. "אני כל הזמן מתאבלת. הוא חסר. היינו 40 שנים ביחד, וכל זה נגדע.

"הוא כל הזמן חסר. גם בתור סבא. יום לפני 7 באוקטובר הוא לקח את נווה לטיול אופניים לכיוון מערב, בעצם התמונה האחרונה שלנו זה איזה סלפי מאושר…"

אביב: "עם עזה ברקע".

שושן: "עם עזה ברקע, כן. לא העלינו על דעתנו, באמת לא העלינו על דעתנו".

אביב: "את רוצה אולי לנסוע לבארי?"

שושן: "אני כרגע לא מסוגלת, יש לי זיכרון חזותי מאוד חזק, ואני יודעת שאם אני אסע לבארי עכשיו ואני אראה את הבית ההרוס והשרוף, זה מה שיישאר לי מהבית שלנו ופשוט לא רוצה. אני רוצה לזכור אותו כמו שהוא היה".

שושן ואביב איבדו בשבעה באוקטובר גם את אחותם הקטנה לילך, שנרצחה עם בעלה אביתר והמטפל שלו פול. " היה כאן עץ תות שלילך ותרי נטעו וגדל לתפארת וכל שנה", מספר אביב כשהוא מבקר בבארי. "היו לו תותים עסיסיים כאלה וגדולים ואנחנו היינו באים ונהנים לטעום אותם והם כל כך שמחו לתת לנו אותם. ואחרי השביעי, ‫אחרי שהם נרצחו, ‫דודו, אחינו הבכור, העביר את העץ אליו הביתה. ‫הוא מתגורר בכרם מהר"ל והעץ עדיין שם גדל ומטופח, ‫עוד סוג של מזכרת ‫לשני האנשים הנפלאים האלה".

"מבחינתי זה ניצחון קטן"

בחזרה לעזה ליום השחרור מהשבי. שושן, עדי, שרון והילדים מועברים למבנה אחר, ושם הם פוגשים לראשונה חטופים אחרים מבארי. אחת מהן, אמילי הנד בת ה-9 שנחטפה לבד. המחבלים מכריחים את אמילי להקליט סרטון תעמולה.

"אמילי הייתה אז בת 9. קטנטונת, עדינה כזאת, מבוהלת. אמרתי לה: 'תגידי שאת קוראת לכל עם ישראל לצאת להפגין ברחובות לשחרור שלנו', והיא אכן אמרה את זה, אבל היא אמרה את זה בקול מאוד קטן כזה וביישני. המחבל, הגדול הזה, אומר לה: 'זה לא הצליח בהקלטה, לא שומעים אותך מספיק טוב. תגידי את זה עוד פעם'. ואז אני מסתכלת עליו ואני אומרת לו: 'חלאס, היא קטנטונת. עזוב, מספיק'. ואז חושב רגע ואומר: 'או-קיי'. אני הייתי בלי כלום, והוא עם החגורות של הנשק מעל המדים שלו ועם המסכה, אז מבחינתי זה היה סוג של ניצחון קטן".

‫אביב: ‫"כשאתם שם, ואתם לא יודעים, ‫אנחנו מגויסים כולנו למאבק, ‫לשחרור שלכם. ‫יובל הבן שלך מוביל צעדה ‫של עשרות אלפי אנשים ‫מתל אביב לירושלים כדי להתקרב ‫למקבלי ההחלטות שם ולהפעיל לחץ, ‫ואני כעורך המוסף לשבת מקבל החלטה ‫מאוד-מאוד לא סטנדרטית לשים תמונה של יולה על שער מוסף, ‫גורם לאנשים לחשוב ‫על ילדה בת שלוש ‫שמייצגת של כל אותם 240 החטופים ‫שעדיין שם, ‫להסתכל לה בעיניים ולהבין ‫איך הדבר הזה נראה. ‫אי אפשר לעמוד ‫מול הקסם הזה, ‫התלתלים והחיוך והמבט הזה ‫המאמין בכול, הקסם, הקסם שלה. ‫אי אפשר לעמוד בפניו".

"אני יודעת שזאת החלטה מטומטמת"

יומיים אחרי שחזרה מהשבי, שושן מזמינה זוג חברים טובים ומבקשת מהם להקליט אותה מספרת כל פרט ופרט ממה שעבר עליה ב-50 הימים בעזה, מחשש שתשכח. עכשיו הזיכרונות הפכו גם לספר: "שבויה במשימה" שמו. שושן נחטפה מהבית, כשעל גופה רק פיג'מה, צעיף וטבעת יהלום עתיקה. על הצעיף היא הצליחה איכשהו לשמור בכל תקופת השבי ואפילו לחזור איתו, אבל הטבעת היא סיפור אחר. סיפור שנשמע כמו עלילה של סרט מתח שמתחיל בתחילת המאה הקודמת.

"זו טבעת יהלומים שמתגלגלת במשפחה שלנו כבר הרבה מאוד שנים, מ-1910 בערך. טבעת שעברה מדור לדור", מסבירה שושן. "כשאני התחתנתי, אימא פתחה את תיבת התכשיטים של סבתא חנה ואמרה לי לבחור פריט אחד. בחרתי את הטבעת הזאת". מאז החתונה, שושן כמעט ולא הורידה את הטבעת. היא הייתה שם, גם כשהחוטף דורש מהנשים לתת לו את כל התכשיטים. "המחבל 'מבקש' מכולנו ‫לתת לו את התכשיטים. ‫על אצבע ידי השמאלית ‫ישנה טבעת יהלומים וספירים. טבעת נדירה, שעברה במשפחה שלנו מדור לדור. ‫אני מחליטה שלא אמסור אותה למחבל. עכשיו, אני יודעת בלב שלי שזו החלטה מטומטמת מאוד".

אביב: "היא עלולה לעלות לך בחיים, ההחלטה הזאת".

שושן: "נכון, אבל לא תמיד השיקולים הם חכמים. אני אזוקה מאחורה, והצלחתי ככה במאמץ רב, לתלוש אותה מהאצבע, והכנסתי אותה ככה בגומי של התחתונים, קיוויתי, שלא תיפול, העיקר שזה לא יגיע אליהם".

כשהן מגיעות לדירה הראשונה, נכנסת לפתע אישה עם בורקה ומודיעה להן באנגלית שהיא עומדת לערוך חיפוש על גופן. שושן מבינה שהמחבלת תמצא את הטבעת, ובהחלטה של רגע היא מבקשת ללכת לשירותים.

"אני לא כל-כך יודעת מה לעשות עם הטבעת, אבל יש שם איזה פח כזה קטן מפלסטיק", היא משחזרת. "אמרתי שאני אעטוף את הטבעת בנייר טואלט ואזרוק אותה לפח, העיקר שהם לא יקבלו אותה. ואז אמרתי, רגע, הם יבדקו כל דבר בפחים. ראיתי שם איזה דלת קטנה כזאת, כמו ארון שירות, יש שם חומרי ניקוי ואת הצנרת של המים. אז דחפתי אותה שם, בתוך הצנרת באיזה חור".

כל תקופת השבי, שושן חושבת על הטבעת אבל לא מעזה לנסות לחפש אותה. יום לפני השחרור, היא אוזרת אומץ ומספרת לחוטף על הטבעת שהחביאה בשירותים.

אביב: "שושן אמרה לו 'תשמע אני רוצה לספר לך סוד…'"

שושן: "תיארתי לו איפה שמתי את הטבעת, והוא סיפר שפוצצו לו את הבית אבל שהוא ינסה למצוא אותה". מוחמד מבטיח לה שיחפש את הטבעת וייתן אותה לטל שוהם, שהוחזק בעזה במקום אחר.

"הקצין שהיה אחראי על הקבוצה שלנו, הסתבר שהוא גם אחראי על הקבוצה שלהם", מספר טל שוהם. "תוך כדי שהימים עוברים, הם מספרים לנו סיפורים. גם על חיי היום-יום של עדי ושושן והילדים, ותוך כדי גם על הטבעת. ממש הראו לי את הטבעת, ואמרו לי שהם ייתנו לי אותה כשאני אשתחרר".

שושן: "זיהית את הטבעת?"

טל: "כן".

שושן: "זכרת אותה מהיד שלי?"

טל: "כן. לא קשה לזהות אותה, היא טבעת מאוד ייחודית. כששחזרתי את הרגע זה ממש הרגיש כמו בסיפורים בשואה, שהיהודים נדרשים לשים את כל החפצים שלהם בצד במן שק, ואומרים להם אנחנו נביא לכם את השק הזה אחר כך".

למרות ההבטחה, המחבלים לא נותנים לטל את הטבעת והוא חוזר לישראל בלעדיה. "תמיד הייתי משחקת איתה", נזכרת שושן, "וחודשים רבים אחרי שהשתחררתי, עוד באופן אינסטינקטיבי, האצבעות שלי היו מנסות ליישר את הטבעת. ועכשיו היא בעזה, ומה שנשאר לי זה כאבי הפאנטום של לחפש אותה".

ואז - עוד טוויסט בסיפור. מתברר שאחרי השחרור שלהן - הוחזקו באותה דירה בעזה שלומי זיו, אנדריי קוזלוב ואלמוג מאיר ז'אן. ומהדירה הזו, ששושן הכירה כל כך טוב, הם גם שוחררו במבצע ארנון.

"לפני איזה חודש מזמינים אותנו ממנהלת החטופים והשבים למפגש. היו שם בערך 30 פדויי שבי", מספרת שושן. "ביקשו מכל אחד שיציג את עצמו, אני מציגה את עצמי, ואז שלומי שלא הכרתי אותו, קופץ, הוא עוד לא הציג את עצמו והוא אומר: 'אני ראיתי את הטבעת שלך, אנחנו היינו בדיוק בבית שאתם הוחזקתם'".

בשבוע שעבר זכתה ד"ר שושן הרן בפרס מפעל חיים, על עשייתה הומניטרית באפריקה, כמייסדת עמותת פייר פלאנט. והשבוע, שושן גם ציינה יום הולדת 70. בטח כבר הבנתם איזה עוצמות יש בה, עוד הוכחה - שהקיבוצניקיות של העוטף הן אכן החומר הכי חזק בטבע. אבל גם היהלום הכי חזק - לפעמים נשבר.

תחקיר: נוי ברכה