"האסון בתאילנד החזיר אותי ל-7 באוקטובר, זה היה מחריד"

"ממש כמו אחרי 7 באוקטובר. הכול חזר על עצמו", מספר עומרי רחום, שהעיניים העצובות שלו תופסות אותך עוד לפני שהוא פותח את הפה. "הדמיון בין האירועים היה מחריד", הוא אומר. אנחנו מדברים עשרה ימים בלבד אחרי שאיבד את חבר הילדות שלו, יובל כהן ז"ל, בתאונת מיניבוס בצ'אנג מאי שבצפון תאילנד. זה קרה בדיוק ברגע שבו נדמה היה שהוא מתחיל לנשום מחדש אחרי שנתיים של שכול, לילות לבנים ופוסט-טראומה. עומרי, בן 23 מפרדסיה – אח של ניצן ז"ל וחבר ילדות של יובל ז"ל. "הטייטל התארך עכשיו", הוא אומר בציניות מרירה.

ב-7 באוקטובר 2023 נרצחה אחותו הגדולה, ניצן רחום ז"ל, במסיבת הנובה כשהייתה בסוף החודש הרביעי להריונה. לצידה נרצחו בן זוגה לידור לוי ז"ל, ודודם של עומרי וניצן, אבי סאסי ז"ל. עוד בני משפחה היו שם – חלק נפצעו, חלק שרדו. "נשמטה לנו הקרקע מתחת לרגליים, בשנייה כל סדר העולם נשבר", הוא אומר בריאיון למגזין N12. "הדבר היחיד שהחזיק אותנו באמת מעל המים זה ההירתמות של הציבור".

אני פוגש את עומרי בחצר ביתו בפרדסיה. השיחה נעה בין שני מוקדים שכאילו התלכדו לכדי נקודה אחת. בציר אחד – אוקטובר 2023: מסיבת הנובה, הטבח, האובדן של ניצן. בציר השני – ינואר 2026: צ’אנג מאי, התאונה, האובדן של יובל. כמעט כל פרט מחזיר אותו אחורה: חוסר האונים, חוסר הוודאות, האנשים שמצלמים, הדקות הארוכות שבהן אתה רק רוצה לדעת כדי להתכונן למה שמגיע.

לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן

שני צירים, כאב אחד

הטראומה שנצרבה בו בשבת הארורה ההיא, אותו מנגנון הישרדותי של לתפקד בכל מצב, הופיעה גם בצ'אנג מאי הרחוקה. רק לכאב עצמו, החד והפיזי כמעט, הוא עדיין לא מצליח להתרגל. "אני לא ישן טוב", הוא אומר. "עוררות יתר. זה אחד הדברים שנשארו לי מ-7 באוקטובר".

אחרי הרפטינג בצפון תאילנד, במיניבוס שלקח אותם למפלים, הוא נרדם. "כולם ישנו", הוא משחזר. "ואז, בשנייה של הברקס הראשוני, קפצתי ושמתי את היד קדימה על הכיסא מלפניי. ניסיתי להדוף את המכה שלי. האחרים פשוט עפו עם הכיסאות". זה היה הטיול היה הכי בנאלי שיש: חוות פילים, רפטינג, מפלים. שישה ישראלים, כל זוג סגר בנפרד, במקרה יצא שהיו יחד. "דווקא בבוקר הוואן נראה איכותי", אומר עומרי. "הכיסאות היו מרופדים, כזה וואו. בדיעבד אתה מבין שרוב הכיסאות פשוט התנתקו לגמרי. הם עפו איתנו בתוך הוואן. זאת הסיבה המרכזית שכולנו נפגענו".

הם היו תקועים בתוך הרכב בערך 35 דקות. הנהג היה בחוץ על הרגליים, ניסה לעזור. בפנים – כאוס: כיסאות על הגוף, דלתות שלא נפתחות, נוסעים לכודים. "אני היחיד שהיה משוחרר", אומר עומרי. "יובל מחוסר הכרה לידי והאחרים תקועים מתחת, בין הכיסאות". הוא עצמו פצוע, אבל הראש לא מרשה לו "להיכנס" לזה. "היה לי ברור מאוד שאני חייב להתאפס ולהתחיל לפעול".

להפסיק לשאול "למה"

כאן בדיוק, הוא אומר, התאונה התחברה לו ל-7 באוקטובר. לא בגלל הבלאגן, אלא בגלל התפקיד שנפל אז על האחים השכולים. "ברוב הבתים ההורים פשוט קרסו", מבהיר עומרי בשקט. "אנחנו, האחים, היינו צריכים גם לחפש את האחים שלנו וגם להחזיק את ההורים. מצד אחד אין לך שום כלי, אף גוף מדיני לא מתפקד, ומצד שני אתה לא יכול להרשות לעצמך ליפול".

אחרי הנובה, מספר עומרי שהוא מצא את עצמו בתוך קהילה שנולדה משום מקום: קבוצות וואטסאפ, טלפונים לאנשים שלא הכיר, "סוג של נציגות" מול המערכת. האכזבה מהממסד ניכרת בקולו. "בתור אח שכול, ברמת הזכויות, אין לי כמעט כלום. אבל בעיקר, החוסר", הוא מפרט. "לא לדעת מה קרה. אנחנו היינו צריכים לגלות לבד, לחקור לבד. בלי תשובות אתה לא מתחיל בכלל תהליך של החלמה". הוא כבר למד להפסיק לשאול "למה". "לקח לי הרבה זמן להבין שזה לא משנה את התוצאה. מה שכן משנה זה שדברים לא יחזרו על עצמם. ללמוד איך להגיב, ואולי גם איך להיות מוכנים לפני שהאסון הבא מגיע".

"לקח לנו שישה ימים עד שגילינו שניצן נרצחה", אומר עומרי. "הייתי צריך לשמור על אופטימיות מול כולם. היו לי שלוש שניות של בכי, ואז חזרתי לתפקד. אין מקום לרגש". הוא מחייך במרירות: "זה נהיה מנגנון הישרדותי – לנתק את הרגש ולפעול. עד היום הוא איתנו".

בצ'אנג מאי, בתוך הוואן, הפלשבקים באו בלי הזמנה. "הדמיון בין האירועים היה מחריד", הוא אומר. "הכול חזר: איך מתקשרים, למי מתקשרים, מה עושים קודם. רק שפה – אין לי מושג אפילו איך קוראים למקומיים. הייתי עם eSIM, אינטרנט בלבד". עמרי ממשיך לשחזר: "הרמתי טלפון לחברת הביטוח עוד בתוך הוואן. שאלתי את האחרים: 'אתם פספורטכארד?' כולם אמרו כן, ואז אמרתי: תנו לי תעודות זהות. מהר מאוד העברתי פרטים כי הראש שלי כבר רץ קדימה: אם מישהו מתעלף לי, אני יודע רק שמות פרטיים. אין לי איך להגיע למשפחות. פתאום הכול מרוכז במקום אחד".

"חוסר ודאות זה הכי קשה שיש"

אבל מנגנון הישרדותי לא יכול להחליף שפה. "זו הייתה הסיטואציה הראשונה בתאילנד שבה אף אחד לא יודע אנגלית", אומר עומרי. "כוחות ההצלה מדברים איתי בתאית. סימני ידיים. לא מבינים". הוא ניסה להסביר שצריך לפרק את הכיסאות בזהירות, שהם בשיפוע. "במדינה שבה כולם יודעים אנגלית בסופר, דווקא כשאתה צריך מילים – אין". יובל פונה ראשון, מבלי שעומרי הספיק להבין לאן לוקחים אותו. "לא נתנו לי לעלות איתו לאמבולנס", הוא אומר. "אני רץ אחריו, דופק על החלונות – והם פשוט נסעו". כמה שניות אחר כך הוא נתן למציאות לחלחל: "אני לא יודע לאן לוקחים אותו. אני לא יודע מה המצב ומה אומרים להורים שלו עכשיו".

באותו רגע קפצה לו התמונה המוכרת: אנשים סביב זירת האסון עם טלפונים. "אני עומד ורואה מיליון תאילנדים מצלמים עם אייפונים", הוא אומר. "ואני אומר לעצמי: עוד רגע זה בתקשורת וזה יגיע למשפחות". הוא ניסה קודם להתקשר לאחיותיו, אך הן לא ענו. "בסוף התקשרתי לאימא שלי", הוא אומר. "גם היא חוותה את האירוע בדיוק אותו דבר. יום שבת. ניצן בדקה לשבע, אני ברבע לעשר".

יש רגעים שבהם הוא מדבר על המשפחה כמו שמדברים על חמ"ל. "נתתי לה משימות", הוא אומר. "תעירי, תפעילי. תודיעו להורים של יובל לפני שזה יגיע מהתקשורת". הוא לא גאה בזה, אבל לא מתנצל. זו הדרך היחידה שהוא יודע להחזיק את העולם כשהוא מתפרק. הם פוזרו בין בתי חולים. עומרי הגיע לבית חולים ציבורי, וכאן הגוף שלו כבר התחיל לדרוש תשומת לב. "כבר לא הייתי מסוגל לדרוך על הרגל", הוא אומר. "נקע מאוד חמור, שברתי צלעות, חבלות פנימיות". עד אז, הוא שם את עצמו בצד וטיפל באחרים, ואז התחילו להגיע ישראלים לעזור – אנשים שלא הכירו אותם, רק ראו הודעה בקבוצות. "זה תמיד ככה", הוא אומר. "כשאנחנו במצוקה, ישראלים מגיעים ראשונים".

הפצע מ-7 באוקטובר נפתח שוב

הקרב הגדול באותן שעות היה על מידע, ובעיקר – על יובל. "הדבר שהכי הכניס אותי לספירלה היה להבין איפה יובל", הוא אומר. "שוב חוסר ודאות. זה הכי קשה שיש". המשפחה של יובל לא ענתה לו. הראש שלו לא סובל את השקט. "אני יכול לתפקד", הוא אומר. "אני רק צריך להבין מה הסיטואציה. לדעת למה להיערך. אם הוא חי – לעשות כל מה שאפשר. אם לא – להתכונן להיפרד". מבהיר עומרי, "אני מאוד מודע לעצמי. אני חי עם טראומה שנתיים ויודע להבין מה קורה איתי. אבל המערכת לא ידעה לאכול אותי בסיטואציה, עד שממש התחלתי להשתולל עליהם. ואז קיבלתי את המידע".

ברגעים האלה, הפצע הישן מ-7 באוקטובר נפתח שוב: עומרי לא הספיק להיפרד מניצן. "הלכתי לזהות אותה עם דודים שלי", הוא אומר. "אף אחד לא הכין אותי. הייתי בטוח שהם טועים". עכשיו, מול יובל, הוא ידע רק דבר אחד: "אני רוצה ללכת לראות אותו, להיפרד ממנו". במקביל, התחיל מרוץ אחר - על הדם. ליובל היה סוג דם O מינוס, ובבית החולים בתאילנד לא היה מספיק ממנו. "אמרו שיש שש מנות בערך", הוא מספר, "ובלילה השתמשו בארבע". ואז האינסטגרם התמלא בתמונות של יובל עם בקשות לתרום. "ישראלים מכל העולם כתבו: תגידו מה צריך, אנחנו עולים על טיסה".

עם הגעת המשלחת הרפואית של פספורטכארד לצ'אנג מאי, האירוע הפך למבצע חילוץ מורכב. מעבר לבתי חולים פרטיים, הטסת המשפחות מישראל, עדכונים, ולבסוף – כשהמצב הידרדר – הטסה רפואית של יובל לישראל כדי לאפשר למשפחה לקיים את בקשתו לתרומת איברים. עומרי מתעקש לספר על זה לא כעל סיפור הירואי, אלא כבחירה שמרגישה לו "פשוט יובל". הוא מסביר כי "זה בול הוא. תמיד היה שם בשביל אנשים. לא יכול היה לראות מישהו שמתייחסים אליו לא טוב. בצבא, כמפקד, הוא היה רב עם קצינים בשביל החיילים שלו. אם צריך, הוא יישאר שבת כדי שהם ייצאו הביתה".

לזכור את האדם, לא את הטרגדיה

רחלי כהן, אחותו הגדולה של יובל, מתארת דמות שכמעט כל מי שפגש בה הרגיש קרוב אליה. "הדבר שחזר על עצמו מהרגע הראשון זה שאנשים פשוט אמרו שאין דבר רע אחד להגיד עליו", היא מספרת. "המילים שחזרו על עצמן הכי הרבה היו כמה יובל היה משמעותי, חבר אמת, איזה אדם טוב היה. בלוויה היו יותר מאלף איש, ובשבעה הגיעו מאות. אני תמיד אומרת לבעלי: על כל בן אדם בעולם יש טוב ורע. יובל הוא הבן אדם היחיד בחיים שלי שאין לי אפילו דבר אחד רע להגיד עליו. פשוט ילד טהור".

בעיני רחלי, זה לא מקרי שיובל היה החבר שעומרי הרגיש שמבין אותו בלי מילים. "ליובל הייתה אינטליגנציה רגשית מהגבוהות שראיתי", היא אומרת. "הוא קרא אנשים וסיטואציות בשנייה, זיהה ניואנסים הכי קטנים, והיה הכי רגיש בעולם. הייתה לו יכולת הכלה מטורפת. היה לו חשוב להיות נוכח בשביל עומרי – לשמור על הקשר ולהיות שם בשבילו. וזה אפיין אותו גם עם החיילים שלו וגם עם חברים: הוא תמיד היה הבן אדם שהכי קל לדבר איתו".

יובל השתחרר באוגוסט 2023, וב-7 באוקטובר קפץ למילואים מיוזמתו. מאז נעו חייו בין סבבים ארוכים של שירות לבין מסעות בעולם: חצי שנה בדרום אמריקה, כמה נסיעות קצרות לאירופה, ולבסוף חודשיים באוסטרליה. משם המשיך לתאילנד, שם קבע עם עומרי. "בין הסבבים הוא טייל המון", מספרת רחלי. "הוא ידע ליהנות מאוכל טוב ומישיבה על בירה עם חברים. הוא אהב את החיים ורצה לחוות כמה שיותר". עומרי מדבר עליו כעל מישהו שחי מהר: "לילה לפני הסתלבטנו שנשארה לו רק אפריקה. כל דבר שהוא רצה – הוא עשה".

גם רחוק מהבית יובל נשאר אותו אדם. "הוא נקלע לזירת הפיגוע בסידני שבאוסטרליה, וחברים שהיו איתו סיפרו איך הם רצו עם ההמון ואז נכנסו לבית של אוסטרלי יחד עם עוד רבים", מתארת רחלי. "היה לו חשוב לעזור: הוא חילק מים לאנשים, חיבק, הרגיע, שמר על קור רוח ותפעל את האירוע. יש סרטון שרץ בטיקטוק שרואים אותו עוזר, אבל הוא שנא מצלמות. הוא ממש לא התכוון שיראו אותו. זה פשוט מי שהוא היה".

מאז האסון לפני כשנתיים, עומרי חי בתוך חלל שרבים סביבו ניסו למלא במבטים מרחמים ובאמירות על "פרופורציות" – מילים שעשו הכול חוץ מלהפחית את הכאב. "לא מעניין אותי מה מישהו אחר עבר", הוא אומר בכנות. "אולי בהמשך אדע להכיל עוד. כרגע זה מה שאני מסוגל". מי שכן ידע פשוט להיות שם היה יובל. בלי עצות ובלי ניסיונות "לנער" אותו, רק נוכחות של חבר. "הרבה אנשים מנסים להגיד משהו וזה יוצא עקום", הוא אומר. "אצל יובל לא היה צריך לדבר. רק להיות שם". אולי בגלל זה הוא כל כך נחרד מהדרך שבה אנשים "זוכרים" מתים. "חשוב לי שיזכרו את הבן אדם, לא את הטרגדיה. גם את יובל, גם את ניצן".

השיחה האחרונה לפני הנובה

ניצן הייתה מבוגרת מעומרי בשבע שנים, אבל בשבילו היא הייתה כמו אימא שנייה. "כשהיינו ילדים היא ממש גידלה אותנו", הוא אומר. "תמיד דואגת, מתקתקת, אוזן קשבת". הוא מתאר דמות עם שני קצוות: מצד אחד "תקתקנית, מסודרת, אחראית". מצד שני "טורפת את העולם" – מסיבות, שופינג, שקיעות. "אם קרה משהו", הוא אומר, "מתקשרים לניצן. היא ידעה בעיניים מה עובר על בן אדם".

ניצן עבדה עם ילדים. עומרי מוסיף את המשפט הכואב מכולם: "היא טיפלה בילדים של אחרים כל חייה, ולא הספיקה להיות אימא בעצמה". בימים אלה המשפחה והיישוב עובדים על פינה שתיקרא על שמה – מקום לילדים, וגם מקום למוזיקה. "בצורה הזאת היא תמשיך לגעת בילדים", הוא אומר.

השיחה האחרונה של ניצן ועומרי הייתה בערב שמחת תורה, בארוחת החג בבית ההורים. "האמת ששאלתי אותה על השם של התינוק", הוא מספר. "ניסיתי להוציא ממנה, אבל היא לא הסכימה להגיד לי – אמרה שעוד מוקדם". באותו ערב, היא בכלל לא הייתה אמורה להצטרף למסיבה – בגלל ההיריון והעייפות שקלה להישאר בבית, ובדקה ה-90 החליטה להגיע. "בשבע ומשהו בבוקר היא התקשרה לאימא שלי", הוא אומר. "אני לא הייתי על הקו". ואז הגיעו שש יממות של חיפושים שנראו כמו נצח – עד שהתברר שנרצחה במיגונית המוות בצומת רעים.

כששואלים את עומרי איך מחזיקים מעמד, הוא לא מדבר על חוסן, מושג שנדמה שנשחק עד דק. הוא מדבר על טכניקה. "חצי שעה קדימה", הוא אומר. "אני לא מסוגל להכיל מעבר לזה. אז אני שואל את עצמי – מה אני עושה בחצי שעה הבאה". הוא גם מדבר על המחיר: מחויבות הפכה לאישיו. "משמרות לשבוע הבא לא הייתי מסוגל לקבוע, זה הפיל אותי להתחייב לדברים". ואז, דווקא בתאילנד הרחוקה, התחילה להיווצר איזושהי יציבות קטנה – שלושה לילות באותו מלון, תוכניות ליום הבא. "יצאתי ליומיים וחצי, וחזרתי לשלב א'", הוא אמר.

אחרי שחזר לישראל, עומרי ביקש שקט. "לא רציתי לראות אף אחד, לא לשמוע אף אחד", הוא מבהיר. ואז הגיע שוב הרגע הקשה מכולם: להיכנס לחדר שבו שוכב יובל. "לא ידעתי אם תהיה עוד הזדמנות. הוא כבר היה בבית החולים והמצב שם היה מורכב בגלל תרומת האיברים וקביעת המוות המוחי". הוא מוסיף כי "מניצן לא יכולתי להיפרד, אז הפעם לא הייתה אופציה שלא. אני נכנס לחדר – וכל החדר משתתק. ממש כמו אחרי 7 באוקטובר. הכול חזר על עצמו, גם חוסר השינה, רק שהפעם האירוע מלווה גם בכאבים פיזיים ובפציעות".

"זה בדיוק מה שיובל היה רוצה לעשות"

מותו של יובל נקבע בישראל, ואיבריו הצילו את חייהם של ארבעה חולים. "ברגע שהבנו שמדובר במוות מוחי", מספרת האחות רחלי, "תומר אחי נזכר שהם דיברו פעם על הנושא, ושיובל סיפר לו שהוא חתם על כרטיס אדי. מאותו רגע לא היה לנו שום ספק, אפילו לא לשנייה". היא מוסיפה: "זה כל כך התיישב עם מי שהוא היה – ערכים, נתינה, לחשוב על אחרים. ידענו שזה בדיוק מה שהוא היה רוצה לעשות. זה פשוט היה ברור לנו".

בסוף השיחה, עומרי חוזר לרגע ההוא בוואן, שבו הידיים פעלו לפני שהראש הספיק להבין. "זה המנגנון ההישרדותי", הוא אומר. "הוא מציל אותך בזמן אמת, ואז אתה נשאר עם כל מה שלא הרגשת. לומדים לחיות עם זה – הכאב לא קטן".

החצר בפרדסיה שקטה. "תראו איזו שקיעה מדהימה", הוא עוצר באמצע המשפט ומצביע על השמיים הכתומים. השקיעה יפה, אבל מולה עומד צעיר בן 23 שנושא בתוכו שתי פרידות שלא אמורות להיפגש באותו גוף. מאיתנו הוא מבקש דבר פשוט: לזכור את ניצן ואת יובל לא כסמל ולא ככותרת – אלא כאנשים, כמו שהם היו.