אלפי טילים מתחת לאדמה והמרוץ נגד הזמן לעצור את איראן

צוהרי שבת, 12 בנובמבר 2011. בבסיס טילים סודי סמוך לכפר בידגנה, כ-45 ק"מ מטהראן, התקבצו סביב מסכי הבקרה בכירי משמרות המהפכה, מהנדסים ואנשי התעשיות הביטחוניות כדי לצפות בניסוי מכריע בטיל בליסטי חדש שמונע בדלק מוצק. בראשם עמד תת-אלוף חסן טהראני מוקדם, אבי תוכנית הטילים הבליסטיים של איראן, שעד אותו יום כמעט לא היה מוכר מחוץ למעגלים הצבאיים הסגורים.

דקות לאחר תחילת הניסוי החריד את האזור פיצוץ מסתורי אדיר, שנשמע גם בטהראן עצמה והרעיד חלונות בערים רבות. שרשרת פיצוצי משנה ממכלי דלק וחומרי נפץ מחקה חלקים נרחבים מהבסיס, וגם את אתר הניסוי כולו. לפחות 36 בני אדם נהרגו, ובהם מוקדם עצמו, שביקש לכתוב על מצבתו: "כאן קבור אותו אחד שרצה להשמיד את ישראל".

אחד מחבריו הקרובים הספיד אז את הגנרל האיראני במילים הבאות: "כל חייו הוא הכין את עצמו לעימות הגדול עם ארה"ב". את העימות הזה מוקדם כבר לא ראה, וגם לא יורשו מפקד חיל האוויר והחלל של משמרות המהפכה אמיר-עלי חאג'י-זאדה, שחוסל 13 שנים וחצי אחר כך במכת הפתיחה של מבצע "עם כלביא". אולם המפעל שבנו – ארסנל של אלפי טילים בליסטיים מדויקים וארוכי טווח – שרד ואף המשיך להתעצם. כעת, כאשר איראן מתקרבת יותר מאי-פעם לעימות צבאי ישיר עם המעצמה החזקה בעולם, נדמה כי יורשי יורשיו הם שעשויים לפגוש בפועל את התרחיש שהתכונן לקראתו.

לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן

מרוץ הייצור האיראני

כבר שלושה עשורים שבישראל מקפידים לסמן את הגרעין האיראני כ"איום הגדול ביותר". אבל מאז מלחמת 12 הימים ביוני אשתקד – שבה נפגעה קשות התוכנית לפצצה – גם איום הטילים הבליסטיים של משטר האייתוללות קיבל טייטל: האיום הדחוף ביותר. מבחינת ירושלים, היעד הבוער כעת הוא הסרת האיום של הטילים ארוכי הטווח שמכוונים לעבר ישראל.

"לפי התיאורים שמסר ראש הממשלה נתניהו במבצע 'עם כלביא', ההנהגה באיראן תכננה לבנות מערך בליסטי בכמות, באיכות ובטווח שיוכלו לאיים על קיומה של ישראל", אומר ראש המטה לביטחון לאומי לשעבר מאיר בן שבת בריאיון למגזין N12. "ישראל פגעה ביכולות הללו ובלמה את התפתחות האיום לממדים כאלה – אבל האיראנים חידשו את מאמציהם לכך. כמובן אסור להמתין עד להתהוותו של איום כזה".

הדחיפות הזו מתבטאת במרוץ אחר המספרים. נכון – 86% מהטילים יורטו, מערך ההגנה פעל תחת עומס חסר תקדים, והעורף הישראלי עמד איתן גם מול פגיעות קשות ותמונות של בניינים חרבים. ובכל זאת, במערכת הביטחון יצאו מהמערכה במסקנה אחת ברורה: הסבב הבא יוכרע לא רק באיכות הטילים – אלא גם בכמותם. השאלה הגדולה היא אם אפשר לבלום את מרוץ הייצור לפני שהמספרים יהפכו לעובדה מוגמרת שתשנה את כללי המשחק האזוריים.

דני סיטרינוביץ, לשעבר ראש ענף איראן באגף המודיעין וכיום חוקר בכיר בתוכנית איראן במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS), מגדיר את הטילים "העוגן המרכזי" בדוקטרינת הביטחון האיראנית. מי שמדמיין פשרה איראנית במשא ומתן "פשוט לא מבין מה המשמעות של הטילים במערך ההגנה וההרתעה האיראני", הוא אומר. לא בכדי מצהירים בכירי המשטר שוב ושוב כי תוכנית הטילים היא "עניין הגנתי טהור" ואינה נתונה למשא ומתן, לא כעת ולא בעתיד. "האפשרות לגרוע מאיראן את היכולת לבנות טילים – היא לא קיימת למעשה. זה ידע איראני".

"גם המשטר הבא לא יוותר על זה"

נקודת המוצא המדאיגה היא פשוטה: אפשר לפגוע במפעלים, במשגרים, אפילו באנשים. אבל אי אפשר להפציץ את הידע וגם לא את המוטיבציה. לכן, לפי הערכות בישראל, מאז "עם כלביא" רצים האיראנים "ספרינט במרתון" כדי לחדש את המלאים. אחרי ששיפרו טווח, דיוק וראשי קרב, אומר סיטרינוביץ, הם מתמקדים עכשיו בכמות וגם בשרידות: יותר פיזור, יותר תת-קרקע, יותר יתירות. למרות הקושי להשיג רכיבים מתקדמים מסוימים מצליחה איראן להמשיך בייצור בהיקפים גדולים – גם אם חלק ניכר מהטילים שמיוצרים כיום מבוססים על דלק נוזלי ולא מוצק.

"צריך להביא בחשבון שגם אם יקרה נס ואפשר יהיה להגביל את התוכנית הזאת בהסכם, לא יהיה אפשר באמת לדעת מה האיראנים עושים", הוא מבהיר. "האיראנים מאוד מתוחכמים מבחינת היכולות הטכנולוגיות והאסטרטגיות שלהם, זה משהו שנצטרך להתמודד איתו שנים קדימה. גם אם המשטר הזה ישתנה בצורה כזאת או אחרת, אני לא רואה את המשטר הבא באיראן מוותר על יכולת ההרתעה הזאת, כי זו יכולת סופר-ממשית".

טל ענבר, מומחה לתוכנית הטילים האיראנית ועמית מחקר בכיר בארגון MDAA, מסביר כי ארסנל הטילים של איראן לא השתנה לעומת המתקפות הקודמות, אך בידי משטר האייתוללות נשארו עשרות בודדות של טילים כבדים יותר, מסוג ח'ורמשהר-4, שבהם להערכתו עוד לא נעשה שימוש. "מה שניתן להניח זה שיש להם כמות פחותה", הוא אומר, "כי חלק אנחנו השמדנו וחלק הם ירו". כמה הם מייצרים? "נזרקו לאוויר הרבה מאוד מספרים, אף אחד מהם הוא לא משהו שאפשר להתייחס אליו כאמת". אבל גם אחרי ההסתייגות, הוא מזכיר: "אנחנו עדיין מדברים על אלפים".

הפחד הגדול של חיל האוויר ומערך ההגנה האווירית איננו רק המספר האבסולוטי של הטילים אלא היחס בין תוקפים למיירטים. "אין לנו אין-סוף מיירטים", מזכיר ענבר, ומוסיף: "תמיד צריך להניח שיש יותר תוקפים ממיירטים". במילים אחרות: גם אם ההגנה הרב-שכבתית תעמוד שוב יפה, איראן בונה על כמויות – היקפי ירי נרחבים וממושכים שיכריחו את ישראל לבחור מה מיירטים, מתי ובאיזה מחיר.

הלקח של האייתוללות

איך הגענו לכאן? התוכנית לא התחילה כפרויקט נגד ישראל אלא כתגובה נואשת להתקפות הטילים העיראקיות. עם פרוץ המלחמה עם עיראק בספטמבר 1980, לא היה בידי איראן מאגר כלשהו של טילים בליסטיים מעבר למערך רקטות לטווחים קצרים, בעוד שלעיראק היה מערך גדול של טילי סקאד שנרכשו בברית המועצות. "האיראנים למדו את הלקח והבינו שהם חייבים להשיב מלחמה שערה", אומר סיטרינוביץ. "למרות שבהתחלה ח'ומייני היסס, הם הגיעו לידי מסקנה שהם צריכים להתחיל את התוכנית".

איך הם עשו את זה? התשובה היא הנדסה לאחור (reverse engineering). האיראנים רכשו טילי סקאד מסוריה ומלוב באמצע שנות ה-80, ובהמשך גם מקוריאה הצפונית – ופירקו אותם לגורמים: הטיל עצמו, המשגרים, מערכות ההנעה והבקרה. כל רכיב נותח, שורטט ונבנה מחדש, עד שהושגה יכולת ייצור עצמאית. בתחילת שנות ה-90 כבר הפעילה איראן קווי ייצור מקומיים, ומאז שודרגו הטילים בהתמדה. כך קיבלו טילי הסקאד-B והסקאד-C את השמות הפרסיים שיהאב-1 ושיהאב-2.

חסן טהראני מוקדם נשלח יחד עם קבוצת מדענים לסין כדי ללמוד כיצד להקים מערך ייצור טילים, ובהמשך זרמו לאיראן גם סיוע, ידע וחומרים מרוסיה ומסין. כמו במקרים רבים אחרים, מה שהחל כהעתקה והסתמכות על גורמים חיצוניים התפתח בהדרגה ליכולת תעשייתית עצמאית.

מאמצע שנות ה-90, במקביל לתוכנית הגרעין שהחלה לצבור תאוצה, הוביל מוקדם צוות מדענים שהתמקד בשלושה תחומים מרכזיים שמטרידים במיוחד את ישראל, כפי שמפרט סיטרינוביץ: "הראשון הוא הגדלת הטווח – להגיע למצב שבו הם יכולים לאיים על ישראל. השני הוא המעבר מדלק נוזלי לדלק מוצק, שמאפשר שיגור מהיר יותר וחתימת מודיעין נמוכה יותר. והשלישי הוא הדיוק – כולל יכולת לשגר ראשי קרב מתפצלים ולהגדיל משמעותית את גודל ראש הקרב".

לכן, כשאיראן מתעקשת להציג את הטילים כאמצעי "הגנתי", זו לא רק תעמולה. "בעיני המשטר זה one-trick pony", אומר סיטרינוביץ. אין להם חיל אוויר שיכול לשמש למשימות התקפיות, ולכן הטילים הם גם הרתעה וגם התקפה. "מבחינתם זה הגנתי כי זה מרתיע, אבל בהינתן הצורך להגיב או ליזום מתקפה, הם ישתמשו באותו מערך. אין להם יכולת אחרת שיכולה לספק להם מענה מלבד הטילים".

האיום על האמריקנים וערי הטילים שמחכות לפקודה

העימות האחרון חשף עוד שכבה: האיום על האמריקנים. ענבר מזכיר את היכולות הבליסטיות של המשטר נגד ספינות – טילים בליסטיים שמשוגרים מהחוף ויכולים לפגוע במטרות ימיות בטווחים ארוכים. סיטרינוביץ מציין שבמערכה עתידית, כל מהלך פתיחה אמריקני ירצה להשמיד את הטילים לטווחים בינוניים וקצרים, שמאיימים על מערך הכוחות של ארה"ב במפרץ ועל בעלות בריתה.

בצל המתיחות דווח השבוע ברויטרס כי איראן מתקרבת לעסקה שבה תרכוש מסין טילי שיוט היפרסוניים (שגא-קוליים) נגד ספינות מהדגם הסיני CM-302 – כאלו, שאם יגיעו לידיה בעתיד, יאפשרו לה לאיים על ספינות מלחמה כמו אלו שארה"ב מרכזת כעת סמוך לחופיה. אם העסקה תצא לפועל, מזהיר סיטרינוביץ, "זה יהיה גיים צ'יינג'ר מוחלט כי הטילים הללו יהיו קשים מאוד ליירוט".

אבל האיום שמסעיר את ירושלים הוא עדיין זה שמכוון לרחובות ישראל. ענבר מזכיר שבשלוש המתקפות האיראניות – באפריל 2024, באוקטובר אותה שנה וביוני 2025 – לא נרשם אפילו שיגור אחד מתוך אתר תת-קרקעי, אף שקיימת יכולת כזו. "למה הם לא עשו את זה? אין לי מושג", הוא מודה, "אבל האתרים האלה עדיין קיימים. יש תיעוד איראני שמראה פגיעות בפתחים שדרכן יוצאות משאיות השיגור – פינו את ההריסות, ועדיין קיימת תשתית עקרונית לירי מתוך מתקנים תת-קרקעיים".

בתחילת החודש, רגע לפני סבב שיחות עם האמריקנים, העבירה איראן מסר מאיים כלפי ארה"ב, ובסוכנות הידיעות פארס פרסמו תיעוד משיגור של טיל בליסטי שתואר כח'ורמשהר-4. אין מדובר בטיל מדגם חדש, אבל ב"פארס" התרברבו ותיארו אותו "אחד הטילים החדשים והחזקים ביותר של איראן", בעל טווח של 2,000 ק"מ ויכולת לשאת ראש קרב במשקל 1,500 ק"ג. בדיווח נטען כי "לראשונה הוא נפרס בערי טילים תת-קרקעיות השייכות למשמרות המהפכה".

מתקשים ליצור מטחים גדולים

הפעילות האיראנית מתרכזת בכמה אתרים מרכזיים, ובהם פארצ'ין ושאהרוד הסמוכה לאתר השיגור בסמנאן, לצד בסיסי שיגור אחרים. "אחרי ששיפרו את הדיוק, הטווח וראש הקרב – עכשיו הם עושים מאמצים עילאיים להגדיל מאוד את מספר הטילים", אומר סיטרינוביץ, "הרבה מעבר למה שהיה לפני 'עם כלביא'".

איך מגינים על אתרי השיגור? "הם פשוט הולכים עמוק לתוך הקרקע וגם מייצרים הרבה יותר יתירות", מסביר סיטרינוביץ, "מקשרים מתקנים תת-קרקעיים, בונים ערים תת-קרקעיות ומנסים לשגר מתת-הקרקע". במקביל הם מנצלים את יכולות הטווח הארוך כדי להרחיק את המשגרים מאזורי האיום: "לקחת את המשגרים רחוק יותר ולהקשות על ישראל לפגוע בהם".

ועדיין, איראן נותרה עם יכולת מוגבלת לירות בהיקפים גדולים לאורך זמן. "קשה להם מאוד לייצר מטחים גדולים ומשמעותיים וירי סימולטני מכמה מקומות וכיוונים", אומר ענבר. "ברגע שאתה משיג שליטה אווירית, ציד משגרים הופך להיות דבר שבשגרה ומונע ריכוזי כוחות וירי, ומאתגר את הצוותים האיראניים".

על רקע המרוץ האיראני להגדלת המלאים, בישראל מדברים לא על השמדה מוחלטת אלא על פגיעה עמוקה שתייקר ותאט את השיקום. "היעד צריך להיות פגיעה ביכולת", סבור בן שבת ומבהיר: "במרכיבים קריטיים של תעשיית הייצור, במשגרים ובטילים – כך שהשיקום ייקח זמן רב, יצריך משאבים ולא יהיה פשוט, ובה בעת היכולת השיורית לא תוכל לבדה להוות איום משמעותי על ישראל".

"טראמפ מתחיל להפנים את הסכנה"

אז למה בישראל עדיין מרגישים שהשעון סופר לאחור? כאן נכנס הפער עם וושינגטון. "אצל האמריקנים הסיפור מעולם לא היה הטילים", אומר סיטרינוביץ. "לא משנה כמה ננסה לשכנע אותם – מבחינתם יש איום קיומי אחד, והוא הגרעין". גם בן שבת מזהה פער דומה, אך סבור שהוא עשוי להצטמצם: "בהתייחסויותיו הפומביות של הנשיא דונלד טראמפ עד יום רביעי אפשר היה להבחין שהיחס לסוגיית הטילים הבליסטיים אינו דומה לזה שניתן לסוגיית הגרעין. דבריו של הנשיא בנאום מצב האומה, על המאמצים שאיראן עושה בתחום הזה ועל טווח האיום שעתיד להגיע גם לארה"ב, שיקפו הפנמה של הסכנה הנשקפת גם מכך". גם שר החוץ האמריקני מרקו רוביו הגיב השבוע בחריפות לצעדי טהראן ואמר: "העובדה שאיראן אינה מוכנה לדון בנושא הטילים היבשתיים – זו בעיה גדולה בהחלט".

לדברי סיטרינוביץ, ישראל מוצאת עצמה בפני דילמה קשה במיוחד: "ישראל מעולם לא יצאה למלחמה בגלל איום קונבנציונלי עליה", ולכן גם אם יושג הסכם גרעין, הבעיה לא תיעלם. "נניח שהאמריקנים יגיעו להסכם ונצא למערכה נגד הטילים בעוד כמה חודשים או שנים – בסופו של דבר אתה תחזור לאותה נקודה, כי הם יכולים לפתח את זה בעצמם".

לכאורה, מדובר במבוי סתום אסטרטגי: בהסכם לא צפויות הגבלות על הטילים, ובתקיפה צבאית ניתן אולי לפגוע בהם – אך במחיר הולך וגדל. "האיראנים לומדים אותך, יהיה לך קשה יותר לתקוף, והמחיר שתשלם יהיה כנראה גבוה יותר כי הם ימציאו את עצמם מחדש". לכן, הוא סבור, ישראל אומנם יכולה להנחית מכה קשה, אך "ההישגים יצטמצמו בגלל היכולת של איראן להשתקם".

ראש המל"ל לשעבר מדגיש כי פגיעה קשה לבדה לא תספיק. "המטרה היא להביא את האיראנים לכלל מסקנה שאין תוחלת להשקעתם ולמאמציהם בתחום הזה", הוא אומר. "לכן, לצד האמצעים הצבאיים ופעילות ביטחונית חשאית, יש להפעיל גם לחצים מדיניים ולגבות גם מחירים כלכליים".

הטילים שמגיעים למדינות המפרץ – וגם למזרח אירופה

מול איום הטילים האיראני בונה ירושלים על קואליציה אזורית שתשפר את יכולות הגילוי והיירוט. באפריל 2024 כבר ראינו כיצד ארה"ב, בריטניה, צרפת וירדן נרתמות להגנה משותפת. אולם במבצע "עם כלביא" התמקדה אותה קואליציה בעיקר בהנמכת גובה הלהבות ופחות ביירוט פעיל. כעת נותרת השאלה פתוחה: האם הקואליציה תתייצב שוב לצד ישראל, ואם כן – באיזה היקף?

"כבר ראינו כמה אפקטיבית יכולה ההגנה האזורית להיות – החל ממערכות הגילוי, שמבוססות במידה רבה על יכולות חלל ונכסים אמריקניים, ועד היירוט עצמו בידי כוחות ידידותיים ברחבי האזור", אומר ענבר. "אני בטוח שאם יעופו טילים שאבו דאבי או ריאד יוכלו ליירט – הן יעשו זאת". אבל גם הוא מזכיר: אם יותקפו מטרות אמריקניות רבות, כל טיל אמריקני שיופנה להגן עליהן – הוא טיל פחות שמגן עלינו.

נוסף על כך, לחלק מהטילים האיראניים יש טווח תיאורטי שמאפשר להגיע גם למדינות בדרום אירופה ובמזרחה. "מערך הטילים שאיראן בונה צריך להטריד גם אותם", סבור בן שבת. "התרומה האיראנית למלחמת רוסיה באוקראינה הייתה צריכה להדליק נורה אדומה במדינות אירופה".

ומדינות המפרץ? הן מודאגות, אבל מעדיפות לומר זאת בחדרי חדרים: הן מניחות שאם יתחייבו שלא יאפשרו תקיפה אמריקנית מתחומן, האיראנים יצמצמו את התגובה נגדן; הן סומכות על הסוללות האמריקניות שמגנות גם עליהן; והן מעדיפות שהאש תכוון לבסיסים אמריקניים ולא למסופי אנרגיה.

"מדינות המפרץ חוששות מההשלכות של מלחמה עם איראן עליהן, הן בטווח המיידי והן בטווח הארוך", מסביר ראש המל"ל לשעבר. "הן מביאות בחשבון אפשרות שאיראן תפעל נגדן במסגרת תגובתה נגד מטרות אמריקניות. בטווח הארוך יותר הן חוששות מהאפשרות שהמלחמה תביא לערעור מתמשך של הסדר באזור הזה ותיצור מציאות לא יציבה, שתשליך על הביטחון, על הכלכלה ועל מערכות היחסים בין השחקנים השונים".

"לגרום לאיראנים לפקפק בכדאיות ההשקעה"

לכן, כמו שאמר קנצלר גרמניה ביוני אשתקד, ישראל כנראה תיאלץ לעשות את העבודה המלוכלכת עבור כולם. נתניהו טס לוושינגטון כדי לשכנע את טראמפ שהטילים הם קו אדום ולא "נספח" להסכם גרעין. ירושלים רוצה חלון הזדמנויות שבו איראן חלשה – בלי הגנה אווירית מתקדמת ועם מחסור במשגרים – כדי לכפות הגבלות של ממש. טהראן רוצה זמן לשיקום, לביצור ולהגדלה מחודשת של המלאי, עד שיחזרו המספרים להיות גורם מרתיע בפני עצמו.

מה שלא נכנס לתמונות המוכרות של הפגיעות בבניינים הוא הממד האזורי של הפרויקט. סיטרינוביץ מזכיר כי ייצור הטילים אינו מוגבל לאיראן עצמה: החות'ים בתימן מקבלים רכיבים בחלקים – "קוצצים אותם באיראן ומחברים בתימן" – ובמקביל נעשים ניסיונות להעביר לשם גם יכולות ייצור עצמי. חיזבאללה, מצידו, עבר בשנים האחרונות מקבלת טילים שלמים לקבלת ערכות ורכיבים, עד להקמת מערכי ייצור בלבנון עצמה. "גם הנושא העיראקי צריך להטריד אותנו מאוד בגלל האפשרות שהם העבירו טילים לעיראק", הוא מוסיף. "צריך לזכור שאם אתה מעביר למערב עיראק טילים, אתה לאו דווקא חייב את הטילים ארוכי הטווח כדי לפגוע בישראל".

אז מה אפשר לעשות בכל זאת מלבד "כיסוח הדשא", שספק גדול אם יתאפשר שוב ושוב? סיטרינוביץ מזהיר כי כוח צבאי לבדו איננו פתרון ארוך טווח. "אני לא אומר שאי אפשר לעשות מהלכים קינטיים, אבל החשיבה שבכל שנה או חצי שנה נצא למערכה מול איראן פשוט לא מותאמת למציאות". לדבריו, "המהלך הנכון הוא לחשוב לטווח הארוך איך משנים את כוונות המשטר, לאו דווקא את היכולות, כי את היכולות אני לא בטוח שאפשר לשנות". המשמעות, מבחינתו, היא תרחיש של שינוי המשטר או שינוי בתוך המשטר – שינוי שיביא לשלטון "יותר פרו-מערבי ויותר מאוזן בגישה שלו".

לדברי בן שבת, כל עוד משטר האייתוללות שולט בטהראן, אין לצפות לשינוי מהותי בשאיפותיו האסטרטגיות. "המשמעות היא שהמאבק נגד ההתעצמות לא יהיה בשיטת זבנג וגמרנו, אלא פעילות מתמשכת, תוך התחקות אחר מאמצי ההסתרה וטיפול בכל מרכיבי שרשרת הערך", הוא אומר. "כל זאת במקביל לשימור העליונות ולשכלול אמצעי ההגנה, כדי להוביל את ההנהגה האיראנית לפקפק בכדאיות ההשקעה בכיוון הזה".