"נראה לי שהרב חטף התקף לב כשסיפרתי": חזרו בשאלה אבל נשארו במשפחה החרדית שלהם

"כל המשמעות של החיים שלי הייתה אלוהים. פתאום זה מת, הכול מתרסק לי", נזכר עוז קבלה מבית שמש באקורד הפתיחה של היציאה שלו מהעולם החרדי. "היה קטע כבר בגיל 18 שהלכתי לרב המלמד בישיבה שלי ואמרתי לו, 'כל הקטע של הישיבות זה איפכא מסתברא. לקחת את הסוגיה, לנסות להבין אותה לעומק, לנסות לחשוב הפוך, איך לנתח את זה הפוך ולעשות איפכא מסתברא'. ואז הוספתי, 'אז אני רוצה לעשות איפכא מסתברא לאלוהים'. בשלב הזה לא האמנתי לכלום, החלטתי שאני רוצה לבדוק. נראה לי שהוא חטף התקף לב באותו רגע. אחרי זה חזר אליי המשגיח וגם ראש הישיבה, הייתה סנסציה מטורפת בישיבה. אבל אני התעקשתי שאני רוצה לחקור".

קבלה, היום בן 34, מספר כיצד השפיעה ההחלטה הזו על כל הרבדים בחייו. "זה איים לי על כל החיים. גם על העבודה, גם על הזוגיות עם אשתי. מבחינתי המשמעות של זה הייתה גירושים", הוא מבהיר. "אז אשתי שאלה אותי אילו רבנים הכי משמעותיים לי. נסענו אליהם, קבעתי איתם פגישות ארוכות של שעתיים-שלוש, לנסות להשתכנע באמונה הדתית. מכל שיחה כזאת יצאתי עוד יותר אתאיסט, ועוד יותר אתאיסט, עד שהבנתי שאין לזה מרפא". את חייו מהנקודה הזו הוא מגדיר "אנוס".

לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן

"הדבר הכי משמעותי היה ההבנה שיש הנרטיב שבו גידלו אותי ויש הנרטיב שאני כותב בעצמי", הוא אומר. "סיפרו לי שמשפחה זה שני בני זוג שמאמינים באותם דברים ומגדלים את אותם ילדים, אז אני מאמין בזה, בצורה שונה. אנחנו נשואים 14 שנה, שבע מהן אני חרדי ושבע חילוני". בני הזוג קבלה גדלו שניהם כחרדים, אבל בעוד שרה אשתו עדיין בעולם הדת, היום עוז כבר מגדיר עצמו אתאיסט.

הוא מתאר את חייו החרדיים כחיים של אאוטסיידר, שתמיד מחפש לראות את הדברים אחרת. כשהגיעה עת השידוך, האאוטסיידריות הזו דווקא סייעה לו. "כשהתחתנו זה ישב להורים שלה בול – בן אדם שהוא גם לומד כל הזמן וגם מאוד עצמאי, ומבין שהוא צריך לעבוד. אבל אחרי זה הם התלוננו, כי העצמאות הזאת באה לרעתם". כיום, אחרי יותר מעשור, כשהם כבר הורים לשלושה ילדים ואפילו מנהלים יחד עסק משותף, עוז הוא חילוני מוחלט. לעומתו שרה, גם אם היא פחות חרדית במובן המקובל, עדיין עמוק-עמוק בעולם הדת.

"לאבד את כל מה שיש לי"

יציאה בשאלה היא ברובה תנועה צעירה שמוביליה הם רווקים. נשואים שבוחרים לצאת מהעולם החרדי מתגרשים בדרך כלל, לעיתים בהליך מורכב וקשה. עוז ושרה הם מן המעטים שבחרו בדרך הפשרה. כל אחד מבני הזוג חי את חייו באופן שבחר לחיות אותם, אבל תוך שמירה על הזוגיות ועל המסגרת המשפחתית. כך גם רחלי אפשטיין. בשונה מקבלה, עבור אפשטיין, היום בת 35, היציאה בשאלה לא הייתה מרד אינטלקטואלי אלא אקט של הישרדות.

כמי שגדלה בלב המיינסטרים הליטאי בבני ברק, במשפחה שהיא מגדירה "אדוקה מאוד", היא הרגישה שהיא קמלה לאיטה תחת הציפיות החברתיות. נקודת האל-חזור מבחינתה הייתה לאחר הלידה החמישית והאחרונה. 30 שנה של זרות וניכור התנקזו לרגע הזה. "איכשהו הבנתי שאלה החיים שלי, ואני יכולה לבחור איך לחיות אותם", היא אומרת. "זה היה משנה חיים, התחושה הזאת. זה היה קיצוני, ברמה שאני אומרת, או לחיות כמו שאני רוצה או למות. כבר אין לי מה להפסיד. הפחד היה נורא גדול, הייתי צריכה להגיע לחוויית קצה כדי להעז, לאבד את כל מה שיש לי".

אבל היא לא איבדה את כל מה שהיה לה, כי לצידה היה בעלה, ועדיין הוא לצידה למרות הכול. למרות הלבוש החילוני עם הנגיעות ההיפסטריות, למרות הקריירה שהיא מנסה לבנות כמוזיקאית, למרות חמשת הילדים המשותפים. "אני בחרתי אותו כי ראיתי אותו, ראיתי את הבן אדם שהוא, וראיתי שיש לו היכולת לחשוב מעבר", היא מסבירה. "הוא דוס שחור-לבן והכול, אבל הוא נפש חופשייה. גם הוא לא הסתדר אף פעם במסגרות הקלסיות של הישיבות, הוא תמיד למד לבד כי הוא היה צריך את העצמיות שלו. אתה רואה? הוא נשאר. הוא הבין את החריגות שלי, הוא גם אהב אותה".

וכשהפלת עליו את זה שהחלטת לצאת בשאלה?
"הייתה לו תגובה נורא מוזרה. הוא אמר לי, 'או-קיי, אבל אל תספרי לילדים, זה יהרוס אותם'. זה עוד משקל, וזה ביסס עוד יותר את זה שחייתי כ'אנוסה'. כי בעצם הילדים והמשפחה חשובים ממני. היו לי חיים קלים יותר אם הייתי רווקה והייתי כלואה במשפחתיות. זו תקופה שהייתי בדיכאון גם, אז פשוט הייתי מסתגרת בחדר כי אני יכולה לחלל שבת רק במרחב מוסתר בבית, ואני לא מכירה אף אחד. לקח זמן עד שהכרתי את הארגונים 'הלל' ו'יוצאים לשינוי'. הייתי בודדה מאוד".

לכאורה, עוז, רחלי ויהודה אינם ה"לקוחות" הקלסיים של עמותת הִלל, עמותת הסיוע ליוצאים בשאלה הוותיקה בישראל. בניגוד ליוצאים רבים המאבדים את עולמם, הצליחו שלושתם לשמר את התא המשפחתי הגרעיני שלהם ונשארו נשואים לבני זוגם החרדים. למרות היציבות הזו, הם מדגישים כי המסגרת המשפחתית לבדה אינה יכולה למלא את החלל הקהילתי שנפער, ומוצאים בפעילות העמותה מענה חברתי ותרבותי שאין לו תחליף.

קבלה, למשל, דחה בתחילה את הסיוע, משום שחשב שהוא מיועד רק לצעירים במצוקה כלכלית. "אמרתי להם, תקשיבו, הלל לא מתאימה לאנשים בפרופיל שלי", הוא אומר. אך לבסוף מצא שם את המרחב לעבד בו את המפגש התרבותי החדש עם העולם החילוני. "אפילו שהיא עדיין דתייה, הייתי מגיע עם שרה לכל מיני קונצרטים, הצגות תיאטרון שהיינו הולכים אליהן יחד, ואחרי ההצגות היינו יושבים במעגל שיח של הלל ומשתפים מחשבות. לחוות את הסביבה התרבותית הזו דרך הלל – זה משמעותי".

"הייתי אדוק, אבל זה לא הספיק"

ואם אצל עוז ורחלי הסיפור מתנהל בתוך בית, אצל יהודה מוזס הוא כבר מתרחש בתוך שכונה, חסידות ומאזן כוחות קהילתי. כאן כבר לא מדובר רק בזוגיות אלא בשאלה מי נשאר ומי יוצא - ומי מחליט על זה. גם מוזס עדיין נשוי לאשתו החרדית. כמי שגדל באצולה החסידית של ויז'ניץ ובעלזא ואביו מנחם אליעזר אף היה חבר כנסת מטעם יהדות התורה, נסיבות היציאה שלו בשאלה שונות מאוד. המרד שלו התחיל בפוליטיקה הקטנונית ובחרמות של חצרות האדמו"רים. עד גיל 25 לא היה בו ולו בדל רבב שיעיד על התפקרות, אבל אז נפער הסדק, לאחר שהבין שהמערכת מוּנעת מכוח ולא מרוח, מה שהוביל לתהליך איטי של חמש שנים של קריאת ספרי עיון חילוניים בספריות נסתרות.

כיום הוא סב לארבעה נכדים ומנהל קהילה של יוצאים בשאלה בעיר מגוריו, בית שמש. שני בניו יצאו בשאלה ושירתו בצה"ל, ואילו בנותיו נותרו חרדיות. עם אשתו הוא עדיין מדבר ביידיש וחובש כובע כשהוא לצידה מתוך כבוד, מה שלא מפריע לו לצאת מהבית לטיולים עם חברים בשבתות. אך הלב נשאר מחובר לניגונים החסידיים של ילדותו. "הסיפור היה שאני הייתי אאוטסיידר בקהילה", הוא מספר. "הייתי חסיד אדוק בכל רמ"ח איבריי ושס"ה גידיי, אבל זה לא הספיק להם, כי הלכתי להתפלל בבית כנסת של חסידות צאנז ולא של בעלזא. שלחתי את הבת שלי ל'בית יעקב' ולא ל'בית מלכה'. היו כל מיני דברים שהם לא אהבו".

מוזס, יליד בני ברק בן 53, מצא עצמו נקלע שלא בטובתו בגיל 25 לסכסוך פנימי בחסידות בעלזא, שאז נמנה בשורותיה. הוא מספר שרוססו נגדו כתובות גרפיטי. מוזס לא איבד את אמונתו, אלא שהנסיבות הובילו אותו לראות את הדברים באור שונה. "ברגע שיש מישהו שלא הולך בתלם, דואגים שהוא ייצא משם. אבל זה מה שהם עשו. משם התחלתי בגיל 25 לשאול שאלות: איך יכול להיות שחרדים מתנהגים ככה לחרדים או יהודים דתיים לדתיים, והתחלתי לחפש את עצמי בדתות אחרות. אני זוכר שקניתי את הברית החדשה, אפילו ביידיש, יש לי בבית. יש לי קוראן. התחלתי לקרוא ופתאום גיליתי שכל הדתות די דומות בהתנהלות שלהן".

את תהליך היציאה שלו מתאר מוזס כאיטי וממושך, כזה שנפרס לאורך שנים. כל הזמן הזה הייתה שם אשתו. "למזלי היא לא פילוסופית, היא מאוד שכלית, מאוד מחושבת, והיא אף פעם לא נכנסה איתי לוויכוחים בנושא דת", הוא מספר. "אבל היא לא יכולה לראות שאני מפסיק להניח תפילין, ופשוט לא ידעה מה לעשות עם זה. למזלי, אבא שלי השקיע מלא כסף, שלח אותנו לפסיכולוגית, אז זה לא היה מקובל כל כך. היא עזרה לנו להתמודד עם הרצון שלי לפרוץ לגמרי ולשבור את הכלים ובין הרצון שלה לשמור, כי הזוגיות הייתה מצוינת".

"אני לא חושב שהיא ידעה, וגם אני לא ידעתי, לאן זה הלך", מבהיר מוזס, ומסביר כי התהליך האיטי אפשר לשמור על היציבות בחיי המשפחה, גם כשחש שאצלו פנימה המצב מתערער. "תמיד יש שאלה, כשהדלקת פעם ראשונה את האור בשבת, אם לא נפלה עליך התקרה. אז אצלי, אני אומר: 'נפלה התקרה, ואחרי זה הדלקתי את האור'. זאת אומרת, הבית, הכול מבפנים כבר היה חרב, ואז הדלקתי את האור". הוא מספר: "אם היום אני לפעמים מתגנב בשבת בבוקר עם הרכב של אשתי בשכונה החרדית פה ברמת בית שמש, אני עושה את זה בטבעיות מוחלטת. למפרע היא גילתה שלפעמים אני עושה את זה, אז היום היא מחביאה לי את המפתחות. בסדר, אין לי בעיה. מה יש? אז באים חברים, לוקחים אותי".

פשרה כדרך חיים

אפשטיין מנסה להסביר את סוד החיים המשותפים: "גם לחיות כגבר או כאישה זה תמיד פערים שאתה צריך לחיות אותם. הבסיס לכול, שמאפשר לכל הדבר הזה לקרות, הוא היכולת שלנו כבני אדם לעשות את ההפרדה ביני ובין אנשים אחרים". עוד היא מסבירה: "לא לחיות רק את העולם שלי, להכיל את שיש אנשים אחרים שרואים אחרת את החיים. קודם כול יש הניהול השוטף של חלוקת התפקידים, שזו כבר בעיה, כי בתור גבר חרדי אתה חי במציאות שאתה לא עושה כלום בבית. אתה לא מוריד את האשפה, למשל, הבנות עושות הכול. הערך שלי הוא דמוקרטיה ושוויון, והוא מאוד גבוה. אז איך אתה יוצר חיים משותפים אם לא בא לו לעזור?".

"היום הוא עושה בבית מלא והוא תמיד 'מתנדב'. הוא עדיין לא הצליח לקבל את זה שזה התפקיד שלו, הוא עושה לי טובה קצת", היא מוסיפה. "אבל העיקר שהוא עושה. זה לא קרה ביציאה שלי, זה קרה כבר בתחילת הנישואים, כי אני כל הזמן משכתי לשם. התנגדתי למציאות הזאת שגברים 'לא עושים'". הפשרה, היא מסבירה, הפכה לדרך חיים. למשל בבחירת מוסדות הלימוד של הילדים, שם היא נאלצה לוותר כדי לזכות בדברים שהיא רואה כחשובים לה ביותר. "אם זו יכולת לנסוע בשבת מהבית או לאכול מה שבא לי. אתה יודע, הדברים הבסיסיים".

"הבנתי שילדים זה חשוב לי, אבל זה לא משהו שימנע ממני לחיות את חיי", היא מסבירה. "הבנתי גם שהם כבר נמצאים במוסדות כלשהם, באיזה תהליך, ואני לא עכשיו אטלטל את עולמם. זה דורש ממני להתחפש באספות הורים". אפשטיין מציינת עוד: "אני עדיין צריכה להחזיק את שני העולמות, אבל אמרתי לעצמי, כל עוד ב-80% אני חיה איך שמתאים לי ונוח לי, אז בשאר לא אכפת לי להתגמש".

מישהו מההורים האחרים או המורים חושד?
"אני חושבת שהם יודעים. הילדים שלי לא שותקים, הם אומרים מה שבא להם. אנחנו גרים במושב ליד קריית ספר, וביום-יום אני לא נפגשת עם חבר'ה משם. זה מושב דתי שאפשר לצאת ממנו בשבת. בחרנו מקום שמאפשר להכיל את שנינו – אותי כחילונית ואת בעלי כחרדי. וזה המפתח. הפשרה היא דרך חיים. בארוחת השבת אני מכינה קוגל, ובעלי אוהב את זה בלי נוזלים ואני אוהבת את זה ממש רך. אז אני מכינה גם וגם. אתה מבין?".

זה היה תמיד מובן מאליו שאתם נשארים יחד ולא מתגרשים?
"היינו פרודים למשך שנה. טיפול זוגי עזר לנו, ועוזר לנו עד היום. זה נורא קשה כי אתה מפחד נורא ולא בטוח שזה יכול לעבוד. לזכותו של בעלי אגיד שהוא מאמין שבחיים לא זורקים אלא מתקנים. סבבה? הוא לא זורק שום דבר, הוא יודע לתקן הכול. והוא מתקן, הוא הנדימן כזה, ואני חושבת שזה הגיע גם לזוגיות שלנו. החלטנו להסתכל על המצב הזה ולראות איך אנחנו מתקנים ולא עוזבים.

"אצלנו זה התחיל משבר וריחוק, וזה מתחיל להיבנות מחדש. זה גם פירוק שאני חוויתי עם עצמי. זה כמו זוגיות מחדש, זה לבחור להיות ביחד שוב, ולעשות את הדרך הזאת. גם לא הייתה אהבה. לא יכולה להיות אהבה במקומות שיש כל כך הרבה פחד וחשש. ממש שנאנו זה את זה, הרגשתי שהוא מגביל אותי מלחיות את חיי. מה ששחרר אותנו מהמקום הזה, הוא שמצאתי את הדברים שאני יכולה להשתחרר מהם ולהרגיש שאני מספקת לעצמי את מה שאני צריכה בתוך הגבולות. אם זה לצאת לפסטיבלים, שבתות, קמפינג, להיות עם חברות. גם עבורו זה ויתור. הוא נורא אמיץ במקום הזה, למרות שכל הסביבה שלו מתנגדת. זה באמת אומץ גדול מאוד מהצד שלו, כי לא הייתה לו תמיכה, אף אחד לא באמת עזר לו. גם ההורים שלו אמרו לו להתגרש. זה ניצחון האהבה".

איך האהבה מנצחת בסוף?
"אהבה היא אדמה, היא קרקע שאתה מאפשר לה לצמוח, והיא מבוססת על אמון ונפרדות וביחד. ובעיקר שכל אחד יכול להיות הוא".

חוששים לדבר על אהבה

ואכן, אם יש מילה אחת שכל שלושת המרואיינים נדרשו אליה בזהירות, כמעט בחשדנות, הרי היא המילה אהבה. לא משום שהיא זרה להם, אלא דווקא מפני שהיא עמוסה מדי. אהבה, כפי שהם מתארים אותה היום, אינה הרגש הרומנטי שמבטיח הרמוניה, אלא מערכת יחסים פעילה עם שונוּת, עם פערים, עם מציאות שלא מתיישרת לפי אידיאלים. "אני מנסה להתייחס למילה אהבה במשמעות העברית הפשוטה שלה, של חיבור", אומר קבלה. "וחיבור יכול להתרחש בהמון דרכים".

"אנשים חושבים שאהבה חייבת לעבור דרך דת, פוליטיקה או מין – חייבים להיות דומים בשלושתם. אבל מי אמר שזה נכון?" תוהה קבלה. "אולי החיבור הוא בזה ששנינו אוהבים תרבות, ששנינו משלימים זה את זה – אני מאוד פילוסופי והיא מאוד מעשית. ברגע שאתה משחרר את הנרטיב הקבוע, אתה מגלה שאפשר ליצור אהבה וזוגיות בדרך אחרת לגמרי".

המהפכה הזו, לדבריו, אינה נעצרת בזוגיות אלא מחלחלת גם לאבהות. "לא נתפס לי בהתחלה שאני יכול לגדל ילדים דתיים כשאני אתאיסט", מודה קבלה ומספר כי הוא ושרה רעייתו – שגם אירחו בביתם את המפגש – החליטו לשלוח את הילדים לחינוך ממלכתי דתי. "אז הבנתי שגם אבהות, כמו אהבה, לא חייבת להיות אידיאולוגית. החיים הם לא בחירה בוואקום – אתה לא בוחר הכול". אך הפשרה בכל הקשור לחינוך, הוא מסביר, הייתה דווקא היוצא מן הכלל. הפתרון שאימצו בני הזוג קבלה בכל שאר התחומים לא היה להיפגש במקום טוב באמצע אלא להפך – לאפשר לכל אחד להקצין בזהותו ולמצוא את הגשר בין שניהם במקום אחר, חף מאידיאולוגיה.

"בהתחלה היה לנו ברור שזה אחד מהשניים - או שאנחנו נפרדים או שאנחנו מוצאים את נקודת האמצע", משחזר קבלה. "הבנו שאם שנינו חיים בפשרה, זה פרווה. אז שינינו לגמרי את התפיסה ואמרנו, 'או-קיי, אני אתאיסט שמוציא ספרים על שירה ועל אתאיזם, והיא דתייה שעושה אומנות של יודאיקה'. כל אחד חי את התפיסה הדתית שלו עד לקצה שהוא רק מסוגל לדמיין – והחיבור שלנו, האהבה – מתרחש בדברים אחרים".

"המחיר של הזוגיות"

מוזס מביט על האהבה מפרספקטיבה של זמן. אצלו היא קשורה פחות לבחירה חופשית ויותר להתגלגלות. "בחיים אתה לא בוחר, אתה מתגלגל", הוא אומר. "אני חושב שאני בר מזל. עד היום אני הולך עם אשתי וחובש כובע, מדבר איתה יידיש, מחליף בגדים לפני אירועים. זה המחיר של הזוגיות. אני לא ממליץ לאף אחד להיכנס לנישואים כאלה מראש, אבל כשאתה כבר שם – ואם יש לך אישה טובה – אז חבל לזרוק". למרות כל המילים היפות, מוזס מספר כי האהבה שלו ושל רעייתו עמדה למבחן דרמטי ובו השאלה הייתה לא פילוסופית אלא קיומית: אם הנאמנות הזוגית גוברת על הלחץ הקהילתי והמשפחתי לפרק את החבילה. "אני חושב שאני בר מזל. גם עם הילדים. יצאו לנו שלוש בנות שדומות לאשתי ושני בנים חילונים כמוני. זו תוצאה של שנים שאני יושב בשולחן שבת, מעלה כפירה ולא חושש".

"הרעיון החילוני אומר שאם הפכת להיות חילוני – הפכת להיות אינדיבידואל. אתה כבר לא נתמך, אתה לא חרדי, אז אתה לא צריך קהילה", מעיר מוזס. "המעגל המשפחתי לא מספיק. צריך עוד איזשהו מעגל, ואם אפשר גם מעגל שלישי. כאן נכנסת הלל לתמונה. אין לי המגן שיש לחילוני – זה שיש לו חברים מהצבא או מהעבודה. כשאני מגיע לאספה של חברים אני תמיד נוהג לשאול מי מדבר פה יידיש. למה? זה חוסך לי המון בגישושים, כי יש הרבה יוצאים בשאלה. אותי מדליק למצוא יוצא בשאלה חסידי, כי אני יכול לשיר איתו, להיות איתו באותו ראש".

"לחיות עם פערים כאלה זה מחייב לכבד", מוסיפה אפשטיין. "יש בי תמיד החלקים החרדיים. 30 שנה גדלתי ככה, זה לא נעלם. אבל יש לי בחירה איך לחיות. אנחנו החלטנו שהילדים יגדלו כחרדים, זה העולם שלהם, ואני מכבדת את הכללים שלהם, גם אם אני לא חיה לפיהם. זה מוזר לפעמים, אבל זו הסכמה. היכולת לחיות יחד, כמו שמן ומים, היא משהו שאני גאה בו".

לפניות לכתב: yoghevk@n12.tv