"הוא הגיח משום מקום עם גלגל מורם – והמלאכית שלנו נקטפה"

העצב שירד על בית משפחת שירזי בתל אביב מורגש מהרגע הראשון. מבטה הכובש של אורפז ז"ל, עד לפני חודשיים חיילת צעירה ומוכשרת ביחידה 8200 היוקרתית, נותר כעת רק בתמונה שניצבת במרכז הסלון. "בשנייה אחת הילדה שלי, המלאכית שלי, נקטפה מאיתנו", אומרת בדמעות אימה איריס, עדיין מתקשה להאמין שאחד מחבריה של בתה פגע בה. לפי החשד הוא רכב על האופנוע שלו עשרות מטרים בגלגל מורם ובמהירות גבוהה.

אורפז נהרגה במקום. עוצמת הפגיעה לא השאירה לבת ה-19 סיכוי. אל הלילה הקשה ההוא, שבו הבינו הוריה, שתי אחיותיה ואחיה של אורפז שלא יזכו לראות אותה שוב, עוד נחזור. גם על אהבתה הגדולה לאופנועים עוד יספרו בנות המשפחה, אבל קודם לכן הן מבקשות לתאר מי הייתה אורפז – בת הזקונים שנולדה אחרי טיפולי פוריות ארוכים של זוג הורים, שלא ויתרו על הרצון העז להביא לעולם עוד חיים. "הייתי בת 17 כשהיא נולדה", מספרת בטי, אחת מאחיותיה הגדולות, "הייתי ממש כמו אימא קטנה. כמה שמחה ואור היא הכניסה לבית, למדתי לאהוב בצורה אחרת".

בטי ממשיכה לספר בגאווה על אחותה הקטנה, ילדה אנרגטית ומלאת שמחת חיים: "כשהייתה רואה אדם מבוגר ברחוב שמקבץ נדבות, היא הייתה יכולה לחזור הביתה ולבכות, הייתה לה הרבה נתינה". אחותה שיראל משתפת בשנים שלמדו השתיים יחד בבית ספר הדמוקרטי: "יש בינינו הפרש של חמש שנים. למדנו באותה מסגרת, בעצם עד שאני הייתי בכיתה י"א. היה בינינו קשר חזק".

"לב זהב, הייתי בשוק כשגיליתי מה עשתה"

"כל דבר שהיא רצתה היא בחרה", אומרת האם איריס בקול רועד. "היא בחרה מה ללמוד, מה לעשות, לאן להתגייס... הכול בחירות שלה", היא ממשיכה. הקשר בין איריס לבתה הקטנה, היחידה שגרה בבית המשפחה לאחר שהאחים הגדולים כבר עזבו, היה חזק מאוד: "את יודעת, עד כיתה ד'-ה' בערך הייתי יושבת בגינה ומחכה שיסתיים יום הלימודים. היא פשוט הייתה מגיעה לשער בית הספר ואני בחוץ מחכה לה – רציתי שהיא תדע שאני תמיד שם".

לפני שלוש שנים אובחנה אצל איריס מחלה הקשורה בנשימה, ובעקבות מצבה הרפואי דאגה אורפז לשרת קרוב לבית ולצאת מדי יום אחר הצוהריים כדי להיות עם אימה בלילות. "הרבה פעמים הייתי פוקחת את העיניים וקולטת פתאום שאורפז עומדת מול המיטה שלי באמצע הלילה. זה היה חוזר על עצמו, הייתי שואלת אותה בהפתעה 'אורפז, מה קרה? מה את עושה פה?', והיא הייתה עונה: 'הכול טוב מאמו, רק רציתי לראות שהכול בסדר איתך'. חשבתי שאני זאת שדואגת לה, אבל היא בעצם דאגה לי", היא מוסיפה בכאב.

לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן

איריס מתקשה להמשיך לדבר. האובדן הטרי של בתה הוא כחלום בלהות בשבילה. "היה לה לב זהב", שוברת את הדממה בטי. "אחד הדברים שגילינו עליה אחרי שהיא נהרגה זה שהיא הייתה חלק מקבוצות שתורמות בימי שישי למשפחות חד-הוריות, וגם כל מיני צדקות שהיא נתנה. בסופו של דבר היא הייתה ילדה בת 19 שמקבלת משכורת צבאית. הייתי בשוק מהדבר הזה".

"היא גם הייתה עוצמתית מאוד, את מבינה? היא לא הייתה מישהי שאת שוכחת אם פגשת אותה פעם אחת בחיים שלך – אי אפשר לשכוח". מוסיפה אימה. "היום אני יושבת ותוהה – מה היה לי בבית? בן אדם או מלאך? את כל הזמן נחשפת לעוד ועוד דברים לגביה".

"רכבה בזהירות – ובסוף פגע בה אופנוע"

לפני ארבע שנים התחילה אורפז תחביב חדש: אופנועים. "וואו, זו הייתה אהבת חייה. כל היום הייתה 'וום וום', כל רעש של אופנוע, היא הייתה מזהה ויודעת בדיוק איזה סוג זה", מספרת איריס בגאווה. למרות גילה הצעיר והתחביב שלא בטוח שהיה משמח כל הורה, מדגישה איריס כי סמכה על בתה וידעה בלב שלם שאורפז מתנהלת בבטיחות מקסימלית. "ידעתי שהיא נהגת אחראית מאוד שלא עושה שטויות. באופנוע שלה בכלל אי אפשר להרים גלגל".

אורפז תכננה לטרוף את העולם. אחיותיה מציינות כמה פעמים במהלך המפגש כיצד אהבה את החיים ולמרות גילה הצעיר התעקשה להגשים חלומות "כאן ועכשיו". אולם ב-2 בנובמבר, פחות משנה לאחר גיוסה, הכול נגדע עם מותה הפתאומי בתאונה. עד היום מנסים בני המשפחה להבין איך בדיוק קרתה. "זה חלק מהתסכול המטורף", אומרת איריס, "היא רכבה על האופנוע בזהירות, הייתה עושה נסיעות עד אילת וחוזרת ובאמת מקצוענית בטירוף. ובסוף פגע בה אופנוע כשהיא עומדת ומדברת בטלפון".

בערב שקדם לתאונה עוד הספיקה אורפז, שהייתה אז בחופשה מהצבא, לשבת עם אימה ועם חבר קרוב. הם שתו יחד קפה, סמוך לבית המשפחה בתל אביב. "הם החזירו אותי הביתה, היא אמרה לי, 'מאמו, אני אוהבת אותך, אנחנו עושים סיבוב ואחזור יותר מאוחר'", משחזרת איריס את אותו ערב ומתקשה להמשיך. "בערך שעה אחר כך התקשר אותו חבר לאימא שלי ואמר שאופנוע פגע באורפז ושיבואו מהר למקום שזה קרה בו, בראשון לציון".

הם התחילו בנסיעה למקום התאונה ברחוב אבא אבן בעיר, בלי לדעת את חומרת המצב. "בדרך, כשהיינו על איילון, התקשרו שוב ואמרו לנו שמפנים אותה לבית החולים וולפסון. אז שינינו את המסלול לשם. הגענו והיא לא הייתה. הבנות נסעו לבתי חולים אחרים", משחזרות בנות המשפחה.

"מוות לא היה בלקסיקון בכלל"

בוולפסון חיכו במתח ההורים לבתם, ועם כל אמבולנס שהגיע הם ניסו לדלות עוד פרטים על מצבה. "אנחנו מחכים ומחכים, מגיעים אמבולנסים, ואין אורפז", אומרת איריס. לאחר שלא מצאו את אחותם בבתי חולים אחרים הגיעו שאר האחים לוולפסון והחלו להתקשר לרשויות: "חייגנו לאן שרק אפשר – משטרה, מד"א בתי חולים, חיפשנו דיווחים בתקשורת, ברשתות, אבל אין לנו מושג איפה הילדה וגם אף אחד לא ידע להגיד".

התחלתן לחשוש בשלב הזה שהיא אינה בין החיים?
"ממש לא – מוות בכלל לא היה בלקסיקון שלנו", עונה שיראל. "הייתי בטוחה שאני באה ומקסימום היא שברה יד או רגל, לא עבר לנו בראש בכלל, רק היינו בלחץ לראות אותה כבר".

ואיך בסוף נודע לכם?
"איזה מישהו תפס אותנו בצד, נהג אמבולנס אני חושבת, ואמר 'תחכו פה, אל תזוזו מפה'", נזכרות בטי ושיראל. "שם היינו עד שלפתע הגיעו קצינים של הצבא. התקשרו. מתברר שלפני כן הם הגיעו לבית, היה איזשהו חוסר סנכרון לגבי איפה אנחנו, ואז הם התקשרו ושאלו איפה אנחנו. אחרי עשר דקות בערך הם הגיעו לחניון בוולפסון, כולנו היינו שם, והם בישרו לנו שאורפז נהרגה במקום ונלקחה ישירות לאבו כביר".

"אני מרגישה שהייתי בסוג של ניתוק, אבל אני זוכרת כל רגע", מתארת בטי את סערת הרגשות של אותן שניות. "אני יכולה להעיד על עצמי שלפני מה שקרה הייתי הבן אדם הכי אופטימי שתכירי בחיים שלך. אין אסונות, אין מחלות – הכול זה דברים שקורים מחוץ לדלת הזאת. ובאותו רגע אני לא מבינה, אני נמצאת בסיוט, אין מצב שקרה משהו לאורפז – מוות לא בא בחשבון".

"היה דיווח באחד מכלי התקשורת על הרוגה בתאונה שהתרחשה בראשון לציון – אבל היה כתוב שהיא תושבת אילת. כל הערב נאחזתי בזה שכנראה היו שתי תאונות סמוכות, כי מה קשור אילת. לאט-לאט זה מחלחל, ולמרות ההכחשה הראשונית אתה מתחיל להבין שאסון הכה במשפחה שלך", מוסיפה בטי.

"הגיח משום מקום, לא הספיקו להזהיר אותה"

מה אתן יודעות על נסיבות התאונה?
"יש לנו מידע אבל לא את התמונה המלאה", אומרות האחיות. "כל אחד אומר משהו קצת אחר, וגם בסוף כולם שם צעירים בגילם, בערך עשרה חברים לתחביב האופנועים שנפגשו לקפה, סיגריה, ילדים בעצמם שקצת בטראומה מהסיטואציה שהיו עדים לה. אנחנו יודעים שהיא עמדה בצד הדרך – שוב, לא באמת יודעים בדיוק איפה, כי הגיעו אלינו כמה גרסאות – ודיברה בטלפון עם חברה. יש שם כיכר, נתיב ואי תנועה, ואחרי המיקום של הפגיעה יש רמזור".

"ממה שהבנו, כבר מהכיכר נסע הנהג הפוגע עם גלגל קדמי מורם וכנראה במהירות גבוהה מאוד. עדים סיפרו לנו שראו אותו 'מגיח משום מקום ומעיף אותה'. אמרו לנו שאפילו לא הספיקו לצעוק לה או לסמן, להזהיר, לעשות משהו. ידוע לנו שהוא פונה עם פציעה קלה לבית החולים ושוחרר עוד באותו ערב. האירוע עדיין בחקירת המשטרה".

הוא פנה אליכם?
"כלום ושום דבר".

"איך יכול להיות שלקחו לי אותה?"

"אני עד היום לא מאמינה שלא יהיה יותר ממנה, אין קבלה", אומרת איריס. "אני יושבת שעות ומחכה לה, אני מבינה שלמרות שחשבתי כל השנים שאני הביטחון שלה היא הייתה הביטחון שלי, הגב שלי, מי שחיזקה אותי. יש כל הזמן רגשות, מחשבות על זה שבסוף, ברגע האמת, לא הייתי עם הילדה שלי וגם לא יכולתי לעזור לה. גם להיפרד ממנה לא יכולתי, רק למוחרת בבוקר באבו כביר. זה היה סיוט, סיוט".

"כשאני פותחת את העיניים בבוקר אני אומרת לעצמי 'אין אורפז', דבר ראשון. ואז מתחילה החרדה", אומרת איריס. "זו ממש חרדה. איך זה יכול להיות שלקחו לי אותה? ועם זה צריך להתמודד, ועם זה צריך לקום, ויש עוד ילדים, ויש נכדים, ויש חיים".

מתוך הכאב שלא מרפה פתחה המשפחה בעזרת חבר קרוב עמוד אינסטגרם לזכרה של אורפז, שם הם מעלים תמונות ממסלול חייה ומשתפים דברי זיכרון שכותבים חבריה ואנשים שנגעה בהם והשאירה חותם בליבם. "לפני זה לא כל כך התעסקתי באינסטגרם", מודה איריס. "עכשיו אני נכנסת בכל יום, בודקת, מסתכלת אם נוספו עוקבים, רואה אם מישהו כתב משהו או שיתף משהו. זה מרגש אותי, הידיעה שזוכרים אותה, שהיא הייתה משמעותית לאנשים. זה מחזק אותי ולו במעט".

"שיראו את הפנים שלה, שיזכרו אותה"

במקביל פנו יקיריה של אורפז להנחת אבן פינה לזכרה במקום התאונה – דבר שיעורר מודעות לנהיגה בטוחה בקרב מי שעוברים בדרך או מגיעים לשם באופנועים. "חשוב לנו שיראו את הפנים שלה, שיזכרו אותה, שאולי לפני שמישהו מבצע עבירת תנועה הוא ייזכר בפנים שלה וחיים של מישהו יינצלו", אומרות האחיות.

"בעיריית ראשון לציון רק שמעו שהיא לא תושבת העיר ושם זה נגמר, לא חזרו אלינו להודעות ששלחנו בכלל", טוענות בטי ושיראל. "בכנות, אנחנו קצת מתקשים להבין מה הקשר למקום מגוריה – היא נהרגה בתאונה, ולפי כל העדויות שיש בידינו, בגלל מישהו שנהג שם בפראות. המטרה היא לעורר מודעות דווקא באותה נקודה", הן מדגישות.

סגן-אלוף משה, מפקד המרחב ביחידה 8200 ותושב העיר, פנה לעירייה וציין: "הצוואה של אורפז ז"ל עבורנו היא להמשיך את החיים ולעשות הכול כדי למנוע את התאונה הבאה. היא הייתה אדם של שמחת חיים ואהבת האדם, עזרה וסייעה בכל מקום שהייתה בו ובשירותה הצבאי לחיילים בבסיס".

"אבקש לאשר למשפחת שירזי להניח אבן פינה במקום שנהרגה בו – המשפחה תישא בעלויות הנדרשות ותאשר עם הגורם הרלוונטי בעירייה את מיקום אבן הפינה ואת נראות האבן וסוגה", הוסיף. "הח"מ, תושב העיר, סמוך ובטוח שהקמת אבן זו תסייע בהגברת המודעות לתאונות הדרכים".

בעיריית ראשון לציון מסבירים כי כל פנייה נענתה, וכי השיבו "הן למשפחה ישירות והן באמצעות מפקד המרחב. נוסף על כך, מפקד המרחב עומד בקשר רציף עם לשכת ראש העירייה ולפי דבריו כל מענה שניתן לו מועבר לידיעת המשפחה". עוד נמסר מהעירייה כי היא "פועלת לפי מדיניות ועדות ההנצחה העירוניות, המבוססת על שיקולים שוויוניים, ציבוריים ותכנוניים. בהתאם למדיניות הנהוגה גם ברשויות מקומיות אחרות, הנצחה מוניציפלית מיועדת לתושבי העיר בלבד, מטעמי זיקה קהילתית ושוויון. לפיכך, ועם כל הצער שבדבר, לא ניתן להנציח מי שאינו תושב העיר. יודגש כי אין בכך כדי לגרוע מן הכבוד וההוקרה הראויים לזכר חיילים וחיילות שנפלו במהלך שירותם הצבאי, אלא לשקף את מחויבות העירייה למדיניותה ולתושביה".

"זה היה כמו לקבל ממנה סימן"

אורפז ז"ל הובאה למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין ביהוד והועלתה לאחר מותה לדרגת סמל. אחרי השבעה הגיעה משפחת שירזי למקום התאונה. "תראי מה חיכה לי שם", אומרת איריס בדמעות ובידה מונח חלק של מחזיק המפתחות שהיה שייך לאורפז, בובה של סטיץ' ש"חיכתה שם זרוקה – זה היה כמו לקבל ממנה סימן שהיא רואה אותנו, אני לא יכולה להסביר מה הרגשתי באותו רגע".

במהלך השבעה פקדו את בית המשפחה מנחמים רבים, ובהם גם חבריה ליחידה המסווגת ומפקדים בדרגות שונות. "הגיע מפקד המרחב, הוא סיפר שאורפז הייתה נוכחת מאוד וציין שהכיר אותה באופן אישי – מצב שלא תמיד אופייני. הוא סיפר שהיא הייתה ניגשת אליו בבקרים עם חיוך מאוזן לאוזן ואנרגיית שיא, אומרת לו בוקר טוב ושואלת לשלומו. הוא אפילו הודה שבפעמים הראשונות זה קצת תפס אותו לא מוכן, כי ידוע שחיילים נרתעים לפעמים ממפקד, אבל לא אורפז. אותנו זה כל כך לא הפתיע, לברך אדם בדרכו. אלה בדיוק הערכים שלה".

חבריה של אורפז עוד מגיעים לבית המשפחה ועומדים בקשר עם הוריה. "שלשום קיבלתי הודעה בחמש בבוקר מחבר ילדות שלה שגר לא רחוק מפה, משרת בקרבי ומגיע אחת לכמה שבועות. הוא שלח לי תמונה שהוא יושב ליד הקבר שלה, כותב לי שהוא בא לשתות עם אורפז קפה... היא חסרה להרבה אנשים", אומרת איריס.

"חייב לקרות משהו שיזעזע, זה לא משחק"

כשהשיחה חוזרת לנהג הפוגע, שהשתייך לאותה קבוצה של חובבי אופנועים, איריס אומרת שקבלת אחריות מצידו לטרגדיה היא המעשה הנכון שלו היא מצפה. "אני חושבת שזה היה יכול להיות אנושי מאוד. אומנם קשה לי, אבל אני שמה את אורפז רגע בצד. זה חוסר אחריות – להרים גלגל באוויר ולנסוע ככה במקום שיש אנשים... לקחת חיי אדם".

"אני משתדלת שלא לחשוב על זה, אבל זה מאוד מאכזב, זה לא אנושי מבחינתי. ואני חושבת שהמדינה שלנו לוקחת את הדברים האלה בקלות מדי", היא מדגישה בתסכול. "באמת, נהגים הורגים ומשתוללים, והענישה היא כל כך לא מחמירה – זה פשוט לא הוגן".

"משפחות שלמות נהרסות". ממשיכה איריס. "אני יודעת שהבית נהרס לי. האבא ניסים מדבר כל היום עם התמונה שלה. אני איבדתי עניין, יש לי ימים שלא בא לי לצאת מהמיטה. וזה לא רק אנחנו, זה מלא-מלא משפחות. אני שומעת בכל יום על עוד מקרה ועוד מקרה, ואז את שומעת על כמה חודשי עבודות שירות – זה לא יעלה על הדעת. אז איך יקבלו אחריות? איך באמת לא יהיה המקרה הבא? איך ילמדו? חייבים לעשות משהו שיזעזע, שיבינו שזה לא משחק – אלה חיים של בן אדם שהיה עולם ומלואו לסביבה שלו. זה הכי מכאיב, כי המשפחות משלמות מחיר לא אנושי – הרי הגעגוע לא יעבור והחור בלב לא יחלים לעולם".

"בהמשך אנחנו מאמינים שיוגש כתב אישום, ואני בהחלט מתכננת ללכת לדיונים בבית המשפט", אומרת שיראל – ואחותה בטי מסכימה איתה. "זה לא שנלך לשם לצעוק או משהו, המשפחה גם לא מחפשת נקמה. אבל אנחנו כן רוצים שתהיה כאן ענישה. אני רוצה שלפני שמתקבלת החלטה, מי שצריך לקבל אותה יראה אותי בעיניים שלו יושבת שם – ורק אז יכריע. שיראה את הכאב שאנחנו סוחבים איתנו בגלל מעשה חסר אחריות", היא מוסיפה.

ממשטרת ישראל נמסר בתגובה: "האירוע בחקירה מאומצת של בוחני התנועה במחוז המרכז, כדי להגיע לחקר האמת. אנו משתתפים בצער המשפחה".