"כולם מכורים, יש כאלה שלא מודים בזה": ערבי הגמילה מהסלולרי שהפכו ללהיט
בחלל מעוצב ליד אצטדיון בלומפילד, מתכנסים עשרות צעירים (וגם צעירים פחות) לערב שבו מפקידים את הטלפון ב"כלאפון" - כדי להעביר ערב אחד בלעדיו. האירועים הפכו לתופעה של ממש, ובחלקם משתתפים אפילו יותר מ-2,000 איש. בינתיים המשתתפים יוצרים קשרים חדשים, וגם מנצלים את הערב כדי להקדיש זמן לעצמם. "כשהוואטסאפ קורס, זה אחד הימים הכי טובים שיש לי בשבוע"


החברות בין דור ודעי ודניאל יוספוב, שני צעירים תל אביבים, עוד לא בת שעתיים וכבר נדמה שהם מכירים שנים. "נהייתה איזה אחוות גברים כזו", אומר דור, ודניאל מסכים: "כן. ישר כימיה, והרבה אנרגיות". מדובר בחברות שהתחילה, תאמינו או לא, מקיסם. "הוא ניגש וביקש קיסם, לא יודע מאיפה הוא נפל עליי. הוא פשוט הגיע בגישה של לבוא ולהכיר אנשים והתמסרתי לזה", מספר דור. דניאל ממשיך: "זה באמת התחיל בפינת הקפה, כשאני בצורה רנדומלית רציתי קיסם. הוא היה שם אז הוא התנדב באופן מצחיק כזה למצוא קיסם, ומצחיק ועוד מצחיק מגלגל כימיה לאנרגיה טובה".
"תראה לו מה הבאתי לך, תראה זה אולד סקול ממש", אומר דניאל, ודור שולף פתק עם מספר טלפון. שני החברים החדשים יאלצו להמתין עוד קצת עד שיוכלו לתקשר ביניהם טלפונית. רק עוד קצת, עד שיתאחדו מחדש עם המכשיר שממנו נפרדו כמה שעות קודם, מרצון. דור ודניאל הם חלק מכמה עשרות אנשים משלל גילים ורקעים, שנאספים מדי חודש לערב אחד בדרום תל אביב עם ערגה אחת משותפת לחופש מהמכשיר, שלטוב או לרע כובל אותם לנעשה בעולם.


למסורת הזו שהחלה לפני כשנה קוראים בפשטות "ערב ללא טלפונים". כל הנוכחים (שגם משלמים על התענוג 65 שקלים) מתבקשים להפקיד את המכשיר עם הגיעם בתוך מיכל שקוף שבו מתאספים ככל שמתקדם הערב יותר ויותר טלפונים, ומשאירים את בעליהם לחסדי הפומו הנוראי שאורב בפינה.
"לי אישית ממש לא היו רגעי נפילה", אומר דניאל. "אני מחכה הרבה פעמים לתירוץ טוב לשים את הטלפון בצד". הוא לא היחיד שאמר לנו דברים דומים. "אנשים מחפשים את הסיבה הזאת ביום-יום, לא במודע, לשים את המכשיר בצד. כי אם תשאל מישהו כמה פעמים הוא חושב שהוא פותח את הטלפון ביום, הוא לא יהיה מודע", הוא מסביר. "באיזשהו מקום כולם פשוט מותשים מהנייד בצורה פולשנית, וזה נחמד שאפשר לקחת רגע להירגע".

דור, פעם שלישית בערב הזה, הוא פסיכולוג במקצועו, ולא מהסוג שלוקח סכום כסף אבסורדי כדי לגרום לאנשים לבכות את הנשמה שלהם, אלא מהסוג המחקרי. לאחרונה הוא עסק בכתיבת מאמרים ב"מכון האקדמי להעצמת משתמשים" - כן, יש ארגון כזה. "הסטטיסטיקה של כמה שנים מהחיים שלנו אנחנו בטלפון. אתה יודע כמה בערך?", הוא שואל בשלב מסוים את חברו הטרי. הוא מבהיר כי "השורה התחתונה היא שאם אתה יכול להשתמש בטכנולוגיה בצורה שמעצימה אותך, מועילה לך ולא ממכרת אותך, פה באמת זכית. יש כל מיני אפליקציות זן כאלה שנועלות לך את הטלפון לאיזה שעה, וזה לא עזר בחיים לאף אחד".

אלפי משתתפים: "כולם מכורים"
כל זה קורה בחלל מעוצב בשוליו של אזור המוסכים שמסביב לאצטדיון בלומפילד ונקרא "בית רדיקל". באופן רשמי "רדיקל", הארגון שמאחורי המקום, הוא הוצאת ספרים שהחלה את דרכה לפני שלוש שנים ומתמקדת בספרי עיון. בתזמון מושלם היא באה לעולם סמוך למהפכה המשפטית, שדחפה את "רדיקל" להפוך לארגון שצמח הרבה מעבר והפך לכוח עולה בעולם האינטלקטואלי. למעשה, מדובר במעין קולקטיב רעיוני שמקדם חשיבה ליברלית וכולל ספרייה, הוצאה לאור וחלל תרבות שמארח אירועים מדי ערב, לרוב הרצאות או קורסים שונים.
הערב שבו אנחנו היינו היה ה"ערב ללא טלפונים" מספר 20. "ניסינו ערב אחד והוא היה סולד אאוט", מספר איתמר ויצמן. "אז אמרנו שנעשה את השני, ואז כבר נהייתה סדרה וזה נהפך למסורת של פעם בחודש. לדעתי היו כבר 5,000 איש בערבים הללו, ולפני כמה חודשים גם עשינו אירוע ל-2,500 איש במוזיאון תל אביב. השתלטנו על כל המוזיאון, ואנשים באו לצפות בהרצאות ולחוות את האמנות בלי טלפון. זה שינה לגמרי את החוויה".


אפילו ויצמן, האיש שמאחורי הערב וההוגה של "רדיקל", מצהיר על עצמו כמכור. "נראה לי שכולם מכורים לטלפון שלהם. לא פגשתי מישהו שלא, רק כאלה שלא מודים בזה", הוא אומר. "ההתמכרות הזו גרמה לי לשאול מה זה עושה לנו. אנחנו הוצאת ספרים, וספרים הם חלופה לטלפון, אבל ראינו שלא משנה מה אנחנו עושים, לאנשים עדיין קשה לקרוא ולהיות נוכחים כי הטלפון תמיד שם". ויצמן מסביר כי הוא ערך מחקר קטן בנושא, ונתקל בתנועה בשם 'אופליין קלאב', שהתחילה באמסטרדם. "זה ארגון חברתי שיש לו סניפים בכל העולם, של אנשים שמארגנים מפגשים חברתיים שבו מפקידים את הטלפון ועושים משהו", הוא מוסיף. "יש כאלה שעושים מרחב קריאה, איור או משחקים. יש כאלה שעושים בילוי בפארק, ארוחות ערב משותפות או ריטריטים. מתוך זה נולד הרעיון שלי לערב בלי טלפונים".
לטובת הקהל מכינים מראש שלל אמצעי בידור והעברת זמן. משחקי חברה, משחקי קופסא, פינת ציור, וכמובן שלל ספרים. בראשית הערב פגשנו את מעיין, שהייתה בין הראשונים שהגיעו. למרות שלל האופציות, היא מעיינת בספרים, בכל זאת אירוע שמאורגן על ידי הוצאה לאור. בינתיים התאספו רק כמה בודדים ומעיין. "קראנו שפתיחת דלתות זה בשבע ושבע וחצי ומתחילים, אז מבחינתי צריך להגיע עד שבע וחצי גג, אז כבר רצתי לפה", היא מספרת. "כל אלו שפה עוד לא הבינו שזה בעצם קורה בשמונה, אז כל המגניבים יבואו".

אבל עם כל הכבוד לספרים, היא שמה את עיניה דווקא על פינת הצביעה. "יש בזה משהו ילדותי. רגע לקשקש ולא לחשוב על כלום. לשים את המחשבות בצד ורגע להרגיש כמו ילדה", אומרת מעיין בת ה-28. הדגש, היא אומרת, פחות בעניין החברתי אלא יותר ב"להיות רגע עם עצמי. אז גם ציור זה רגע לשים את עצמי, מה אני רוצה, לשים את מעיין שעובדת הרבה ומרגישה מותשת ביום-יום". עם זאת, היא מודה: "האמת שקצת רימיתי. אני לא לבד. יש חברה בדרך, אבל אמרנו שנעשה כאילו אנחנו לא מכירות וכל אחת תחפש חברים חדשים וביחד יהיו לנו המון". אנחנו עוד נשוב בהמשך למזימה הקטנה הזו.
יש לך יחס מורכב למכשיר הזה?
"מורכב. אני לא מסתדרת איתו, במיוחד בעבודה. אני מנהלת קהילות בוגרים, אז אני המון בטלפון, מנהלת קבוצות וואטסאפ וצריכה להיות שם. יש לי מספר של העבודה ומספר פרטי עם שני סימים, ובטלפון עבודה יש שתי קבוצות וואטסאפ שונות. זה סיוט. אז אני לא ממש אוהבת טלפונים. לרוב אני מהאנשים ששוכחים את המכשיר איפשהו. כן מביאים בקבוק מים, אבל שוכחים את הטלפון ברכב. כזאת אני".

בין ערב כיתה להוסטל בהודו
באחד משולחנות הצד מתארגן משחק חברה ספונטנטי, בן שבעה שותפים. אנחנו מצטרפים בדיוק כשמגיע תורו של אילן, אחד מהנוכחים. קוביות הונגריות יש כאן בשפע, חלק משלל אביזרי ההעשרה. ואילן, קובייה הונגרית בידו, שואל: "מה הייתם מעדיפים? להיכנס לכלא לשנה או להיכנס לכלא עם קובייה הונגרית? ואתם יכולים להשתחרר מתי שאתם פותרים אותה". אחת מהנוכחות בדיון ההיפותטי שניצת משיבה: "אני בטח אגיד לעצמי ש'אם אני לא יוצאת, זה בגללי. כי אני גרועה, כי אני נוראית'". משתתפת אחרת בדיון אומרת: "אני מעדיפה לשבת בכלא שנה. עם יוקר המחיה שיש היום, זה יחסוך לי המון".
האווירה בערב הזה היא שילוב מוזר בין ערב כיתה לבין הוסטל של ישראלים אחרי צבא בהודו. אלא שכאן, בהיעדר חומרים מעצימי תודעה - מלבד בירה קרה - המשתתפים נאלצים להסתפק בדבר המפחיד ביותר: נוכחות אנושית טהורה. תוצאות המשאל - 5 מעדיפים לשבת בכלא שנה שלמה, רק שניים מוכנים לקחת את הדיל של הקובייה. משתתפת נוספת מהרהרת במחשבה לשאול את הצ'ט איך פותרים קובייה הונגרית, אבל נזכרת שאין לה טלפון. השיחה ממשיכה בטבעיות לדיון על זיכרונות ילדות נעימים.
אחד הדברים היותר מרשימים בקבוצה שהתארגנה אד-הוק הוא הרכב הגילאים שלה: בחור בן 30, אחד בן 23, אחר בן 32, שתי בנות ארבעים ושתי בנות 18. תפזורת הגילאים הלא-שגרתית לא ניכרה באף שלב בשיחה הממושכת. שני זילכה גרה שנתיים בקוסטה ריקה, ועכשיו נטשה את הג'ונגל לטובת המדבר, גרה בקומונה בבאר שבע וממתינה לגיוס. תום שרצר בר גרה פרק זמן דומה ביפן, וגם הספיקה לעבוד תקופה בהפקות טלוויזיה - וכל זה עוד לפני הגיוס. שתי החברות, אולי הצעירות מבין כ-50 האנשים שהתייצבו הערב, הכירו כשהיו במיונים לתוכנית המיוחדת ששלחה אותן לשני קצוות העולם. עכשיו הן חושבות איך יקראו לקבוצה שהקימו עם החברים החדשים.

לא סובלים מפומו
בולטת במיוחד אחווה בין-גילית שצצה בין שני ותום המלש"ביות לבין צמד החברות הבוגרות - אולגה והילה בנות הארבעים. "אני ותום ישבנו וראינו פה את החבילה של הכרטיסים עם שאלות ההיכרות", מספרת שני. "אמרתי, אני כבר מכירה את תום, בואו נמצא מישהו לעשות את שאלות ההיכרות. לא נלך אחד אחד ונשאל אם רוצים להכיר אותנו, ואז הן ישבו פה. אולגה והילה. הן שאלו מה יש לעשות והצטרפו, אחר כך הגיעו כל השאר".
"קיבלנו הזמנה כזאת יפה, אז איך נגיד לא?", אומרת הילה בר. "אני עושה המון וכלום", מגדירה את עצמה אולגה קרמר. "אני לומדת פילוסופיה באוניברסיטה הפתוחה. אני גם נמצאת בסדנת כתיבה על חלומות. מה עוד אני עושה? יוגה". הילה חברתה, תושבת תל אביב, מציגה את עצמה כאשת שיווק ומיתוג, בעברה עבדה כעורכת בשלל תוכניות ריאליטי. שתיהן הכירו בקורס תיאטרון טיפולי באוניברסיטה.

ומתי מגיע הפומו?
"לא.. אני לא חווה את זה. אני יותר בעניין של JOMO (ראשי תיבות של: Joy of Missing Out - י"כ), עונה אולגה, תושבת בת ים. "זה לא חסר לי בכלל. כשהווטסאפ קורס, זה אחד הימים הכי טובים שיש לי בשבוע, אני בכיף מתנתקת", עונה הילה חברתה. "אני מרגישה כמו דמות בסדרה", ממשיכה הילה. "כזו שלא ממש חווה את הסיטואציה ומהרהרת בה תוך כדי. אני פה ולא פה, צופה מהצד. בגלל שעבדתי בטלוויזיה אני רגילה להסתכל על כל החיים כסדרה. לאנשים יש צורך באיזו כנות ומשהו אמיתי. יש כאלה שצריכים ממש שייקחו להם את הטלפון ויכריחו אותם כי הם לא מסוגלים לעשות את זה לבד. אני חושבת שטוב שיש מקומות כאלה. אבל כן, זה הזוי".
כמתבוננת מהצד, הילה אומרת כי "אנשים פה קצת נבוכים. צריך קצת יותר אלכוהול, לפתוח את האנשים". היא מבהירה כי "בתקופה של בינה מלאכותית, הרבה פייק והרבה רעש וחוסר אנושיות, דווקא מקומות כאלה נועדו כאילו לעבור את המחסום הזה, את הפחד הזה שגם לי יש אותו בגילי המופלג. אני חושבת שזו ברכה, ומי שמוכן לעשות את זה, גם כנראה מוכן לעוד דברים בחיים". היא משווה את המתרחש ברחבה של בית רדיקל לחצר של בית ספר תיכון. "כולם מחפשים איפה השולחן של המקובלים, מה המשחקים שמשחקים? יש כאלה שעדיין נשארים עם החברים שלהם בצד ולא ממהרים להתערבב. זה מעניין גם לראות את הדינמיקה הזאת. יש פה כמה קבוצות מעורבות", היא מפליגה באבחנותיה. "יש את החבורה של הבנים שנשארים בקרבת בנים, יש את אלה שמסתודדים מההתחלה בצד ויושבים עם ספר, כאילו חלק אבל לא חלק. הנה, אפילו אולגה לקחה ספר. יש כמה שולחנות של מקובלים שכאילו רבים עם המקובלים. אנחנו התפרקנו מהקבוצה, אבל אנחנו נחזור".
"אנשים מגיעים לבד"
"יש לנו כבר קבועים שמגיעים בכל ערב כזה, אבל יש המון אנשים שמגיעים לבד", מספרת מאיה וייסמן, מנהלת קהילה ב"רדיקל". היא מציינת שהיו אפילו כמה זוגות שהכירו פה, בזכות הערב בלי טלפונים. "היה זוג אחד שגם בא וסיפר לי, וכבר הספיקו להיפרד. אבל הם עדיין מגיעים, כל אחד בנפרד, כי זה חשוב להם להיות שם", היא מוסיפה. "האווירה הכללית היא שבאמת באים המון אנשים לבד, וזה מפתיע, כי קשה להחזיק את המרחב הזה כשאתה מגיע לבד. יש משהו באירוע שמצריך להיות חברתי וסוציאלי". לדבריה, אנשים מגיעים למפגשים סקפטיים, והיא מנסה לסייע להם. "תמיד בסוף האירוע, אנשים שהיו קצת מפוחדים הם בעננים, רוצים עוד. גם כל הזמן שולחים לי הודעות 'תעשו עוד ערבים כאלה, לא רק פעם בחודש'".

בסוף הערב אנחנו פוגשים שוב את המרובע הבין-דורי של שני, תום, אולגה והילה - ותוהים אם צמחה פה חברות שתימשך מעבר לערב הזה. "אני לא יודעת, אבל קיבלנו עצות ממש מעניינות", אומרת שני. "בשביל שהיא תימשך צריך להחליף קשר ולערב טלפונים. כל הרעיון של המפגש זה שהוא חד פעמי ומיוחד. אם נחליף עכשיו אינסטגרם אז מה? זו תהיה מערכת יחסית אינטרנטית? פשוט נזכור את הפרצופים שלהן בדברים היפים שאמרו לנו, וזה יהיה חלק מאיתנו לכל החיים. זה קשר". חברתן הטרייה והבוגרת הילה מספרת: "הייתה איזו שיחה של בנות. שאלו אותנו אם יש לנו ילדים ודיברנו על זה, יצא שיחה כזאת קטנה וחמודה, על השקפת עולם או מבט מהגיל שלנו שהוא קצת יותר מנוסה".
השיחה המדוברת, אגב, התנהלה בעוד שני מנסה ללמד את חברותיה הבוגרות לשחק את משחק הקלפים וויסט. "דור ה-Z צריך לעשות דברים מעלי אדרנלין בזמן שהוא מקשיב לדברים אחרים", מצחקקת שני. "הילה פשוט הפסידה, אז היא הייתה פנויה לדבר, ואנחנו הקשבנו תוך כדי ששיחקנו". שני מספרת שהיא עוקבת אחרי 'רדיקל' כבר שנתיים ברשת, אז הרגישה צורך לבוא. "בגלל שיש לי היום יום חופשי הייתי מגיעה לפה בכל מקרה, גם אם היה פה אירוע אחר. אבל גם אני באמת מכורה, ובאמת קשה לי. אז האפשרות להתנתק נשמעת לי מהממת. לא הייתי בטלפון 24 שעות, וזה היה מהמם". ואז היא מוסיפה: "נראה לי שאני אמחק את האינסטגרם, די. אני כבר שבוע אומרת 'היום אני אמחק', ולא עושה את זה".
ומה לגבי המזימה של מעיין בת ה-28? היא הולידה את "ברית המתולתלות", כשמעיין ושיר סיפחו לעצמן חברה חדשה, אלמוג. "ראיתי שהן יושבות אחת על יד השנייה, אבל שאלתי אותן כזה: 'מכירות?', והבנתי שהן היו ביחד בתואר ודיברנו על זה. הגורם המחבר היה כיסא פנוי ותלתלים". מעיין מספרת שהשיחה נסובה תחילה סביב משחק. "מצאתי משחק שלא היו בו את החוקים, וממש רציתי לפתוח טלפון בשביל לחפש אותם. אבל בסוף מצאנו מישהי שהסבירה לנו. אז כן, היה את הרגע הזה של השבירה. אבל אם לרגע הרגשתי בודדה, לא חיפשתי את הטלפון אלא אנשים חדשים לשבת איתם".
לפניות לכתב: yoghevk@n12.tv
