"אהבתי את עיני הג'ונגל שלו, בלי קשר לנכות, והתחלתי איתו"

איל סטרמן ושני מאיר –

איל קצין קבע ביהל"ם

איל ושני, בני 23 מאפרת, מכירים זה את זה עוד מבית הספר היסודי ("זה היה אולי בכיתה ה', אנחנו כבר לא זוכרים", הוא אומר). הזוגיות ניצתה לפני שנה וארבעה חודשים, זמן לא רב לפני שנפצע איל בעזה ואיבד את ידו השמאלית. חבר משותף, יהונתן סמו, נהרג בראשית המלחמה. השניים, שהיו ידידים קרובים מאוד עוד קודם לכן, התקרבו עוד יותר והיו לזוג.

"זה קרה בסוף אפריל, בבית חאנון", מספר על פציעתו סטרמן מהשיקום בבית החולים שיבא. "אנחנו עבדנו על מנהרה, ושמעתי ירייה, הבנתי שזה היה נשק לא רגיל. אז רצתי לאזור וראיתי חייל עומד על טנק, מחזיק את הרגל שלו. הייתי בטוח שהוא פלט על עצמו כדור, או שמישהו פלט עליו. רציתי לשים לו חוסם עורקים על הרגל, וכשהפכתי אותו על הגב צלף ירה בי. מתברר שזה היה מארב מתוכנן של צלפים. הכדור פגע לי ביד, והרסיסים נכנסו לראש של הבחור. הוא נהרג במקום".

"הרגע שהבנתי שעומדים לקטוע לי את היד היה בבית החולים. אבל עוד קודם, במסוק לסורוקה, כל הדרך שאלתי את הרופא מה הוא היה עושה בלי יד וכל הזמן צחקתי על זה, מרוב קטמין ומה שדחפו לי שם. כאילו כבר התחלתי להבין. עוד בשטח שמתי על עצמי ח"ע וניסיתי להזיז את האצבעות שלי ביד, אבל רק הזרת עשתה איזו מין קפיצה כזאת. אז חשבתי שזה סימן טוב, אבל בדיעבד זה היה סימן רע, כי כל שאר האצבעות לא זזו. בבית החולים נתנו לי טלפון להתקשר להורים, אמרתי להם שההורים שלי בחו"ל ולכן אני רוצה להתקשר לבת הזוג שלי. התקשרתי לשני, ורק כשסיפרתי לה שעומדים לקטוע לי את היד נפל לי האסימון באמת. אז היה מין רגע כזה של מחנק של לחץ. משם הכול קרה כל כך מהר. אחרי דקה כבר הרדימו אותי והתחילו את הניתוחים".

לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן

"יש לנו קבוצה כזה של חברים משותפים – החבורה", מספרת שני. "ואיל הוא מאוד ציני. במשך שנה הוא אמר דברים כמו 'די, תירו בי כבר, שאני אשתחרר מצה"ל', דיבור ציני מאוד. באותו יום הוא היה אמור לצאת הביתה, דיברנו בקבוצה על מה נעשה באותו ערב. מכיוון שההורים שלו היו בחו"ל והיה בית ריק, הוא הציע שנשב אצלו. וחמש דקות אחרי זה הוא כתב, 'אין לי יד'. כולנו בקבוצה היינו בראש של 'סבבה, לא מצחיק'. נזפתי בו בפרטי שיפסיק להתנסח ככה. ואז הוא לא ענה לי. עבר זמן והוא עדיין לא ענה לי, אז הבנתי שזה כנראה רציני".

"חבר מהצוות שלו התקשר וסיפר שהוא פונה לסורוקה. הוא בהכרה, אבל הוא נפצע ביד. כשהייתי בדרך לסורוקה קיבלתי את השיחה של איל. הוא סיפר שכורתים לו את היד. אני בלחץ ומתחילה לבכות, עדיין חשבתי שזה לא נכון וביקשתי שיפסיק לדבר ככה. לא רציתי להאמין, וזה נשמע לי קצת מופרך, אין סיכוי שהוא ייפצע".

לבסוף, כשהגיעה לבית החולים ושני אחיו של איל עודכנו גם הם, היד אכן נקטעה. "היה לי שינוי בראש – לחשוב על ההחלמה, כי זה מה שצריך לחשוב עליו. רק אחרי זה הרשיתי לעצמי לחשוב מה הלאה, מה יהיה, איך נסתדר, ואיך הוא ירגיש. הוא עוד לא התעורר, אז גם לא היה לי עם מי לדבר על זה. פחדתי מהתגובה שלו, מאיך הוא ירגיש עם עצמו. אבל האמת היא שהוא קיבל את זה כמו שאיל רגיל לקבל דברים. הדבר הראשון שהוא אמר: 'תוך שנה אני מנגן בפסנתר'. ואז החלטתי גם אני שנעשה את הסוויץ' של זה, ופשוט ניקח את זה למקום הכי טוב שאני ואיל יודעים".

"יש לא מעט אנשים שאנחנו מכירים באזור, במחלקה של הקטועים, שמאוד קשה להם להשלים עם זה. יש מחשבה שתהיה סיעודי כל החיים שלך, או שלפחות תזדקק לעזרה בלקשור שרוכים", אומר איל. "אני תמיד אומר שנפצעתי ממש קל, בטח לעומת מה שציפיתי. לאבד יד זה לא כזה גרוע, אפשר להסתדר. בגדול רק למחוא כפיים זה הדבר היחיד שאי אפשר באמת לעשות".

"הכעיס אותי איך שכולם ניסו לנחם אותי בסיטואציה", אומרת שני. "כן, היה יכול להיות גרוע יותר. היה לי קצת כעס, כי מי אתם שתגידו דבר כזה. לא חשבתי עם עצמי איך אני אקבל את זה, חשבתי יותר איך הוא יקבל את זה. זה מאוד תלוי בצורה שהוא יקבל את זה, וכנראה אני אתנהג אותו דבר. פשוט הרגיעה אותי הצורה שבה הוא קם מהניתוח. לא היה לי ספק בכלל שנעבור את זה ויהיה בסדר".

וכמשתחררים מבית החולים מתחיל השיקום ולאט-לאט מנסים לחזור לחיים הרגילים. האם גם הזוגיות מתאוששת? "אני חושב שהזוגיות אפילו התעצמה קצת", אומר איל. "אחרי שבועיים בסורוקה שאתם 24/7 ביחד, ואתה צריך את העזרה שלה כדי ללכת להשתין בלילה, או לא יודע מה, והיא במצב מאוד מכיל, זה משהו שבעיניי קידם מאוד את הזוגיות שלנו. ובטח שאחרי תקופה בצבא שיצאתי פעם בשלושה שבועות, ולא היינו רואים אחד את השנייה הרבה".

"חד-משמעית", מהנהנת בת זוגו בהסכמה. "הבנו שזו הזוגיות שלנו. לתמיד".

ואין לפעמים מחשבות כפירה? כמו "למה אני צריכה את התיק הזה"?
"תמיד יש מחשבות בימים שהם קצת יותר קשים. כל התקופה אנחנו מאוד עמוסים וכל הזמן גם עם אנשים, אין באמת שגרה. ופתאום כשיש ימים של שגרה, אז זה קצת נוחת לך. ואתה מבין במה מדובר, בסיטואציה. ויש סיטואציות שהן לפעמים לא פשוטות – כמו שאנחנו הולכים ברחוב, ופתאום אנשים מסתכלים. ולפעמים אנשים פשוט בוהים בנו. זו הרגשה לא נינוחה. פתאום אתם לא זוג רגיל, וזה קשה. אנשים באים אליי, אני מקווה שבצחוק, ושואלים 'מתי את הולכת? את עוד נשארת?'. אבל גם יש את התגובות של 'איזה מלכת שאת נשארת, את מדהימה'. זה מצחיק אותי, הוא הגיבור פה. כשיש לך משהו באמת חזק המחשבות האלה הולכות מאוד מהר, הן לא רלוונטיות אפילו".

לפי נתונים שנאספו מהמוסד לביטוח לאומי, מאגף השיקום במשרד הביטחון ומצה"ל בסוף ספטמבר האחרון, סמוך להפסקת האש, במסגרת מאורעות השבת השחורה של 7 באוקטובר והמלחמה שבעקבותיה נרשמו 131 מקרים של קטיעת גפה אחת לפחות. 107 מקרים הם של אנשי כוחות הביטחון (לרבות, אנשי כיתות הכוננות) ו-24 – של אזרחים.

אמיתי ארגמן ורומי נאור –

אמיתי לוחם מילואים, שירת בשירות הסדיר במגלן

בניגוד לאיל ושני, אמיתי (24) ורומי (27) הכירו אחרי הפציעה שהובילה לקטיעת שתי רגליו של אמיתי. אחרי פחות משנה של היכרות הם כבר להוטים להמשיך ולחזק עוד יותר את אהבתם, אלא שהחיפוש אחר דירה שתתאים למגבלות הפיזיות של אמיתי התבררה כמשימה קשה מדי. בראשית יולי העלתה רומי פוסט לפייסבוק ובו ביקשה סיוע למציאת פתרון מגורים מתאים לשניהם.

"מצאנו דירה", היא מבשרת. "אבל לא מהפוסט. היה מאוד מאוד קשה למצוא דירה מונגשת במחירים מתאימים, הגענו למודעה דרך יד2". כשנערך הריאיון הם טרם עברו לדירה והתגוררו ביחידת דיור השייכת למשפחתו של אמיתי באור יהודה, שגם היא שופצה בעלות גבוהה כדי להתאים לצרכיו.

"הוא קפץ לי באקספלור, באינסטגרם. אתה מכיר?" היא שואלת, "וראיתי שהוא ממש הטעם שלי במראה. בעיני הג'ונגל שלו. לא קשור לפציעה או לנכות. לא חשבתי יותר מדי, עקבתי אחריו, וחשבתי איך להתחיל איתו. ואז פעם אחת הוא עשה שאלות-תשובות, כתבתי לו אם אפשר להתחיל איתו והוא כתב לי שכן. יצאנו לכמה דייטים והתחילה מערכת יחסים.

"הדליקו אותי הלב הטוב שלו, הנחישות וכוח הרצון. בדייט השלישי הוא כבר ארגן לנו פיקניק, והוא היה ג'נטלמן אבל אסרטיבי, אלה דברים שאני ממש אוהבת. ושם הוא כבר ממש נפתח, וגם יש הרבה הומור בקשר שלנו. ידעתי על הקטיעות שלו, אבל לא התעמקתי בזה. אבל כן אמרתי לחברות שלי, 'וואו, תראו, מצאתי את בעלי'. הוא באמת בול הטעם שלי".

במקרה של הזוג הזה הכול קרה מהר מאוד. עבור אמיתי – רק בן 24, שב-6 באוקטובר 2023 עוד חזר מהטיול הגדול שלו – הפציעה הייתה זרז ליציאה לעצמאות, לחיים בוגרים מלאים. המפגש עם רומי קידם את השאיפה הזאת עוד יותר.

"המצב היה שאמרתי שאו שנעבור לגור יחד עכשיו, או שזה יקרה רק בעוד שנה", אומר אמיתי. "אנחנו לא הרבה זמן יחד, אבל אנחנו המון זמן זה עם זו, ושנינו אנשים בוגרים. זה הרגיש לנו מאוד נכון. אני גם לא יודע אם היום לעבור לגור ביחד אחרי שמונה חודשים זה כזה מוזר. זה קורה אצל הרבה זוגות". ורומי מגיבה: "אני יודעת שאם הייתי עם בן זוג על שתי רגליים כנראה לא הייתי עוברת לגור איתו אחרי שמונה חודשים".

"אחרי שגויסתי למילואים", משחזר אמיתי את הפציעה, "מיד אחרי 7 באוקטובר, התאמַנו שבועיים, ואז הבנו שאנחנו הפלוגה הראשונה שצריכה להשתלט על בתים בעזה. אחרי איזה שבועיים-שלושה של לחימה אינטנסיבית ברצועה, כשאתה כל הזמן כוח קדמי ועושה מלא משימות, קיבלנו משימה לאתר איזשהו פיר ולידו היה מטען. הכוח שלי, תשעה לוחמים ואני, עלינו עליו. ארבעה לוחמים נהרגו. שישה לוחמים נפצעו קשה ומתוכם אנחנו ארבעה קטועים. צריך לומר שיומיים לפני הכניסה לעזה שינו לי את השיבוץ, ובעצם נכנסתי לעזה עם חבר'ה שבכלל בקושי הכרתי בשמות.

"ברור שכשחסרות שתי רגליים שגרת החיים נראית שונה. אבל במהות של הקשר הכול כמו קשר רגיל. האתגרים שאני מתמודד איתם בנושא הזוגי הם אותם האתגרים שהחברים שלי מתמודדים איתם. זה לא שעכשיו, לא יודע, היא הפיליפינית שלי או העוזרת שלי. זה לא ככה. קטיעה של שתי רגליים זו פציעה שמוחשית מאוד מאוד תופסת העין, בשונה מהרבה פציעות שלפי דעתי אפילו יותר קשות. אבל החיים שלנו הם שגרה כמו של כל זוג".

ברוך ומינה כהן –

ברוך, הרבש"ץ של קיבוץ מגן, נפצע קשה ב-7 באוקטובר. רגלו הימנית נקטעה

"תראה, אנחנו סוגרים כמעט 49 שנים של נישואים", אומרך ברוך כהן (73) על אשתו מינה (67). "עם כל מה שכרוך, עם העליות, עם הירידות, עם השיאים וכמובן הקטיעה, שהיא דבר שיוצר מצב של הלם, ואתה תלוי ברעייתך בכל מה שאתה עושה", הוא אומר. ממרום גילם, האתגרים שאיתם הם נאלצים להתמודד יחד נראים שונים לחלוטין מאלה של הזוגות הצעירים יותר.

"כזוג שחי כל כך הרבה שנים יחד ובקיבוץ, יש איזשהו מין מנגנון חיים קצת שונה", מסבירה מינה. "כי יש מפגשים באמצע היום, לפעמים בחדר האוכל וכל מיני כאלה. אבל אני וברוך אף פעם לא היינו מאלה שישבו שלוש פעמים ביום ואכלו. הוא היה יוצא בבוקר, חוזר אחרי הצוהריים, ואז יש כמה שעות להיות ביחד, ואז שוב כל אחד יוצא לעניינים שלו. ב-22 השנה האחרונות, ברוך יצא בעיקר לכל ענייני הביטחון, הצבא וכיתת הכוננות. והינה פתאום אתה צריך להיות 24/7, אחד בתוך השני, בעיקר כשהוא פצוע ואני בטראומה.

ב-7 באוקטובר אני הייתי בממ"ד והוא נפצע אנושות. זה מאוד מאתגר. ובאיזשהו שלב אתה באמת מרגיש שאתה הופך להיות המטפל של הבעל שלך. כדי מאוד מאוד לא להיכנס לזה, אפילו קעקעתי על היד שלי קעקוע שאני מלכה ולא פיליפינית. אז כן, יש הרבה פעמים שאתה המטפל שלו, ויש הרבה פעמים שאתה מרחם, ושואל את עצמך למה זה מגיע לי. אני רק חיכיתי שברוך יגמור את התפקיד שלו, כדי שנמריא וננחת כל הזמן, אבל בינתיים אנחנו רק נוחתים".

בגלל הפציעה תפסה הפנסיה של בני הזוג כהן כיוון שונה מאוד מזה שחלמו עליו רק לפני שנתיים. "עוד לא השלמתי עם זה", אומרת מינה. "זה בא ועולה בגלים מאוד כבדים בהם לפעמים יותר מקבלים את זה, וכאלה אחרים שבהם אין לך סבלנות לזה. זה הכול מהכול. החיים של כולנו נעצרו. העשייה הרבה שאני עשיתי נעצרה, והעשייה הרבה עוד יותר שברוך עשה נעצרה. שנינו תקועים. תקועים וקטועים".

"תכננו בערוב ימינו, בגיל המופלג שלנו, לעשות טיולים ולהיות אחד עם השני סוף-סוף", מספר ברוך. "זה אכן קרה, זה הפך להיות אחד עם השני, אבל לא בקונוטציה הנכונה, לא מה שחשבנו. זה שמינה צריכה לעזור ולהיות העוזרת, המטפלת. ואתה מנסה להמעיט כמה שיותר בחשיבות העניין הזה, אבל זה יושב לך עמוק-עמוק בפנים, התחושה הלא-נעימה הזאת. ואתה שואל את עצמך, 'רגע, מהמקום הזה עכשיו, איך אני יכול להתקדם? ואיך זה ייראה קדימה?'".

ועם זאת, חשוב לו לברוך להדגיש, הנטל רחוק מלהיות מוטל כולו על מינה, או על שאר בני המשפחה. "יש הרבה עזרה ותמיכה באנשים קטועים. כאשר אתה קטוע ואתה מגיע לבית חולים ואתה מדבר עם קטוע, השפה היא שפה אחרת, שפה של קטועים, שפה של אנשים שמבינים אחד את השני. יש משרד הביטחון, יש ארגון נכי צה"ל וארגונים כמו 'הצעד הבא' שמוקדשים לזה. זה דבר שמעודד ועוזר, זה אחד הדברים שהם עושים, ועל זה מגיע להם כל הקרדיט".

בשירות הסדיר שלו שירת ברוך בצנחנים, בגדוד 890. הוא חיכה לשחרור, שהיה אמור להיות ב-7 באוקטובר 1973, בדיוק 50 שנה לפני היום שבאמת שינה את חייו. יום קודם לכן, כזכור, פרצה מלחמת יום הכיפורים. כהן התחיל את המלחמה ביומה הראשון כחייל חובה והמשיך אותה כמילואימניק, שם מצא עצמו משתתף בקרב החווה הסינית. הוא ודאי לא תיאר לעצמו שיובל שנים יחלוף והינה שוב ימצא עצמו נלחם.

גורלו של קיבוץ מגן היה שונה מזה של שאר קיבוצי האזור, לא מעט בזכות תושייתו של כהן. למעשה, הוא היה הראשון שזיהה את המחבלים בבוקר ההוא. ואז, עם תחילת הקרב בסביבות שמונה בבוקר, הוא נפצע. "אני הסתערתי עליהם, וכיתת הכוננות המשיכה את העבודה שלי לאורך שמונה שעות וחצי. זיהיתי את המחבלים, עשיתי את מה שלימדו אותי בשירות הצבאי לאורך השנים, חתירה למגע. כשהגעתי קרוב אליהם, חטפתי טיל RPG לתוך הרכב שלי, ושם איבדתי את הרגל". רק מחבלים אחדים חדרו לבסוף לשטח הקיבוץ. שניים מחברי כיתת הכוננות נפלו בקרב – אבי פליישר ואופיר ירון ז"ל.

ומה הלאה? "אפשר אולי לעשות הרבה דברים וזה קל להגיד, אבל זאת משימה לא קלה", אומר ברוך. "אנחנו באים מאזור שהטראומה חזקה בו, וגם משחקת תפקיד לא קטן בתוך כל העניין הזה. עם תחושות של 'מה עברנו, מה היה לנו, מה עלול היה לקרות לנו'. אני הייתי מוסיף לתוך הזוגיות הזאת את מה שאין לזוגות הצעירים יותר, את הילדים והנכדים, שזה ממד נוסף בתוך הסיפור שלנו. פתאום הילדים אחראיים עליך. יש תחרות כזו ביניהם, וגם עם הנכדים, מי איתך יותר. וכל אלה גם כמוך מאוד מצפים ממך לבאות, לראות את ההתקדמות והשיקום".

האהבה מתחזקת או נחלשת אחרי פציעה כזו?
"הרבה פעמים אני שואלת את עצמי למה אני עושה את זה", עונה מינה. "כי אני אוהבת אותו? כי אני צריכה? כי זה האובייס? כי מצפים ממך? אני חושבת שמה שמשאיר אותך זו בהחלט אהבה. אבל מעניין מה ברוך יענה". והבעל, באצילותו ממשיך, "אמרה את מה שאמרה, וכנראה צודקת".

לפניות לכתב: yoghevk@n12.tv