"באמת הייתי מאוהב על הסט, חשבתי עליה בצורה אובססיבית"

"אין שום מקום חוץ מישראל שאני מרגיש שאני יכול לחיות בו, לנשום רגיל. אני לא יוצא לחופשות בחו"ל כי אני מעדיף להיות בבית", אומר השחקן הנרי דוד, שחוזר למסך בתפקיד מפקד במשטרה בסדרת המתח "רצח בים המלח" של קשת 12. "בשנתיים האלה הבנתי שאני ציוני", הוא מצהיר. "ישראל חשובה לי יותר מהכול". בריאיון ל-N12, מספר דוד, שמתגורר בשנים האחרונות ביישוב מתת שבגליל העליון, על ההחלטה להתרחק מהמרכז, ההצלחה הגדולה בצעירותו וגם על האמונה באלוהים. "היחסים שלי עם הבורא הם הדבר המרכזי ביותר בחיי", הוא אומר. הפרק הבא ישודר מחר אחרי אולפן שישי.

דוד עבר ליישוב המבודד בעקבות תקופת הקורונה – שבה גם מתרחשת עלילת הסדרה. עבור דוד, הצילומים בים המלח היו חוויה מזוקקת של בידוד, כמעט סוריאליסטית. "זה היה משונה מאוד", הוא אומר בריאיון ל-N12. "חוויה מבודדת מאוד. היינו במין בועה כזאת, בועה שלנו ושל המלון, שהיה כמעט רק שלנו".

לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן

במרכזה של "רצח בים המלח" ניצבת רווי שאותה מגלמת ניב סולטן, חוקרת משטרה צעירה שנקלעת למלון מפוני קורונה ונאלצת לצאת לחקירה אחרי מקרה מוות מסתורי. דוד (46), מגלם את רפ"ק יגאל, המפקד הישיר של רווי, שאיתה הוא מנהל רומן על אף שהוא נשוי. "זה התחיל מהאודישן שהוזמנתי אליו, אז לא ידעתי שום דבר על התוכן. פגשתי באודישן את ניב והייתי נבוך, למרות שהייתי צריך להיות המפקד שלה", הוא מספר. "משום מה, תומר (שני, נ"כ) הבמאי אהב את זה. הוא אהב שיש שם משהו אנושי ולא פיקודי ביחסים. אחרי שקראתי את התסריט מאוד אהבתי את זה. את הסיפור, את הסגנון, את המתח, את חוסר הידיעה, את הבלבול. זה ממש הגניב אותי".

"היה מצחיק נורא", משיב דוד לשאלה כיצד היה עבורו לגלם איש חוק. "המכנסיים היו נופלים לי. המבוכה הזאת מהאודישן המשיכה, אבל קיבלה גוון אמיתי יותר. זה משתלב בסיפור שלנו. זה מה שיש לנו בסיפור הרומנטי שלנו". את העבודה עם ניב סולטן, מגדיר דוד כחלקה. "הכי קל ומקצועי, אנושי ונעים. פשוט חוויה טובה", הוא משתף. "זו הייתה מתנה נעימה וממש שמחתי שזה היה ככה, זה לא מובן מאליו. אני בעיקר השתדלתי לא לפדח".

עבור דוד, ז'אנר המתח והבלשות, מחזיר אותו אחורה לימים שבהם היה נער צעיר ששקוע בקריאה. "הייתי קורא הרבה ספרי מתח ובילוש, הז'אנר הזה מאוד מדבר אליי. מאוד שמחתי להשתתף בזה", הוא מספר. כשנשאל אם ראה את הלהיט "הלוטוס הלבן", שעוסק גם הוא בדרמות במלונות יוקרה, הוא מודה: "לא ראיתי את הלוטוס הלבן. ראיתי את סדרת הסרטים 'רצח כתוב היטב'. זה הזכיר לי את מה שקראתי פעם".

"הייתה התאהבות אמיתית על הסט"

הנרי דוד נולד באזרייבג'ן הסובייטית לשני הורים שחקנים. הוא גדל במוסקבה, ובשנות ה-90, בעת שהיה בן 11, עלה יחד עם הוריו לארץ. בלתי אפשרי לדבר על הקריירה של דוד בלי לחזור למאורע המחולל שלה, אי אז ב-2007, לפני קצת פחות מ-20 שנה. דוד, שגילם את זוריק שמתאהב בבחורה ממשפחה דתית שאותה גילמה גאיה טראוב, הפך לפרצוף מוכר בכל בית ישראל.

"במרחק נגיעה" לא הייתה סתם סדרה, היא הייתה אירוע תרבותי שהפך אותו לסמל סטטוס. "היה שם משבר", הוא מודה כשהוא נזכר בתקופה ההיא. "להפוך בין רגע מאנונימי ללא אנונימי בעליל זו בעיה. אתה מאבד קשר אינטימי עם עצמך. המוקד שלך הוא בחוץ, השאלה היא כל הזמן מי רואה אותי. זה יכול להשלות… על בן אדם שלא מוכן לזה זה יכול ליפול כמכה. אבל נולדתי בתיאטרון ולא הייתי ילד תמים אז הכול היה בסדר. היו עוצרים אותי ברחוב, בטח".

דוד נזכר בכימיה שהציתה את המסך עם גאיה טראוב, כימיה שזלגה מהסט למציאות. "הסדרה הזאת הייתה טובה כי אני הייתי שם מאוד אמיתי", הוא נזכר. "הייתי באמת מאוהב בגאיה. ההתאהבות הייתה על הסט, זה כל מה שיכולתי לחשוב עליו בצורה אובססיבית. אני חושב שרק בגלל זה היה טוב. היה שם סט שחקנים ויוצרים, וכולם היו אש. זה היה פוקס, זה היה ממש טוב".

הבריחה מ"ג'ונגל הבטון"

למרות ההצלחה והפרסום, דוד תמיד חיפש את הדרך החוצה מהמרכז, מתוך מה שנדמה שמשתקף מתוך עיניו כהמולה ומעין ג'ונגל עירוני. מבחינתו, תקופת הקורונה, שאליה הוא גם חזר בצילומי הסדרה, הייתה קריאת ההשכמה האחרונה והטריגר הסופי לבריחה מפתח תקווה שבה התגורר. "תקופה מאוד משונה. הכו בי תהיות קיומיות לגבי מי אני, מה התפקיד שלי בחברה. העבודה שלנו נהייתה פחות רלוונטית - אז אם אני לא העבודה שלי אז מי אני?".

באותה תקופה, כשהתעשייה קפאה, דוד לא נשאר בבית בציפייה לתפקיד הבא שלא נראה באופק. הוא יצא לשטח והחל לעבוד כמתקין מטבחים כדי להשלים הכנסה. בהמשך, עבר יחד עם אשתו וחמשת ילדיהם לצפון. "רציתי הכי רחוק שאפשר. בג'ונגל הבטוני הזה, הרגשתי לחוץ ומדוכא ושאני פשוט חייב לברוח", הוא מספר. "אני חייב לא לחיות שם. בקומה X, כלוב על כלוב, וגם הצפיפות של האנשים נראתה לי באותה תקופה בלתי נסבלת. כשהייתה הקורונה זה הרגיש שכל אדם הוא סכנה לשני. אני הרגשתי צורך בשני מטר האלה שכפו עלינו, הם נהיו הכרחיים עבורי בתפיסה".

הגעתם ליישוב מתת. איך היה המעבר מהרעש והעירוניות לשקט שמאפיין מקומות כאלה?
"זה היה נורא קשה. לפני כן חשבתי שאני מתחרפן, ואז התפאורה התאימה לתחושה. פשוט התגברתי על זה ומצאתי כוחות להשתנות בהתאם. לקחתי את עצמי למסע. ההורים שלי עשו מסע יחד איתי ועלו לארץ, וידעתי שאני זקוק למשהו מבגר, לאיזו חוויה שתהפוך אותי לאדם עצמאי".

היום, כשאתה בצפון ורחוק ממרכז הארץ, אתה מרגיש שהמשחק הוא כל חייך?
"אני עובד כאבא בפול טיים ג'וב ואני שמח שיש לי את ההזדמנות הזאת. אם הייתי מקבל הפקה אחרי הפקה, לא הייתי רואה את חמשת הילדים שלי. דריה בת ה-14 שיש לה חבר, מיכאל בן ה-16 והקטנים. אני זוכר שגדלתי להורים שחקנים שהיו עסוקים כל הזמן, וראיתי אותם מעט. גדלתי עם סבתא שלי שהייתה חיה איתנו כמו במשפחה סובייטית קלאסית. הייתי מאוד בודד בחיים שלי. אולי משם הגיעה הנוכחות הקבועה של כוח עליון, כי חוץ מזה לא היה לי שום דבר". גם אשתו, רעיה, מצאה את מקומה בצפון: "היא התחילה לעבוד בבית ספר אנתרופוסופי כמורה סייעת. היא עכשיו במערכת החינוך, זה משעשע. אנחנו כל הזמן סביב הילדים וכל העניין של גידול ילדים".

גם כיום אתה נאלץ להשלים הכנסה?
"אני לא חושב שאני צריך להשלים הכנסה, האלוהים שלי משלים לי את ההכנסה. אני באופן אישי אדם מאוד דתי בפנים. את לא תדעי את זה מבחוץ, כי אני לא עושה שום דבר חיצוני שיכול להסגיר אותי. היחסים שלי עם הבורא שלי הם הדבר המרכזי ביותר בחיי. זה המצפן שלי. שם אני יותר מוצא את הקשר שלי לעולם - דרך האלוהים והדרך אליו. אחרת אני לא מוצא את עצמי בכלל".

זה תמיד היה שם?
"אני השתוקקתי לחוכמה עתיקה. הרגשתי שהתמודדתי עם כל מיני שאלות שלא יכולתי למצוא אליהן תשובות. הכל פנימי בלבד. שיחות ותפילות תוך כדי שאני שותה קפה, רוכב על האופנוע או רואה סרט".

"חווינו את המלחמה לגמרי, לא היינו רחוקים"

כשפרצה המלחמה, השקט של היישוב מתת הופר. "בהתחלה התפזרנו. כשפונינו נסעתי לאימא שלי שגרה בחולון לבד, ואשתי עם חמשת הילדים וכלב ושלושה חתולים וארנב נסעה לאימא שלה לעפולה. אחר כך חזרנו לצפון, התגוררנו בגיתה, בהילה ואז חזרנו למתת. אני גרתי במתת עוד בתקופת המלחמה, כי נשבר לי באמת, היה לי יותר מדי לא כיף אצל אימא לבד".

הוא מתאר מציאות של חזית יום-יומית: "כשהיינו בהילה הרגשנו כאילו סוללת התותחים עומדת מאתיים מטר מהבית. כל ירייה של תותח חווינו חזק. וגם טילים. יום אחד, אשתי אמרה לי ללכת לטייל עם הילדים ואז תפסה אותנו אזעקה. שכבנו על הרצפה, ניסיתי לשכב על כולם. חווינו את המלחמה לגמרי, לא היינו רחוקים ממנה. אני שמח שלא רק קראתי על זה, כולם חוו את זה".

אתה מרגיש בטוח בצפון עכשיו?
"כן. אני מרגיש בטוח, אבל אין ביטחון אמיתי. הביטחון האמיתי הוא לא מהממשלה. העולם הזה לא בטוח. חוויית החיים הזאת לא סטרילית. מה שהכי נורא? שבסוף מתים. עם זאת, אני מרגיש בטוח בצפון. אני רוצה לבנות פה בית משלי. בית מעץ, לא מבטון".

עד כמה אתה צורך חדשות ומעורה בנעשה במדינה, בפוליטיקה?
"אני מכור לחדשות. אני רואה מה קורה, ודעתי היא שזה לא מוגבל לביבי ואנטי-ביבי, זה מגוחך. אלו סתם בובות של הטבע שמנהיג אותנו. אין דמוקרטיה בקשר עם האלוהים - אתה נכנע. אם אתה לא נכנע אתה פשוט לא במשחק. אנחנו סך הכול קופים עם מחשבה שיש להם חופש לצאת להפגנה מתי שבא לנו. אני לא חופשי מכוח המשיכה".

את הריאיון חותם דוד בנימה אופטימית ובהמלצה לצופים בסדרה. "אפילו אני לא ידעתי מה הדמות שלי תעשה עד הסוף", הוא אומר. "תוך כדי הקריאה שלי שאלתי את עצמי אם זה יכול להיות, עד שהגעתי ואמרתי שהכול יכול להיות. זה היה באמת יפה ותענוג אמיתי, ואני מאחל את התענוג הזה לכל הצופים".