הכאב החריג של דניאל: "טיפה על היד זה כמו צריבה של חומצה"

"תמיד חשבתי מה אגיד לרופא הזה אם אי-פעם אתקל בו", אומר דניאל כהן על הרופא הגדודי שלא הגיע במשך חמישה ימים, בזמן שהוא נאנק מכאבים, קדח מחום וסבל מזיהום שכמעט עלה לו בכריתת יד. כהן, כיום בן 31 מפתח תקווה, פגש את הרופא הזה כעבור שנים במקרה בבית קפה. "שאלתי אותו אם הוא זוכר מה הוא עשה לי ואמרתי לו שבגללו אני סובל מכאבים כל יום", הוא נזכר. "הוא הסתכל עליי ואמר לי שאני יכול לחזור לשבת. מאותו הרגע הבנתי שהוא לא שווה את ההתייחסות שלי יותר", מספר דניאל בכאב. "הוא אחד האנשים שהכי גרמו לי להבין שאני רוצה להיות רופא, כדי לדעת שאף מטופל תחתיי לא יזכה ליחס כזה ממני".

שנים לאחר אותה פציעה קשה בצבא, שנגרמה בעקבות רשלנות רפואית, ימצא את עצמו דניאל סוף-סוף יושב בכיתה, לצד אשתו, יחד עם סטודנטים אחרים לרפואה באוניברסיטת רייכמן. "תמיד רציתי להיות רופא", הוא מצהיר בחיוך רחב. "אני יליד אילת, ובתקופת התיכון עברתי לכפר הירוק במיוחד כדי להביא תעודת בגרות מצוינת על מנת להתקבל לרפואה. זו אחת ההחלטות הטובות שקיבלתי בחיי". בעקבות הפציעה, אובחנה אצל דניאל CRPS, תסמונת כרונית ונדירה המאופיינת בכאב חריג ובלתי פרופורציונלי לגורמים חיצוניים. הכאב הוא בדרך כלל ביד או ברגל, לאחר פציעה, ניתוח או טראומה.

לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן

"התגייסתי לחטיבת הנח"ל אחרי שאחי, שגדול ממני בשנתיים וחצי, התגייס לאותו הגדוד", אומר דניאל ומספר איך התקדם במהרה ומצא עצמו מפקד על החברים שהיו לצידו בטירונות. "זה היה קשה, רגע אחד אתה ישן איתם באותו האוהל ורגע אחרי זה אתה המפקד שלהם".

הרגע ששינה את חייו היה לפני כעשור. במהלך אימונים לקראת תעסוקה מבצעית נפצע דניאל, ובשל תנאי השטח הקשים התפתח זיהום. "הייתי אז מפקד מוצב תורמוס בגבול לבנון, ולמרות שיחות חוזרות ונשנות לרופא הגדודי שיבוא לבדוק אותי, לא קיבלתי טיפול", הוא משחזר. "החום שלי נע בין 34 ל-42 מעלות - קיצוני לפה ולפה. אני לא זוכר הרבה מחמשת הימים האלה, הייתי בעיקר מעולף בחדר".

דניאל מספר שהחובש היה מגיע מדי יום ומעלה את הרופא על הקו. "כל פעם הוא היה אומר שהוא יגיע בערב ואז מבטל בדקה ה-90. החיילים שלי ניסו לעזור לי כמה שהם יכלו, אבל אין גישה למוצב בתחבורה ציבורית ולא היה רכב לפנות אותי". דניאל מסביר כי הוא היה מפקד ולא היה יכול להשאיר את החיילים בלעדיו. "היו הרבה מאוד פתרונות, אבל לצערי לא עשו אותם", הוא מבהיר.

"שלח אותי לחדר עם אנטיביוטיקה"

כעבור חמישה ימים, כאשר הגיע הרופא לבסוף לבדוק את דניאל, הוא הופתע לגלות את חומרת הפציעה. "הוא ניסה לנקז את הפצע פעמיים, ובשני המקרים המחט ישר נסתמה. אמרתי לו שאני ממש לא ממהר להתפנות למיון, אבל אני חושב שאין ברירה", מספר דניאל. "הוא שלח אותי לחדר עם אנטיביוטיקה ואמר לי: הכול בסדר, לך לנוח". באותו הלילה החריף המצב בקיצוניות, ודניאל אומר: "היד התנפחה וכל האזור הפך להיות מאוד מכוער. חבר מהטירונות, שהפך לנהג, החליט שהמצב לא מקובל עליו ולקח אותי על דעת עצמו לבית החולים זיו בצפת. אחרי הבדיקות הראשוניות גילו שיש לי חיידק טורף, סטאפ אריוס (Staphylococcus aureus) והייתי על סף כריתה מהכתף מטה. הכניסו אותי זריז לניתוח, וכל מה שהיה נגוע בנמק גירדו החוצה".

הצילו לך את היד?
"הצילו את מה שנשאר ממנה. אפילו לא עדכנו את המשפחה שלי. הניתוח היה לפנות בוקר, אני הייתי מפוצץ בתרופות, ורק בערב שאחרי זה פתאום הבנתי שהמשפחה שלי לא יודעת שאני מאושפז בצפת כשהם באילת".

על אף מאמציה לא הצליחה אימו של דניאל לעלות צפונה כדי ללוות את בנה. "אחרי ארבעה ימים ביקשתי שיעבירו אותי ליוספטל באילת, ועם הפצע הפתוח הטיסו אותי לשם לעוד חודש שלם", הוא מספר. "יום אחרי יום לשטוף את הדבר הזה, לחבוש, לתלוש. חוויה מאוד לא נעימה".

מלשמוע את הרופא ביחידה אומר לך שהכול יהיה בסדר, מצאת את עצמך מאושפז יותר מחודש עם נזק בלתי הפיך. איך מתמודדים?
"כשקמתי אחרי הניתוח הבנתי שהאצבעות שלי ביד ימין לא זזות. אין לי בהן תחושה עד היום, הכול מת. אני מבין שמשהו חריג מאוד קרה, ואני מנסה לעבד את זה. הרופאים אמרו שאת חומרת הנזק העצבי נגלה רק בעוד כמה חודשים, אחרי סגירת הפצע. יש כמה דברים שלמדתי לאורך הפציעה, אחד מהם היה שאם המצב רע, להיות עצבני ומבואס לא תורם שום דבר. עדיף להסתכל קדימה ולראות איך ממשיכים הלאה. ברור שאפשר להתמרמר על מה שהרופא ההוא עשה לי, אבל זה לא תורם לי לשיקום - לא פיזית ולא מנטלית".

דניאל מספר על רגע אבסורדי במיוחד בהמשך. "שבוע וחצי אחרי השחרור מבית החולים קיבלתי זימון חזרה לצבא. הרופא בר"ם 2 קיבל מסמך של המצב שלי ולא הבין את חומרת הפציעה. מבחינתו היו לי תפרים, הורידו לי אותם, והפצע סגור". אחרי ניסיונות לדבר עם מפקדיו ועם מש"קית הנפגעים עלה דניאל צפונה במדים ועם נשק. "ידעתי שאני לא הולך לסרב", הוא מסביר. "אני נותן דוגמה אישית לחיילים שלי. בתחושות נוראיות הגעתי עוד פעם לאותו הרופא, שבגללו הכול קרה".

"מצאתי את עצמי בגדוד, בלי היד הדומיננטית שלי, מנסה ללמוד לדרוך את הנשק ביד שמאל", ממשיך דניאל. "בהתחלה אמרתי לעצמי שאני מסוגל, אבל פתאום תפסתי את עצמי מסתכל סביב ואומר 'מה קורה פה?' הרגשתי שאני לא יכול עוד להיות המפקד שאני צריך להיות עבור החיילים שלי, וגם התחלתי לחשוב מה יקרה אחרי השחרור". למרות הקושי המשיך דניאל לפנות לרופא שוב ושוב, עד ששוחרר לשיקום.

"כל עוד היא לצידי - אני שקט"

גם השיקום הראשון לא צלח, ודניאל החליט לעבור ניתוח באף שכלל לא היה זקוק לו, כדי להגיע לראש תחום השיקום בצריפין. "במהלך המעקבים שלי הצלחתי להסתנן לחדר שלו והראיתי לו את כל הניירת. התחננתי שיעזור לי. הוא הראשון שחשד שיש לי CRPS (תסמונת כאב אזורי מורכב, שהיא הפרעת כאב כרונית נדירה), ודאג לשלוח אותי לבית החולים השיקומי רעות. בלי להסס, פרופ' ז'אן ז'אק וטין אבחן שם התסמונת, ומצאתי את עצמי חמישה ימים בשבוע בשיקום אינטנסיבי מהבוקר עד הערב".

לא חשבת לפעמים שעדיף לך לכרות את היד?
"זו אופציה שהציעו לי כמה פעמים אבל תמיד הייתה לי קשה".

אילו דברים יום-יומיים אתה כבר לא יכול לעשות? "'לא יכול' אלה מילים שקצת קשה לי להגיד, כי יש לי פה את אשתי", הוא אומר ומביט בירין, שישבה לצידנו לאורך כל הריאיון בעיניים נוצצות. "היא הפכה להיות המגן האנושי שלי. אם אני בחוץ, היא תמיד מצד ימין שלי, שומרת לי על היד ומוודאת שאף אחד לא נוגע בי. גם אם יש 500 אנשים סביבי, כל עוד היא לצידי - אני שקט".

"קשה להסביר לאנשים מבחוץ מהם הכאבים שדניאל מתמודד איתם", אומרת ירין, שנשואה לדניאל כשלוש שנים. "טיפת גשם היא כמו צריבה של חומצה, סיב מתעופף באוויר זה כמו אבן עצומה שנוחתת לו על היד. במכינת טרום-רפואה, שם הכרנו, היו יתושים שהייתי מעיפה בשביל שלא ייגעו בו, והיום אפילו בלילות כשהוא עומד להסתובב מתוך שינה, אני מתעוררת ומזהירה אותו".

מה אתה עושה בחורף? איך לובשים מעיל?
"כל המעילים שלי מותאמים אישית. יש להם רק שרוול ארוך אחד, ויש להם ריצ'רצ'ים לאורך הצד כך שאוכל להשחיל את היד דרך פתח גדול. חורף זו התקופה הכי קשה, אין ספק: הרוחות, הגשם, הקור".

"לא עזבתי אותו לרגע"

לאחר שנתיים בשיקום, שבהן הרגיש דניאל שהוא תקוע, הוא החליט לחזור ולרדוף אחרי חלום הרפואה. "להיות מוקף בסביבה שיקומית מבוגרת מקשה מאוד על הנפש", הוא משתף. "אני רואה את כל החברים שלי בטיול אחרי צבא ורק אני עדיין באותו מקום. שמעתי על לימודי מכינה שאמורים לסייע בסיכויי הקבלה ללימודים ונרשמתי ישר. ביום הראשון ללימודים הגעתי סופר-מוקדם בשביל לבחור את הכיסא הכי ימני, כדי שאף אחד לא ישב ליד היד". להפתעתו, כשהגיע הוא פגש בירין, אשתו לעתיד, והיא הקדימה אפילו אותו. "עוד לא היה 7 בבוקר", היא אומרת בצחקוק.

בהתחלה בחר דניאל, שנראה מבחוץ בריא לחלוטין, שלא לספר לירין על מצבו הרפואי. "לא רציתי ישר לשים על עצמי את תגית הנכה. היתרון בנכות שקופה הוא שלא רואים את זה עליך, אז אתה יכול לבחור מתי לחשוף אותה. אבל זה חיסרון בכל שאר הזמן", הוא מסביר. "למשל, כשאתה רק רוצה ללכת ברחוב ואנשים נתקעים בך. יותר מזה, כשאתה עולה לאוטובוס צפוף ורוצה לשבת ולמרות שמגיע לך ואתה זכאי, אתה עדיין לא מרגיש בנוח לשבת במקום מישהו אחר, כי אנשים יסתכלו עליך במבט עקום".

"אחרי שבוע או שבועיים של לימודים אינטנסיביים שיתפתי אותה", הוא ממשיך ומספר. "מאותו הרגע, למרות שאנחנו בשלב הזה עוד רק חברים לכיתה, הרגשתי תמיכה מטורפת, כאילו שנינו יחד בדבר הזה".

את זוכרת את הפעם הראשונה שראית אותו מתמודד עם כאב?
ירין: "אני זוכרת פעם שהייתה ממש רגע לפני מבחן והיינו צריכים לעשות במתמטיקה. אחד הסטודנטים לא הכיר את המצב של דניאל ותפס לו את היד. מרוב כאב הוא איבד את היכולת לעשות את המבחן. לי נודע על זה רק אחרי זה, כי נבחנו בכיתות נפרדות. הכאב שיתק אותו כל כך שהוא לא הצליח לחזור הביתה. ישבנו שנינו בכיתה חשוכה כמה שעות טובות, ומדי פעם קצת דיברתי איתו. לא עזבתי אותו לרגע".

דניאל: "זו סיטואציה מאוד מעצבנת. לא כלפי האדם, אלא כלפי הסיטואציה. השקעת כל כך הרבה, ולמדת, ורצית להצטיין ובשנייה אחת זהו, אתה מושבת. אז זה הרבה מאוד עצבים, וזה פשוט להיות עם עצמך ולהתפוצץ מכאבים. כמה ימים אחרי זה לא הגעתי לבית הספר, אבל המזל הוא שקיבלתי מועד מיוחד". ירין מגלה: "הוא קיבל 100".

"מבחינתי הוא סוג של גיבור-על"

אז מתי הפכה מערכת היחסים ביניהם לרומנטית? "אני לא זוכרת רגע מסוים להצביע עליו", משיבה ירין. "אני רק זוכרת שיום אחד בדרך הביתה עצרנו לאכול גלידה, ושם ההרגשה הייתה אחרת. כל כך לא מובן מאליו שהפרטנר שלך הוא בעצם החבר הכי טוב שלך, שהוא לא רק הפרטנר שלך לזוגיות, הוא גם הפרטנר שלך בחיים. מהבוקר ועד הערב אנחנו יחד, אפילו בבית הלוחם". בני הזוג מבלים זמן רב בבית הלוחם של ארגון נכי צה"ל, שאותו מגדיר דניאל "אחד הכלים השיקומיים היותר טובים שקיימים". השחייה היא התמודדות שדניאל שם עליה דגש: "להתמודד עם המגע של המים ביד. מצד אחד לשאת את הכאב הנורא, אבל מצד שני יש בזה משהו מאוד מרפא, בלהכניס את היד ללחץ של המים ולהישאר שם".

ירין, לא חשבת בהתחלה שזה תיק כבד מדי להתמודד איתו?
"זה היה החשש של דניאל, לא שלי. מבחינתי דניאל הוא סוג של גיבור-על. הוא הדוגמה הכי גדולה שקיבלתי. זה לראות בן אדם שמתמודד עם כל כך הרבה קשיים, והוא הכי מדהים בעולם, ממש בלתי מנוצח. כשראיתי את כל היתרונות שלו, כמה שהוא ג'נטלמן, איך שהוא קורא אותי בלי מילים, הבנתי שלי יש הזכות ללוות אותו ולצעוד איתו יחד. אני יודעת שאנשים סביבי מסתכלים, אבל אני עצמי לא הרגשתי את הקושי".

דניאל: "בואי נגיד שגם אם מגיע סוף היום ויש לנו עוד כמה משימות לעשות ושנינו גמורים, ופתאום משהו קטן משבית אותי, ירין לא נותנת לי תחושה לא נעימה והיא פשוט עושה הכול".

"גם רופאים נופלים בנושא הזה"

ירין, שבעת הריאיון הייתה בשבוע ה-26 ובן בכור בבטנה, הסבירה שיש קושי סביב הלא נודע. "זה לא קל, אבל דניאל לימד אותי שלשאול למה זה קורה דווקא לי זה פשוט בזבוז זמן. זה המצב הנתון, ולהיות מתוסכל, אף על פי שזה טבעי, לא מקדם אותי לשום מקום".

אומנם לדניאל יש הכרה ב-34% נכות, אבל זה הרבה פחות ממה שהוא מאמין שמגיע לו. למרות זאת הוא מצהיר: "אני פחות רוצה להתעסק בשלילי, אבל חשוב לי להגיד שאני מאוד 'שמח' שלפחות מי שנפצע בחרבות ברזל לא צריך לעבור את המשוכות שאנחנו עברנו, ושאחוז האנשים שלא מקבלים היום את מה שמגיע להם נמוך בהרבה ממה שהיה בתקופתי".

"גם רופאים נופלים בנושא של נכות שקופה", מסבירה בצער ירין. "במקום שיגידו לדניאל שמאמינים לו ושימשיך לעשות את מה שצריך, משתמשים בזה לרעתו". "זה פחות נכה מבחינתם", מנסה דניאל להסביר ומדגים: "כשהייתי בוועדה הרפואית הרופא רצה לבדוק את ההיקף של היד. אחרי שהוא מדד לי את היד הבריאה, אמרתי לו שלא אהיה מסוגל לשאת את הכאב אם הוא יעשה לי את זה ביד הפצועה. ואז הרופא פשוט זרק את הדברים על השולחן בעודו מכריז 'טוב, סירב לבדיקה', ויצא מהחדר".

"ומה הקטע?" מוסיפה ירין בעודה מנסה להרגיע את העצבים, "יש מד לייזר שמודד את הדברים האלה, יש פתרונות שמאפשרים שלא להכאיב למטופלים. רק צריך לרצות לבוא לטובתם. אתה יוצא בתחושה שאתה לא משתף איתם פעולה, וההפך הוא הנכון".

"לא מוכן שזה ינהל אותי"

בימים אלה עובד דניאל בשעות הערב כצלם חתונות. "יש פה משהו שיקומי מטורף", הוא אומר. "אם פעם לא יצאתי למקומות עם הרבה קהל, אז עכשיו אני הולך ביודעין לעבוד במקומות כאלה. אני נכנס לרחבה עם יד מורמת הכי שאפשר, ומביא בחשבון שדברים עלולים לקרות. אני מבין שגם אם יקרה לי עכשיו משהו קשה, וקרו מקרים, אני צריך לנשוך שפתיים ולסיים את היום. לא ייצא מצב שהזוג לא יקבל את התמונות". ירין מדגישה שהזוגות שדניאל עובד אצלם מרוצים: "עפים עליו. הכי תפור עליו לשמח אנשים ולעשות להם טוב בלב. וזה הכי שיקום בעולם. לא רק פיזית, גם תפיסתית".

גם החתונה שלהם כללה שינוי תפיסה אצל דניאל. "חשבנו אולי נעשה את זה מצומצם ובלי ריקודים, אבל הוא זה שהחליט שהוא רוצה להתמודד עם זה", מספרת ירין. דניאל מסביר: "אני לא רציתי שזה ימשיך לנהל אותי. התחתנו ב-15 בנובמבר 2023, שזה שמונה שנים בדיוק אחרי היום שנפצעתי. רציתי שהיום הזה לא יציין רק יום של פציעה אלא גם יום של התחלה חדשה".

לאחר הלימודים במכינה המשיך הזוג את דרכו האקדמית יחד. "במשך ארבע שנים ניסינו שנינו, במקביל לשיקום, להתקבל למסלול השש-שנתי של לימודי הרפואה. זה היה קשה, תמיד הייתה חסרה נקודה לפה או לשם", מסביר דניאל. לאחר אכזבות מרובות החלו שניהם יחד תואר ראשון בביולוגיה, ואחריו המשיכו לאפיק מעבר ללימודי רפואה. "מדהים להסתכל אחורה על איך התחלנו את התהליך בשנת 2017, ועכשיו ב-2026 אנחנו סטודנטים לרפואה בשנה א' בביה"ס דינה רקנאטי לרפואה שבאוניברסיטת רייכמן".

מה החלום שלכם?
דניאל: "החלום שלי להיות נירולוג. זה תחום שמלווה אותי המון בשנים האחרונות ויש המון סוגים של בעיות שנופלות תחתיו. אני רוצה לראות כמה שיותר מטופלים ולעזור לכמה שיותר אנשים. ובשאיפה, למצוא פתרון עבורי שהוא לא כריתה או שיתוק עצבי".

ירין מנגד, עוד לא בטוחה מה הכיוון. "יש הרבה דברים שמעניינים אותי, אבל עכשיו אני מתעניינת מאוד באף-אוזן-גרון".

דניאל חי עם הנכות כבר יותר מעשור, אבל ההתאמות שעליו לעשות ממשיכות להפתיע אותו בכל פעם מחדש. "אני יודע להגיד שמנתח כנראה לא אהיה, אבל רק לפני כמה שבועות נפלה עליי ההבנה שאצטרך לקרצף את הידיים לפני שאני נכנס לצפות בניתוחים. לכן כבר מעכשיו אני מתחיל לעבוד על זה, ולחשוף את היד למים, כך שכשיגיע הרגע אוכל לסבול את הכאבים".

לסיום מבקש דניאל להעביר שני מסרים: "האחד הוא שלעולם לא נוותר על החלום, לא משנה כמה קשה הוא. והמסר השני הוא הנושא של הנכות השקופה. הייתי שמח אם אנשים יקראו בגוגל חמש דקות על CRPS ויבינו שגם אם בן אדם נראה כלפי חוץ רגיל לגמרי, יכול להיות שהוא מתמודד עם סקאלה רחבה מאוד של בעיות".