"זה כמו בעזה": שורדי השבי מתמודדים עם הטראומות באזעקות ובמקלטים 

כל הישראלים הרי מתקשים לישון בלילה, אבל עבור מי שהיה בשבי חמאס - הסיפור אחר לגמרי. כל רגע במלחמה הזו הוא טריגר למה שעברו שם. "לפעמים יש תחושות כמו בשבי, זה מחזיר אותנו", הם מתארים.

"זה מחזיר המון זיכרונות"

התמונה הראשונה של חטוף ישראלי בעזה, מוחזק בידי חמאס, הייתה של אוהד בן עמי. הוא ורז, אשתו, נחטפו מקיבוץ בארי. היא שוחררה אחרי 54 ימים בשבי, הוא אחרי 491. המקלט בבית בהרצליה, שבו הם גרים עכשיו, מזכיר את מה שהיה שם.

"לשבת פה זה טריגר רציני", מודה אוהד. "זה מחזיר לי המון זיכרונות. עד שיצאתי משם. לפעמים כשאנחנו יורדים, יש לי תופעות פיזיות". רז שיתפה: "הוא רץ במדרגות. ואז אני מנסה להזכיר לו - 'אוהדי, אבל יש פה דקה וחצי. זה לא כמו בבארי, שזה רבע דקה ואתה אפילו לא מספיק ושומע את הבום'".

"אצלי הטראומה היא יותר המטוסים, זה נורא מפחיד אותי", אומרת רז. "כשהיינו בעזה, וזה בדיעבד, זה לא שחשבתי על זה בכלל, אבל פתאום הבטן מתכווצת והכול כואב, כי בעצם הם אמורים להגן עלינו, המטוסים. אבל כשאני שומעת את הרעש הזה, אז המוח פשוט נזכר".

"יש רגש ויש היגיון", מסביר אוהד. לדבריו, התגובה הרגשית הראשונה היא מעין התקף חרדה, אך אחריו הוא מצליח להירגע. "אני מנסה רגע לפעול עם הראש ולהגיד, 'אני לא בעזה, אני בישראל, זה מטוסים שלנו, הם תוקפים שם'".

במהלך ימי המלחמה ביקר את אוהד ורז אלקנה בוחבוט. "זה לא היה פשוט", סיפר על הרגע שירדו למקלט. "פתאום ירדנו ממש בבהילות, ואיך שהוא נכנס למקום הזה - אני ראיתי אותו, הוא ממש קיבל חום. הוא אמר, 'מה זה, אוהד? זה כמו במנהרות'".

"אחרי אזעקה שגיא מוודא שאין מחבלים בבית"

ב-7 באוקטובר, אביטל דקל חן הייתה עם שתי ילדות קטנות ובהיריון מתקדם כששגיא יצא להילחם על הגנת ניר עוז, והיא נשארה לבד מאחורי דלת הממ"ד. כעת, כשהאזעקות תופסות אותה - היא כבר מוכנה עם מזוודות. "תמיד אני ככה", היא מספרת. "יש לי תיקים ויש לי צידנית, וזה מוכן. אני מכינה את עצמי".

"אנחנו חיים את זה שתמיד יש תיק חירום", אמרה. "ואם יש רגע ששגיא לא איתי בממ"ד, אז אני לא יכולה לשאת את המחשבה שאני לבד עם הבנות בממ"ד, לא יכולה. גם כששגיא איתנו, אז אני מרגישה את הדריכות של שנינו. הדריכות של שגיא זה הרצון שזו תהיה האזעקה בלבד, ולא משהו אחר כמו פלישה של מחבלים".

היא תיארה מקרה שבו שגיא פתח את דלת הממ"ד - ומוודא שאין מחבלים בבית. "הוא גם אומר לי, 'אל תקומי, אני קם'", היא אמרה.

"מאז שחזרתי אני חייב לשמור על עצמי, כדי שהמשפחה לא תסבול שוב"

"אני מאוד פחדנית, אז ברגע שיש התרעה, אני אפילו לא נושמת, לא חושבת, אני מיד קמה והולכת למקלט", מתארת שורדת השבי אביבה סיגל. היא ובעלה קית' נחטפו יחד מקיבוץ כפר עזה. היא חזרה בעסקה הראשונה, הוא בשנייה.

היום הם גרים בקיבוץ גזית שליד הגלבוע, מתמודדים עם מה שהותיר בהם השבי. "יש דמיון מסוים (בין המקלט לשבי)", מודה קית'. "לרדת מתחת לאדמה, מקום קטן, תחושה של חוסר אוויר, גם אם זה לא באמת. בטח כשסוגרים את הדלת".

אביבה הצטרפה: "כשיש התרעה אני פשוט מנותקת. הדבר היחיד שאני יודעת, זה שאני צריכה להציל את עצמי ולרוץ. וזה מה שאני עושה. רצה למקלט, אני בדרך כלל בין הראשונים פה".

לדבריה, היא גם חוששת לשלום הילדים שלה: "אני חושבת מה איתם, איפה הם, אם הם בסדר או לא בסדר. אני אומרת לעצמי שכשאני יוצאת מפה אני כן אוכל לדעת מה איתם".

במהלך ימי המלחמה, אביבה ישנה כמה פעמים מחוץ לבית, קרוב לממ"ד. "אין לנו ממ"דים בבית, לא שלנו ולא של הבת שלנו והנכדים", היא אמרה. "ישנו כמה ימים בגן ילדים, כי יש שם ממ"ד, ישנו שם עם עוד משפחה. מצד אחד, זה נותן ביטחון שהממ"ד בקרבת מקום ואפשר להגיע בזמן. מצד שני, זה לישון על מזרני ספוג על הרצפה, כמו בעזה, וזה כן החזיר אותי".

"הפחד העיקרי שלי הוא שיקרה לי משהו שהייתי יכול אני למנוע, ולא עשיתי כדי למנוע, זה לוקח אותי לסבל של המשפחה שלי כשהייתי בעזה", מודה קית'. "כמה הם סבלו - ושזה בגללי. ומאז שחזרתי, אני חושב שאני חייב לשמור על עצמי כדי שלא יקרה לי משהו, ואז הם שוב יסבלו בגלל המצב שאני נמצא בו".