"זוכת פרס אמי איפרה לי את העין שנפצעה בעזה": הישראלים ששינו כיוון והצליחו בגדול

"אני זוכר שעפתי אחורה וחשבתי שצלף פגע בי, חצי מהפרצוף שלי עף", נזכר ליאב תורג'מן בעיניים בורקות ברגע המטורף שבו הבין מה חלום חייו. "הגיע אליי חובש עם פרצוף מפוחד. תפסתי לו את הרגל ואמרתי: 'תגיד לי עכשיו איך זה נראה  - אני צריך להיות שחקן'".

כשליאב מספר את הסיפור שלו, קשה להאמין איזה תפנית מפתיעה החיים שלו זימנו לו בעקבות ההחלטה שקיבל – ולאן היא הביאה אותו. והוא לא היחיד: גם נועה ואיתן הם צעירים שחייהם השתנו מהקצה אל הקצה בעקבות שינוי כיוון פתאומי.

דווקא עכשיו בראש השנה, בתקופה שבה רבים מאיתנו מאחלים לעצמנו ש"מעכשיו הכול יהיה אחרת" וש"הפעם משהו ישתנה", כדאי לכולנו לקבל השראה משלושה צעירים שלקחו את זה ההזדמנות לשינוי בשתי ידיים. שהבינו מה הייעוד שלהם, ולא האמינו לאן הבחירה הזאת הביאה אותם.

לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן

"אבא שאל: מאיפה זה בא?"

ליאב תורג'מן (29) גדל בקריית גת למשפחה חמה ולו עוד ארבעה אחים. "לגור בקריית גת בפריפריה זה הרבה צחוקים והרבה מכשולים, כל כך הרבה דמויות מעניינות פגשתי במהלך החיים", הוא נזכר ומודה על הילדות שעבר. כל האחים שלו היו לוחמים ביחידות קרביות בצבא, והוא היה צריך לעמוד בסטנדרט. הוא הגיע ליחידה 504, היה לוחם, מפקד והבדרן של הצוות.

"המסלול היה אינטנסיבי, אז בכל ערב שישי היינו עושים ארוחת ערב ובסופה מופע חיקויים. הרגשתי ששם אני עף ושכולם עפו עליי. אנשים מהבסיס היו רוצים להישאר שבת כדי לראות את זה". באותו רגע הבין שנדבק בחיידק הבמה.

אחרי הצבא הוא טס הכי רחוק שאפשר, חיפש את עצמו בדרום אמריקה. גם שם הוא גילה שנמשך להופיע. "התחלתי לגלגל בראש את נושא המשחק, אמרתי מה שיהיה יהיה", הוא נזכר. בהתחלה, הוא מספר, ההורים שלו לא קיבלו את זה: "אבא שלי אמר, 'מאיפה זה בא לך?', 'מה זה קשור?', חברים שלי, לעומת זאת, תמיד אמרו שהם ראו אותי כשחקן".

"לקחתי אקדח וירדתי לעוטף"

אחרי שסיים את השירות הצבאי, ליאב נסע הכי רחוק שאפשר. הוא טס לדרום אמריקה, ניקה את הראש – ולקח את הזמן לחשוב על כל מה שעבר. כשחזר התקבל לבית הספר הנחשב למשחק יורם לוינשטיין. ההורים הזהירו אותו שזה ל"יחידי סגולה", אבל הוא החליט לרדוף אחרי החלום.

ניצבתי מול שאלות של צבא או תפקיד ראשי – ובחרתי בצבא. רציתי שישאלו אותי מה עשית במלחמה ואני אגיד: נלחמתי עד הסוף, הכי חזק שאני יכול

ליאב תורג'מן 

ובכל זאת משהו שם לא הסתדר, אם בגלל התחרותיות בלימודים, אם מכיוון שהרגיש שהילד מהפריפריה נבלע בין יוצאי תלמה ילין. הוא פנה לדרך חדשה והגיע לגודמן, בית הספר למשחק בנגב. "השתלבתי בתיאטרון באר שבע בכמה הפקות", הוא נזכר. "בשנה ג' קיבלתי תפקידים ראשיים בהפקות והיה מוצלח מאוד – ואז פרצה המלחמה".

"ב-7 באוקטובר כל המנטליות השתנתה, העולם מתהפך ואני יחד איתו", ממשיך ליאב. באותו רגע עזב את הכול ופנה לעשות את הדבר שחיכה לו כל השירות – להילחם. "לקחתי אקדח וירדתי לעוטף. פתחתי חדשות, ראיתי את נועה ארגמני, שהכרתי. חבר שלי מהצבא נרצח בנובה ואחותו של החבר הכי טוב שלי נורתה שש פעמים במיגונית בבארי", הוא מספר.

"אפשר להגיד שזה לרדת מהבמה לאבק השרפה, אבל מבחינתי זה הדבר הכי גבוה שהיה לי בחיים. ניצבתי מול שאלות של צבא או תפקיד ראשי – ובחרתי בצבא. רציתי שישאלו אותי 'מה עשית במלחמה' ואני אגיד: נלחמתי עד הסוף, הכי חזק שאני יכול".

לאורך המלחמה הוא דילג בין הבמה לשדה הקרב. "בכל תפקיד ששיחקתי מצאתי משהו שמתחבר למה שקורה לי בפנים. שיחקתי ב'שיער' כשחזרתי. היו שם הרבה טקסטים על מלחמה ושלום, על ברגר שהולך למלחמה, בא לעזור לחבר – ומת. היה לי קשה עם חלק מהמסרים, אבל בסוף הצלחתי להתחבר לזה מהמקום שלי כלוחם".

הפציעה שמשנה הכול

החודש – אוקטובר 2024. ליאב ירד לציר נצרים וכחודשיים לאחר מכן נפצע פציעה שמשנה את הכול. "עשינו התקפות ופשיטות במרחב, היה הרבה חיכוך עם מחבלים. כחלק מהתפקיד שלי הייתי קלע. חיפיתי על הכוח שלנו ממרפסת. באיזשהו שלב D9 שנסע מתחת למרפסת שבה הייתי עלה על מטען גדול. הרסיס פגע במרפסת, ומההדף הנשק פגע לי בעין.

הפציעה הייתה קשה?

"יש לי קרע בקשתית ואחד האישונים לא מגיב לאור. כשהגעתי למיון לא ידעתי אם אראה בכלל בעין הזאת. אני זוכר שעפתי אחורה וחשבתי שצלף פגע בי, שחצי מהפרצוף שלי עף".

באותו הרגע הפחד הכי גדול שלו היה שלא יוכל לחזור לשחק. ודווקא אז הוא הבין – זה חלום חייו. "הגיע אליי חובש עם פרצוף מפוחד. תפסתי לו את הרגל ואמרתי, 'תגיד לי עכשיו איך זה נראה – אני צריך להיות שחקן'. זה הדבר הראשון שחשבתי עליו. שאלתי אם העין במקום והוא אמר שכן. הסיוט הכי גדול שלי היה להיפגע בפנים. זה החלום שלי, הקריירה שלי".

"הבנתי שאסור לי לפספס את ההזדמנות"

בניגוד לנועה, ש"התפוצצה" ברשת מיד, המהפך בחייו של ליאב קרה אחרי תקופה בבית החולים. הוא חזר לשגרה לאט: "עשיתי החלפה בתיאטרון באר שבע, ועוד איזו פרסומת". חצי שנה אחרי הפציעה הוא קיבל הזדמנות חד-פעמית – אודישן לסדרה חדשה של הבמאי הגדול מרטין סקורסזה. "הוא רצה ללהק שחקנים ישראלים לתפקידים של נוצרים שחיו בארץ. סקורסזה הוא יוצר הקולנוע האהוב עליי, והבנתי שאסור לי לפספס את ההזדמנות הזו. הייתה לי תחושה שזו הזדמנות מטורפת שלא תחזור".

"הסט היה מטורף, הכי מקצועי שראיתי בחיים שלי. שוטים ממנופים ובאמצע הים. סירה מעץ שנראית כאילו בנו אותה לפני אלף שנה".

הסט היה מטורף, הכי מקצועי שראיתי בחיים שלי. שוטים ממנופים ובאמצע הים. סירה מעץ שנראית כאילו בנו אותה לפני אלף שנה

ליאב תורג'מן

אחרי רצף של אודישנים, בצל שיקום ארוך – הגיעה סגירת המעגל. ליאב קיבל את התפקיד. "אני לא אשכח את זה. הייתי במסיבה וקיבלתי הודעה מהסוכנת שלי שהם רוצים אותי. תפסתי אנשים שאני לא מכיר ברחבה והתחלתי לספר להם. הייתי מאושר כמו שלא הייתי מאושר בחיים".

מדובר בעונה החדשה לסדרה המצליחה של סקורסזה The Saints. לעונה הקודמת לוהקה הכוכבת הישראלית דר זוזובסקי. כל פרק מתמקד בגיבור אחר בדת הנוצרית. "זה דוקו-דרמה, כל פרק עומד בזמן עצמו ומתמקד בגיבור אחד", מסביר ליאב בהתרגשות אדירה. "אני שיחקתי באחד הפרקים את פטרוס הקדוש – התפקיד הראשי בפרק הזה".

איך היה לעבור מהלחימה בעזה לסט מפואר כל כך?

"הסט היה מטורף, הכי מקצועי שראיתי בחיים שלי. שוטים ממנופים ובאמצע הים. סירה מעץ שנראית כאילו בנו אותה לפני אלף שנה", הוא משחזר. "אומנית האיפור שם היא זוכת אמי והיא איפרה לי את העין שנפצעה בעזה".

על השאלה אם חווה אנטישמיות על הסט הוא משיב: "אנשים בחו"ל מתעניינים מאוד במה שקורה בארץ והם באים להקשיב. ראיתי בזה הזדמנות לספר את הסיפור שלנו בצורה שקשובה גם לטענות מבחוץ. מצאתי את עצמי מדבר הרבה על הקונפליקט שאנחנו חיים בו – דווקא מהזווית שלי כלוחם".

היום, לצד הפריצה הגדולה, מתחזק ליאב גם עסק עצמאי: הוא יוצר תוכן שיווקי ומשתמש בניסיון שלו כדי לעזור לבעלי עסקים להצליח ברשתות החברתיות. "אני מוצא בעבודה הזאת תחושת סיפוק אדירה", הוא מספר. "גם מלעזור לאנשים לקדם את העסק שלהם ולהיות חלק מהתהליך שלהם וגם מהיצירה שגלומה בזה".

 "אין לי בגרות ואני לא מתבייש בזה"

כמו אצל ליאב, גם אצל איתן צימרמן (26) לא תמיד עלו הרצונות האישיים בקנה אחד עם הציפיות של ההורים והסביבה. "אימא שלי תמיד מספרת שמאז כיתה א' הייתי חוזר מבית הספר, מקמט את שיעורי הבית ואומר: 'מה זה הזבל הזה'. אף פעם לא הייתי בן אדם של לימודים. אין לי בגרות ואני לא מתבייש בזה. אבא שלי קיבל את זה בסדר, אימא שלי פחות. הם לחצו עליי עד שהבינו שזה פשוט לא יעבוד".

בזמן שכולם היו הולכים לתנועות נוער וחוגים, איתן היה חוזר הביתה, מאזין למוזיקה ומתופף. "אני אוהב את החופש שלי", הוא מסביר. "בהתחלה גם לא רציתי להתגייס. הרגשתי שזה יעצור לי את החיים. אבל בסופו של דבר התגייסתי והייתי צהוב בטירוף".

בניגוד למה שאפשר אולי לחשוב, איתן, שהפך לשף, לא היה טבח בצבא. הוא אפילו לא ידע אז שהוא אוהב לבשל. בניגוד למצופה הוא היה חייל מצטיין בטירונות ובקורס. אך ברגע שלא אפשרו לו לצאת לקורס מפקדים כדי "לשמור עליו בבסיס", הוא לקח כמה צעדים אחורה. "כשהבנתי שלצבא לא אכפת ממני הפסקתי להשקיע", הוא נזכר. "הייתי חודש בכלא ונשארתי חודש דפוק. בסוף חזרתי לאותו תפקיד ונלחמתי לעשות מילואים".

ואיך כל זה קשור לבישול?

"זה מצחיק", הוא נזכר בחיוך ביישני. "לפני כמה זמן נזכרתי שבצבא, לקראת סוף השירות, הבאנו גזייה. הנגדים שעבדו בלילות היו שולחים לי הזמנות והייתי מכין להם את האוכל. תמיד חשבתי שזה הגיע לי משום מקום, ואז שמתי לב שבכל מיני נקודות במהלך החיים שלי האהבה הזו צצה".

מכלא צבאי למטבחי גורמה

אחרי שירות צבאי מורכב, איתן השתחרר מהצבא – ועזב את בית ההורים. "בדיעבד אולי זו הייתה החלטה לא נכונה". באותו שלב עוד לא היה לו כיוון, ועולם הבישול בכלל לא נראה באופק. "התחלתי לעבוד אצל אבא שלי בעבודה מועדפת, כמעט שנה מהחיים שלי הייתי פועל בניין. עבודות פיזיות מאוד. באותה תקופה החלום שלי בכלל היה להיות מוזיקאי, עד שהבנתי שזה בלתי אפשרי.

זה הטופ של הטופ. זה מטבח מישלן. התקשרתי לאימא שלי וכמעט בכיתי לה, בתוך זמן כל כך קצר הצלחתי להתקבל למטבח ברמה כל כך גבוהה

איתן צימרמן

באותם ימים הוא הרגיש שהוא מאבד כיוון – ומבחינתו, הוא מספר, זה עוד שיעור בבית הספר של החיים. "מצאתי את החלום שלי רק אחרי שהחיים בעטו לי בפרצוף", הוא צוחק. "אימא שלי והאקסית אמרו לי, 'לך תעשה משהו, עשייה גוררת עשייה'. באותה תקופה נרשמתי להשלמת בגרויות. רציתי לעשות תואר סתמי כי אולי אין ברירה".

הוא נרשם ל"קורס בישול ביתי מעפן", כפי שהוא מכנה אותו. "עשו לנו הדמיה של סרוויס, אמרתי וואו – אני מרגיש חי. מה זה הדבר הזה ואיפה צורכים ממנו עוד", הוא מתבדח. "התחלתי לעבוד במזנון של אייל שני. הסרוויסים היו מאוד קשים, אבל זו הייתה נחיתה מאוד רכה. זו עבודה לא פשוטה אבל עפתי על זה, גיליתי שאני טוב".

בתוך זמן קצר מאוד הפך איתן למנהל מטבח. "פתאום אנשים נהנים מהאוכל שאני עושה, נהנים לעבוד איתי. אני זוכר סרוויסים שאנשים היו מסתכלים ואומרים, 'איזה כיף לראות אותך עובד'. מטבח חי זה כמו מכונה משומנת היטב. כשזה עובד טוב, זה כמו איזשהו ריקוד".

הדרך של איתן להצלחה הייתה בלתי נתפסת. מהמטבח המהיר של אייל שני הוא הגיע למסעדתו החדשה "גילה וננסי". "אמרתי לבוסית שלי, 'עשיתם טעות גדולה, עכשיו אני הולך לעבוד במסעדה אמיתית'. מחבתות, תנורים, לובסטרים, צדפות".

אחרי תקופה במסעדה החדשה בנווה צדק הוא קיבל הצעה מפתה: לעשות סטאז' בחדשה של מושיק רוט. "זה היה המבחן האמיתי", סיפר. "זה מקום של גדולים. זה הטופ של הטופ. זה מטבח מישלן".

באופן בלתי צפוי, אחרי שבועיים בלבד, הגיע השף והושיב אותו לשיחה. "הוא אמר שהוא רוצה להכניס אותי. התקשרתי לאימא שלי וכמעט בכיתי לה בטלפון, זו הייתה החותמת האחרונה: אני במקום שלי. בתוך זמן קצר כל כך הצלחתי להתקבל למטבח ברמה גבוהה כל כך".

"עבודה סופר-קשה"

ובחזרה לאיתן. אחרי תקופה שעבד בה כטבח, הוא קיבל שיחה מחבר מהעבר. "התקשר אליי בחור שהכיר אותי מהמזנון, הוא היה השף של מסעדת דבורה של אייל שני. הוא אמר לי שהוא מחפש סו-שף, מישהו שיהיה יד ימינו. בהתחלה סירבתי כי הייתי אצל מושיק. בסוף הלכתי על זה".

איתן השתלב שם במהירות והתגלה ככוכב עולה במטבח. "אחרי חודש הוא הציע לי להיות הסו-שף שלו. זה אומר לעשות סידור עבודה, להזמין דגים ובשר ולהיות אחראי לטבחים". לפתע הוא עוצר, כמו בונה מתח: "ואז – נשפך עליי סיר של מים רותחים".

"פתאום הציעו לי להיות השף של המקום. אמרתי, 'מי אני ומה אני?'"

במשך שבועיים הוא אושפז, סובל מכוויות בדרגה 3 ברגלו, אבל מאז הוא חזר והמשיך לעבוד בכל המרץ. "פתאום הציעו לי להיות השף של המקום. אמרתי, 'מי אני ומה אני?' אמרתי למנהלים שלי שאין לי ניסיון בכלל ושאני צריך שיהיו איתי בדבר הזה. הם אמרו לי, 'אתה בן אדם שהיינו רוצים שיהיה השף שלנו'. פתאום דיברתי עם אייל שני על דברים שהפריעו לי במסעדה, והוא הקשיב לי. זה פשוט מטורף".

זה זינוק אדיר בזמן קצר מאוד, לא?
"זה לא ייאמן. חשוב להגיד שזו עבודה סופר-קשה – שלא יעבדו עליכם בטלוויזיה בתוכניות. לפי חישוב שעשיתי, רק בחודש אוגוסט סגרתי 400 שעות עבודה. וגם אחרי הסרוויס, המוח שלך עובד כל הזמן, על מנות חדשות, על מה נעשה מחר ועל איך אפשר לשפר. יש ימים שהייתי הולך לישון בשלוש לפנות בוקר וקם בשש בבוקר לעבוד".

נשמע כמו מסגרת קשוחה. איך זה מסתדר עם הילד בכיתה א' שסירב להכין שיעורים?
"הבנתי שזה לא עניין של מסגרת, זה עניין של המוטיבציה להיכנס לתוכה. כשאני מוציא מנה לבן אדם ורואה שהוא מתענג על הביס – מבחינתי זה שווה הכול, זה עולם ומלואו. כי זה מסלול שאני סללתי".

לדברי איתן, ההתעקשות שלו לבחור את הדרך שלו לבד היא חלק מסוד ההצלחה. "טוב להיות במקום הנכון בזמן הנכון, אבל זה בעיקר לתת תמיד את כל כולך. מהמזנון, ששם זה רק למכור פיתות לאנשים, ועד להכין קציפות אצל מושיק רוט או להתעסק עם דגים ונתחים בשווי מאות שקלים. אוכל הוא לא מתמטיקה, מרגישים את הלב שלך בצלחת. הסועד טועם אותך דרך האוכל".

"התחלתי את החיים כיפנית על מלא"

את נועה טקהאשי (18) היה קצת יותר קשה להשיג. לא בגלל שהיא כוכבת רשת עסוקה עם קהל של מאות אלפי עוקבים, אלא בגלל שהיא הייתה פנויה לדבר רק בשעת ט"ש. ואולי זה מסמל יותר מכול את המעבר החד ששינה את חייה. מתלבושת יפנית אחידה למדים; מילדה שמרגישה כנטע זר בטוקיו – למשפיענית מובילה שעובדת עם מותגי ענק ובה בעת שואפת להיות חיילת מצטיינת.

"נולדתי וגדלתי בטוקיו, התחלתי את החיים כיפנית על מלא", היא מספרת בצחקוק. "אבא שלי יפני ואימא שלי ישראלית. גדלתי במסגרות יפניות כל החיים, אבל אימא שלי הייתה ציונית מאוד. במקרה עשר דקות מהבית שלי היה בית חב"ד בטוקיו, אז יצא שגדלתי גם עם מושקה ושלוימה".

לישראלים הטירונות זה שוק, בשבילי זה היה כמו לחזור לחטיבה ביפן. שני טורים, לעמוד בח' ולהגיע בזמן. אצלנו זה ככה מהגן

נועה טקהאשי

נועה מספרת שתמיד הייתה קצת שונה. "ביפן כולם אותו דבר", היא מסבירה. "אם אתה קצת שונה, מסתכלים עליך עקום. מישהי פעם אפילו קראה לי 'זרה'. בסופו של דבר אני מאוד ישראלית, בדיבור ובאופן שבו אני מבטאת את עצמי. אני אנרגטית מאוד וזה פחות התאים". עוד היא מספרת על הניתוק שהרגישה: "בגלל שזה אי, הם מאוד סגורים בתוך עצמם. בשיעור היסטוריה למשל למדנו רק על ההיסטוריה של יפן. בספר היה רק עמוד אחד על השואה, הייתי בהלם".

כשהייתה בת 14 ועלתה לחטיבה, הפערים בינה ובין חברותיה היפניות רק הלכו וגדלו. ואז, בצל משבר הקורונה, זיהו היא ומשפחתה הזדמנות לשינוי. "קודם לכן לא הצלחנו לעבור לישראל, כי לאבא שלי הייתה חברה ביפן ופתאום הוא הבין שהוא יכול לעבוד מהזום. הוא אמר 'בואו נעבור', וזה מה שרציתי כל החיים. בכל קיץ היינו באים לבקר בישראל, ובשבילי להיות בארץ זה היה חלום. כמו בסרטים.

סוד ההצלחה: סושי וחולצה זוהרת

נועה, שרק הגיעה מיפן, לא ממש הכירה את המנטליות הישראלית. "לארוחת עשר הבאתי אצות עם אורז, סלט אוניגירי וצ'ופסטיקס", היא נזכרת. "ביפן הייתי מגיעה לבית הספר בתלבושת אחידה מכף רגל ועד ראש. לכולם היו אותן נעליים, אותה גומייה ואותו ז'קט. בלי איפור ובלי טלפונים. החינוך היה מאוד קפדני. בישראל? כולן עם לק ואיפור. הבנים והבנות מדברים, אנשים מתחבקים. באיזה עולם אין דיסטנס?"

נועה, שהגיעה לארץ ולה כמה אלפי עוקבים, התאהבה בישראל. היא לא ידעה כמה הישראלים ברשת יתאהבו בה בחזרה. "בסרטון הראשון שלי שהתפוצץ הייתי בחולצה צהובה בוהקת עם סושי ביד. לצידי הייתה חברה שלי בחולצה שחורה וסנדוויץ' ביד. נראיתי חו"ל – והישראלים התרגשו כי 'היא משלנו'. הבנתי שאני יכולה 'לנצל' את זה לטובתי. התחלתי להביא עם חולצות בצבעים בוהקים. דיברתי על יפן וכולם נדהמו כשהם שמעו שאני מדברת עברית".

ככל שעבר הזמן, כך הפכה "נועה טקה" למותג. היא התחילה להתעסק באופנה ולעבוד עם חברות גדולות ובהן פקטורי 54. "בכל פעם שהייתי מדברת על יפן זה היה מתפוצץ", היא נזכרת. "זה 180 מעלות מאיתנו. באסתטיקה, בניקיון ובתרבות. זה משהו שהישראלים בחיים לא ראו".

בתור אחת שמכירה את שני הצדדים, ניכר שהבדלי התרבות משעשעים: "יש הרבה אוכל יפני בארץ, אבל זה לא דומה בכלל לאוכל שם. הטריות שונה, אופן גידול הדגים שונה, צורת החיתוך שונה – וגם הדאשי לא דומה במיוחד. זה קשור במזג האוויר והים".

עכשיו היא במקום הכי ישראלי שיש. בפתחו של שירות צבאי משמעותי. וגם שם, היא מספרת בצחוק קופצני, היא מזהה הבדלים רבים. "לישראלים הטירונות זה שוק, בשבילי זה היה כמו לחזור לחטיבה ביפן. שני טורים, לעמוד בח' ולהגיע בזמן. אין דבר כזה אצל הישראלים עונש, אין להם את המשמעת הזו. אצלנו זה ככה מהגן. אם היו שולחים את היפנים לטירונות 02 זה היה שטויות בשבילם, זה מה שמצופה מהגן".