"לא טוב לי עם בדידות": הדסה בן ארי מתגברת על הפרידה - עם ספר חדש על פרידות וגעגוע

"אני מתרגשת. אולי קצת לחוצה, כאילו אני לא רגילה להיות בפרונט", אומרת הדסה בן ארי, גרושתו הטרייה של הזמר חנן בן ארי. "ממש שמרתי על עצמי כל השנים. כאילו, אני מחליפה את הטיטולים. לא להפריע לי. אני עוד שואלת: רגע, מי אני?". כשהדסה בן ארי שואלת "מי אני", היא מבקש ללכת לוויקיפדיה. אלא שגם שם היא עדיין לא בפרונט, אלא רק מוזכרת בכמה שורות בתוך הערך של בעלה לשעבר.

לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן

הדסה עוד תקבל את הערך שלה בוויקיפדיה, אבל עד אז יש לה שבעה ילדים להוציא בזמן ללימודים. זו השנה הראשונה שבתמונה המשפחתית המסורתית של אחד בספטמבר, חסר כאן מישהו. האבא והבעל, הזמר חנן בן ארי, לא גר כאן יותר. 

איך מתפעלים בית של שבעה ילדים? לי יש שניים ואני קורס.
"זה כי עצרת בהכי קשה. אני מנהלת, אני מארגנת"

אני רק מדמיין כמה קבוצות וואטסאפ של הגן ובית הספר יש לך.
"אם שאלת, אז 27 אלה הבסיסיות. לא של חוג כזה או אחר... בסיסיות - עשרים ושבע".

איך יודעים מתי לענות? למי לענות?
"אני הפסקתי קצת לענות. לפעמים יוצא שמבקשים את הטלפון של המורה, ואומרים: 'של כיתה ד' לא של א''. צירפו אותי לקבוצה של כיתה א', אני פותחת את זה וכותבת 'למה מצרפים אותי לקבוצות לא קשורות? תפסיקו'. רגע לפני שאני שולחת את ההודעה, אני אומרת - אלוהים, יש לי ילדה בכיתה א'".

"תמיד רציתי משפחה. שנינו מגיעים ממשפחות של שישה ילדים. אני רציתי, וחנן כמובן שותף פעיל. בסוף המשפחה שלנו שינתה צורה, אבל יש לנו ילדים, ולעבד את הפרידה זה חלק מזה - מה זה להיות זוג הורים שהם לא זוג? גם זה חלק מהפרידה".

"לא מרגישה את המבט של כולם"

רוב הציבור, כשהסתכלו עליכם, ראו את "אלופי העולם". ראו משפחה עם שבעה ילדים, זוגיות טובה, ואני חושב שאולי בגלל זה גם אנשים מאוד הופתעו כשזה קרה.
"אני לא מרגישה את המבט של כולם עליי. אני לא יכולה להרגיש את המשקל הזה. יש לי שבעה ילדים, ויש לי קטע שכשמגיע משהו שהוא קצת יותר מדי, אני אומרת 'עד כאן'. אני עושה המון, אני מחזיקה המון על הכתפיים שלי. ואני גם יודעת להגיד מתי זה לא שלי. הציבור, הרכילות, הצהוב, שברון הלב של כולם - זה שלכם, זה לא קשור אליי".

"כשהייתי סטודנטית למדעי המדינה ולתקשורת, אז היה צריך לחקור משהו בתקשורת. אמרתי - קל. אני רוצה לחקור איך דיסני משפיעים על תפיסות האהבה שלנו", ממשיכה הדסה. "כשאני ראיתי דיסני, אז אני אומרת, וואי - אהבה זה תמיד עובד, זה תמיד יפה, זה תמיד מאיר. ואלס, כינורות, נשף, כולם תמיד נראים טוב. אבל אלו לא החיים".

את מה שהדסה למדה, היא הפכה עכשיו לספר חדש – "מה אתה יודע על געגוע", שבו היא מביאה את סיפורן של 18 אלמנות מלחמה, ממלחמת יום כיפור ועד המלחמה האחרונה.

"זה היה קצת אחרי 7 באוקטובר", היא מספרת. "הייתה לי תינוקת בת חודשיים וחצי, ואני זוכרת שראיתי תמונה של אלמנה (ענת מאיר), יפהפייה. יושבת על הקבר של בעלה, שנהרג ב-7 באוקטובר והתינוק שלהם, עוד לא בן שנה, משחק בחול. באותו רגע אמרתי 'בטח כולם אומרים איזו אהבה מטורפת הייתה להם, ואיזה זוג ואיזה מדהימים'. וכאילו, כולנו יודעים שהאהבה היא משהו כזה עם 'אפס ודאונס', אנחנו יודעים שזה משהו חי, דינמי, כמו הלב, למעלה-למטה".

"בעלי דוד נהרג ב-7 באוקטובר בקיבוץ בארי", מספרת ענת מאיר במפגש של הדסה עם הנשים שעליהן כתבה. "הוא היה לוחם מילואים, מסיירת מטכ"ל". הדסה אומרת: "מבחינתי הספר התחיל אצלך, כשאמרתי: 'בא לי לשמוע את סיפור האהבה שלהם'. אהבה של החיים, לא אהבה של אחרי המוות, של 'הוא היה הכי מדהים בעולם'. ברור שהוא היה הכי מדהים, וגם היא הכי מדהימה. אבל כשדברים מדהימים נפגשים, אז יש תנועה, יש מוניטור שעולה ויורד".

את ענת מאיר הכרנו לראשונה כשהיא באה לבקר בבית החולים את ידין גלמן, שלחם לצד בעלה ברגעיו האחרונים ב-7 באוקטובר. "אני מסתכלת על הנשים המדהימות שיושבות כאן, ואני אומרת לעצמי: 'וואו, באמת יעברו כל כך הרבה שנים ואני עדיין אהיה אלמנה'? אני חושבת שאני עוד לא קולטת את זה", מוסיפה מאיר. "יכול להיות שהן בעצמן יגידו לי שהן עדיין לא קולטות את זה, אבל זה מאוד מרגש להסתכל בעיניים של מישהי בסטטוס שלי אחרי כל כך הרבה שנים".

"יודעת משהו על שבר ועל געגוע"

"אני לא חיה בסרט", מבהירה הדסה בן ארי. "אני חושבת שאני יודעת משהו על שבר ועל געגוע".

שלמדת מחדש השנה? שלא ידעת לפני כן?
"אני חושבת שאני לומדת כל הזמן, החיים משתנים. אני לא מי שהייתי לפני שנה, לא מי שהייתי לפני שנתיים".

היא הראשונה לומר שאי אפשר להשוות בין לאבד בעל במלחמה לבין גירושים, כואבים ככל שיהיו, ובכל זאת - הבחירה לעסוק באובדן, פרידה, געגוע, אינו מקרי. "פתאום כשראיתי את האלמנה הזאת, הכול צף לי", היא מתארת. "אמרתי, רגע. תמיד רצית לחקור את זה, נכון? אז הנה בפריים טיים עכשיו, כל הנשים האלה, היפיפיות, שאיבדו את הבעלים שלהן. אם כולם מקשיבים להן עכשיו, אז אולי הן יגידו משהו שכל אחד יכול לספר על הזוגיות שלו, אבל עכשיו מקשיבים להן".

אבל אנחנו מוכנים לשמוע, או שכל כך התרגלנו לקבל אותם כגיבורים? ואם נספר על החיים עצמם, המורכבויות, הקשיים, הריבים, ההתקטננויות - משהו מזה קצת ייעלם?
"הם בני אדם, לפני שהם גיבורים. וגם מה זה אומר גיבורים? כאילו, כולנו יודעים. יש כאלה גיבורים שהיה להם תאריך כבר ברבנות לגירושים, יש כאלה שבגדו, יש כאלה שהזוגיות שלהם ממש לא הייתה משהו. יש אחד שהיה הומו, וחי עם אשתו והביאו ילדים. יש הרבה סיפורים. כל זוגיות נראית אחרת, כל אחד התמודד עם דברים אחרים".

"אני לא יצאתי למסע הזה בשביל לרפא את עצמי. התחלתי לעבוד על הספר כשאני רוצה ומאמינה ומקווה שהזוגיות שלי תישאר לנצח. יש לנו משפחה מדהימה ושבעה ילדים, וברור שלא רצינו לפרק".

אז במובן הזה, העבודה על הספר הייתה איזה קרש הצלה גם?
"זה נתן לי מלא תקווה, מלא אמונה לא להיות מובסת".

זו גישה מאוד בריאה, מפוכחת, למי שבסך הכול אפשר להגיד שהפרידה שלה היא טרייה.
"שמע, אני גרושה אבל עוד אין לי שלום עם המילה 'גרושה'. עוד אין לי שלום. אני לא נראית לי כל כך הטיפוס של הגרושה".

"בוחרת לצמוח וללכת בדרך שלי"

הדסה מספרת על ריאיון שהיא ערכה עם אחת מהאלמנות שעליהן כתבה בספר: "היה שם איזה רגע כזה שהרגשתי שהדמעות עולות אצלי. זה היה לדעתי מיד אחרי הפרידה. ראיתי שגם אצלה יש דמעות, וכאילו משהו בתוכי הסתנכרן איתה, וידעתי מה היא הולכת להגיד. היא אמרה לי: 'אני איבדתי פעם אחת את הבחור שכמעט התארסתי איתו', ואז היא התחתנה עם החבר הכי טוב שלו, והוא נהרג עכשיו. היא אמרה לי: 'ואני יודעת שיהיה לי עוד, אני יודעת שתהיה לי אהבה'. וכשהיא אמרה את זה היא כל כך התרגשה, והרגשתי שאנחנו באיזה רגע כזה שאנחנו תאומות סיאמיות".

"ארז (אשכנזי) היה אהבת הנעורים שלי - הכרנו בגיל 18, והיינו בעצם ביחד עד גיל 21 - עד הרגע שהוא נהרג", מספרת מלכי גינסברג, ששכלה שני בני זוג במלחמות. "זאת הייתה אהבת נעורים הכי יפה שיש. אחרי שארז נהרג, נוצר קשר חברי מאוד-מאוד קרוב ביני לבין אלי (גינסברג). היינו שני חברים שאיבדו את הדבר הכי יקר שלהם, ולאט לאט משהו התפתח". כשהם הכירו, כך היא מספרת, אלי כבר היה איש צבא: "כשאני נכנסתי לתוך הקשר הזה, אני ידעתי למה אני נכנסת - זה אומר שיש את הצבא ויש אותי, ואת הבית והילדים, ולפעמים הצבא הוא מקום ראשון".

ב-7 באוקטובר אלי הקפיץ את עצמו ללחימה בעוטף, בבארי, ובלילה הגיעה הדפיקה בדלת. "אני ככה הולכת מהחדר לכיוון הדלת, זה עניין של כמה צעדים, ואני ממש ככה אומרת לעצמי - זהו, זה נגמר. וככה אני פותחת את הדלת. זה נורא להגיד את זה, אבל הייתה לי תחושת דז'ה-וו וככה פתחתי את הדלת. אני שואלת את עצמי כל הזמן איך זה קרה ולמה זה קרה, ואיך אני אמורה לעבור את זה עוד פעם, ולמה זה מגיע לי? כבר הייתי שם, כבר עברתי את זה ברגליים, 'השתקמתי', ואני שוב שם".

ולמרות הכול, מלכי מאמינה שהיא יכולה לקום גם בפעם השלישית - כולל זוגיות חדשה. "אני בוחרת לצמוח וללכת בדרך שהיא שלי. אהבה וזוגיות זה חלק מהחיים. זה מורכב, זה מאתגר, זה לא פשוט. וצריך גם הרבה אומץ, והרבה פתיחות. אבל אני מאמינה גדולה באהבה ובטוב שהעולם יכול להציע".

"רוב האלמנות בדייטים"

"פעם ידעו שלא ממשיכים", אומרת הדסה. "היום רוב האלמנות, אני לא יודעת אם הרוב הזה הוא 60% או 90%, אבל רוב האלמנות היום בדייטים, ממה שאני יודעת".

אחרי שנה?
"לא רוצה להגיד גם פחות, אבל כן. יש כאלו שגם אחרי 3 חודשים וחצי שנה".

וזה לא מוסר, מבלי להיות שיפוטית?
"קודם כל, אני מגיעה לא שיפוטית. ככה עשיתי את הספר שלי. והמחשבה שלי היא מה זה אומר על הדור, מה זה אומר עלינו היום. ממש ראיתי שהאלמנות בנות 70, 80, 90 אצלן הרבה מהן לא התחתנו, וממש עשו קאט על האהבה - 'הייתי נשואה שמונה שנים וזהו'. הן ויתרו על הדבר הזה בחיים. ראיתי איזה שינוי באזור מלחמת לבנון השנייה ומבצע 'צוק איתן', אבל אין מה להשוות את זה למה שקרה בחרבות ברזל שבה אני יכולה להגיד שרוב האלמנות - דתיות, חילוניות, חרדיות - יוצאות לדייטים. אני מרגישה שהסיפור הוא שהנאמנות השתנתה. הנאמנות שלי היא לא לאיש, אלא כמו למה שהיה בינינו, שזה הרבה יותר עמוק. זה הרבה יותר מופשט".

הן בחרו בחיים, שזה הדבר החשוב. ומצד שני, מה זה אומר על החיים שנשארו מאחור?
"אנחנו דור הרבה יותר חווה ומרגיש. אנחנו הרבה יותר זזים, הרבה יותר מופיעים, הרבה יותר מגשימים. אנשים מחליפים מקצוע כל ארבע שנים, נכון? למה? יש משהו בנשמה שמחכה להיות, לחוות, להתגלות, משהו הרבה יותר חי. הרבה יותר בועט. אז ברור שחלקן, לא כולן, רובן, רוצות להמשיך הלאה. פעם היו אומרים 'איך את מעזה להתלבש וללכת לאירוע?', יש אלמנה שאמרה לי את זה".

והשינוי הזה הגיע גם לחברה הדרוזית השמרנית מאוד. אחת מגיבורות הספר של הדסה היא נאהד סאבק בריק, שאיבדה את בעלה מחמוד ח'יר אל-דין במבצע סודי בתוך ח'אן יונס, והלכה למעשה נגד כל מה שמקובל. "לא היה לי ספק מהרגע הראשון שאני ממשיכה להיות חזקה ולעמוד על הרגליים ולהמשיך בחיים", היא מספרת. "אבל להתחתן? ממש לא. לא חשבתי על זה בכלל, כי זה לא מקובל - מה יגידו עליי?"

מה מקובל בעצם?
"להיות אלמנה. כל החיים".

איך מנצחים את "מה יגידו"?
"הרבה טיפולים, הרבה שיחות. והבחירה שלי להתחתן בשנית לא פוגעת באף אחד וגם לא מנוגדת לחוקי הדת. אני החלטתי להתמודד עם זה בדרך שלי, וכל אלמנה וכל ילד וכל הורה מתמודד בדרך שלו. כל אחד עם מה שמתאים לו. אני מדמיינת אותו עושה לי 'לייק' ואומר שזאת הדרך הנכונה".

"בסוף תמיד היינו חנני והדסי"

גם אחרי הגירושים, החיים המשותפים של חנן והדסה נמשכים, בדרך מעט שונה. "רק היום התכתבנו על רגעים שהיו לו אתמול עם הילדים, ואמרתי לו שהם סיפרו לי בבוקר כמה היה להם משמעותי איתו", היא מספרת. "אמרתי לו 'בשביל הרגעים האלה אנחנו חיים'. כל תהליך אני משתפת, מלא צחוקים על הילדים, תמיד אני אעביר לחנני תמונה - היא אמרה ככה, הוא עשה ככה".

את קוראת לו חנני.
"כן. בסוף תמיד היינו חנני והדסי, ועבור הילדים שלנו נראה לי שאנחנו תמיד נהיה".

איפה הרגעים הקשים שלך?
"לא טוב לי עם בדידות. בערב שבת, כשאני הולכת עם הילדים לתפילה ואני חוזרת לכאן ואני צריכה לעשות קידוש - אני אומרת 'וואי, כאילו זו משפחה שעכשיו בשבת הזאת אין לה אבא'. לא דמיינתי את החיים שלי ככה. זה כאילו עוד נעץ כזה בחלום. התפרק לי החלום של אבא ואמא ומשפחה אחת".

חנן כתב עלייך את השיר 'תודה שאת'. איך מקשיבים לשיר כזה עכשיו?
"בדיוק היה פה דיון עם הילדים, כי הם מאוד אוהבים לשמוע את השירים שלו. ואז אמרתי שלפעמים יש שירים שכאילו פחות מתאים לי לשמוע, והם אמרו: 'אבל למה?'. ובשנייה שהתלבטתי מה להגיד, הבת שלי הגדולה אמרה: 'אתם צריכים להבין שיש שירים שהם נכתבו לפני הרבה זמן, ומזכירים לאמא כל מיני דברים אולי, ואולי יש דברים שקשה לה לשמוע אותם היום, ואתם צריכים לכבד את זה'. זה היה מקסים בעיניי שהיא אמרה, ומצד שני זה חיזק אותי דווקא להשמיע, לתת להם להשמיע את כל מה שהם רוצים. כי זה המקום שהוא לא קשור אליי, זה אבא שלהם. אנחנו עפים עליו, על השירים שלו. זה חלק מהביטחון שלהם, זה הפסקול שלהם. והרגשתי שגם חשוב להם שגם אני אשמע, שחשוב להם שגם אני אאהב".

הקדשת את הספר לכל המבקשים והמבקשות אהבה ששווה לחיות למענה. היית יחד עם חנן 16 שנה. אחרי שמאבדים אהבה כל כך חזקה, אפשר להאמין באהבה חדשה?
"על עצמי אני יכולה להגיד שאני לא יכולה אחרת, בטח. והספר שלי, אני מרגישה שזה ספר של שיברונות ואהבות. אני קוראת אותו ואני אומרת, הנה החיים שהתרסקו. ראיתי בעיניים של הרבה מהאלמנות בספר, שהן רוצות ושהן מאמינות, זה כאילו היה כמו בלון החמצן שלי בשנה האחרונה. הרגשתי שזה מאוד-מאוד מחזק אותי".

"אני לא הראשונה שהתגרשה, לצערי. הצלקת תמיד תישאר, זו המשפחה שלנו, היא תישאר עם הצלקת הזו. אני פשוט רוצה להאמין שאפשר להמשיך ולבנות חיים טובים. אני רואה את האלמנות בספר שלי שכן התחתנו, שהמשיכו הלאה - זה נותן לי אוויר. הן תמיד יהיו אלמנות אבל יש להן עוד חלק בחיים, עוד פרק. אני לוקחת מהן השראה".