מתפרקים, אבל נשארים ביחד: הסוד שמחזיק את גוש נתניהו

לאמיתו של דבר, הגוש האמוני החל להתגבש באופן תודעתי מיד אחרי בחירות 1977, כאשר מנחם בגין עלה לשלטון. אותו בגין ייצג את בוחרי הליכוד, שרבים מהם היו תושבי הפריפריה או מה שמכונה "ישראל השנייה". אותו בגין שדיבר ונאם בשפה אמונית, וחיבר גם את החרדים והציונות הדתית לדרכו.

היבט זה צבר תאוצה כאשר שנים לאחר מכן קבע מנהיג הציבור החרדי, הרב אלעזר מנחם מן שך, כי יש לתמוך במועמד הליכוד בנימין נתניהו על פני מועמד המערך-העבודה שמעון פרס, זאת משום שהליכוד מייצג את המסורתיים - ולמרות שהרב שך היה בעל דעות יוניות בנושא המדיני והכיר טובה באופן אישי לפרס על סיועו לבחורי הישיבות. אולם, אין ספק שבשנים האחרונות שכלל זאת בנימין נתניהו לרמת-על של חיבור לגוש אחד שרב בו המשותף על המפריד, ומאז הם צועדים יחד כבלוק יציב ומגובש, הן לקואליציה והן לאופוזיציה.

האמת שזה גם הגיוני: חברי המפלגות שמרכיבים את הגוש מאז הניצחון האחרון בבחירות חושבים ב-80% מהנושאים באופן דומה. החרדים הפכו לימנים יותר, בני הציונות הדתית לחרד"לים יותר והפריפריה ומצביעי הליכוד לאמוניים יותר. "ה' יתברך תמיד אוהב אותי", הלהיט של ששון שאולוב של השנה האחרונה, הוא אולי המייצג האולטימטיבי של הגוש, והרבה יותר מזה.

יתרה מכך: החרדים הסכימו לתמוך בהתיישבות שחשובה לבצלאל סמוטריץ' ולאיתמר בן גביר, זאת בתמורה לתמיכה של השניים בעולם התורה והישיבות והאברכים, כמו גם בחוקים פרסונליים שחשובים היו לנתניהו, ליריב לוין ולאיתמר בן גביר. כולם אכלו מהעוגה והיו מרוצים. קהל המצביעים של הגוש אהב את הגישה הזאת, גם מבחינה רעיונית-תפיסתית וגם מבחינה פוליטית-פרקטית.

חילוקי דעות קלים החלו לצוץ עוד לפני המלחמה, בעקבות החריקות בהעברת הרפורמה המשפטית, לצד העובדה שחוק הגיוס לא עבר בכנסת. היו נציגים חרדים שתלו זאת אחד בשני והביעו תרעומת - אולם על אף כל זאת, המאחד עדיין היה רב על המפריד וחילוקי הדעות נותרו בשוליים. אלא שמאז 7 באוקטובר, צצו שוב אותם חילוקי הדעות, שהלכו והתגברו והפכו לאבן נגף שמאיימת על שלמות הגוש כולו.

לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן

אם עד אז 80% ממצביעי הקואליציה הסכימו ב-80% מהנושאים, פתאום צץ לו חוק הגיוס והפך למוקש קריטי שהדגיש את ה-20% הנותרים, והבליט את המחלוקות והשסעים.

וכאן צריך לומר שמדובר במחלוקת דת של ממש, ובמאבק אידיאולוגי נוקב ורב-שנים עם הציונות הדתית. עבור הציונות הדתית, הקמת מדינת ישראל הינה אתחלתא דגאולה ושירות בצבא הוא התגייסות למלחמת מצווה שחובה גם על חתן ביום חופתו לצאת אליה. זאת לעומת החרדים, שעדיין בתודעת גלות ובשבילם רק לימוד תורה מגן על העם היהודי ושירות בצבא נחשב לסוג ב' במקרה הטוב, בדיעבד ממש. החרדים, שציפו לקבל בממשלת הימין האולטימטיבית את חוק הגיוס החלומי, הבינו כבר שמה שהיה הוא לא מה שיהיה ועדיין מתכננים על הרע במיעוטו (מבחינתם).

הם כמובן התאכזבו לגלות ששותפיהם מהליכוד ומפלגות הימין אינם מתכוונים לתמוך בחוק שלהם. הקרע הלך וגדל על הנושא הזה, שהוא ליבת הקיום החרדית, כמו גם, בין היתר, על רקע היחס לסוגיית שחרור החטופים (החרדים תומכים בעסקה) ושאלת סיום המלחמה. לכאורה, אם כן, הגוש האמוני מקרטע ורווי בפערים שאולי בלתי ניתנים לגישור. אך האם ניתן להספידו?

התשובה: כלל וכלל לא בטוח. אני חושב שלמרות המחלוקות הרבות והעמוקות, עדיין המאחד רב על המפריד ובסוף הגוש יישאר מאוחד בעזרת ה' ובעזרתו של נתניהו. וגם, לא נעים לומר, בעיקר בעזרתם של חברי האופוזיציה: בשעתו שלף נתניהו ציפורניים והוציא בכוח את עידית סילמן מממשלת השינוי של יאיר לפיד ונפתלי בנט כשהוא משקיע בכך יום וליל. במקרה של לפיד ובנט כעת, נדמה שהם עושים הכול כדי לחבר את הדבק בין מרכיבי הקואליציה. במקום להציע אלטרנטיבה שלטונית, הם ממשיכים בחרמות ונתניהו צוחק מהצד.

כאן אנו מגיעים לברית המיעוטים: גם אם האמונה מחברת את חלקי הגוש, צריך לומר שיש דבר נוסף והוא ה-"אין ברירה". לכלל מרכיבי הקואליציה אין לאן ללכת. הם נשואים בחתונה קתולית, כי אין ברירה.

נתניהו לא יכול להקים ממשלה אחרת כי כל חברי הגוש שמנגד המכונה רל"ב - רק לא ביבי - פוסלים אותו (מלבד גנץ). החרדים אינם מסוגלים להשתלב בממשלה אחרת משום שלפיד, בנט, אביגדור ליברמן ובני גנץ אינם מוכנים לתת להם דבר. סמוטריץ' ובן גביר גם הם לא יכולים ליטול חלק בקואליציה חלופית, שכן האופוזיציה מתייחסת אליהם כאל מצורעים ופסולי חיתון. כך, שבמצב הנוכחי חברי הקואליציה הנוכחית מחוברים בדבק חזק ועמיד גם של הגוש האמוני וגם של ברית הדחויים של המערכת הפוליטית בישראל.

>>> ישראל כהן הוא פרשן ואיש תקשורת חרדי, עיתונאי "קול ברמה"