"לא הגיוני לעקור חיים שלמים ולזרוק אותי מהמקום שלי"

"אולי יכולים לנסות לקחת אותי מהבית שלי, אבל כל המלחמות, כל האירועים שקרו פה בארץ, אי אפשר לקחת את זה ממני. אני חוויתי אותו דבר כמו כל מי שגר פה בישראל" – את הדברים האלה אומרת לואי צ'אבס, נערה בת 17 מרמת השרון, שנולדה וגדלה כל חייה בישראל.

לואי היא רשג"דית בצופים בשבט איתן בתל אביב, לומדת בכיתת המצוינות המנהיגותית נחשון וחולמת לשרת את המדינה כמו כל נערה ישראלית בגילה. למרות זאת, בתחילת החודש היא קיבלה את הבשורה שהיא, אימה ואחותה בת ה-13 יגורשו ביום חמישי הקרוב מישראל לפיליפינים.

"זה לא הגיוני פשוט לעקור חיים שלמים ולזרוק מישהו ממקום שהוא מכיר וגדל בו. אני לא שונה מכל האחרים. כל מי שאני מכירה הוא גר כאן, כל החברים הטובים שלי, החניכים שלי בצופים, עוד מעט מתחילה תקופת הבגרויות. אני לא יכולה לעזוב הכול באמצע ולהתחיל הכול מההתחלה. אני לא יכולה לשכוח את כל מה שקרה לי פה ופשוט לעזוב", אמרה לואי.

הוריה של לואי הגיעו מהפיליפינים לישראל כחוק לפני 18 שנים ועבדו כמטפלים סיעודיים בקשישים. היא, אימה מאלו ואחותה אמבר התגוררו בביתה של מטופלת סיעודית בשם עדינה בריסקר, אצלה עבדה האם כדין עם אשרת עבודה, עד שבריסקר נפטרה לפני שלוש שנים. שם, בבית ברמת השרון, לואי שעדיין מכנה את עדינה "סבתא" גדלה כמו כל ילדה ישראלית אחרת – חגגה את החגים היהודיים, עם ארוחות שישי ושירי ארץ ישראל.

לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן

"הן ממש משפחה שלי"

"ליוויתי את לואי, אמבר ומאלו לאורך כל הדרך וגם הן ליוו אותי", אומרת יעל בריסקר, בתה של עדינה ז"ל. "זה קשר מאוד אמיץ. כל ימי ההולדת כל החגים והאירועים החשובים היינו ביחד. הן ממש משפחה שלי". ולואי מספרת על הקשר בין אימה מאלו ליעל: "הן כמו אחיות ויעל כמו דודה שלי".

בתור ישראלית, מה את חושבת על זה שהמדינה רוצה לגרש אותן?
יעל: "אני נדהמת מזה. מה גם שאני יודעת כמה לואי אוהבת את המדינה ורוצה לתרום לה ולהיות חלק ורוצה לנסוע עם חברים שלה לפולין. כל חוויות הילדות שלה פה. אסור שזה יקרה".

אימה של לואי ביקשה בשנים האחרונות להסדיר את המעמד שלה והבנות בישראל מטעמים הומניטריים, אך בתחילת החודש מ"מ מנכ"ל משרד רשות האוכלוסין וההגירה דחה את בקשתן. אביה של לואי, וירג'יל, שוהה כאן כדין כמטפל סיעודי, והמשמעות של החלטת הרשות היא שהמשפחה של לואי תפורק.

"אני עובד פה 19 שנה עם אותה משפחה", אמר וירג'יל. "זה מאוד קשה בשבילי כי הבנות כאן בישראל מאז שהן נולדו, ולא קל לי שיפרידו אותי מהן". מאלו הוסיפה: "אני הקדשתי את חיי עבור הקשישים הסיעודיים בישראל ובסוף מה שהמדינה רוצה זה לגרש אותנו? הבנות גדלו כאן כל החיים שלהן".

"רק מבקשת להישאר בבית שלי"

לואי מעולם לא ביקרה בפיליפינים וגם אינה יודעת לדבר את השפה. "אני מבקשת רק להישאר פה, בבית שלי", היא אמרה. "אני לא יכולה לחשוב שאעבור לפיליפינים - יום אחד אני לומדת בכיתה י"א כרגיל ויום אחר אני אמורה לעבור לפיליפינים? אי אפשר לתאר את זה".  

לואי חברה בתנועת הצופים מכיתה ד', ואחד הדברים שקשה לה לחשוב עליהם הוא שהיא תצטרך להיפרד מהחניכים שלה. "הצופים זה חלק ממני. זה מלמד על ערכים, על כבוד, על אהבת הארץ", אמרה לואי. "אני עכשיו מרשג"דת, שזה אומר להיות אחראית על הצוות של המדריכים. אני מאוד אוהבת להיות עם הילדים ואני רוצה לתת להם חוויה טובה כמו שלי הייתה בצופים".

עניבות רבות של הצופים מעטרות את חדרה של לואי, והן בשלל צבעים – ירוק, אדום וצהוב. את אחת מהן היא הכינה לחניכים שלה. על לוח השעם של הקיר גם מונחת הדיסקית להשבת החטופים. "הכיתה שלי ארגנה הפגנה בתחילת השנה, אחרי שבבית ספר שלנו לא הייתה שביתה. אז אנחנו ארגנו שביתה מטעם התלמידים ויצאנו להפגין למען החטופים בכניסה לרמת השרון", היא מספרת.

בני גילך כבר מקבלים צו ראשון. היית רוצה גם להתגייס?
"כן, אבל הבנתי שכנראה אני לא אוכל להתגייס אז חשבתי שאולי אני אעשה שנת שירות. אני רוצה לעשות משהו שתורם למדינה כי מאוד חשוב לי לעזור למדינה, סבתא עדינה תמיד אמרה לי 'כשאת תגדלי, כבר לא תהיה צבא'".

"לואי היא לא זרה ולא 'בעיה'"

מאז שלואי קיבלה את הבשורה, היא וחבריה לבית ספר ולצופים מנהלים מאבק – למען הישארותה של המשפחה בארץ. לואי פרסמה סרטון בטיקטוק ובאינסטגרם שנהיה ויראלי, פרסמה עצומה שעליה חתמו למעלה מ-10,000 אנשים, וחבריה ארגנו סרטון רשת בו הם מוחים נגד הכוונה לגרש אותה מהארץ. בשבוע שעבר חבריה מבית הספר ארגנו שני אוטובוסים והפגינו מול משרד האוכלוסין בקריית הממשלה בתל אביב. 200 אנשים – תלמידים מבית הספר, חברים מהצופים והורים של חברים – התגודדו מחוץ למבנה, חמושים בשלטים ומגפון. 

"לואי היא לא זרה ולא 'בעיה'. היא חלק בלתי נפרד מהכיתה ומהקהילה שלנו. הגירוש שלה הוא לא רק פגיעה בה אלא גם פגיעה בנו", אמרה המחנכת של לואי בתיכון אלון ברמת השרון, סתיו צוקרשטיין, בהפגנה, ומנהלת בית הספר אנדי קליסקי הוסיפה: "לואי היא התגלמות הנערה הישראלית הערכית. היא מחנכת ילדים אחרים. חשוב שמקבלי ההחלטות ישקלו שנית גם בשביל כל הילדים האלה שנמצאים כאן ורואים מדינה שעוקרת את חברה שלהם, שזה לא הגיוני". 

"לואי בשבילי היא לא רק חברה, אלא אחות", נאמה בהפגנה לני בכר, חברה של לואי. "היא חלק מהמשפחה שלי. היא ישראלית כמו כולנו. דם זה לא מה שקובע אלא התרבות ואיך שגדלת. מגיע לה להישאר פה".

כעת המשפחה מתכוונת לערער על ההחלטה של ממלא מקום מנכ"ל רשות האוכלוסין וההגירה לבית הדין לעררים, ולמנוע את גירושן השבוע מהארץ. "המקרה הזה חריג כי הילדות לא גדלו למשפחה לא חוקית אלא להורים שהיו כחוק בארץ ושהאבא עדיין מטפל כדין", אומר עו"ד תומר ורשה ממשרד ורשה וייצן ושות', שמייצג את לואי ומשפחתה בהליכים מול רשות האוכלוסין וההגירה. "הן גדלו למציאות שהן חלק ממשפחה ישראלית ובמעמד לגיטימי. אחרי 20 שנה זו החלטה מקוממת ואנחנו ניאבק נגדה". 

תגובת רשות האוכלוסין

"בוועדה הבין-משרדית לבחינת מעמד מטעמים הומניטריים נמצא כי לבני הזוג מעטפת משפחתית רחבה בפיליפינים. משנבחנו כלל הפרמטרים, בהם העובדה ששהייה רבת שנים אינה מהווה טעם הומניטרי לקבלת מעמד הוחלט כי אין מקום לאשר את הבקשה וכי על האם ובנותיה לצאת מהארץ".