"שיישרפו חמאס": הביקור הטעון בעיר שהפכה לסמל הטרור

פתאום הוא מופיע מולנו. נער בן 17, עם עגלה קטנה של בקבוקי מים קרים. עד לא מזמן הוא היה חלק מ"גדוד ג'נין" של הג'יהאד האיסלאמי. לאחר שנפצע ברגלו, היום הוא מסתפק בלקרוא לעוברים ושבים לעצור ולשתות, בתמורה לתשלום סמלי.

הנער הזה הוא לא רק עוד בן אדם בשוק. הוא הסמל של ג'נין של היום, עיר שנעה בין עבר של טרור להווה של הישרדות, בין פשיטות צבאיות לניסיון עיקש לשמור על שגרה, בידיעה שכל שקט הוא כנראה זמני ובכל רגע עלול המצב להתהפך, כמו קערה שנשמטת מהידיים.

בג'נין הכול חשוף לעין: הרחובות הדוממים, המחנה ההרוס, הפחד מהלא נודע והפוסטרים של השהידים שניבטים מקירות בטון. התושבים כאן יודעים היטב שמה שמתרחש בעזה עלול להתרחש גם שם, אצלם בבית.

לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן

השלט מזהיר: "אין כניסה לישראלים"

מעבר ריחן, השער הצפוני של ישראל אל ג'נין, עומד כיום כמעט ריק. אין מכוניות, אין תנועה, רק חיילים שניצבים בעמדותיהם, שומרים על השקט שכמעט מאיים. חצי שעה נסיעה בלבד מעפולה ואנחנו כבר כאן – בדרך לעיר שהפכה מזמן לסמל הטרור. אבל כשנכנסים פנימה מתבררת תמונה אחרת, מורכבת בהרבה.

פעם היו עוברים בריחן עשרות אלפי פועלים פלסטינים בדרכם לעבודה בישראל, או חולים שנוסעים לטיפול רפואי. אך מאז 7 באוקטובר הכול כמעט נעצר, המעבר נטוש ורק מאות בודדות של אנשים מחזיקים בהיתרים. אנחנו ממשיכים לנסוע, מצד ימין מתפתל מרחב התפר, בצד שמאל היישובים חרמש ומבוא דותן. עוד כמה דקות נסיעה והשלט האדום צץ מולנו: 'אין כניסה לישראלים, שטח A'. במרחק קצר ממנו כבר מופיע השלט 'ג'נין', ומשם אנחנו כבר בעיר עצמה.

בכניסה לג'נין הרחובות דוממים. החנויות פתוחות אבל ריקות מלקוחות, ומכוניות כמעט שלא נוסעות. התחושה היא של שקט כבד. אנחנו פוגשים את מוחמד (שם בדוי, כמו כל השמות בכתבה), איש עסקים פלסטיני, אב לשלושה ילדים שמתגורר בעיר.

"החיים בג'נין קשים", אומר מוחמד בריאיון למגזין N12, מצביע על המדרכה הריקה. "למה? כי אין יציבות. אין יציבות כלכלית, אין יציבות ביטחונית. האנשים לא יכולים לדעת אם יש ביטחון או אין ביטחון. אומנם הצבא שנמצא פתר בעיה, אבל הוא יצר בעיות אחרות".

לאילו בעיות אחרות אתה מתכוון?
"המצב הכלכלי מ-7 באוקטובר עד היום רע מאוד בגלל שיש פעילות קבועה של הצבא, וכי המעבר הראשי של ג'נין, ג'למה, סגור – והוא בעצם הדבר המרכזי. פועלים לא מצליחים לעבוד, אין הרבה מקומות תעסוקה פה ואין הרבה מפעלים, רק מעט מאוד".

"זו אשליה שיש שקט"

בג'נין, מאחורי שער ברזל נעול, הגלגל הענק עומד דומם. מתקן שנבנה כדי לשאת ילדים לגובה הפך לסמל לכך שהעיר עצרה מלכת. לידו מתקלפות שאריות של צבע במסלול הקארטינג הסגור, שבימים אחרים היה מלא משפחות. המחזה הזה, של פארק שעשועים נטוש, מסמן את מה שקורה בלב העיר שכאילו קפאה על מקומה מאז 7 באוקטובר.

"בגלל המצב נוצרה בעיה גדולה של שב"חים בישראל – הפועלים שנכנסים דרך הפרצות הלא חוקיות כי הממשלה הישראלית לא נותנת היתרים. אם היו נותנים, זה לא היה קורה", ממשיך מוחמד.

אתה רואה את התמונות מעזה, אבל חמאס לא הצליח לממש את החלום הרטוב שלו ב-7 באוקטובר, להבעיר את הגדה. עדיין יש פה שקט יחסי.
"למה שקט? זה לא נכון. זו אשליה שיש שקט. ההוכחה היא הפיגוע בירושלים (בכניסה לשכונת רמות, שנרצחו בו שישה ישראלים). אין שקט בגדה. יש הר געש שרותח. כן, יש 'שליטה', אבל שליטה מדומה כי האנשים בפנים לא רגועים".

"המצב קשה, אבל בלי אינתיפאדה", טוען מוחמד. "זה מה שגרם ל-7 באוקטובר לקרות. בחוץ היה נראה שהמצב טוב, אבל בפנים המצב היה לא טוב. כדי שלא נחזור לעוד 7 באוקטובר ושלא יהיו עוד בעיות, צריך פתרון אמיתי, מהשורש, לבעיות".

"לא יודעים מה קורה שם בפנים"

אנחנו חולפים על פני האוניברסיטה הערבית-אמריקנית בג'נין – מוסד יוקרתי יחסית שמושך אליו כבר שנים סטודנטים רבים מהמגזר הערבי בישראל שמתגוררים בערי המשולש והגליל. הסיבה ברורה: כאן לא נדרש פסיכומטרי. ואומנם הלימודים מתנהלים ברובם באנגלית, אבל הם אינם זולים, ובניגוד לאוניברסיטאות בישראל – בג'נין אין מועדי ב'.

בשנתיים האחרונות הצטמצם מספר הסטודנטים והלימודים מתקיימים בחלקם מרחוק. ובכל זאת, מחוץ לשערי הקמפוס נראות חבורות של צעירים שמחפשים אחר שגרה. כשאנחנו מגיעים לשוק של ג'נין, כאן כבר מורגשת יותר תנועה: דוכנים פתוחים, קולות רוכלים ואנשים רבים שמגיעים לקנות מצרכים בסיסיים.

מה האנשים בג'נין רוצים? הרוב מעדיפים רגיעה או טרור?
"האנשים רוצים לחיות בכבוד. כשהולך מהם הכבוד שלהם והזכויות האמיתיות שלהם לא קיימות, אז יש מי שהולך לעשות בעיות. בסופו של דבר, האדם נולד חופשי. אתה לא יכול להטיל עליו את כל הבעיות והלחצים האלה. הכול קשה, הנסיעה קשה, הדרכים קשות. אבל יש עם שרוצה לחיות. עם שחייב לחיות. בלי קשר לדתות או לאמונות. לדעתי צריך שתהיה הסכמה בישראל לאפשר חיים פתוחים לכולם, שכל אחד יחיה בביטחון. אבל ללחוץ שחלק יחיו בשלום וחלק לא, זה לא יביא יציבות".

אומנם אנחנו לא נכנסים למחנה הפליטים עצמו – הרי אף אחד, חוץ מהצבא, לא נכנס לשם כיום – אולם תושביו לא נעלמו: רובם מצאו מקלט בתוך העיר עצמה, בבניינים צפופים ועמוסים. עד המבצע האחרון של צה"ל חיו במחנה כ-14 אלף פלסטינים, וכעת הוא סגור והרוס. "אף אחד לא יודע מה באמת קורה שם בפנים", מודה מוחמד. "אתמול ניסו להיכנס כמה אנשים, ושניים נהרגו".

אתם חוששים שיקרה בג'נין מה שצה"ל עשה בעזה?
"כן, בטח, ברור שמפחדים מזה. כולם מביאים את זה בחשבון, כי אף אחד לא יודע מה יקרה".

מול הפצצות המתקתקות: הגזרה שבה מעצב צה"ל את המרחב מחדש

מעוז הטרור בגדה הפך לעיר רפאים: "הרסנו כל מבנה שהייתה בו תשתית טרור"

"למה אנחנו משלמים את המחיר?"

סאמי, תושב ג'נין, מתאר את השינוי החד שחל: "לפני 7 באוקטובר הייתי יוצא בכל יום לישראל, עובד ומרוויח טוב. היום? כלום. מה אנחנו קשורים לחמאס ולסינוואר? שיישרפו שניהם, אני רק רוצה לחיות בכבוד ובשותפות כאן, בג'נין. אז למה הממשלה הגבילה אותי? למה אנחנו משלמים את המחיר?"

עאמר, פלסטיני ממחנה הפליטים שנאלץ לעזוב את ביתו, מדבר בזעם: "ישראל הפכה ממדינה למפלצת גדולה ולא אנושית בעיני העולם. עמי העולם רואים בה דרקולה, ישראל הופכת את הגדה לעזה. היא הורסת בתים, תופסת אדמות, בונה התנחלויות ומקימה מחסומים. היא תטיל שליטה מוחלטת על הגדה בתקופה הקרובה, וזה מה שאנחנו רואים".

כשהוא נשאל על השקט היחסי בעיר, תשובתו קצרה: "השקט היום והלחץ שישראל מפעילה הם שיובילו לפיצוץ מחר". ועדיין, עאמר מודה שג'נין שילמה מחיר כבד של הרס, ולכן רוב התושבים רוצים שקט. אבל כשהשיחה נוגעת לרשות הפלסטינית, הוא מתעקש: "זה לא נכון שהיא 'לא קיימת', קיומה טוב כי היא לפחות מספקת ביטחון מסוים לעם".

2,000 שקל בחודש: נתוני הקריסה

ועדיין, יש בג'נין גם קולות אחרים. חלק מהתושבים טוענים שהמצב דווקא יציב יותר מאז שצה"ל נכנס בקביעות לעיר ושבזכותו יש שקט יחסי – מה שהרשות הפלסטינית לא הצליחה לספק. "אין לנו אמונה ברשות בכלל", אומרים כאן. מבחינתם היא לא קיימת, היא לא מסוגלת להחזיק סדר ולא לתת ביטחון. ובכל זאת הם מודים שהשקט היחסי מבוסס על הנוכחות הצבאית, חוששים שהכול זמני, שיום אחד יעזבו הכוחות והעיר תחזור להיות מה שהייתה.

מעבר לסיפורים האישיים, הנתונים מלמדים כמה כבד המחיר שמשלמת ג'נין מפרוץ המלחמה בעזה. האבטלה בעיר ובסביבתה זינקה לכ-48% – מהשיעורים הגבוהים ביהודה ושומרון. מאות עסקים קטנים ובינוניים נסגרו, בעיקר בענפי המזון, הביגוד והמסחר ברכב. בעלי חנויות מספרים על ירידה דרמטית בהכנסות, קושי לשמר עובדים ומעבר לעבודה חלקית בלבד.

המשבר הכלכלי של הרשות הפלסטינית מוסיף על כך: כספי הסילוקין מישראל (המס שישראל גובה ומעבירה לרשות) לא מתקבלים כסדרם, והמשכורות משולמות באופן חלקי בלבד – סביב 50% מהשכר. כתוצאה מכך עומד כיום השכר הממוצע בג'נין על כ-2,000 שקל בלבד. אנשי עסקים פונים לערוצים אפורים, רוכשים זהב או מושכים מזומנים מהבנקים מחשש לקריסה, וחלקם אף מנסים להשקיע מחוץ לגבולות הרשות – בטורקיה, בירדן או באיחוד האמירויות.

"זה החג שנותן לנו אוויר"

פתיחת מעבר ג'למה בסופי שבוע לערביי ישראל נתפסת כנקודת אור: כ-2,500 נכנסים מדי שבת, מביאים איתם תנועה לשווקים, למסעדות ולחנויות, על אף החשש. "זה נותן אוויר, ושבת הוא יום חג בשבילנו בג'נין", מבהיר סאמי. "אבל זה לא מספיק, והפועלים הפלסטינים בלי כסף, הסוחרים סופגים הפסדים עצומים", הוא ממשיך.

בג'נין מתגעגעים לימים שקדמו למלחמה, כאשר היו נכנסים אלפי רכבים מדי יום ולא רק בסוף השבוע. לפי לשכת המסחר המקומית, מדובר במחזור של 7 עד 10 מיליון שקל בכל סוף שבוע, כסף שאומנם מכניס תנועה לעיר אבל רחוק מלספק יציבות כלכלית.

מוניר, תושב אחר בג'נין, מתאר את המציאות במילים פשוטות. "אין יציבות, אין אוכל, אין עבודה. אין שום דבר נורמלי במלחמה", הוא מדגיש. לדבריו, כל עוד הצבא נמצא, אנשים נשארים בבתים. כשהוא יוצא – הם מנסים לעבוד. "זה נושא טרגי", הוא אומר. "הכול חורבן במחנה הפליטים, אין אזרחים ורק הצבא בפנים".

החשש שישראל תפעל בג'נין כמו בעזה עולה שוב ושוב בשיחות. "אנשים מצפים לזה, מפחדים מזה", הוא מוסיף, "המצב מפחיד".

כמה תומכים בחמאס ובג'יהאד האיסלאמי?
מוניר מניד בראשו: "לא, כל האנשים נגד. הם רק רוצים לחזור למצב שהיה לפני 17 שנה – לפני שהכול הידרדר. אם ישראל תפתח את המעברים, תוציא את הצבא מהמחנה, תחזיר את הפועלים לעבודה בישראל – המצב יחזור להיות טבעי. לאנשים יהיו חיים נורמליים".

שקט בעיר עשוי להיות זמני בלבד, עד שהטרור ירים ראש מחדש או שצה"ל יגביר את פעילותו. "אנחנו עם ישראל, אין רשות פלסטינית. אבו מאזן רק מדבר ולא ייכנס לג'נין", מסכם סאמי. "תנו לנו רק לעבוד, לחיות, לשמור על שגרה ועל חיים בשותפות".