"האם בנסיבות הללו אתם מוכנים שבניכם ימשיכו להימצא בציר פילדלפי כשיש אלטרנטיבה אחרת טובה יותר שאינה מסכנת את חיילי צה"ל?" שאל שר הביטחון שאול מופז את חברי הכנסת באוגוסט 2005. הימים היו ימי השלמתה של תוכנית ההתנתקות והכנסת עמדה להצביע על שינוי הנספח הצבאי להסכם השלום, שיאפשר למצרים לפרוס 750 אנשי משמר גבול לאורך ציר פילדלפי – אותה רצועה צרה שמפרידה בין רצועת עזה למצרים.
הוויכוח על נטישת הציר שבדרום עזה הדהד באולם המליאה. מופז, בטוח בצדקתו, קרא לעמיתיו "להפסיק להלך אימים על העם בישראל". הוא ראה בהסדר החדש "אלטרנטיבה טובה יותר" להגנה על ביטחון ישראל. שבועיים לאחר מכן, במבצע "אשמורת אחרונה", פוצצו כוחות צה"ל את המוצבים לאורך הציר והשלימו את הנסיגה. תת-אלוף אביב כוכבי, אז מפקד אוגדת עזה, נעל את השער האחרון ביציאה מעזה – ובכך חתם פרק היסטורי של 38 שנות שלטון ישראלי.
19 שנים בדיוק חלפו, והמציאות טפחה על פני התחזיות האופטימיות. ה"אלטרנטיבה הטובה יותר" התבררה כארגון הטרור המצויד והמאומן שפגשנו ב-7 באוקטובר. ציר פילדלפי, שהיה אמור להיות בפיקוח של המצרים, הפך לעורק החיים של מכונת הטרור של חמאס. כוחותינו נאלצו להשתלט שוב על רצועת החול רווית הדם שממנה נסוגו.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
"זה מה שאפשר לעזה להפוך לאיום אסטרטגי על מדינת ישראל", מתאר אלוף (במיל') גרשון הכהן, לשעבר מפקד הגיס המטכ"לי. "הנשק שראינו ב-7 באוקטובר הוא נשק חדיש – RPG עם פצצות חדשניות, כולל חימוש תרמובארי. זה לא צבא שבנה כלים מן הגורן ומן היקב. זה היה הנשק הכי תקני שיש שעבר בצורה היקפית. חלק גדול ממנו לא עבר במנהרות בכלל, אלא במעבר התקני שמעליהן".
"מחילת הארנבות" של חמאס
הנסיגה מ"עורק הטרור" שבציר פילדלפי ומעבר רפיח הייתה שנויה במחלוקת מלכתחילה. ראש הממשלה אז אריאל שרון חשב כי השמירה על הציר חיונית, אך לבסוף שינו את דעתו היועצים המשפטיים, שטענו באוזניו כי כל זמן שישראל מחזיקה בציר, היא לא תוכל להכריז שיצאה לחלוטין מרצועת עזה.
"הדבר המדהים הוא שלמרות שהקמנו מעין מדינה פלסטינית ברצועת עזה, העולם המשיך להתייחס לישראל כאל הכוח הכובש", מציין תא"ל (במיל') יוסי קופרווסר, לשעבר ראש חטיבת המחקר באגף המודיעין וכיום חוקר בכיר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה. "לכן היתרון המדיני שהיה אמור להתקבל מפינוי ציר פילדלפי לא התממש, ולעומת זאת הצרות הביטחוניות שהיו אמורות להתרחש בגלל עזיבתו התממשו בצורה מלאה ואף למעלה מכך".
ראש השב"כ היוצא אבי דיכטר וראש המל"ל גיורא איילנד התנגדו למהלך והזהירו מפני השלכותיו. חששותיהם התבררו כמוצדקים: בתוך זמן קצר הפך הציר למכונת הברחות משומנת היטב. כבר באוגוסט 2006 דיווח ראש השב"כ יובל דיסקין על הברחה של כ-19 טונות חומר נפץ תקני לעזה. בהמשך כינה אותו "מחילת ארנבות אחת גדולה בכל הקשור למנהרות הנחפרות באזור".
בשנים שלאחר מכן זרמו דרך המנהרות רקטות ארוכות טווח, טילים נגד טנקים, טילים נגד מטוסים ואף מומחים איראנים. מכונות לכריית מנהרות הוברחו גם הן, מאפשרות לחמאס להרחיב את רשת המנהרות התת-קרקעית שלו.
בשני העשורים שחלפו מאז הרחיב חמאס את פרויקט המנהרות בציר פילדלפי בהיקפו, באורכו ובעומקו – ודופנות העץ פינו את מקומן לבטון. הוא ניצל את הקרבה לגבול מצרים כדי להתבסס במרחבים שחשב שאליהם צה"ל לא יגיע. שם נמצאה מערכת התת-קרקע המסועפת ביותר שגילה הצבא מאז תחילת מלחמת חרבות ברזל.
"כשהגיע מפקד פיקוד הדרום לשעבר האלוף אליעזר טולדנו לסיור באזורי המנהרות בפילדלפי, הוא הופתע בענק – זה אומר שעם כל מה שדמיינו ומה שידענו, לא יכולנו לשער את ההיקף שלו", אומר הכהן. "כדאי שנלמד גם מהגילויים של אוגדה 36 בכל הקשור למרחבי התת-קרקע של תעשיית הרקטות. אלו מקומות שצה"ל תקף בעבר בסביבתם, אבל הוא אפילו לא פגע במבואה שלהם. הם היו הרבה מתחת לפני קרקע, מתחת לכבישים. כדאי שנלמד שלמרות כל יכולות החקירה – יש לנו פערים אדירים".
ציר הדמים
ציר פילדלפי, שם קוד שרירותי של צה"ל, הוקם עם השלמת נסיגת ישראל מסיני ב-1982 בעקבות הסכם השלום עם מצרים. אורכו 14 ק"מ, והם נמתחים מהים התיכון במערב לכרם שלום במזרח. עליו הוקם מעבר רפיח, המפריד בין רפיח המצרית לזו הפלסטינית. כבר בתקופת האינתיפאדה הראשונה, בניסיון לעקוף את הציר, החלו הפלסטינים לחפור מנהרות הברחה פשוטות בין שני עברי הגבול. החפירה התנהלה תוך ניצול של הקרקע החולית הרכה, שמאפשרת חפירה מהירה יחסית באמצעים פשוטים.
"לאורך כל השנים נחפרו שם מנהרות ובוצעו הברחות. רובן המוחלט, בוודאי עד הסכם אוסלו, שימשו למטרות פליליות – חלקי חילוף לרכב, גבינות, סמים, לפעמים גם אמצעי לחימה ולפעמים גם אנשים", מסביר פרופ' קובי מיכאל, חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) ובמכון משגב. "אלה היו מנהרות קטנות יחסית, נמוכות וצרות, לא מנהרות משוכללות".
אחרי חתימת הסכם אוסלו ב-1994 פינה צה"ל את עזה כמעט לחלוטין והשאיר נוכחות צבאית רק בגוש קטיף, בשלושת צירי התנועה שחצו את הרצועה לרוחב ובציר פילדלפי. אולם התקווה לשיפור המציאות הביטחונית התנפצה אל סלעי המציאות, והנוכחות של ישראל בציר הפכה קשה מנשוא.
את מחיר השליטה של ישראל ברצועת עזה ייצגה מאז 2004 תמונה מצמררת אחת שנחרתה עמוק בזיכרון הקולקטיבי: חיילי צה"ל זוחלים בחולות ציר פילדלפי בחיפוש אחר שרידי חבריהם – שישה חיילי גבעתי שחייהם נגדעו באכזריות כשהנגמ"ש שלהם פוצץ.
לחימת המנהרות הייתה אז ממש בראשיתה, וצה"ל עשה מאמצים רבים בניסיון לחשוף את המסדרונות החפורים מתחת לציר ולמנוע את זרימת הנשק, לא תמיד בהצלחה יתרה. "עד ההתנתקות היה שם אזור לחימה שהייתה אפקטיבית יחסית", נזכר הכהן. "לצבא עדיין לא היו האמצעים להתמודד עם איום המנהרות. היו שם איומים על הכוחות, כמו מנהרת הנפץ שנחפרה מתחת למוצב טרמית ופוצצה אותו. זה היה אתגר בהחלט, אבל צה"ל התמודד איתו וכמות הנשק שהוברחה הייתה קטנה יחסית למה שעבר שם אחרי כן".
בשנות האינתיפאדה השנייה הפך ציר פילדלפי לזירת קרב אינטנסיבית. מחבלים פלסטינים ירו לאורכו מאות רקטות וטילי נ"ט, הפעילו מאות מטענים וביצעו אלפי פיגועי ירי לעבר כוחות צה"ל ומוצביו. אולם המפנה הגדול הגיע עם ההתנתקות. "אחרי שמדינת ישראל עזבה את הציר הזה, הוא הפך לציר הברחה ראשי", אומר הכהן. "למצרים היה די נוח שהמערכת הזאת של חמאס מתעצמת, מכל מיני שיקולים שלא ברור מה הם, אבל זה התאפשר. ההברחות היו עצומות".
ומיכאל מפרט: "ככל שחמאס התחזק, התעצם והתגבש כתנועת התנגדות עממית וכארגון טרור, כך הוא השתמש יותר ויותר במנהרות האלה לצורך הברחת אמל"ח, כספים וכל מיני דברים אחרים שהיו נחוצים לו. כאשר הוא השתלט על הרצועה ביוני 2007, הוא השתלט גם על כל תעשיית ההברחות הפרטית שהייתה שם".
מעלימים עין
אומנם הנסיגה מציר פילדלפי לוותה בהרס מאות מנהרות, הן בידי צה"ל והן בידי צבא מצרים, אך בשנים שלאחריה נסק מספר המנהרות וגדל גם מספר ההברחות של נשק ואמצעי לחימה מסיני לרצועה. כל זאת בהעלמת עין של המצרים, שבימי שלטון חוסני מובארכ עשו מעט מאוד למנוע זאת. מסלול ההברחות המתוחכם התפרש מאיראן דרך המפרץ הפרסי ועד ים סוף, חצה את מדבריות סודאן ומצרים אל סיני, ומשם לעזה. עם עליית דאעש התווסף נתיב חדש של הברחת אמצעי לחימה מארגונים איסלאמיסטיים בלוב לשלוחת דאעש בסיני, מה שהגביר את זרימת הנשק לחמאס.
2013 הייתה נקודת מפנה בסאגת ציר פילדלפי. עבד אל-פתאח א-סיסי, שראה באחים המוסלמים ובשלוחתם חמאס איום קיומי, החליט לנקוט יד ברזל. "הוא החליט ליצור רצועה ברוחב שבין קילומטר לשלושה לאורך כל הציר", מתאר מיכאל. "תושבי רפיח המצרית פונו בכוח בתוך 48 שעות וקיבלו פיצוי זעום של 300 לירות מצריות למשפחה. צבא מצרים חרש את השטח, הציף אותו במים והרס מנהרות רבות. זה היה מהלך משמעותי שפגע בתשתית המנהרות, אבל הוא היה חד-פעמי".
אז מדוע העלימו המצרים עין מההברחות? "הסיבה העיקרית לעצימת העין הייתה ההסכמה שלהם עם חמאס על הפסקת שיתוף הפעולה שלו עם דאעש בסיני", מתאר מיכאל. "בנוסף, המנהרות הללו הן מקור הפרנסה העיקרי של הרבה מאוד בדואים בסיני, חלקם מקורבים לשלטון. ולבסוף, זה עוד מקור הכנסה טוב גם לכל מיני קצינים ואחרים ממנגנוני הביטחון המצרי".
סיבה אפשרית אחרת נוגעת לרצונה של מצרים לבסס את מעמדה כשחקן מפתח שכולם זקוקים לשירותיו. "למצרים היה נוח שישראל תדמם ותהיה עסוקה כל הזמן בחמאס, שיש לו יכולות להטריד אותנו, ושיקראו לה בכל פעם להציל את המצב ולתווך אחרי כל סבב אלים, כי הדבר הזה מבסס את מעמדה כשחקן אזורי חשוב, מבסס את מעמדה בעיני ארה"ב ומעמיק את התלות שלנו בקהיר".
"עשרות מנהרות עדיין לא התגלו"
אבל לא רק המצרים עצמו עיניים. מערכת הביטחון הישראלית הייתה מודעת לכך שמעל ציר פילדלפי ומתחת לפני הקרקע מתפתחת אימפריית הברחות בממדים מפחידים, אך היא כמעט שלא עשתה דבר עד מתקפת 7 באוקטובר. גם התמרון הקרקעי שהחל ב-27 באוקטובר התמקד תחילה בצפון הרצועה, אחר כך בנפת עזה ובהמשך בח'אן יונס. רק ב-6 במאי החל המבצע הקרקעי באזור רפיח ובציר פילדלפי.
תחילת הפעולה בדרום הרצועה נדחתה ונמרחה במשך שבועות ארוכים, הן בגלל ההתנגדות הנחרצת של ארה"ב ומצרים והן בגלל חששות שהיו בישראל מפני גדודי חמאס בעיר הדרומית ברצועה. "המהלך הזה כבר היה צריך לקרות בימים הראשונים של המלחמה", אומר הכהן. "צריך למנוע את כל ההברחות האלה. המצרים לא בדיוק היו איתנו. האם נצליח להחזיק אחיזה שלנו בשטח? לפי מה שתובע הנשיא ג'ו ביידן ממש לא, כי הוא רוצה שנעזוב עד המטר האחרון, שנגיע ליישובי קו הגבול".
בסופו של דבר הצליח צה"ל לפנות את מרבית האוכלוסייה מרפיח ומציר פילדלפי צפונה, ולהיכנס פנימה. מאז הושגה השליטה המבצעית בפילדלפי, שינה הגבול בין מצרים לעזה את פניו. הרצועה הצרה מתקופת האינתיפאדה השנייה עברה בחודשים האחרונים טיפול יסודי של צה"ל, שהרס את כל הבתים שעמדו על הציר והרחיב אותו באופן ניכר.
"צריך להרחיב את הציר ולהעמיק אותו כמה שאפשר", סבור קופרווסר, "לבנות שם קיר כמו שבנינו בגבול רצועת עזה, שאי אפשר לחצות אותו במנהרות. יידרש לכך זמן ונצטרך נוכחות שמפקחת שלא עוברים – לא מעל הקרקע ולא מתחת לפני הקרקע. נצטרך גם מכשול תת-קרקעי משמעותי, גם נוכחות בשטח וגם שיתוף פעולה עם המצרים. כל אלה יחד יצליחו – אולי – לצמצם בצורה מהותית את היקף ההברחות בציר הזה".
מי שפועלת בציר האסטרטגי כבר שלושה חודשים היא אוגדה 162, המתמודדת עם אתגר המנהרות, הבתים הממולכדים והנ"ט בדרום הרצועה. לפי נתוני צה"ל, לאורך הציר אותרו כ-20 מנהרות, כ-30 מנהרות הברחה ו-82 פירי מנהרות תת-קרקעיים. אחת מהן, מנהרת ענק בגובה שלושה מטרים, מאפשרת מעבר ג'יפים.
"הצבא אוחז ביותר ממאה מנהרות בין עזה למצרים ויש עוד עשרות שהוא לא שם עליהן את היד", מתאר הכהן. "זה המון – מנהרות שפונות לכיוון מצרים, גם אם הן חסומות, יכולות להיפתח בקלות. זו בעיה אסטרטגית, ואני לא מאמין שיש מישהו בעולם חוץ מצה"ל שיוכל לשבת שם ולטפל בזה".
סלע המחלוקת
השאלה המרכזית כעת היא מה יקרה אם תיאלץ ישראל לעזוב את הציר במסגרת עסקה לשחרור חטופים. "אפשרות אחת היא שבגלל הסכם נעזוב לגמרי, ואז כשנתחיל להבין את ה'ברוך' – נחזור", סבור הכהן. "אם לא נחזור נחטוף, ואם נחזור – גם אז לא יהיה פשוט. האפשרות השנייה היא שנישאר שם ונתחיל להימצא במצבים סטטיים, שהופכים אותנו למטרות. אם אתה רק בפילדלפי והמערכת כולה לא בידך, תהיה נתון ברצועה צרה – וזו נקודת תורפה. לכן נצטרך למצוא הרבה רעיונות יצירתיים ולא שבלוניים".
לדברי מיכאל, "אם מגיעים לאיזשהו הסכם כולל שמוביל גם לשחרור החטופים ולהפסקת המלחמה, וגם לכך שאין שלטון חמאס שם ונכנס כוח אחר, ובהמשך אולי הרשות הפלסטינית, אז במסגרת הזאת צריך ליצור גם פתרון לסיפור של פילדלפי. אם אנחנו עוזבים את ציר רפיח ואין שום מנגנון אחר שיודע לנטר את מה שקורה שם ולשלוט עליו, המנהרות שלא גילינו יחזרו להיות מנהרות פעילות".
בעוד ישראל דורשת לכל הפחות שליטה חלקית בציר וחמאס מתעקש על נסיגה מלאה, לא פלא שציר פילדלפי הפך לסלע מחלוקת בדרך לעסקה. לאורך השבועות האחרונים שב והצהיר ראש הממשלה בנימין נתניהו כי הנוכחות בציר פילדלפי ובמעבר הגבול למצרים חיונית להמשך. "ברור שכל הסדר אחר לא יבטיח את הפירוז שאנחנו רוצים", אמר.
בדיון בוועדת החוץ והביטחון השבוע הקפיד שר הביטחון יואב גלנט על טון שונה מזה של נתניהו – והדגיש שלמען עשרות החטופים שנשארו בחיים, שווה לסגת מפילדלפי לתקופת זמן של שישה שבועות, שבהם לא יקרו "דברים קריטיים". במקביל כבר הצהיר הרמטכ"ל הרצי הלוי שגם אם יחליט הדרג המדיני להסיג את כוחות הצבא מהציר ויאפשר לו לפשוט עליו במידת הצורך, הצבא יוכל לעשות זאת בצורה טובה.
"זו לא תהיה נסיגה של שישה שבועות ואז חזרה", מבהיר קופרווסר. "ברגע שמגיעים לעסקה שבמסגרתה יש הגבלות על חידוש הלחימה, לא נחזור לציר פילדלפי. כבר הייתי בסרט הזה גם אחרי ההתנתקות. אמרנו שנפעל ברקטה הראשונה שיירו. מאז ירו אין-ספור רקטות ולא עשינו שום דבר. אלה אמירות יפות שנועדו לשכנע את עצמנו לעשות ויתורים, אבל בפועל היכולת לממש היא תמיד מוגבלת".
"כשחמאס יתחיל לירות, הם יברחו"
בינתיים, במערכת הביטחון יש מי שסבור שאפשר להגיע להבנות שיבטיחו פיקוח ישראלי שימנע הברחות נשק דרך רפיח – גם אם ישראל תוותר על השהייה בציר במסגרת עסקת חטופים. לפי הפרסומים, הכוונה היא לשימוש נרחב בפתרונות טכנולוגיים ובחיישנים שיותקנו בצד המצרי של הגבול במטרה לזהות מנהרות וניסיונות הברחה. אולם הכהן ספקן: "אני לא מאמין באמצעים טכנולוגיים, כי בסופו של דבר כל מערכת טכנולוגית בלי בן אדם בלופ – לומדים לעקוף אותה".
לדברי מיכאל, מערכות גילוי ופיקוח, מתוחכמות ככל שיהיו, אינן מספיקות לבדן כדי למנוע ולסכל הברחות. הצבת חיישנים שייתנו אינדיקציה לחפירת מנהרות יכולה להיות יעילה רק אם כוחות צה"ל ייכנסו מיד פנימה ויטפלו באיומים.
"שקיפות מלאה היא הכרחית", קובע מיכאל. "ישראל חייבת לדעת מי מפעיל את מערכת החיישנים ולהיות בעלת גישה מלאה למידע הנאסף. ללא שליטה שלנו או שקיפות מלאה, המערכת עלולה להפוך לחסרת תועלת. מידע קריטי עלול להיות מוסתר. מכשול עם יכולות טכנולוגיות גבוהות שנכנס לתוך האדמה עם חיישנים ולא מאפשר חפירה של מנהרות חוצות קו, כאשר אתה יודע לתת גם גיבוי מבצעי לעניין הזה, זה דבר שיכול לעבוד".
קופרווסר מסכים: "שליטה באמצעים טכנולוגיים ומודיעיניים היא יכולת מוגבלת. צריך נוסף על זה נוכחות ופיזית ופיקוח פיזי שלנו שימנע את הפרת המאמץ הביטחוני". עם זאת, הוא מזהיר: "שיהיה ברור, גם נוכחות של ישראל במקום הזה איננה בבחינת שלילה מוחלטת של היכולת להבריח. גם כשהיינו שם נעשו הברחות, מתחת לרצועה שבה היינו פרוסים".
האם מעורבות של כוח רב-לאומי כזה או אחר תוכל להיות תחליף לשליטה של ישראל? ניסיון העבר מעלה ספקות. "שום כוח בין-לאומי ושום כוח של הרשות הפלסטינית לא יעשה את העבודה במקומנו", מצהיר קופרווסר. "מי יקבל עליו את הסיכון הזה? ברגע שחמאס יתחיל לירות עליהם, הם יברחו משם". מיכאל מוסיף: "הניסיון מוכיח שמעולם כוח בין-לאומי לא מילא את משימתו. הלקח הכי חשוב הוא שאת הציר הזה לא עוזבים. כשאני אומר לא עוזבים, אני מתכוון שיש לנו שליטה עליו".
בזמן שאוגדה 162 מרחיבה את ציר פילדלפי ומעמיקה את השליטה בו, עסקה לשחרור חטופים מעמידה בספק את תוכנית הצבא. נדמה שהוויכוח בישראל אינו נסב על חשיבותו האסטרטגית של הציר, אלא דווקא על משמעויות הנסיגה ממנו והשאלה אם "תמיד נוכל לחזור לשם". "אנחנו נשלם מחירים בשביל להחזיר את החטופים וכנראה לא תהיה ברירה אלא לשלם גם במחיר של פילדלפי", אומר הכהן. "לכן כל כך חשוב שנבין שגם אם נשלם את המחיר שאנחנו יודעים שהוא חשוב – אסור שנכבה את מכונת המלחמה. אנחנו צריכים להיות מוכנים לשוב ולהיות במעקב צמוד".
כל הפרטים בכתבה הותרו לפרסום בידי הצנזורה.