בתוך תיק המלחמה האדום של בת שבע יהלומי נערמים זה על גבי זה עדויות וזיכרונות, שאולי רק חפצים מוחשיים עוזרים לנסות לתפוס את הבלתי נתפס: אחרי 52 ימים בשבי איתן, בנה בן ה-12 סוף-סוף שוחרר לפני מאה ימים, היא ניצלה בנס מהחטיפה - ואוהד בעלה עדיין שם.
באותו התיק היא שומרת את שלט הכניסה שחיכה לבנה: "ברוך השב איתן", את הקליעים שפגעו בבעלה – ואת הבגדים שבנה איתן יצאה איתם מהשבי. "כשהוא יצא הוא ביקש שאני אשרוף אותם, ובהתחלה אמרתי לו 'כן, כן', ואז אמרתי, רגע, אני אארוז אותם. הוא לא שאל עליהם מאז".
למה החלטת לשמור?
"אני חושבת שעוד כמה שנים יהיה לו מעניין לראות את זה. ויהיה אולי מעניין לספר את הסיפור ולהוכיח שזה קרה".
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
ב-7 באוקטובר בבוקר הם התחבאו בממ"ד שלהם בניר עוז: אוהד, בת שבע ושלושת ילדיהם - איתן, יעל בת העשר והתינוקת הקטנה, עוד לא בת שנתיים. המחבלים פצעו את אוהד וחטפו את בת שבע והילדים על אופנועים. בת שבע והבנות על אופנוע אחד, איתן על אופנוע שני. רגע לפני שעברו את הגבול הפרוץ הגיחו שני טנקים של צה"ל. בת שבע ניצלה את המהומה והצליחה לברוח עם שתי הבנות, האופנוע של איתן המשיך והוא נחטף לבדו לעזה.
בת שבע ברחה עם בנותיה לכיוון השדות הקרובים לקיבוץ, ניסתה להסתתר ממאות המחבלים שלא הפסיקו להגיע. "אנחנו יחפות, עם פיג'מות והקטנטונת על הידיים כל הזמן", היא נזכרת, כשיעל לצידה. "באיזשהו שלב התעייפנו, אז אמרתי ליעל שאנחנו נשכב על האדמה ונעשה את עצמנו מתות". באחד הסרטונים נראות בת שבע ובנותיה מגיעות למפעל נירלט שנמצא מחוץ לקיבוץ - יחפות, בפיג'מות, מפוחדות ומותשות.
כשצילמנו את הריאיון איתה, צוות הצילום נזכר שהיא האישה עם הילדות שפגשו שם, באותו בוקר נוראי, בתחנת הדלק באורים. "אני באתי לבקש את הטלפון של הרבש"ץ, חיפשתי מישהו שייתן לי את הטלפון. הם נתנו לי בייגלה ובננה".
על בנה היא מספרת: "הוא היה מאוד מופתע מתשומת הלב שהוא קיבל. עם הזמן הוא פחות מדבר על מה שהיה - בהתחלה כשהוא שוחרר, קודם כול הוא שאל המון שאלות. הוא רצה להשלים את כל הפערים, הוא רצה לדעת. הוא גם סיפר הרבה. עם הזמן הוא פחות מדבר - למרות שעדיין כל לילה כשהוא נכנס למיטה הוא מספר שהוא מפחד. לפעמים הוא כן מדבר על מה שהיה. הוא שואל על אבא שלו".
במשך 16 ימים הוחזק איתן לבדו בשבי: הוצמד לו שומר שעבר איתו בכל כמה ימים למסתור אחר. לילה אחד איתן נלקח מהבית שבו הוא מוחזק ומועבר לבית החולים נאצר בח'אן יונס: אחרי יותר משבועיים שבהם היה לבדו, הוא פוגש לראשונה פנים מוכרות. בחדר בית החולים יפגוש את דורון אשר עם בנותיה הקטנות - רז בת הארבע ואביב בת השנתיים, יפה אדר, רותי וקרן מונדר עם אוהד בן התשע, ארז קלדרון בן ה-12 שגם הוא הוחזק לבדו, ושני גורן שהייתה המטפלת של איתן בקיבוץ.
"שני הלכה לשירותים וחזרה ואמרה 'ראיתי ילד אבל אני חושבת שזה הוא", נזכרת דורון כץ-אשר במפגש עם בת שבע. "שני יותר דובבה אותו בהתחלה - את יודעת, הוא לא מכיר אותי - היא שאלה אותו 'איפה אבא, איפה אימא, איפה הבנות, מה קרה' ואז הוא אמר: 'אני לא יודע, אני לבד'. גם אנחנו שהיינו עדות לזוועות, לא האמנו שיש ילד לבד – 'מה זאת אומרת לבד? איפה היית, עם מי היית 16 ימים?' והוא אומר: 'לבד'". ובת שבע עונה לה: "האמת היא שאני רוצה להגיד לך שבחלומות הכי מסויטים שלי אני לא האמנתי שהוא יהיה לבד. כשהוא סיפר את זה, אני לא הצלחתי לישון".
מהר מאוד נוצר חיבור בין איתן לדורון ולבנות שלה. אחותה של דורון התגוררה בבית הצמוד בניר עוז למשפחה של איתן, ודורון מספרת לו על הקרבה של המשפחה שלו ושלה. השבוע היא נפגשה בפעם הראשונה עם בת שבע, לספר לה על כל מה שעברו יחד.
"הימים הראשונים שם בבית החולים היו לו לא פשוטים", היא נזכרת. "לא היו שם מיטות, היו כמה ספסלים ולקראת הערב ביקשנו שיכניסו לפחות עוד איזה מזרן, כי היינו שם עשרה אנשים, ארבעה ספסלים. איפה אמורים לישון? אז הם הכניסו מזרן, והכוונה הייתה שהבנים יישנו עם הראש על המזרן, חצי גוף על הרצפה - ואיתן לא רצה. בעצם בימים הראשונים הוא ישן מתחת לספסל שלי ושל הבנות, המקום המוגן. אביב שלי, שהייתה מתעוררת בלילה והייתה בוכה, הייתה רוצה את איתן. הוא היה שומע את זה ואומר 'לא, לא, אני לא ישן. אני בא', הוא היה יושב לידה עד שהיא נרדמת. נראה לי שבלי שהוא יודע, הוא עזר לי כל כך".
ובת שבע מספרת פרט שאיתן סיפר לה: "היו להם גם סיטואציות מצחיקות. הם היו שרים 'מי אוהב את השבת - חנה קציר", ודורון מסכימה: "כן, הם היו שרים לה והיא הייתה צוחקת". עד היום, היא מספרת, הם לא נפגשו שוב: "איתן כרגע ממש מסרב להיפגש עם כל מי שקשור לאירוע. מקווה שזה יעבור. אני מאוד מקווה שהוא יפגוש אותן".
ובמפגש היא מתוודה: "האמת היא שאני לפעמים קצת מתבאסת שלא נחטפנו, שכאילו לא הגענו לעזה, כי אני כל כך רוצה להבין מה הוא עבר. נפגשתי גם עם שני, נורא חשוב לי להבין, למרות שהוא מספר אני מרגישה שאני לעולם לא אבין". ודורון מסכימה עם בת שבע: "אני כל כך מבינה אותה כי כשאני הייתי בעזה עם הבנות שלי, לא הייתי מתחלפת עם יוני, שידעתי שהוא בבית, בסדר, בטוח, בריא ושלם - רק מהמחשבה לא להיות לידן".
ואז דורון מספרת על הערב האחרון - ועל החלטה קטנה שלה לכתוב פתק שיחדד עכשיו לבת שבע מה עובר בראש של ילד, שחושב שנשאר לבדו בעולם. "ערב לפני השחרור בעצם ההוא שהיה אחראי עלינו שם אמר לשני ולאיתן ולארז לצאת לחדר אחר. לקחתי דף ורשמתי מספרי טלפון של המשפחות - לא ידענו מה קרה לך ולבנות, אז הוא נתן את הכתובת של סבתא שלו, של אסתי. יש לי פה את הפתק, הם לא נתנו לי להוציא את הפתק, אני שמתי אותו עליי".
"זה מעניין, הוא אפילו לא נתן לך את המספר שלי", אומרת בת שבע הנרגשת. "כאילו מבחינתו הוא היה בטוח שאני חטופה". ודורון משיבה: "אנחנו כולנו חשבנו שאת חטופה".
"הוא חשב שאף אחד לא ייצא לקראתו, לא יקבל אותו... וואו", מוסיפה בת שבע ומשחזרת: "היה לנו בימים שלפני השחרור שיח עם הקצינה שמלווה אותנו, אמרתי לה שאני מתכוונת להגיע לכרם שלום ויהי מה, לא מעניין אותי. אז הוסקתי לשם. בהתחלה ביקשו שאני אחכה, ארגנו איזשהו קרוון כזה בצד. הם אמרו שנראה להם הכי נכון שאני אחכה בקרוון, כשהרכב מגיע - ולא הייתי מסוגלת, אני פשוט חיכיתי על הכביש".
"כשהטרנזיט הגיע, אני פשוט עטתי עליו ראשונה, אז רואים אותי באמת נכנסת כמעט לתוך הרכב, ומזל שהוא ירד ראשון - אז לקחתי אותו מהר הצידה, כי הבנתי שיש עוד אנשים. זה היה חיבוק מטורף, בכי מתפרץ והקלה גדולה".
מאז השחרור הם בקיבוץ העוגן, מתרגלים לחיים חדשים, אבל לא באמת מתרגלים. הכול עדיין עומד תלוש, כשאוהד לא כאן. "כאילו החיים מתנהלים, אנחנו ממשיכים, הילדים הולכים לבית ספר, למסגרות. למרות שהכול נראה כרגיל, אבל המצב כל כך לא רגיל. אנחנו לא בסדר - אנחנו לא יכולים להחלים כל עוד אוהד לא יחזור ויתר החטופים", היא מסבירה.
"בלילה אני הכי חושבת על מה הוא עובר בשבי - שהוא לא אוכל שם כלום, שהמחבלים לא מתנהגים אליו יפה", אומרת בת שבע על בעלה. בחודש שעבר פרסם החמאס סרטון ובו נראה אוהד לראשונה, סרטון שמעלה סימני שאלה על מצבו: "אחרי כמה ימים התחלתי להגיד לעצמי שאולי זה לא נכון, ואולי עדיף לי עדיין להישאר באי-ידיעה ובתקווה".
כך הם נעים כל הזמן, בין הפעולות היום-יומיות, החיים שממשיכים מסביב - לבין המחשבה הבלתי נסבלת על אוהד שלא כאן, ועל החברים מהקיבוץ והחטופים שעוד לא חזרו. ובת שבע מבקשת רק שנקשיב לה, שחייבים להיאבק על החיים כאן.
"התחושות נורא קשות לאחרונה, אני רואה הרבה תגובות קשות כלפי המשפחות. הדבר הזה מאוד מכביד. התגובות האלו באמת גורמות למועקה מאוד גדולה. אני אומרת לעצמי, לא למדנו כלום? אנחנו כבר לא רואים את האחר. כבר לא אכפת לנו, בטח אם הוא לא מהמחנה שלנו, כבר לא אכפת לנו ממנו. זה נורא קשה, אנחנו חייבים למצוא דרך להחלים מהדבר הזה - אני אפילו לא מדברת על הקושי שלנו, המשפחות, אנחנו חייבים להחלים מזה כחברה. אנחנו חייבים להיות יותר צנועים, להבין שאנחנו לא יודעים הכול. אין לנו ברירה".