חן אילתי היה האדם האחרון שידע לספר שראה את אימא שלו, מרים, בחיים. הפרט הזה, בין היתר, הוביל לכך שבין השבעה ל-30 - הוא מצא את עצמו עצור בחשד לרצח אימו. חייו נקלעו לסחרחורת מטורפת, שבה גם משפחתו חשדה בו ואשתו דאז האשימה אותו ברצח: בגיל 50 הוא מצא את עצמו בכלא, נאבק על חפותו, בעת שילדיו מופרדים מהוריהם ונשלחים למסגרות רווחה ומשפחות אומנה. כשדלתות הכלא נסגרו עליו, חן בייאושו אפילו שקל ברצינות לשים קץ לחייו. "הדבר הראשון שכתבתי היה מכתב התאבדות בעצם", הוא מודה, בריאיון בלעדי למגזין N12.

"שום דבר להשיג
שום דבר להשיג
זה נגמר
הסוף…
תהום חמה קוראת לי
להצמיח כנפיים, לעוף מכאן
להיעלם
התפוררות
קולות הילדים ממרחקים
עוטפים אותי בצמרמורת ובושה שום דבר לא נשאר
שום דבר להשיג
שום דבר להשיג
זה נגמר
הסוף"

מתוך השיר "התפוררות"

"כשקמתי בבוקר קראתי את זה 40 פעם ואני חושב שמשהו בתוכי, תודעה בתוכי התחילה להשתנות. התחלתי לסדר את המחשבות, את החושים ואת הרגשות ולהבין ולהפנים את המקום שאני נמצא בו", הוא מסביר. "מרגע שהתחלתי לכתוב הרגשתי שאני נותן למחשבות לצאת ממני, אני לא נותן להן להסתובב בראש - זה דבר שבאמת יכול להוציא אותך מדעתך. התחלתי פשוט לכתוב, קצת על החקירות, קצת על אימא זכרונה לברכה". 

חן אילתי (צילום: באסל עווידאת)
"רציתי שאם יקרה משהו לפחות תישאר חבילת ניירות מאבא לילדים". חן אילתי בימיו במעצר באשמת רצח אימו | צילום: באסל עווידאת

והוא מדגיש: "חששתי לחיים שלי מפגיעה שאני אולי אעשה לעצמי אבל גם מהסביבה - ורציתי שאם יקרה משהו לפחות תישאר חבילת ניירות מאבא לילדים, שיידעו מה עבר עליי". ברגע אחר במעצר כתב: "אימא הייתה העוגן שמנע ממני להישבר, להיסחף אל הבלתי נודע - ועכשיו, עכשיו הילדים הם העוגן". בשיר אחר מאותם ימים הוא הכריז: "הקול התמים של הילד הופך את סורגי הפלדה הקרה שקופים, ואתם בורחים על כנפי קולם לעולם של דמיונות וחופש". 

לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן

"זה ספר ניצחון של רוח האדם"

הכתיבה בכלא הייתה עבורו תרפיה וגם בריחה, דרך "לברוח מהסורגים" ולנקות את המחשבות, וגם דרך להעביר מסרים לילדיו: "הכתיבה נחלקה לתקופות במעצר. בהתחלה היה עיבוד עצמי על מה שהתחולל, ואחר כך עבר יותר לתיאור של המעצר וסביבת המעצר".

לאחר שהפך שוב לאדם חופשי (עוד על כך בהמשך) הוא הפסיק לכתוב: "שם בעצם נגמרה הכתיבה שלי, כשהבנתי אחרי רגע השחרור שזה הופך להיות מרכזי מדי בחיים שלי ויש דברים שהם יותר חשובים - הקשר עם הילדים, המאבק להחזיר אותם אליי ולשקם את החיים האישיים שלי".

לאחר שנים הוא הפך את הדברים שבכתב במעצר - לספר: "זה ספר ניצחון, ניצחון של רוח האדם והאמונה". ב"סורגים שקופים" (הוצאת ניב) לא תמצאו פרטים מהחקירה, אפילו לא את שמה של אשתו לשעבר, שאילתי עדיין מייחס לה אשמה בגרימת מותה של אימו: "ידעתי שאני זכאי מלכתחילה. היה לי יותר חשוב להסתכל לתוך עצמי, לתוך נפשו של אדם שחווה מהלומה כזו וחייו מתפוררים לחלוטין, ולא לנסות להציג את התיק".

מרים אילתי ז"ל
תעלומת הרצח עדיין מרחפת. מרים אילתי ז"ל | צילום:

כך הפך חן לנאשם ברצח אימו

ובכל זאת, תזכורת: מרים אילתי, "סבתא מרים" כפי שהייתה מוכרת בקיבוץ מחניים, נמצאה מתה בביתה ב-13 באפריל 2016. היא הייתה בת 75. חן בן ה-50, אשתו דאז ושלושת ילדיהם התגוררו בקומה השנייה: הם עברו תקופה כלכלית קשה והנישואים שלו לפלישיה, שאותה הכיר בדרום אפריקה, התפוררו. חן סיפר כי בערב שלפני כן הייתה לו שיחה "מורכבת" עם אימו, אך הכחיש כי פגע באימו: "לא היה שום מגע פיזי בינינו". עוד סיפר כי אימו רמזה שהיא מעוניינת שפלישיה תצא מהבית.

לאחר מציאת גופתה של מרים, אחותו חשדה כי לא מדובר במוות טבעי, הנתיחה קבעה כי מרים ז"ל נחנקה - ובתוך זמן קצר חן עצמו הפך לחשוד. אשתו פלישיה, שנתפסה בשקרים אחרים בחקירה, סיפרה כי חן ביקש את עזרתה לאחר שחנק את אימו ואף שחזרה את מה שלדבריה קרה. הוא טען בדיוק ההיפך: הוא סיפר כי אשתו פלישיה זעמה כי חשבה שקרא לה בשמות מאחורי גבה, ובהמשך טען כי לא הייתה שם כאשר התעורר. עוד סיפר לחוקרים על העבר האלים שלה, אלימות שפגעה גם בו.  

פלישיה וואנה (צילום: n12)
לא מוזכרת בספר בשמה, ובכוונה. פלישיה, אשתו לשעבר של חן | צילום: n12

המדינה האמינה לפלישיה וחן הואשם ברצח. לאחר פחות מ-11 חודשים חן זוכה באופן מוחלט: "מחדל חקירתי קולוסאלי, העדות אינה אמינה", כתבו  השופטים וקבעו כי מרים "לקחה עימה אל הקבר את הסוד". מצמרר לקרוא זאת כי שניים מהם שחררו גם את רומן זדורוב, והשתמשו באותן מילים כדי לתאר את תאיר ראדה ז"ל. "זה לא כל כך הפתיע אותי שהשופט אמר את זה, התיקים מאוד שונים אבל ברמת התעלומה שניהם נשארו פתוחים". למעשה, המדינה לא קבעה עד היום מי רצח את מרים: חן זוכה ופלישיה הורשעה בשימוש בכרטיס האשראי של מרים ז"ל וריצתה עבודות שירות בלבד.  

"עדיין מקשרים אותי עם הרצח והכלא"

מאז מנסה חן לשקם את חייו, והספר - שמשלב שירים, זיכרונות, וידויים וגם משלים וסיפורי ילדים שכתב - הוא חלק מהתהליך, אך כל העת סיפור הרצח שלא פוענח ממשיך להעיב: "התפנה אצלי מקום לחשוב גם על המעגל הזה שלא נסגר ועל איזו השפעה יש לאי-סגירה הזו על החיים שלי כיום. הזמן פותח את הפצע הזה והשאלות עדיין נשארו בלתי פתורות וזה מעיק - עדיין פוגשים אותי אנשים ועדיין מקשרים אותי עם הרצח והישיבה בכלא, וצריך למצוא את הרוצח או הרוצחת או הרוצחים".  

עם שחרורו חן יצא למאבק להחזיר לרשותו את שלושת ילדיו, שהופרדו מאימם ונשלחו למשפחות אומנה ולמסגרות לילדים נזקקים - מאבק שנמשך קרוב לשנתיים. לאחר שנלחם והצליח להחזיר את ילדיו אליו, הוא עדיין נתקל מדי פעם בגרושתו, שרואה לעיתים את הילדים, והוא מנסה להיזהר לא להטיח בה שוב: "רצחת את אימא", כמו שצעק לעברה בעימות במשטרה. בשיחתנו הוא אפילו לא מזכיר אותה בשמה.  

בשיר "טעיתי" אתה יותר מרומז כלפי פלישיה: "תמיד ידעתי לשמור את הלהבה שלה נמוכה, שתחרוך רק בבשרי. באותו ערב אחרון היא זיהתה הזדמנות, הלהבה השתחררה והציתה את פתיל התמותה". זה כן אומר מה דעתך, לא?

"כן, זה נכתב בשלב יחסית מוקדם. כשהתחלתי לקרוא את חומרי הראיות - עורכות הדין העבירו לי לכלא קלסרים של דוחות - הסיפור יותר מורכב מזה. בהחלט הגרושה היא החשודה העיקרית, וזה נושא שהוא מאוד מאוד רגיש כי יש לנו ילדים משותפים, הם עדיין רואים אותה. אני בין הפטיש לסדן".

"חזרתי הביתה לחדר הריק
התמונות שלהם על הקירות, זועקות אליי ממרחקים -
"אבא, אנחנו עוד כאן איתך"
בכיתי
ובכיתי עוד קצת.
כי הבנתי -
הם לא הלכו לשום מקום
הם תמיד היו ותמיד יהיו
שלי לעולם"

מתוך השיר "שלך לעולמים"

"ברגע שזה קרה, הסורגים נעלמו לגמרי"

"לא הפסקתי להאמין", אמרת ביום הזיכוי כשכיפה שחורה על ראשך. עכשיו כשאנחנו מדברים אתה עם שיער פזור וארוך, בלי כיפה, רחוק מאוד מהמראה השדוף וה"מתחזק" של אותם ימים. איך אתה מסביר את השינוי הזה? 

"אני חזרתי בתשובה בכלא, ולא רק כיפה - הייתי הולך עם ציציות ושמירת שבת והכול", הוא משיב. "החזרה בתשובה מאוד חיזקה אותי, היא הצליחה למוסס בשבילי את קירות הכלא ולקחת אותי לעולם אחר, לתת לי חופש רגשי ואינטלקטואלי, אבל היא גם הציבה לי גבולות מאוד ברורים - מה תעשה ומה לא, מה מותר ומה אסור. כשכתבתי בכלא את סיפור הילדים הראשון מצאתי שאני חופשי לגמרי ושאין גבולות ושאני בונה מדינות ונופים איך שאני רוצה בלי שום חוק, וברגע שזה קרה אז הסורגים נעלמו לגמרי, וכשהשתחררתי ידעתי שזה יותר הכיוון שבו אני רוצה שהחיים שלי יילכו". 

חן אילתי (צילום: אלבום משפחתי)
"יש לי דרישה יותר גדולה לחופש ולחירות". חן אילתי, היום כבר בלי הכיפה | צילום: אלבום משפחתי

חן, כיום בן 58, מכריז שהוא עדיין מתפלל וקורא תהילים, מניח תפילין לפעמים ומקפיד על קידוש: "אני לא שומר שבת באופן המוצהר אבל אני מנסה לעשות דברים קצת אחרת, עניין המסורת עדיין חי ובועט אבל לא מוכן להכניס את החיים לאיזשהו מעגל תחום מבחינת המחייה, יש לי דרישה יותר גדולה לחופש ולחירות. אתה מבין את זה בכלא, שהוא עולם בפני עצמו, שכולנו חיים באיזשהו בית כלא. וברגע שהחלטתי דרך הדמיון לפרק את הכלא, היה בזה משהו מאוד מוקצן. איזשהו חופש אולטימטיבי".

כיום הוא מתגורר בחצור הגלילית עם שלושת הילדים. אילתי, בעל תואר שני באדריכלות, עובד מהבית במקצוע שלו כדי להיות איתם כמה שיותר, ולמחניים הוא מגיע רק כדי לבקר את קברי הוריו - ותו לא. "אחרי שהשתחררתי מצאתי את עצמי לגמרי לבד כי קשר עם המשפחה לא היה, לא רציתי לחדש והם גם לא רצו לחדש איתי. הבית והסביבה והמשפחה - הכול נעלם. אני מאוד לבד. רק עם שלושת הילדים וזהו. הייתה משפחה שהייתה תוססת עם מפגשים ואירועים, זה לא קיים יותר".

הכתיבה שהפכה לתרפיה - והקשר עם הילדים

הספר של אילתי מתאר את ההתרחשויות והתחושות במעצר, ובין לבין סצינות קשות ואסירים מפחידים - הוא גולש לפתע לעולמות הפנטזיה, עם סיפורים מלאי דמיון. "מצאתי את החופש והעונג המוחלט בכתיבת סיפורי הילדים, הרגשתי חופשי לגמרי. זה לא נכתב כדי לפרסם, זה פשוט נכתב כדרך להבין את המקום שאני נמצא בו", הוא נזכר. "אין לי קהל יעד, הספר גם מערבב בין זה - סיפורי הילדים באים לתת קצת נחת מהאינטנסיביות של תיאורי המעצר".  

"חצי שנה אחרי שהשתחררתי קניתי לפטופ והתחלתי טיפול אצל פסיכולוג והחלטתי למחשב את זה, כי הבנתי שאני בתהליך של שיקום. גם הוצאת הספר היא חלק מהשיקום - זה היה ממש קשה, המון בכי ולהיכנס לתוך זה ולחפור לתוך זה. העבודה עם העורכת מאיה האן הייתה תהליך לא פשוט, עוד פעם להיכנס לזה, אבל אני אצן למרחקים ארוכים. יש פה תהליך ארוך. הרגשתי באותה עת, כשפניתי לספרי ניב, שבעצם זה ספר ניצחון. הסיפור האישי שלי מאוד מוקצן אבל ביחד עם זאת אני חושב שלא מעט אנשים עוברים משברים מטורפים בחיים שלהם - תאונה, מחלה סופנית, מלחמה - ומה שאני עברתי אולי כן יכול לחזק אנשים שמרגישים שהכול מתהפך, הכול נעלם, החיים הם לא אותם החיים, אבל יש תקווה". 

כריכת הספר סורגים שקופים
כריכת הספר סורגים שקופים

הוא שיתף את ילדיו, כיום בני 15 (התאומים) ו-11, בכך שהוא עומד לפרסם ספר. "הבנים התייחסו אל זה בצורה מאוד אחרת, ואולי טוב שכך - 'יופי, אבא כתב ספר על התקופה'. לפעמים אני מקריא להם משהו אבל הם לא מביעים יותר מדי רגשות, אני חושב שהם די מדחיקים ואני לא מנסה להשפיע על הדעה שלהם,  זה מאוד השפיע על החיים שלהם ואני בטוח שזה ימשיך להשפיע עליהם, ההתפרצויות הפוסט-טראומטיות עוד יגיעו בעתיד, זה לא יפתיע אותי". 

"הבת לעומת זאת מאוד גאה שכתבתי את הספר, היא הרבה יותר מעורבת. אולי זה די מפתיע, היא הייתה קטנטונת - בת פחות מארבע כשאני נעצרתי. הבנים היו הרבה יותר מודעים, אולי מבינים יותר את המקום הזה בין אבא לבין אימא. אני מנסה כמה שפחות לדבר איתם על זה, בעוד היא ממש יכולה לבוא בערב ולהתחיל שיחה, זה הרבה יותר מוחשי בחיים שלה". 

חן אילתי (צילום: אלבום משפחתי)
"החיים הם לא אותם החיים, אבל יש תקווה". אילתי, כיום בן 58 | צילום: אלבום משפחתי

"הפכתי להיות אלוף בהדחקות, זהיר עם אנשים"

ברגעים הכי קשים בכלא, הג'וקים שהולכים עליך באחד השירים, האנשים המאיימים - הכתיבה גוננה עליך אז? 

"הפכתי להיות אלוף בהדחקות, הכתיבה עזרה לי להבין את הכללים הברורים ולמצוא את המקום שלי בתוך המערך הזה של אגף עצירים - אחד המקומות הנוראיים ביותר. אם אתה שפוט אתה נמצא במקום טוב יותר. באזור של העצורים המון אלימות יוצאת, דקירות באופן שבועי, הרבה חרדות ופחדים והייתי צריך ללמוד את החוקים איך להתנהל והיום אני מאוד זהיר עם אנשים, לא מפחד אלא מההבנה שיש אנשים שהם ככה וגם איתם אתה צריך למצוא איך להסתדר". 

"נמצאים פה אנשים מתוך תחושת שליחות לטוב וגם לרע
נמצאים פה אנשים עם קעקוע 'אין כמו אימא' על הזרוע
והם מבחינתי הכי מסוכנים.
דוקרנים מאולתרים, מכסים של שימורים
"רוצח אימא", הם מסננים
באגרופים שלופים, צעקות, גידופים"

מתוך השיר "אגף 10"

הזיכרונות מהמעצר עדיין מוחשיים מאוד עבורו: "שמונה אנשים בתא של 25 מטר מרובע בערך, אולי 30 עם המקלחת והשירותים, זה מצב בלתי נסבל. מנשלים ממך את כל הדברים - החפצים שלך, כל המותרות שאתה רגיל אליהם, אתה פשוט ערום לגמרי, שקוף לגמרי. זה די מובהק. בתקופה כלשהי הייתה לי קופסה קטנה, ובכל פעם שהייתי מסתובב בדיוני מעצר ובית משפט הייתי אוסף חפצים קטנים - פרח קטן מפלסטיק, סיכת מהדק אפילו - ושומר לי, העיקר להרגיש שיש משהו שלי, קופסת הפתעות. זה משהו שאני המשכתי לעשות אחרי הכלא - להסתובב פה בהרים בסביבה בחצור והולך שעות ומוצא כל מיני דברים ואוסף אותם אליי, זה די נשאר - לחפש משהו להיאחז בו, איזושהי זהות. גם טבעת הנישואים נשארה שם בתוך הקופסה הזו, אבל זה באמת זבל".

אם דיברת על טבעת הנישואים - בת זוגך לשעבר. הוצאת אותה מהסיפור, תרתי משמע. גם המאבק על החזקה לא ממש מתואר בספר.

"ממש ככה. מערכת היחסים לפני האירוע הייתה במשבר מאוד מאוד גדול ואני חושב שהשהייה בכלא נתנה לי כוח כדי להזיז אותה ולהוציא אותה לגמרי מהחיים שלי ולא להתעסק במעורבות שלה בתיק ויש לה מעורבות בתיק. הכתיבה הייתה בשביל הנשמה שלי, הכוח והתקווה - היא לא מייצגת עבורי לא כוח ולא תקווה ולכן היא לא כלולה בספר". 

כתבת בספר ש"אם היה צדק, היום אני לא הייתי עוד ואימא הייתה ממשיכה במסעה". אתה חושב שהאלימות הקיצונית הזו הייתה לימים מופנית כלפיך?

"הייתה אלימות מצידה כלפיי, גם מילולית וגם פיזית, וכן אני חושב שאני מנסה לרמוז שאם היה לה את האומץ להרוג אותי היא הייתה עושה את זה ואימא הייתה נשארת בחיים".

פלישיה וואנה (צילום: n12)
חן על גרושתו פלישיה: "אם היה לה את האומץ להרוג אותי היא הייתה עושה את זה" | צילום: n12

"אחרי שיחה עם הילדים הייתי מתפרק"

אחד השירים הכי נוגעים ללב בספר מתאר את הטיול האחרון של אילתי עם בתו, יומיים לפני המעצר: "כשהתחלתי להתכתב עם ההגהה, ניסיתי להקריא לה את הסיפור הזה ולא הצלחתי. זה אחד הסיפורים שהכי קשה לי לקרוא ולהקריא, גם היום. ספגתי בחקירות מסכת של התבטאויות מאוד קשות על האבהות שלי מצד החוקרים וזה פגע בי".

"דווקא במקום הזה אני מתחיל להתאושש, אבל היה לי חוסר ביטחון מטורף כשהשתחררתי - אם הייתי אבא טוב, אם אני יכול להיות אבא טוב. הייתי בהדרכת הורים ואצל פסיכולוג אם אני כשיר להיות אבא, כי הם די פגעו בי שם בחקירות. החלק האחרון של הסיפור זה איזשהו כמיהה בלב שלי שהיא מרגישה ששום דבר לא השתנה, אוהבת אותי בדיוק כמו שהיה לפני. מאוד קשה לי עם הסיפור הזה".

"ההתמודדות עם האבהות בכלא והילדים שנמצאים בחוץ - זו ההתמודדות הכי קשה שהייתה לי שם", הוא מודה. "הייתי זכאי, האמנתי שזו שאלה של זמן עד שמישהו יתעשת, אבל הילדים - אחרי שיחות הטלפון הייתי מתפרק, יושב ובוכה. כשהם באו לבקר אותי, בדיעבד זה היה 3 חודשים לפני ששוחררתי, זה היה מאוד קשה, לא ידעתי מה הם חושבים. הגדולים מיד רצו אליי, הבת קצת היססה ואז היא הגיעה והתיישבה לי על הברכיים וקראנו סיפור ביחד. כשהם הלכו התמוטטתי". חן אף שבת רעב בשלב מסוים כדי לראות את ילדיו: "נתנו לי לראות אותם כי גם במערכת השב"ס התחילו לקבל רמזים ממה שמתחולל במשפט הזה, שהולך להיות פה שחרור".

ולמרות האמונה הרבה שלו בצדקת דרכו, הוא מודה - ומתעד גם בספר - כי שקל להסכים להסדר טיעון, לאור לחצים ופחדים עזים. "אמרתי לעורכת הדין שלי רימונה שלג (מהסניגוריה הציבורית) שאני שוקל עסקה. היא הסתכלה עליי ואמרה לי 'חן, אני אגיד לך את דעתי - התיק שלך זה הכול או לא כלום ואני רוצה ללכת על זיכוי, אני מאמינה בזיכוי ומאמינה בך, ההחלטה היא שלך'. זה היה סיכון עצום - מעטים האנשים במדינתנו שחשודים ברצח ויוצא נגדם כתב אישום של רצח ומשתחררים מזה נקיי כפיים לגמרי, והיה פה זיכוי מהדהד. אחרי השיחה עם רימונה היה לי מקום פנימי, לראות את התקווה, להרגיש אותה ולכתוב עליה". 

חן אילתי (צילום: באסל עווידאת)
"ספגתי בחקירות מסכת של התבטאויות מאוד קשות על האבהות שלי" | צילום: באסל עווידאת

בשיר שמתאר את יום הזיכוי הוא כותב: "בתוך ההמולה והאנרגיה המתפרצת, בתוך השאגה הבלתי פוסקת הרגשתי באופן מוזר לבד". בשיחתנו, אילתי מסביר מדוע: "אני מרגיש הרבה פעמים כשאני מגיע לאיזה הישג או הצלחה, אחד מהדברים הכי חשובים בשבילי זה לשתף את האנשים שהכי קרובים אליי והילדים לא היו שם בדיון". 

"סלחתי לחוקרים, לא טיפוס נקמני"

הספר למעשה "נעצר" קצת אחרי השחרור שלו ותחילת האיחוד עם הילדים, ומבחירה אינו עוסק בפרטי החקירה - אלא בתחושות שעולות ממנה. "קיבלתי הצעה אחת לשבת ולכתוב על הרצח עצמו, אני כנראה עדיין לא מוכן לזה ואני גם לא יודע אם זה יכול לשרת את העובדה שכרגע הרוצחת/רוצח/רוצחים מסתובבים חופשי", הוא מציין. "החקירה פשוט גוועה, נגמרה וצריך לתת על זה מחשבה אם זה נכון לשבת ולכתוב מי או מה קרה שם באותו אירוע, ואם זה התפקיד שלי לעשות את זה. אני מנסה לא לחשוב על זה יותר מדי, למרות שאי אפשר. המחשבות על הכלא זה חלק מהיום יום - חרדות, חוסר שינה, הזעות מטורפות, קשיים בתקשורת עם אנשים, קוצר סבלנות - המון השפעות של התקופה על החיים". 

כשיצאת למאבק להחזרתם דיברת על החלום של "חיים נורמטייבים, פשוטים - לקחת אותם לחוף הים, להיות רגע אחד איתם". הצלחת להגשים משהו מזה? 

"כן, במידה מסוימת אנחנו חיים חיים מאוד רגילים ואני שמח מזה. השקעתי המון בבית, היה לי מאוד חשוב לתת להם את הסביבה הכי נעימה שיכולה להיות. גם מבחינת העבודה אני עובד מהבית כבר שלוש שנים וזה נותן לי את האפשרות להיות בנוכחות הכי גבוהה שאפשר עם הילדים, אבא פה ולא בשום מקום אחר, וזה הכי חשוב בעולם, שהם יודעים שאני פה. בניתי לי פה את הגן עדן הפרטי שלי עם המשפחה, ומצד שני הבנתי שזה הכול אשליה אחת גדולה - שברגע אחד הכול יכול פשוט להישבר ולהיקרע והשבריריות של החיים הרבה יותר נוכחת בחיים שלי. עצם הוצאת הספר זה חלק מהשיקום, ידעתי שאני צריך לפתוח את הסיפור".

אתה מתייחס במילים קשות בספר לחוקרים, שאחד מהם אמר עליך בתקשורת שאתה "נחקר קשה, מניפולטיבי". בשיר אחר אתה מתאר את העימות. אתה מרגיש שמישהו צריך להתנצל בפניך? אומנם קיבלת פיצוי מהמדינה על המעצר אך בלי שהמדינה תודה באשמה. זה מספיק בעיניך? 

"סלחתי להם, לחוקרים. היה בי כל כך הרבה כעס כלפיהם, ואז עלתה בי מחשבה שהפחידה אותי - רציתי שהילדים של החוקרים יעבור את מה שהילדים שלי עוברים עכשיו. לא כתבתי את המחשבה הזו, התביישתי. ופתאום הרגשתי שזו לא שאלה של נקמה, הנקמה היחידה זה שאני אשתחרר ואבנה את החיים ואחזיר את הילדים - זו ה'נקמה' הכי גדולה שאני יכולתי לחשוב עליה. אני פשוט לא טיפוס נקמני באמת".

חן אילתי (צילום: אלבום משפחתי)
"זה היה סיכון עצום - וזה היה זיכוי מהדהד" | צילום: אלבום משפחתי

בעוד הספר של אילתי עמוס במסרים, אחד מהם חשוב לו במיוחד: "לא להגיד 'הכול בסדר'. כשאתה מרגיש שאתה נופל לאיזה תהום אל תילחם בזה, אל תפחד ליפול. אתה תגיע למקום שממנו אתה יכול לייצר את הצמיחה, אתה תגיע לשם. הרבה אנשים מנסים להילחם ואני הלכתי די הפוך - הפסקתי לנסות, נתתי לזה ליפול ולאמונה לנצח".

אפשר להשוות זאת לאדם שנסחף בזרם בים, וממשיך עם הזרם כדי לא לטבוע: "אמרתי לילדים 'כשאתם שוחים ומתעייפים - תשכבו על הגב, תפרשו את הידיים ולאט לאט תגיעו למקום יותר טוב'. שאלו אותי אם בתקופה הזו גיליתי דברים חדשים שלא ידעתי על עצמי, ואמרתי שאת התשובה אני מחלק לשניים - התקופה הזו מאוד משפיעה לי על החיים מבחינת המחשבות והתהיות מי רצח את אימא, ולגבי עצמי אני חושב שכל החוזקות שאני מצאתי בעצמי היו שם כל הזמן".  

לפרטים נוספים על הספר של חן, "סורגים שקופים", לחצו כאן