"זה היה הפסטיבל הכי גדול שהיה בישראל אי פעם אני חושב", אומר דני רובס, שהיה המנהל האומנותי של פסטיבל ערד 1997.
"זה כיף לא נורמלי, אני נכנסת לכל ההופעות, מכירה אנשים, נהנית", סיפרה נערה שהגיעה לפסטיבל בסרט נדיר מהארכיון המאובק של עיריית ערד שתיעד את פסטיבל 1992 בשיא הצלחתו, ימי התום שכבר לא יחזרו.
"פסטיבל ערד זה היה חלום, הייתה עיר אוהלים כזאת, בכניסה, התחושה היא שזה היה מקום להתגנב אליו", נזכר קובי אוז מלהקת טיפקס. "זה שקי שינה, זה לישון בחוץ, זה מלא מלא אנשים", אומר חברו ללהקה, רמי יוסיפוב.
"אתה קיבלת את הגביע הקדוש אם אתה הופעת בפסטיבל ערד, ואם אתה קיבלת את המקומות הגדולים או להופיע באיצטדיון, אז עשית את זה - אתה היית משהו במוזיקה הישראלית", מסכם רובס.
"100 אלף בני נוער מגיעים כל פסטיבל. זה פשוט היה הוודסטוק הישראלי הכי גדול שהיה, ושלא יהיה עוד לעולם. בגלל האסון", מוסכמת רונית ארבל, מנהלת יחסי הציבור של פסטיבל ערד בשנותיו הראשונות.
בתחילת שנות ה-80, ערד, אז עדיין יישוב קטן ומנומנם בלב המדבר, הפך לפתע לשם החם בעולם המוזיקה ולאטרקציה גדולה לבני הנוער בזכות החלטה מעט מהפכנית של ראש המועצה דאז אברהם בייגה שוחט להקים פסטיבל מוזיקה.
"לא הייתה קיסריה לא היה שוני, לא היה פארק הירקון, לא היה כלום. אמרנו בואו נעשה פסטיבל זמר עברי והלכנו על זה", נזכר בייגה שוחט. "הוא היה הצלחה היסטרית והגיעו עשרות אלפים, והבנו שיש לנו משהו בידיים".
"היה הפסטיבל הראשון והוא היה מאוד מאוד קטן, מאוד נאיבי. זה התחיל לגדול ולגדול ולגדול", משחזרת ארבל. "בסופו של דבר זה היה אירוע מכונן של תעשיית המוזיקה בישראל".
תוך כמה שנים בסוף שנות השמונים פסטיבל ערד כבר הפך להצלחה מסחררת. עשרות אלפי בני נוער ישנו בעיר במשך ארבעה לילות הגיעו מדי קיץ והאירו את העיירה השקטה.
"ערד קודם כל על המפה", מצהיר אחד מתושבי העיר בסרט מאותם הימים. "יש הרבה דברים חיוביים. ניקח את העסקים שפורחים". "תיקח את זה שאני לא ישן בלילות", עונה לו תושב אחר. "קח את זה שהטינופת אצלי בבית".
"לעיר ערד הייתה חשיבות עצומה", מוסיף שוחט. "תיקח מקום קטן, אתה שם אותו בתודעה בכל מדינת ישראל. זה מחזק את השם שלו".
ואכן אחת הנערות בסרט אומרת: "מה זה ערד? ערד זה עיר בתוך המדבר שפעם בשנה יש בה פסטיבל נהדר". אבל התושבים כאמור לא כולם שמחו בחגיגה: "לכלוך ורעש", אומרת אחת התושבות המבוגרות של ערד. "זה לצעירים".
"זה דיזנגוף", הסביר מוכר תירס בפסטיבל ערד, "שלוש, ארבע בבוקר, שמחה, בומים, פיצוצים זיקוקים – מה יש יותר יפה מזה?"
"נלחמו כדי להופיע בפסטיבל ערד"
"המדבר, אני מת עליו", אמר שלמה ארצי בסרט של עיריית ערד מ-1992. "למה אני אוהב את המדבר? שקט אף אחד לא מפריע".
"כל המובילים בתעשייה הופיעו שם ויותר מזה, האלבומים יצאו לפי פסטיבל ערד", נזכרת ארבל. "זה היה הדבר הכי גדול שיכול להיות. היו מלחמות עולם כדי להופיע בפסטיבל".
"פסטיבל ערד בשבילי? תראה זה לא קורה הרבה פעמים שאנחנו מופיעים בפני כל כך הרבה אנשים באותה שעה, וזה מאוד מרשים", אמר אז דני סנדרסון בסרט.
"גידי גידי, שיואו", צועק לו מישהו. "אל תשימו לב אליו", אומר סנדרסון. "עבר איזה השתלת מוח. המוח דחה אותו". ומרגול שמופיעה גם היא בסרט אומרת: "הופעה אחלאית".
מה היה סוד הקסם שלו?
ארבל: "קודם כל מדבר, הנסיעה לערד. שאתה עולה על האוטובוס עם כל החבר'ה, זה שק שינה, זה נשיקה ראשונה, זה תדר ואווירה שכולם ביחד, בלי פחד".
"באמצע השיר צועק יש הרוגים"
בקיץ 1995 הכול השתנה. משינה שהייתה אז הלהקה המצליחה בישראל הודיעה שהיא מתפרקת, ושאת מופע הפרידה שלה היא תקיים בפסטיבל ערד.
מה את זוכרת מיום האסון? רגע לפני.
ארבל: "אושר גדול, כל האולמות מפורקים".
גל פרמן, טיפקס: "זה היה המופע האחרון של משינה. זה היה אמור להיות קודם אנחנו, אחר כך איפה הילד ואחרי זה משינה".
להקת טיפקס הצעירה, שהייתה מופע החימום הייתה אמורה לעלות על הבמה. כל הכרטיסים להופעה נחטפו, אלפי בני נוער כבר היו בפנים ואלפים נוספים עוד היו בחוץ.
"הצצנו קצת על הקהל", משחזר קובי אוז, "זה היה נראה טוב, נראה הרבה אנשים. המון המון קהל ואז פרפרים בבטן".
רמי יוסיפוב מטיפקס נזכר: "אמרנו בואו נתחיל בשיר 'נייר עיתון'. אני עולה לבד ואז מתחיל לנגן, קובי בא נכנס מתחיל לשיר, 20 שניות אחר כך מגיע מג"בניק, קצין".
אוז: "הוא מטפס מהקהל אל הבמה, ככה אני זוכר אותו ממש מטפס ולוקח לי את המיקרופון".
יוסיפוב: "חוטף, מה זה חוטף".
אוז: "באמצע השיר. צועק, יש פצועים, יש הרוגים".
יוסיפוב: "הייתי בטוח יש פה פיגוע, כי מהבמה אתה לא רואה. אף אחד לא הבין מה היה שם באמת".
"עשרות ילדים שכובים על הרצפה"
בדוחק העצום שהיה בחוץ, בני נוער נמחצו. השער הקטן שדרכו נכנסו לאתר המופע המאולתר היה צר מלהכיל והמשטרה לא פתחה את השערים כדי לשחרר את הלחץ.
ארבל: "שמעתי בקשר שיש בלגן גדול מאוד ושצוות ההפקה ירוץ לאיצטדיון. רצתי לאיצטדיון, חשכו עיניי. באמת זה היה עשרות ילדים שכובים על הרצפה, חלקם על אלונקות, ילדים בוכים, צורחים".
"אנשים היו היסטריים, הבנות ממש צרחו היו אנשים שדחפו עם המרפקים שלהם", שחזרה נערה בשם ליאורה פרנקל במהדורת החדשות. "ולא יודעת היה ממש ממש מפחיד".
בתוך האיצטדיון כאילו עולם אחר, אנשים לא הבינו שהיה אסון.
וההופעה נפסקת אחרי חצי דקה?
גל פרמן, טיפקס: "משהו כזה, הפסיקו אותנו - והחזירו אותנו".
אוז: "אמרו לנו 'לא, לא, זה סתם כמה אנשים התעלפו לא משהו משהו רציני, תחזרו ותעשו את ההופעה שלכם'. וכשאנחנו חוזרים, אני קולט שאנחנו חוזרים למשהו לא רגיל. אני מבין שאמרו לנו סתם 'אנשים התעלפו' ויש משהו יותר חמור מזה קורה".
פרמן: "בדיעבד החזירו אותנו כדי למנוע פאניקה, שאנשים לא יצאו החוצה. כדי למנוע אסון גדול יותר".
ארבל: "משינה בכלל היו באוטו, הם בכלל לא הגיעו ללוקיישן ושוקי אמר להם 'תסתובבו ותחזרו הביתה'. הופעה שלכם לא תהיה פה".
מופע החימום נעצר אחרי ששער הכניסה התמוטט וקרס על הצעירים שניסו להיכנס.
אוז: "כשיצאנו ראינו אמבולנסים".
גל פרמן, מטיפקס נזכר: "אחורי הקלעים היה כמו בית חולים שדה כזה, עם אלונקות".
באי הפסטיבל התבקשו להתקשר הביתה להוריהם הדואגים. "ואין טלפונים", משחזרת ארבל. "אין ניידים, טלפונים ציבוריים במשורה והחבר'ה מערד התחילו לפתוח את הבתים והיו תורים ליד הבתים לאפשר לילדים להתקשר להורים שהכול בסדר".
יותר ממאה פצועים מפונים לבתי החולים בבאר שבע ובאשקלון. הצוות הרפואי עובד במתכונת פיגוע. באסון ערד נהרגו שלושה בני נוער חן יצחק, נעמה אלקריב ואיתן פלד זכרם לברכה.
"זה היה נורא. גם עכשיו יש לי דמעות", אומרת ארבל.
המארגנים התלבטו אם לקיים את שאר ההופעות, אבל בלחץ האומנים הפסטיבל הופסק.
"לא יכול לראות את עצמי עולה על הבמה היום", אמר שלמה ארצי בדיווחי החדשות, "כשיש שלוש משפחות שכולות, ולרקוד ולפזז על הבמה כאילו כלום לא קרה".
אחרי האסון התברר שהמפיקים מכרו 25 אלף כרטיסים במקום 18 האלף שאושרו להם. במופע לא היה קצין ביטחון ורק 54 שוטרים פיקחו על כמעט 30 אלף איש. חמישה מהאחראים על הפסטיבל ישבו בכלא לתקופות של עד שנה.
ארבל: "כל תעשיית המוזיקה השתנתה לחלוטין בכל ההיבטים, בהיבט האומנותי אין יותר פסטיבלים בסדר גודל כזה, ולא יהיו. כל נוהלי הבטיחות השתנו לחלוטין כל אתר ואתר כל לוקיישן עובר ביקורת".
אוז: "בעקבות האסון הזה היינו באופן מסוים להקה בהלם, ממש היה לנו קשה לחזור לבמות".
בשנה שאחרי האסון הפסטיבל התקיים במתכונת מאוד מצומצמת ללא מופעי רוק ובני הנוער כבר לא חזרו לישון במדשאות העיר.
רובס: "בערד, בפסטיבל עצמו – כל האוויר יצא מהבלון. זאת אומרת שהפסטיבלים שהיו שנתיים אחרי כן היו באמת מאוד מאוד קטנים ומאוד מפוחדים שניסו לשמר איזו גחלת – כי הגחלת ההיא טובה. בסופו של דבר האסון לא קרה בגלל הפסטיבל, הוא קרה בגלל בני האדם".
עם השנים מופעי הרוק חזרו לערד והפסטיבל המשיך להתקיים מדי קיץ. "העיר ערד כולה מגויסת לפסטיבל יש הרבה מאוד תושבים שאוהבים את הפסטיבל", אומרת מרינה גלייזר המנהלת האומנותית של פסטיבל ערד.
כשהוא נוסד בדיוק לפני 40 שנה קראו לו חגיגות הזמר העברי בערד. מ-20 באוגוסט השנה ידרימו טובי המוזיקאים לארבעה ימים של הופעות. ריטה, דני סנדרסון, עדן חסון, רן דנקר ועברי לידר בין השאר. לצד מופעי מחווה ליהונתן גפן ולצביקה פיק. פסטיבל ערד חוגג 40 וממשיך להגשים את ייעודו המקורי.
"אז הדבר הכי חשוב זה שבאמת אנחנו מצדיעים לזמר העברי ומקפידים שזה מה שיהיה, המהות של פסטיבל ערד", מוסיפה גלייזר.
רובס: "אני חושב שבאיזשהו מקום הוא חזר לפרופורציות הטבעיות שלו, פסטיבל מוזיקה תמים שבאה לחגוג את המוזיקה הישראלית הנפלאה".