כשדלתות הכלא ננעלות, מעטים יודעים מה קורה שם באמת. שולה אברג'יל בת ה-49 סוגרת שנתיים כמפקדת כלא נווה תרצה, ואין מקרה שהיא לא למדה להכיר מקרוב: "זה משהו שאין שני לו - אסירות ועצורות מכל הסוגים, מנרקומניות דרות-רחוב, דרך רוצחות, מטפלות מתעללות ואפילו עבירות צווארון לבן - מעונש של חצי שנה ועד למאסרי עולם, יש אסירות שיולדות פה ומגדלות תינוקות". רגע לפני שהיא מעבירה את המפתחות ועוברת לתפקיד הבא, היא מספקת הצצה לחיים המורכבים בין הסורגים בכלא היחיד בארץ לנשים.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
כל אסירה מתוקשרת שאתם יכולים לחשוב עליה עברה לנגד עיניה של אברג'יל. רק לאחרונה הגיעו לנווה תרצה חבורת "המבריחות", שחשודות בהחבאת סמים במזוודות הוורודות. על הסיפור שלא ירד מהכותרות היא אומרת: "מבחינתי 'עצורת המזוודות הורודות' ועצורה אחרת שהתגלגלה לכלא - זה אותו דבר, בעיניי שתיהן שוות. הן אוכלות ביחד, בפעילות ביחד, במטלות ביחד, אין שום סטריליות בגלל מי שהן או בגלל מה שהן נחשדו, הואשמו או הורשעו והוביל אותן לכאן. בחוץ ישאלו כי זה מסקרן, נאשר שהן נקלטו אצלנו - אבל לא ניתן פרטים".
איך אפשר לצפות שהסוהרות וצוות הכלא "יתנתק" מהמידע מבחוץ כשמולן ניצבת אסירה שכל המדינה מדברת עליה? "אנחנו עושים המון תדרוכים לסגל, בתוך התדרוכים יש כמה איסורים - למשל לסוהרים אסור לפרסם ולהפיץ כל מה שמתנהל בבית סוהר, במיוחד על המתוקשרות", היא מסבירה. "תדרוך נוסף לסוהרות הוא לנתק את הרגש בין סוג העבירה לטיפול פה ואנחנו רואים את זה כחובה. בזכות אותן הדרכות גם של אנשי מקצוע עובדים סוציאליים, הסגל יודע לעשות את זה מצויין".
והיא מרחיבה: "מגיע לפה סגל שמבין את האתגרים בעבודה, אף אחד לא מצפה מסוהר, שעכשיו לבש מדי שב"ס לראשונה, להתחיל להתמודד ולכן הוא מקבל הדרכה צמודה - מה מותר ומה אסור, בסוף מדובר בפרנסה ושליחות. כשאנחנו במקצוע הזה ידענו את ההשלכות. כשאתה כמפקד מזהה איפה הרגש יכול להציף ולפגוע בתפקוד השוטף, ואתה מדבר הרבה. ברמה האישית כשאתה נחשף לזה בפעם הראשונה, אתה לוקח נשימה עמוקה. מה שעוזר לזה זה הזמן. לאט לאט אנשים מפתחים חוסן".
לדבריה של אברג'יל רוב סיפורי המאסר של נשים שהגיעו אליה דוברו בתקשורת: "אומנם זה עדיין חריג שאישה נכנסת לתקופה ארוכה מאחורי סורג ובריח. מצד שני חשוב לנו להטמיע להן מההתחלה - לא משנה מי הן, אם הן הורשעו ונגזר עליהן עונש, הן אשמות עד אשר השופט יקבע אחרת". עבור האסירות ה"כבדות" ביותר, נווה תרצה הוא כתובת מגורים קבועה: "אם על אישה בשנות ה-30 או ה-40 נגזר מאסר עולם לא קצוב, הכלא הופך להיות ביתה עד סוף ימיה, בשונה מגבר שאותו מניידים בכל תקופה לבית מאסר אחר. במצב כזה של מאסר עולם בלתי קצוב הטיפול באסירה מעבר לטיפול שיקומי, זה ליווי לאורך כל החיים, אין את האור בקצה המנהרה".
הפרשה הכואבת והלקחים: "הסוהרות מקבלות גיבוי"
גם כיום, פרשת הסרסור בסוהרות בתוך שירות בתי הסוהר ממשיכה להטיל צל כבד - ומעוררת אצל אברג'יל תחושות קשות. "בגלל שאני בתוך המערכת, בשלב הראשון התגובה לחשיפת הפרשה הייתה 'אנחנו לא מדברים על העניין כי הנושא בבדיקה'. ברמה אישית בתור אישה היה קשה מאוד לשמוע את זה - פגיעה באישה זה משהו מאוד רגיש. כשאתה בתוך הארגון, אתה רוצה לרדת לפרטים ולדעת כל פרט של האירוע". על הטענה הקשה שלפיה קציני מודיעין השתמשו בסוהרות כפתיון מול אסירים ביטחוניים, אמרה: "זה לגמרי לא מסתדר ולגמרי לא בסדר - אפס סובלנות למצב שכזה, זה אירוע מן החמורים ביותר".
כשאת בתוך הארגון ושומעת על פרשה כזאת?
"אתה קודם כל אומר 'אין מצב, זה לא יכול להיות שקיים דבר כזה'".
ואם בסוף מתברר שזה אכן היה כמו שנחשף?
"אירוע מבזה".
האם לאחר חשיפת הפרשה הקשה, נתקלת בסוהרות שחששו להכנס לתאים עם אסירים גברים?
"הפרשה לא רלוונטית לנווה תרצה. אבל אני אומרת שסוהרת בכלא גברים לעולם לא תיכנס לבדה לאגף או לתא אם לא יהיה איתה מישהו".
אברג'יל אמרה שלא התמודדה עם תהיות או חששות של סוהרות ששקלו את המשך דרכן בשירות לאחר התפוצצות הפרשה: "להפך - הסוהרות כן רצו להוכיח שאין דברים כאלה, בדרך כלל סוהרות שעובדות באגפים הן מבצעיות - והן אלה שרצו יותר להוכיח ולהגיד 'אצלנו זה לא יקרה'. הסוהרות מקבלות גיבוי, הן גם יודעות להתמודד עם כל אירוע, הן גם יודעות שהן צריכות לדווח, ואז גם יגיע הטיפול המשמעתי והביטחון".
לגבי הסוגיה של הטרדות מיניות בין כותלי הכלא היא אומרת: "שב"ס תומך ומגבה סוהרות שמתלוננת שהותקפו, יש את הטיפול בפן המשפטי ויש את הצד הרגשי. אפילו אם מילה נזרקת לא במקום, הסוהרות מקבלות את המעטפת והתמיכה, זה משהו שקיים לצערנו, גם אם התקיפה שהן עוברות מתרחשת מחוץ לכותלי הכלא את הליווי והתמיכה הן יקבלו מאיתנו".
"רוב הנשים שהגיעו לכאן עברו התעללות"
והייחודיות של כלא נווה תרצה באה לידי ביטוי גם ב"התאמות" שנדרשות מאברג'יל ומהצוות: "רוב הנשים שהגיעו לכאן הן נשים שעברו איזשהי התעללות וכתוצאה מכך הגיעו לעשות את מה שעשו, הן מקבלות את כאן את התמיכה והטיפול, אתה לא יכול להגיע אליהן באגרסיביות, אני כאן חייבת לשמור על מדיניות משמעת, יחד עם המשמעת הקשיחות פה חייבת להתגמש ולכן צריך לשלב את הדברים ואם עכשיו יש מקרה שאסירה לא בדיוק 'כשירה' והיא תקלל למשל איש צוות, אז אתה תטפל בזה בצורה אחרת ולא כמו שהיית פועל בבית סוהר גברים - אורך הרוח ואורך הנשימה שונים".
מה קורה אם חלילה עכשיו מתפתח אירוע אלים בבית הסוהר, האם את מסתערת עם שאר הסוהרים?
"בוודאי, לכל דבר ועניין", היא עונה מבלי לחשוב פעמיים.
אתגר ניהול הכלא היווה עבור אברג'יל סגירת מעגל - והזדמנות להשפיע על האווירה ששוררת במקום: "בכל תקופת הזמן בפיקוד הייתי בבתי סוהר גברים, פלילים, ארגוני פשיעה והמתלווה לזה. נכון שהייתי כאן בתור סוהרת, אבל שאתה מגיע לכאן כמפקד זה שונה לחלוטין, ההחלטות הן שלך, האנשים שאתה תוביל, הרוח שאתה תשרה פה, והדרך שאתה תיתן פה - זה מה שיהיה, הטיפול באירועים מהקטן ביותר ועד לגדול שונה בתכליתו מבית סוהר גברים".
אומנם אין חוק שמחייב שאישה תפקד על הכלא הזה, אך אברג'יל מצהירה: "רצוי שתהיה אישה בנווה תרצה, עובדתית הכלא מנוהל על ידי אישה במשך שנים ארוכות, היתה פעם אחת שעמד בראש הכלא כממלא מקום גבר שהיה עובד סוציאלי במקצועו. רצוי שתהיה פה אישה, מתוך ההבנה שאם יש פה אסירה או סוהרת בהריון אני בטוח אדע מה היא צריכה, למרות שהיום יש ידע והתעניינות בקרב כולם. יש את העצורות שצריך קצת יותר להחזיק בכוח ורצוי שאישה סוהרת תעשה את זה, למרות שאני לא פוסלת שגבר מפקד יעשה את זה".
"שלתינוק בכלא לא יהיה חסר דבר"
כלא הנשים היחיד בישראל ראה גם אסירות בהריון - וגם אימהות עם ילדיהן הקטנים. איך בכלל מטפלים בהריון בתוך הכלא? ובתינוק? "גם כשהייתי סוהרת וגם עכשיו שאני מפקדת בית הסוהר, היו לי אסירות בהריון, זה לא משהו שהוא טבעי בנוף, אסירה בהריון, או תינוק בבית כלא", היא מספרת. על פי חוק התינוק צריך לגדול עם אימא עד שנתיים לפחות, גם אם זה בכלא: "אני חייבת לשמור על התינוק, לדאוג שלפחות בשנתיים האלה אחרי שהתינוק ונולד וגדל בכלא, לא יהיה חסר לו דבר, ולא יאונה כל רע. לכן האתגר פה הוא כפול - מצד אחד זה ילד רך, הוא לא אסיר ולא אסירה, אנחנו מרימים אותם ואנחנו מחבקים אותם, אנחנו הכול".
"מלכתחילה נשבץ את האסירה שזה עתה ילדה באגף יותר רגוע וסולידי, בחדר ייעודי שיענה על הצרכים שלהם", מפקדת הכלא מסבירה. "בדרך מדובר באגף שבו כל האסירות מועסקות ומטופלות. אין 100% ביטחון, אנחנו מבחינתו מאבטחים את האגף עם השומרים שלו, מעקב וצילומי מצלמות במעגל סגור, כשיש פה תינוק הוא לוקח קשב". צוותה של אברג'יל נזכר באירוע חריג שהיה עם אסירה שילדה בין כותלי הכלא: "היתה אסירה שהשתמשה בתינוק כחלק ממניפולציה על הסוהרים והסוהרות, היתה מתריסה מול אנשיה כלא בידיעה שקשה לפעול משמעתית נגדה בגלל התינוק".
אברג'יל בת 49, נשואה ואם לשלושה, מתגוררת בנתיבות: "בימים אלה אני מצפה לנכד ראשון", היא אומרת בחיוך. את דרכה בשירות בתי הסוהר היא התחילה כבר לפני 26 שנה, גם כן בנווה תרצה: "הפעם הראשונה שעליתי על מדי סוהרת הייתה כאן, כסוהרת ביטחון, לומדת על בשרי מה זה שב"ס, מהו תפקיד הסוהרות, ובתוך פרק הזמן שהייתי בנווה תרצה - 6 שנים, התקדמתי לתפקידים בתוך השטח".
בהמשך היא יצאה לקורס קצינים, ובסיומו שולבה כסגנית מפקד משמרת בכלא "אוהלי קידר" בדרום. "זה היה פיילוט, רצו לנסות להכניס נשים לבתי סוהר של גברים, וגברים לבתי סוהר של נשים", היא נזכרת, "זה היה מינוי חדש ותפקיד חדש. בהמשך קיבלתי את פיקוד משמרת באוהלי קידר, והייתי בתפקיד הזה כמה שנים. לאחר מכן מוניתי לתפקיד מנהלת אגף בבית סוהר 'דקל', תפקיד קצינת מבצעים בבית סוהר 'אלה', ומשם חזרתי ל'אוהלי קידר' כסגנית מפקד בית המעצר, כלא גברים, שם הייתי כמעט שלוש שנים".
לאחר התקופה בכלא לגברים, היא חזרה לנווה תרצה כמפקדת הכלא במאי 2021: "בחודש הבא אני שנתיים בתפקיד". כמה שעות לפני שיחתנו עודכנה אברג'יל שהשר לביטחון לאומי איתמר בן גביר, חתם על העלתה בדרגה ועל המינוי של אברג'יל למפקדת כלא שקמה, בית מעצר ביטחוני ופלילי שיושב באשקלון. לקראת יום העצמאות התקיים הטקס המרגש: נציבת שב"ס קטי פרי ובעלה פרוספר העניקו לשולה את הדרגה.
"נכנסתי ללידה במדים של שב"ס"
החיים על התפר בין הקריירה המאתגרת והתובענית בבתי הכלא לבין התא המשפחתי היו מאתגרים. "התחלתי בתפקידים שהמשמרות היו בנויות בסגנון 48-24 כולל שבתות וחגים, הכול כולל הכול, בתוך כל זה הייתה נשואה עם תינוקת ועוד אחת". במבט לאחור היא מסכמת: "אם אני מציבה לעצמי מטרה, אני לא דורכת על משהו אחר ועושה רק את זה, אבל כן אני דוגלת בדרך של מציאת פתרונות לאתגרים - זה אחד הדברים שאני תמיד אומרת ואני מעבירה את זה הלאה לסוהרות ולסוהרים. הייתה לי הרבה תמיכה מהבית, בעלי ושאר בני המשפחה, בסיוע של מטפלות, וזה משהו שהוכיח את עצמו".
תפקידיה נעו בין בתי מאסר ברמלה ועד לבאר שבע: "כשאני בעבודה, בעלי היה יותר זמין לכל קריאה. ברוב הזמן נעתי ברדיוסים של בין 40 דקות מרחק מהבית ליותר משעה וחצי. בזכות התמיכה הזאת הצלחתי להגיע לאן שהגעתי היום, יחד עם זאת ידעתי לנצל את הזמן שאני בבית לטובת המשפחה".
אני שואל אם היא נאלצה "לעצור רגע" במעלה התפקידים והדרגות בגלל אילוצים משפחתיים, והיא משיבה: "השאלה הזאת נכונה רק לפרקי הזמן שבהם הייתי בהריון ובחופשת הלידה. מעבר לפרק הזמן הזה ידעתי שכל התפקידים שרציתי היו תפקידים מבצעיים, לשם כיוונתי. פחות משך אותי לחפש את תנאי השירות הנוחים, תמיד משך אותי לכבוש את התפקידים שמאתגרים אותי. אני לא יכולה לעשות דברים שאני לא אוהבת. כשאתה עושה דברים שאתה אוהב - אתה באמת עושה אותם הכי טוב".
היא המשיכה לעבוד גם בשלבים מתקדמים של ההריונות, מתקדמים מאוד. "באחד ההריונות שלי, המים ירדו בזמן שפיקדתי על אגף באוהלי קידר, והובלתי לבית החולים סורוקה בטרנזיט של שב"ס. צלצלתי לבעלי 'תגיע לסורוקה' וכשאני נכנסת ללידה אני במדים". לאורך השנים, רבים ממקביליה של אברג'יל בתפקידי הפיקוד היו גברים, על השאלה אם הרגישה בקושי ובהבדל פיזיולוגי נפשי, היא עונה: "אם הייתי מתגייסת בסטטוס של אם צעירה, יכול להיות שהיה לזה מחיר בבית, אבל בפועל המציאות הובילה אותי לשירות בבתי הסוהר עוד כשהייתי רווקה, והכול קרה תוך כדי, לפני שהתחתנתי עם מי שהיום בעלי, ואז היה חבר שלי".
ובעלה פרוספר היה שם מתחילת דרכה: "הוא ראה את אופי השירות האינטנסיבי, השעות, המשמרות, הוא ראה מה אני עושה, הוא ידע לאן הוא נכנס, כך גם הילדים, הם נולדו לזה. אם היום אני אהיה בבית שלושה ימים ברציפות, הם ירימו גבה, הם גדלו בתוך השעות והתפקידים האלה ולכן זה יותר קל".
המחאה נגד המהפכה המשפטית - ושב"ס
"לא הגיעו לכאן סוהרות וביקשו לצאת להפגין כי אסור לנו להיות שותפים לכל מחאה ציבורית", מבהירה אברג'יל בנוגע לסערה הפוליטית שמלהיטה את הרוחות. "כל סוהר יודע שחל איסור מוחלט, יודעים את זה מהיום הראשון במדים שאסור לנו להזדהות פוליטית. אם היו מגיעות סוהרות שהיו מבקשות לצאת ולהפגין, סביר להניח שהן היו מאוד צעירות בשירות בתי הסוהר, ולא זוכרות בעל פה את כל האיסורים, והייתי מרעננת זאת בפניהם. אסור לסוהרים להזדהות פוליטית, ואסור לצאת ולהפגין".
על השאלה אם האסירות שמרצות את עונשן בכלא הביאו עניין במחאה או במהפכה המשפטית, ענתה: "פחות מעניין אותן, הם יותר עסוקות בחיים שלהן כאן בכלא. יש דברים במדינה שכן מעניין אותן וזה ביטחון למשל, כל הנושא של קסאמים ופיגועים, התגובות שלהן זה 'איזה מזל שאנחנו פה', תחושה שלהן שהן שמורות".
מלבד פרשת הסרסור בסוהרות, אירוע אחר שהציג את שב"ס באור לא מחמיא היה בריחת ששת האסירים, ובראשם זכריא זביידי, מכלא גלבוע. "מה שרואים מכאן לא רואים משם, האצבע קלה על המקלדת, במיוחד כשהיה מדובר באסירים ביטחוניים", אברג'יל עונה למגיבים. "אני לא שופטת את התגובות, כי לא תמיד מי שמגיב יודע באמת. באופן טבעי בריחה היא לא דבר שבשגרה, זה אירוע קיצון, ואי אפשר לומר שאנחנו לא מתרגלים דברים כאלה, אנחנו מודעים בארגון שזה אחד מהתרחישים והאיומים שאנחנו ערוכים להם".
האם עלול לקרות תרחיש של בריחת אסירות מנווה תרצה?
"אני לא אומרת שזה לא יכול להיות, אבל בואו לא נשכח שמדובר באסירות. מצד שני אנחנו לא יודעים מה עובר להן בראש, ולמה הן מסוגלות. אנחנו מתרגלים כמה פעמים בחודש אירועים מסוג הזה ותרחישים אחרים. מאז האירוע בכלא גלבוע, גם בנווה תרצה עודכן ספר 'תרחישי האיום'. אנחנו עושים את הכול, בקוד אחד, כולם יהיו פה על הרגליים. היתה טעות וקרתה טעות ותמיד ידעתי להציג את האירוע כאירוע חמור שממנו אנחנו לומדים, לא התכחשתי לאירועים, אמרתי שאנחנו לומדים ממה שקרה ופועלים שלא יחזרו על עצמם, אבל אי אפשר להתייפף - לא הכול ורוד ומדובר באוכלוסייה מורכבת".
"נותן את הנשמה וסומך על האסירות"
אני שואל אותה על נקודות אור וחושך בנווה תרצה, ואברג'יל נזכרת: "הייתה אסירה שקיבלתי שניהלה את המשפט שלה כשהיא עדיין מחוץ לכותלי הכלא במשך שנים, לאורך המשפט היא התבגרה, נהייתה סיעודית. כשהיא נכנסה לפה היא לא ידעה בכלל שהיא חולה, אנחנו כחלק מהליך הקליטה שלה בכלא עורכים לה עם הכניסה סדרת בדיקות מקיפה, ומלכתחילה היא בכלל לא ידעה שהיא חולת סרטן סופנית, והיא נפטרה פה. נמצאת פה אסירה, אתה מטפל בה יום-יום, ובסוף היא מתה פה. בתור מפקד אתה צריך קודם כל צריך לנהל את האירוע בלי היסטריה ולא חרדות, בסוף מדובר בסגל צעיר".
אחד המצבים המתסכלים למפקדת כלא הוא כאשר אסירה שליוותה, שיקמה והשיבה לאזרחות שבה לכלא אחרי תקופת זמן בעקבות עבירה קשה שביצעה. "זה מצב מבאס, כי אתה נותן את הנשמה, מלווה את האסירות בתהליך ואתה סומך עליהן באיזשהו אופן, זה קשה אבל אין 100%, זה מבאס. עושים איזשהו חשבון נפש, אתה ישר שואל את עצמך 'מה לא עשינו בסדר? אולי אם היינו עושים אחרת זה היה בסדר יותר?', הרבה פעמים ההבנה היא שאתה עשית את המקסימום בין כותלי הכלא, אבל ברגע שהיא עוברת בדלת הפלדה חזרה לאזרחות וה'אין לאן ללכת' שהיא נזרקת אליו מחזיר אותה חזרה למעגל השלילי. לכן היום הצוותים בנווה תרצה מצויים בקשר רציף עם העיריות ועם הרווחה בחוץ, מנסים לעשות הכול כדי שדברים כאלה לא יקרו".
את נקודות האור, היא מספרת, היא השתדלה לראות במצבים רבים - משני צידי הסורגים: "אם זה אצל האסירות, שאתה רואה מישהי במצב רגיש ושברירי ובתוך כמה חודשים אתה רואה מישהי שעוברת תהליך חיובי ועומדת מולך כבר מישהי אחרת, אני שמחה לראות את זה. אני אסייע להן בכל מה שניתן. גם מבחינת הסגל - אני נהנית לראות קידום של הפקודים שלי והפקודות שלי, אני מאלה שמעודדות מאוד קידום נשי לתפקידים מבצעיים בתוך הארגון, מתוך הסתכלות על עתיד הארגון".
בתפקיד החדש שלה היא תהיה מפקדת בית מעצר שקמה. "כחלק מהניסיון של בבית סוהר גברים במגוון תפקידים, עכשיו אני עתידה לחזור לבית סוהר גברים, ובאופן טבעי זה אתגר שונה - אסירים גברים מול אסירות נשים, אז יש פה אתגר חדש, גאווה שהארגון מעריך אותך ומקדם אותך. כמובן שאתה כבר רוצה להגיע ולהתחיל לבנות את המדיניות שלך במקום החדש, אני אכיר את היחידה ואת הסגל על בוריו, ואז נתחיל לייצר ונעשה עשייה. להיות מפקדת אישה בבית סוהר גברים - אנחנו הנשים מוכיחות ומסוגלות לעשות דברים כאלה, תמיד אמשיך לדחוף נשים לתפקידים פיקודיים ומבצעיים בשירות. גם שלא אהיה בארגון, אשמח לראות נשים שעולות וצומחות בתוך הארגון".
איפה שולה אברג'יל תהיה בעוד עשור?
"אני אומרת ששאיפות תמיד יש, ואני מקווה שנשאף ואכן נגיע, יש לי רצונות ויכולות להתקדם במעלה הדרגות בארגון, ככל שאני אוכל לעשות אעשה את הכל ואתקדם", אני שואל אותה אם היא רואה את עצמה עומדת בראש הארגון, "חד משמעית כן, מאוד רוצה את זה, רואה את עצמי בעתיד בראש הארגון, אני רוצה להיות נציבה ומקווה שיגיע היום הזה. וגם אם לא - רוצה להמשיך לעשות תפקידים משמעותיים ובעלי השפעה".