כשביקש לחקור לראשונה את הסיפור המשפחתי של סבו, שורד השואה אריה שילנסקי, גילי אורן היה רק בכיתה ד'. "אני זוכר שדיברנו על השואה בכיתה, וכשהגעתי הביתה שאלתי את אימא שלי, הבת של סבא אריה, שסיפרה לי שהיא בטוחה שסבא קשור לנושא, אבל היא לא יודעת על כך פרטים. אני, כילד קטן, ניגשתי לסבא בתמימות, בלי לדעת איך הוא יגיב, ושאלתי אותו על נושא שגדול עליי עד היום. למזלי סבא הסכים לדבר, ואני זכיתי לשמוע את הסיפור שלו".
גם סבתו של גילי, רותי, אשתו של אריה זה 67 שנים, מעולם לא שמעה עד אז את סיפורו של בעלה. "רק ברגע שגילי התחיל לשאול את השאלות האלו, אריה נפתח והתחיל לספר. גם הבנות שלנו, שאלנו אותן לא מזמן, 'אתן ידעתן שאבא שלכן שורד שואה?' והן אמרו שהן לא ידעו". לשילנסקי שלושה אחים: חנה, חיה ודב שילנסקי (יו"ר הכנסת לשעבר), שלושתם חלקו את הסיפור המשפחתי - בעוד אריה לא דיבר עליו מעולם.
מהגטו אל מחנה הריכוז
אריה, היום בן 94, נולד בשנת 1928 בעיר שייאוליי (Šiauliai, נקראה בעברית בעבר שאוולי), שבליטא למשפחה יהודית-ציונית. "חיינו כמשפחה אמידה, במצב טוב", הוא מספר. "למדנו בבתי ספר עבריים בליטא". ביוני 1941 פלשו הגרמנים לליטא וכבשו אותה: "ככה זה התחיל. הצעדים הראשונים כללו התקפות ברחובות ושבירת חלונות של יהודים - תוך ימים בודדים הפעילו את חוקי נירנברג על האוכלוסייה של העיר שלנו". לאחר מכן הוקם בעיר גטו, שאליו הצטוו היהודים לעבור. "בגטו חיינו בחיי רעב והשפלה", הוא אומר. "אני זוכר בזעזוע את תלייתו הפומבית של בצלאל מזובייסקי, שניסה להבריח מזון וסיגריות".
"ב-1 במאי 1945 הובילו אותנו, בשלג כבד, ללינת לילה בין שני הרים. אנשי אס-אס התמקמו עם מכונות ירייה מסביב וחשבנו שהולכים להרוג אותנו. כשקמנו למחרת, הבחנו שהם נעלמו. פתאום הופיעו טנקים אמריקאים - זה היה רגע השחרור"
אריה שילנסקי, שורד שואה
ב-5 בנובמבר 1943 החלה אקציית ילדים בגטו ומנהל העבודה היהודי של בית החרושת הכניס את אריה יחד עם ילדים נוספים למחסן והסתיר את הדלת מאחורי ארון ברזל. בחודש יולי בשנת 1944, עם התקדמות הצבא האדום לעבר שאוולי, שולחו שרידי יהודי העיר מערבה, בהם אריה - שהגיע אל מחנה הריכוז שטוטהוף שם הופרד ממשפחתו ונשאר לבדו מכיוון שלא התאים לעבודה.
אריה, שהבין כי מי שייצא לעבוד ישרוד, הצליח להצטרף לבסוף לקבוצת עובדים שהוסעה לאחד ממחנות המשנה של דכאו. "לעבודה לקחו רק אנשים שהתאימו לעבודה, בוודאי לא נערים כמוני", הוא מספר. "אבל כולנו רצינו לחיות - אז היינו מנסים להצטרף לשורות המבוגרים". עם התקרבות בעלות הברית הוצאו האסירים, ובהם אריה, לצעדת מוות, שאותה שרד.
"ב-1 במאי 1945 הובילו אותנו, בשלג כבד, ללינת לילה בין שני הרים. אנשי אס-אס התמקמו עם מכונות ירייה מסביב וחשבנו שהולכים להרוג אותנו. כשקמנו למחרת, הבחנו שהם נעלמו, ומרחוק שמענו רעשים חזקים. פתאום הופיעו טנקים אמריקנים - זה היה רגע השחרור", הוא אומר ומספר שלאחר השחרור פגש את אימו לאה ואת אחיותיו.
"כמו ללמוד שפה"
משהו השתנה אצל אריה מאז שסיפר לנכדו גילי את סיפורו: מאז אותו יום שבו הגיע לכיתה של גילי לראשונה, הוא מרצה בקביעות ומעיד בפני חיילי צה"ל, וקהלים רבים נוספים, בייחוד בימי זיכרון. "המיוחד פה זה שאני מרצה בכיתות של הנכדים שלי וזה חשוב לי מאוד", הוא מספר בהתרגשות.
"אני בא לדבר על המסר אנושי. קרה פה אירוע שלא יכול לקרות יותר – לא משנה אם אתה יהודי, מוסלמי, נוצרי או כל עדה או דת אחרת. בשואה נפגעו להט"בים, צוענים - ומעל הכול יהודים, וזה לא יכול לקרות יותר לשום עם"
גילי אורן
ההרצאה הזו בבית הספר היסודי של גילי הייתה זו שפתחה לאריה את הדלת לחלוק את סיפורו, ולגילי להעמיק ולחקור בנושא – מתוך הקשר המשפחתי. מאז אותו יום, העניין של גילי בהיסטוריה של מלחמת העולם השנייה ובשואה העמיק.
"בכל פעם שהבאתי את סבא זה עורר בי יותר עניין לחקור את הנושא. רק כשלקחתי פיזית, באמצעות זיכרון סלון, את הזכות להעביר את הסיפור הלאה, רק אז הידע הפך למשהו שאני אוחז בו. זה כמו ללמוד שפה, כשלומדים שפה ומדברים אותה זה עולם אחר".
השימוש בשפה, אינו רק דימוי עבור גילי, שמעביר גם הרצאות ואירועי זיכרון בסלון לאוכלוסייה הערבית בשפה הערבית. הוא החל ללמוד ערבית בבית הספר היסודי, המשיך ללימודי 5 יחידות בתיכון, והשפה הערבית הפכה למרכז חייו ו"לשפה האהובה" עליו. גילי הקים את ביה"ס "חביבי" שנועד לחבר את החברה היהודית בישראל לשפה הערבית: "המטרה היא שכמה שיותר ישראלים ילמדו את השפה והתרבות הערבית, בשביל לקדם חיבורים וגם תחושת ביטחון – שישמעו את השפה הערבית שהיא לא שפת טרור, אלא שפה של חיבורים".
את המטרה הזו, מקדם גילי באירועי זיכרון בסלון שבהם הוא מרצה ומספר את סיפורו של סבו. בשנה שעברה, ביום הזיכרון הבין-לאומי לשואה ערך אירוע זיכרון בסלון בכפר מעאר, בשיתוף עם העיתונאי הערבי-ישראלי יוסף חדאד. באירוע נכחו דרוזים, ערבים מוסלמים וערבים-נוצרים והאזינו לו מעבר לים גם תושבים מדובאי, בחריין, מרוקו, לבנון, סוריה, ועיראק.
"אני בא לדבר על המסר אנושי. קרה פה אירוע שלא יכול לקרות יותר – לא משנה אם אתה יהודי, מוסלמי, נוצרי או כל עדה או דת אחרת. בשואה נפגעו להט"בים, צוענים - ומעל הכול יהודים, וזה לא יכול לקרות יותר לשום עם", מוסיף גילי.
לדבריו, פעמים רבות הניסיון שלו לתווך את המידע מתקבל בחשדנות, שהופכת עם הזמן להזדהות ואמפתיה. באחת מההרצאות בהובלתו, הגיע גילי לספר את הסיפור של סבו בפני קבוצה של עשרות נערות בדואיות מוסלמיות מתנועת "כוכבי המדבר" לקידום מנהיגות בדואית. "חלקן ניגשו אלי אחר כך עם דמעות ואמרו לי שהן חשבו גם על סבתא וסבא שלהם, אם הם היו צריכים לעבור דבר כזה, ושהן ממש מעריצות את סבא שלי", סיפר גילי. "חלקן באו ואמרו לי שהן לא האמינו שהן יכולות ככה להתחבר לסיפור, כי אני ציוני ויהודי ומגיע לספר את זה בערבית, זה מאוד מוזר להן כי הן רגילות שיהודים שמדברים ערבית רק בהקשר ביטחוני".
"המטרה שלנו בזיכרון בסלון היא ליצור מסורת ישראלית, בעצם מדורת שבט חדשה, שתיצור חיבור חיובי בין כולנו ללא הבדל דת, גזע ומין", הוסיף. "המטרה היא ללמוד מהטרגדיה הכי נוראית ולהיות אנשים יותר טובים, שלא גזענים אחד לשני ולא מפלים אחד את השני".
"המדינה שלנו היא שעושה את ההבדל"
בשלב הזה של הריאיון, מבקש אריה בהתרגשות לציין את המחויבות המיוחדת של נכדו להמשכיות הסיפור המשפחתי. "גילי זה מן תופעה יוצאת דופן. הוא מתמיד בזה, הוא מתמסר לזה, הוא דור שלישי וכל כולו מתעניין, הוא לומד ומרצה ומתמיד ומביא את מה שקרה לשואה לקהלים אחרים בכלל, לא רק קהלים ישראליים".
בתקופה שבה עדויות הנשמעות מפי שורדי שואה מתמעטות, וישנו קושי לתווך את הנושא המורכב והקשה לדור הצעיר, ולאוכלוסייה הערבית בפרט, כוחו של גילי מורגש בחיבור שבין המשפחה לשפה. לדבריו: "ברגע שהם ישמעו סיפור אחד – זה מה שישנה את כל התמונה. אני מנסה לדחוף את עצמי להגיע לכמה שיותר מקומות ולספר על הנושא בערבית, כי אני יודע שכל בן אדם שאני אגיע אליו הוא אדם שעשוי להגיד 'אולי יש לנו דברים שאנחנו לא מסכימים עליהם – אבל יש משהו שמחבר בינינו' ואולי להסתכל על דברים בצורה יותר מורכבת. אני לא עושה את זה בשביל לדבר על העבר אלא בשביל לייצר מסר חיובי לעתיד".
"שני המסרים שאיתם אני מסיים את הסיפור הם המשפחה והמדינה", מסביר גילי. "הניצחון הכי גדול של סבא, להקים משפחה ולהביא ילדים לעולם ובעצם שהמסורת, העם היהודי ממשיך לחיות. היום, יש המון שסעים ואם נמשיך לריב אחד עם השני, אז נפגע בדבר הכי קדוש וחשוב שיש לנו. את ההרצאה שלי אני מסיים בזה שהמדינה שלנו לא מובנת מאליה, ואסור לנו להתייחס אליה כמובנית מאליה גם אם יש לנו חילוקי דעות על דברים עקרוניים וחשובים".
ואריה מסכם: "אותנו שחררו האמריקנים ב-2 במאי, ואחרי קצת התאוששות, רובנו רצינו להגיע לארץ ישראל ואמרנו - צריך לעשות הכול כדי לשמור ולהעביר את הזיכרון הזה של השואה לדורות הבאים. יש שואה אחת והיא אחת ויחידה. צריך לזכור את זה ולשמר את זה ולשמור על המדינה שלנו וזה חשוב מאוד", הוא מדגיש , "המדינה שלנו עושה את כל ההבדל".