גילי יובל עשתה את הבלתי אפשרי: היא הצליחה להפוך לסוג של גורו היי-טק מבלי לעבוד בהיי-טק יום אחד בחייה. ומה שמפתיע אפילו יותר, היא עשתה את זה באמצעות שירים שצוחקים על עולם העבודה התאגידי.

על גב הספר החדש שלה, הנושא את השם התנ"כי משהו "בית שני", היא מכתירה עצמה כ"משוררת של עולם העבודה החדש". על כריכתו מאוירת אישה שיוצאת מהעבודה, נוסעת הביתה, פותחת את הדלת – ומוצאת עצמה נכנסת למשרד. 

היי-טק או לא היי-טק, נדמה שזה הסיפור של כולנו. בעולם שבו שיחות וואטסאפ מהבוס רודפות אותנו אפילו לבית השימוש – נדמה שהגבול בין הבית לעבודה מטושטש מאי-פעם. ואת הגבול החודרני הזה מצליחות לשרטט בדיוק ובהומור יובל והמאיירת הילה נועם, שאחראית לדימוי החד שעל הכריכה ולקומיקס המלווה את השירים הקצרים שבספר.

לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן

זהו ספרה השני של יובל, שספרה הקודם, שראה אור לפני שנתיים, נשא את השם הפואטי "הפעם עם הקובץ" – שם שעלול להעביר צמרמורת בגופו של כל אדם שלחץ על Send ושכח לצרף את הקובץ (כלומר כל אדם בעצם). "הפעם עם הקובץ" כלל שירים סאטיריים על עולם העבודה שפורסמו בעמוד הפייסבוק המצליח שלה "והעבד הזה הוא אני", וכדי להוציא אותו לאור היא גייסה במימון המונים 100 אלף שקל.  

ב"בית שני", שמבוסס על הטור שפרסמה עם נועם עד לפני כשנה בעיתון גלובס, שדרגה את הקונספט וצירפה ל-55 השירים שכתבה קומיקס שמוסיף להם ממד נוסף. שני הספרים הם בעריכת שרון קנטור ובעיצובה של ניצן דרור, וגם הפעם בחרה יובל להוציא את הספר בעזרת מימון המונים, ולשם הצליחה לגייס 120 אלף שקל.

שיר מהספר אף הגיע למליאת הכנסת: חה"כ נעמה לזימי (העבודה) קראה אותו מעל הבימה ב-1 במאי: 

בַספר שירים קצרים ושנונים על הנושא המוכר והכה אפור – חיי העבודה. כך למשל יובל כותבת שיר על "המילה המעצבנת 'אשמח'" - ואת התמונה משלים קומיקס של נועם ובו סמיילי מתאבד. שיר אחר נוגע בשאלה החשובה ביותר בקיום האנושי: מי שולט במזגן במשרד? והקומיקס מתאר עובד שנמס והופך למפלצת רושפת אש. בשירים אחרים מככבים רגעים מכוננים כמו פיטורים, מכתבי דחייה ובלקאאוט באמצע פרזנטציה בזום, שמתואר במילים הנוקבות "אני מתה, למרות שאני בלייב".

כשהתסכול בעבודה הופך לשיר

יובל (39) היא עצמאית שגרה בלונדון בתשע השנים האחרונות. הילה נועם (36) היא מאיירת, יוצרת ועורכת קומיקס ומרצה בבצלאל. בניגוד לכל היגיון אני מארגנת פגישת בשר ודם עם שתיהן. זה מתאפשר כי בעקבות עיסוקה כמשוררת תאגידית נוהגת יובל להגיח לארץ מדי פעם כדי להרצות לפני עובדי היי-טק על נושאים מובנים להדיוטות כמוני כמו הומור בעולם העבודה, ונושאים מז'אנר ז'רגון ההיי-טק המעורפל, בסגנון "פרודוקטיזציה על הציר שבין טעות ואופטימיזציה". באופן די סימבולי מתגלה שזאת הפגישה האמיתית הראשונה של נועם ויובל, שנפגשו עד כה רק דרך מסכים. השתיים, יש לציין, עובדות יחד כבר שנתיים.

ילה נועם וגילי יובל
נפגשו עד כה רק דרך מסכים. גילי יובל והילה נועם

יובל התחילה את המסע שלה בעולם העבודה כעיתונאית. בהמשך עבדה כמנהלת תקשורת שיווקית במוזיאון העיצוב בחולון. "ואז עברתי ללונדון ללימודי תואר שני באוצרות", היא מספרת. "עד לפני שנה הייתי מנהלת עמותת הידידים הבריטית של מוזיאוני האומנות בישראל ובשנה האחרונה אני עצמאית".

בשנת 2016, הרבה לפני שהומור ההיי-טק הפך לטרנד רותח עם מערכוני ה"הייטקס" ב"ארץ נהדרת", פרצה יובל עם דף הפייסבוק "והעבד הזה הוא אני", שצבר עד היום 15 אלף עוקבים. "זה התחיל בתור 1:1 יהודה אטלס, 'הילד הזה הוא אני'", היא מספרת. "לקחתי את השירים המוכרים ועשיתי להם פרפרזה לעולם העבודה, ובהמשך יצאתי מהמקום האטלסי".

"זה היה המקום שלי ממש לפרוק תסכולים אישיים שלי בעולם העבודה", מספרת יובל ומתארת את הלם התרבות שחוותה במעבר שלה לבריטניה. "עברתי ללונדון ודי הפכתי להיות מעובדת מוטיבציונית מצטיינת למישהי שלא כל כך מצאה את עצמה. היה שם גם עניין תרבותי. אם בישראל התקשורת הייתה מאוד ישירה, על גבול החצופה והמוחצנת, פתאום פה, על משהו שבארץ היה נחתם בהודעה אחת, היו חילופי דברים בלתי נגמרים של ללכת מסביב לעניין. אלה דברים שלא ידעתי כשהתחלתי לעבוד ועשיתי מלא טעויות ודברים שקצת סימנו אותי בתור עובדת בעייתית. אז התחלתי לכתוב שירים קצרים על נורמות עבודה בסגנון שלי שתמיד היו בחריזה, בשורות קצרות ועם פאנץ'. חלק מהשירים היו מצחיקים יותר, חלק מהשירים הם מצחיקים פחות. בספר החדש שמתי שירים שהם על גבול העצובים".

"יש שירים שקיבלתי מהם ממש צמרמורת", מאשרת נועם, "כמו השיר עם האבא. זה בעצם שיר שמדבר על מישהי שמקבלת טלפון בעבודה שהיא צריכה לצאת ולטפל במישהו, ואתה חושב שזה הילד שלה, ובסוף מתברר שהיא צריכה לטפל באבא שלה. יש איזה מין משחק כזה כל הזמן של מעברים, וזה נורא מפתיע. ברגע של השבירה של מה שחשבת, אז הכאב פתאום נורא חזק".

"הייתי אתמול באירוע ומישהי התחילה לקרוא אותו והתחילה לבכות", מספרת יובל. "הוא שיר נורא מרגש, והקומיקס הוסיף לו עוד רגש, כשרואים שכתוב לה בקיוביקל 'לאימא הכי טובה בעולם'".

גילי יובל והילה נועם
"אולי הייתי צריכה לכתוב ספר ניהול". יובל ונועם

מתי לחזור לעבוד אחרי לידה?

"היה גם שיר שאיירתי אותו לטור בזמן שהייתי בהיריון", נזכרת נועם, "והוא על חזרה לעולם העבודה אחרי לידה או אי-חזרה ועל הלבטים. הוא היה לי מאוד – אולי בגלל שהייתי בהיריון – מאוד קשה. הכול היה כזה בסימן שאלה ואיירתי שם בפריים מישהי שחוזרת ממש מהר ורואים שכאילו חבל הלידה יוצא לה מתחת לשמלה".

יובל: "היא עומדת בפרזנטציה עם חבל הטבור וכאילו יורדים לה המים תוך כדי זה. זה שיר שמדבר על אחת שמספרת לך שהיא קיצרה את חופשת הלידה שלה, ואומרת לך: 'את לא תצליחי'. את מה שטוב לה היא סוג של משליכה עלייך, וזה גם נגמר בכזאת ביקורת שלא ברור אם היא כלפי הקרייריסטית או כלפי זאת שלוקחת את הזמן. זה קיבל הרבה ביקורות לכאן ולכאן, זאת דוגמה לשיר שמעורר שיח".

"אני עוסקת הרבה בקומיקס, זה תחום שמאוד יקר לליבי", אומרת נועם על העבודה עם יובל, "ומה שניסיתי לעשות כשקיבלתי את השירים זה לספר סיפור יותר מורכב, להוסיף איזו זווית, אולי אפילו להוסיף עוד סיום שלא קורה בשיר. זה מה שאני אוהבת בפורמט הזה, שהוא מאפשר להביע רעיון מורכב, אבל עדיין איור נחשב לפעמים משהו של ילדים וזה ממש לא זה. זה לספר סיפורים כואבים עם הרבה רגש".

הילה נועם
"לספר סיפורים כואבים עם רגש". נועם

אל תשימו לי פגישות בתשע

"לדעתי הנושא הזה של עולם העבודה נוגע בכולם, בעצמאים, בשכירים, בעקרות בית – יש לזה המון כוח", אומרת הילה. "מתוך הנושא של עולם העבודה, גילי מתעסקת באלף ואחד נושאים, כמו זכויות נשים, ויש באמת מנעד נורא רחב. לי זה היה מאוד מעניין בכל פעם לפצח את הסיפור הזה, את הדימוי הזה". ואכן נושאים "כבדים" יותר כמו פיטורים, לצאת מהמשרד וללכת לבכות בשירותים או מצבן של נשים בעולם העבודה, עולים מהשירים. כך למשל באחד השירים מתוארת חוויה של אישה שהזמינו אותה לדבר בפאנל, "ואז בלחישה... הם אומרים שפשוט חסרה שם אישה" - והחוויה האישית, שמעלה חיוך מריר, הופכת לבעיה אוניברסלית.

גילי יובל (צילום: יואב פיצ׳רסקי)
"בטוחים שאני מתכנתת". יובל | צילום: יואב פיצ׳רסקי

יובל: "מה שמצחיק הוא שהשירים והתוכן נורא אהובים על אנשי היי-טק. היו בטוחים שאני מתכנתת או שאני פרודקט".

אלה באמת נושאים שהם נורא של היי-טק, ושתיכן בעצם ניצחתן את השיטה. אתן לא שם.

"זה בדיוק מה שבאתי להגיד", אומרת יובל ושתיהן צוחקות. "שתינו באות מתחומים יצירתיים, אני כותבת או באתי מהתחום הזה של אוצרות מוזיאונים, אומנם אלה ארגונים, אבל לא עבדתי בארגון ממש גדול. לא עבדתי בגוגל לא עבדתי במיקרוסופט, אבל המון אוהבים את השירים שלי בארגונים. גם כשכתבתי בגלובס זה היה במדור הניהול".

"הייתי מנהלת עמותה, אבל לא באמת מנהלת, וזה כאילו השירים אומרים: 'מנהלים, תראו מה העובדים שלכם עוברים'. יש פה משהו מאוד מגניב של להכניס את היצירתיות ואת הפואטיקה והאילוסטרציות לעולמות המאוד סדורים ואפורים, לצחוק על התופעות", מסבירה יובל.

"המון דברים שכתבנו ואיירנו נעשו מתוך סוג של אינטואיציה", אומרת יובל ומצטטת מהשיר שלה: "'אל תשימו לי פגישות בתשע, אל תקבעו כלום בכלל' – אז עכשיו יש משהו לוהט כי שופיפיי (חברת מסחר אינטרנטית ענקית) החליטו שאין פגישות בכלל, כי פגישות הן בזבוז זמן, או שיש את הקטע הזה בחברות שפגישות לא יהיו יותר מ-20 דקות או שלא יהיו בהן יותר מ-4 משתתפים – פתאום הדבר הזה נחקר ויש עליו סימוכין, אבל בתכלס הדברים הם פשוטים. לפעמים מה שמעביר את המסר יותר הוא דווקא הדבר השונה בנוף, ופה יש את התעוזה להיות שונה בנוף".

אלופה או עבד?

"לפעמים אני אומרת לעצמי, למה שמישהו יקרא שירים על עבודה או למה שמישהו יקנה ספר? הרי יש בזה משהו כזה אינפנטילי, לפעמים אני מתביישת בזה", מודה יובל.

נועם: "מה?"

יובל: "כן, אולי הייתי צריכה לכתוב ספר ניהול", היא אומרת בקול נמוך, של גבר-מנהל, ואנחנו צוחקות. "כי זה בין לבין. זה לא ספר ניהול, ולא ספר שירה, זה משהו באמצע".

נועם: "אני חושבת שזה משקף לאנשים הרבה תחושות. כי הם לא יודעים להפוך אותן למילים, ואת זה את מצליחה גם לעשות בצורה הומוריסטית אבל מאוד-מאוד נוקבת. אני לא שכירה, אבל אני מצליחה להרגיש את זה על עצמי כמעט – כאישה שהיא עובדת, וזה מה שתופס. נורא קל להזדהות, אבל זה לא משהו שהוא חמוד ומלטף או נעים. זה כאילו מישהו מבטא את הקול שלך. זאת התחושה שלי".

יש לך שיר את השיר "אלופה", אני מרגישה שיש פה שני קצוות, "אלופה" ו"עבד".

יובל: "נכון. יש אנשים שחושבים שנמתחת בשירים האלה ביקורת. אבל גם אני משתמשת באלופה. מה, אני לא אומרת לבת שלי 'גאיה, סיימת את הארוחה, איזה אלופה את?' הרי אני משתמשת בזה בעצמי. הביקורת לא רק מופנית כלפי אחרים, היא גם כלפי עצמי. ככה זה גם בשיר 'אשמח'. מאיפה בא לנו ה'אשמח' הזה? זה לא רק ישראלי, זה קיים גם באנגלית. וזה מצחיק אותי".

ומה הקטע עם הסמיילי המתאבד?

"הסמיילי המתאבד ב'אשמח' – זה כזה אומר 'אשמח' בכזה חיוך מוגזם של 'לך לעזאזל'".

"'אשמח' הוא שיר קצבי כזה", מוסיפה יובל. "בגלל זה גם עשיתי לו גם גרסת וידאו כזאת, בשביל ההדסטארט. אפשר כמעט לשיר את זה".

 

תמיד הכול "אקסטרים" "אמייזינג"

"מה הקטע של 'יקירה'? של 'אלופה'? את יודעת, גם לגברים אנחנו אומרים 'איזה תותח', 'איזה מלך', אבל בקטע של הנשים יש משהו שהוא יותר קיצוני, או שאת ביץ', את מתאבדת על זה. אין איזשהו אמצע", היא אומרת. "גם מי שנמצאת נגיד בלינקדין – תמיד הכול אקסטרים, אמייזינג, מעורר השראה. אז את אומרת לעצמך, 'אני רק רוצה לעבוד' – ומצד שני אנחנו צריכים את השיאים האלה, כי עבודה היא נורא שוחקת ומשעממת וצריכים איזו הרמה".

ספרי לי קצת על התגובות על השירים. איזה שיר שלך הוביל במספר התגובות?

"ב'העבד הזה' יש השיר 'סתומה', שהוא היה ממש ההמנון של ההתפטרות השקטה. זה שיר שבו נאמר 'לפעמים אני אוהבת לחשוב: מה יאמרו עליי כשאעזוב?' והוא נגמר במילים 'ובפנים אקווה שאיש לא ישמע, שבמקומי יביאו מישהי סתומה'".

"עכשיו כשהייתה פה ההתפטרות הגדולה, כי הרבה אנשים החליפו עבודות, כי הציעו להם יותר כסף, אז המון אנשים עזבו ועשו להם פריסה ושתייה, אז המון קנו את 'הפעם עם הקובץ', ובכל מעמד הקריאו את 'סתומה', זה שיר נורא פופולרי", היא מספרת ומזכירה שיר נוסף שלה שלדבריה הכה גלים: "הרגתם".

כמו שקורה הרבה, גם השיר הזה מבוסס על התנסות אמיתית. "כתבתי אותו בגלל שקיבלתי דחייה", מספרת יובל ומודה: "ניסיתי לעשות הסבה להיי-טק".

מה רצית לעשות שם?

"שאלה טובה", היא צוחקת. "רציתי להיות חלק מהדבר, מהמסיבה, רציתי להיות חלק ממשהו גדול".

לאילו חברות ניסית להתקבל?

"אמזון, פיגמה וגם חברות יותר קטנות – אני לא הייתי מחזיקה יום באמזון, זה די ברור".

למה?

"כי אני חושבת שעם כל הכמיהה שלי למסגרות ולדברים שעובדים ברמה מאוד גבוהה, הייתי כן מתקשה להיות בורג במערכת. אז אני כזה תמיד רוצה להיות חלק מ... וכשאני חלק מ... אני רוצה לצאת החוצה. אני כמו כרובי – אני רוצה להיות שם".

כרובי השפיע עלייך?

"כמעט היה לי כזה שיר, 'כרובי רוצה להיות שם' משהו כזה, אבל לא הצלחתי לכתוב אותו".

אז מה זה אומר תהליך קבלה לעבודה בחברת היי-טק?

"אז נניח באמזון אתה נכנס למערכת משומנת מאוד-מאוד ויעילה ואתה צריך ללמוד איך להיות חלק ממנה. כשעשיתי את תהליך ההכנה לריאיון אמרו לי, 'אין כל כך מקום ליצירתיות'. יש פורמט מסוים ואת צריכה להחליט – או שזה מה שאת רוצה או שלא".

יובל מספרת שלאמזון לא הצליחה להתקבל, אבל בכל זאת יצא מזה שיר: "הקטע הוא שבאותה תקופה קיבלתי כל מיני דחיות גנריות. ניסיתי כל מיני חברות ותמיד קיבלתי את אותה תשובה גנרית: 'תודה רבה שהגשת, לצערנו אנחנו לא...' תמיד זה 'לצערנו', או 'החלטנו להתקדם עם מועמדים אחרים', ולקחתי את כל הקלישאות, כולל הדבר הזה שאומרים לך 'לא התקבלת, אבל בואי תמלאי משוב', וקראתי לשיר הזה בהתחלה 'תמותו', זה היה נורא מצחיק".

"אבל אז התברר שהיו המון אנשים מתחום הגיוס שממש נפגעו מזה, וטענו שזה אלים ושזה חצוף ושזה פריוויליגי ושאני לא יודעת עם מה הם מתמודדים והייתה איזו אחת שהגדילה לעשות וכתבה שיר תגובה. היא לא רצתה שאשתף את זה בעמוד וזה נשאר בקבוצה סגורה של מגייסים".

ומה הייתה הטענה בעצם?

"היא בעצם פתחה צוהר בשבילי למה זה אומר להיות מגייס: דרישות בלתי אפשריות, מועמדים שלא מגיעים לראיונות, מועמדים שמתחייבים על משהו ובסוף לא עומדים בזה. זאת הייתה תקופה שאנשים היו מתראיינים לארבעה מקומות במקביל ועשו גזלייטינג למקומות עבודה. כשבאנו לפרסם את השיר בספר באמת קראנו לו בהתחלה 'תמותו', ואז כתבתי לשרון (קנטור, עורכת הספר) שזה אולי קצת רעיל מדי ואולי נשנה את זה ל'הרגתם'. אני ממש זוכרת שהקראתי את השיר הזה באחת ההרצאות ומישהו אמר לי 'הרגתם' – ממש לקחתי את זה מהשטח".

גילי יובל (צילום: יואב פיצ'רסקי, יח"צ)
"מפתיע שהספרים האלה פופולריים בתעשייה הביטחונית". יובל | צילום: יואב פיצ'רסקי, יח"צ

אז איך בכלל הפכת למרצה בתחום ההיי-טק?

"זה לא בא ממקום מתוכנן. הוצאתי את הספר, ואז התחילו לשאול אותי אם אני מרצה, והתחלתי לבנות הרצאה סביב הספר וסביב הנושא של הומור בעולם העבודה. התחלתי לחקור את הנושא הזה ויש 'דילברט' (רצועת קומיקס אמריקנית פופולרית) ו'המשרד' ומחקרים בתחום, וזה מאוד מעניין מבחינת מה הדברים האלה עושים, איך משלבים הומור וסאטירה בעבודה, בישיבות, בתהליכי גיוס. ככה נבנתה ההרצאה. אני מדברת על הומור בקונטקסט מקצועי, אני לא מלמדת איך להצחיק". 

"ואז אמרתי לעצמי, נסי ליישם את מה שאת מדברת עליו בעצמך, נסי פה ושם להעז עם איזו הלצה, להוסיף איזו חתימת מייל, וגיליתי שזה שזה באמת עובד. שזה יוצר מסר זכיר יותר, שזה פותח את הצד השני. אומנם יש מקרים שבהם זה נכשל", מסייגת יובל, "אבל יש גם מקרים שהצד השני יותר מתרכך, שיותר קל לדבר על אינטרס משותף – זה מאוד מחזק את העניין של לדבר על כאבים דרך הומור, דרך צחוק".

"הרעיון הוא לקחת את התחום הזה של הומור וסרקזם והומור וסאטירה, לא משנה אותי לאיזה תחום", מסבירה יובל. "תמיד מפתיע שהספרים האלה פופולריים בתעשייה הביטחונית, בשב"כ, בצה"ל ומצד שני גם אצל עורכי דין. יש גם כאלה שאומרים שזה יותר מדי בשבילם. יש כאלה שמפחדים שהספרים יותר מדי אנטי-תאגידיים – וגם זה בסדר גמור, כמובן".