"יש מראות וקולות שאי אפשר לשכוח גם אחרי 15 שנה. כל הזמן צעקו על רוז. לא משנה כמה היא הייתה חמודה, היא הייתה מאוד אומללה". האישה המבוגרת שהייתה שכנה של משפחת רון-פיזם בנתניה לפני עשור וחצי נזכרת, בעיניים בורקות ובכאב גדול, במה שהתרחש מאחורי דלתם של השכנים. "בלי שאני אכיר אותה, זה מאוד פגע בי, שבר לי את הלב".
"אני זוכרת שהייתי אומרת לבעלי, 'איזו מסכנה הילדה הזאת, אני לא מבינה למה הם צועקים עליה כל הזמן. רוז הקטנה מנסה לרצות את ההורים שלה, מנסה להיות טובה אליהם, והם בתגובה צועקים עליה'". מה ששמעה השכנה היה רק חלק מחיי הייסורים של רוז פיזם: עשור וחצי אחרי הרצח שזעזע את המדינה חזרנו לאנשים שחיו ליד המשפחה והכירו אותה – ולחוקרים ולאנשי המקצוע שטיפלו במקרה כשרוז הקטנה עוד הוגדרה "נעדרת", לפני שהתגלה הסוף הטרגי והקיצוני.
השכנה מספרת שהיא זוכרת את היום ההוא שמשפחת פיזם הגיעה לגור בבניין: "משפחה מוזרה ומתבודדת כזאת", היא נזכרת ומובילה אותי אל החלון בסלון ביתה. "אתה רואה – החלון שלנו משקיף על החניה, שעות הייתי מעבירה כאן ליד החלון, אני תופרת במקצועי ומכונת התפירה עמדה כאן. אני זוכרת שהייתי רואה אותם חונים את הרכב שלהם בחניה, גם זוכרת שהיו יורדים אל החניה בכל יום – האימא מרי, האבא-סבא רוני, תינוקת אחת בעגלה, והילדה רוז שהייתה רצה אחריהם".
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
"גם אנחנו עברנו טראומה"
כמה עשרות מטרים משם, במורד הרחוב, ממוקם המרכול השכונתי מינימרקט לוזון. ציון לוזון, בעלי המקום, לא יכול לשכוח את רוז עד היום. "רוז הקטנה הייתה מגיעה לפה עם ההורים שלה, האימא מארי הייתה לרוב קונה, והאבא היה מחכה בחוץ עם הילדים, חשבנו כל הזמן שרון הוא האבא של הילדים", הוא נזכר וזע בחוסר נוחות: "זה אחד המקרים שחוויתי בחיי שהשאירו לי צלקת חזקה בלב. בכל שנה אנחנו נזכרים ברוז. גם היום, כמעט 15 שנה אחרי היום ההוא, אני יכול לדמיין את רוז עם החיוך שלה נכנסת לכאן, הפנים שלה תמיד מול העיניים שלי".
לוזון זוכר את התפוצצות הפרשה – מהדיווח על היעלמה של רוז, דרך מעצר הוריה ועד למציאת הגופה בירקון: "זה הלם, טרגדיה ענקית. אשתי ואני, שמנהלים את החנות, מאוד אהבנו אותה והתחברנו אליה. גם אנחנו עברנו טראומה". בעל המרכול מתאר את התכונה הרבה ברחוב באותו הבוקר: "היו כאן הרבה אנשים, שוטרים, עובדי עירייה, עיתונאים והרבה תושבים שזרמו לכאן, החיפושים אחר רוז הקטנה היו ממש שיחת היום, כולם היו בהלם טוטלי. כשמדובר בילדה קטנה, השוק וההלם גדולים הרבה יותר".
על יום התפוצצות הפרשה אומרת השכנה: "זה היה שוק גדול כששמענו בתקשורת שרוז הקטנה, השכנה שלנו, נעלמה ואחרי חודש מצאו את הגופה שלה בתוך מזוודה בירקון. זה היה בלתי נתפס. מעציב מאוד. לא משנה כמה הייתה חמודה, היא הייתה אומללה. לא הגיע לה למות ככה". על הפניות של פיזם לנשיא המדינה בבקשה שיחון אותה – שסורבו עד כה – אומרת השכנה: "הזדעזעתי, איך אישה שעשתה מעשה כזה נורא חושבת בכלל שמגיעה לה הקלה בעונש".
לא כולם שיתפו איתנו פעולה בעבודה על כתבת המגזין: גורמים שהיו מעורים בחקירה סיפרו לנו שמארי פיזם ורוני רון שכרו דירה בקומה הרביעית של מלון הדירות "בית יונה" בנתניה. כשהגענו לסיור במקום קיבלה את פנינו המארחת של מלון הדירות: "תקשורת, למה אתם פה?" עניתי: "בחודש הבא, ב-12 במאי, יצוינו 15 שנה לרצח של רוז פיזם בידי אימה וסבה, ואני מחפש אנשים שאולי גרים במקום וירצו לדבר על האירוע המטלטל".
התשובה הייתה נחרצת: "אתה לא יכול להיכנס לכאן ולדבר עם הדיירים, מי שגר היום בדירה שגרה בה המשפחה בטח לא יודע מה קרה שם לפני 15 שנה, ואני לא חושבת שאתה צריך לומר להם את זה, אני בכלל לא חושבת שכדאי שתסתובב פה, רגע, אני מציעה שתדבר עם המנהל של המקום". לאחר שהתקשרה למנהל המקום השיבה: "ידידי, יש לך טעות, משפחת פיזם לא גרה כאן, המשפחה התגוררה בבניין הצמוד בשדרות ז'בוטינסקי ולא בבית יונה, שהוא במלון הדירות, לא נוכל לשתף איתך פעולה".
"השכנים אמרו שרוני רון נראה מחשיד"
פרשת ההתעללות ברוז פיזם ז"ל והיעלמותה נחשפה כאשר פנתה הסבתא לאגף הרווחה של עיריית נתניה. "היא הגיעה אלינו למשרד בשעת צוהריים, נסערת. אני זוכרת אותה אומרת לנו, 'לא ראיתי את הנכדה שלי כמה חודשים, לא יודעת איפה היא'", נזכרת העובדת הסוציאלית רונית בועז, מאגף הרווחה והביטחון החברתי בעיריית נתניה, שקיבלה באותו היום את פניה של ויויאן יעקב, אימו של רוני רון.
"זה היה ב-12 במאי 2008. היא סיפרה לנו שקודם לאירוע ההיעדרות של הילדה היה לה ריב עם הבן שלה רוני. לדבריה הוא צעק עליה שהיא מתערבת, היא כעסה עליו כי דרשה מהמשפחה להכניס את רוז שהגיעה לישראל מצרפת למסגרת גנית-חינוכית, והוא בתגובה אמר לה 'את לא תראי יותר את רוז'", משחזרת בועז. "הסבתא הגיעה אלינו נסערת לא כי חששה לגורלה של נכדתה, אלא מהרצון לדעת אילו זכויות יש לה כסבתא בענייני משמורת ואחריות לנכדתה, שאותה לא ראתה במשך חודשיים, ואמרה שהיא מתגעגעת לנכדה שאותה בנה לא מאפשר לה לראות". היא מספרת שהמסר שהועבר לוויויאן כמה וכמה פעמים היה שאם היא רוצה לדווח על היעדרות של נכדתה היא צריכה להגיש תלונה במשטרה – דבר שלא נעשה, "וכשזה לא קרה פנינו בעצמנו למשטרה והגשנו תלונה".
סביב ההודעה הזאת למשטרה צצו לא מעט בעיות: "רוז לא הייתה רשומה כתושבת נתניה, אין מידע עליה, אז העברנו מידע כללי, מה שהצלחנו לאסוף". יום לאחר מכן כבר הגיעו הצוותים מהרווחה אל ביתם של רוני ומארי, שהתגוררו אז במלון הדירות בית יונה. בועז נזכרת: "קיבל את פנינו שומר בכניסה, שאלנו אם ראו את רוני, את מארי ואת רוז. במקום אמרו שהם ראו אותם, גם את רוז – אומנם לא באותה תדירות, אבל לא ברמה שתעלה חשד או תדאיג. בבניין אמרו שרוני הוא טיפוס לא נעים, אחד כזה ש'לא כדאי ולא נעים להתעסק איתו'".
אחרי המפגש הזה עם שוהי הבניין שבו גרה המשפחה החליטו באגף הרווחה לפנות שוב אל המשטרה עם הרשמים המטרידים: "השכנים אמרו שרוני רון נראה מחשיד, שימו לב לזה". ברווחה מדגישים שמכיוון שרוז לא הייתה רשומה למערכת החינוך בנתניה, אז לא הייתה מוכרת כלל באגפי החינוך והרווחה העירוניים.
"אמרו שילדה קטנה נעדרת והנסיבות מוזרות"
מי שנכנס למשרד במטה הארצי של ראש אגף החקירות והמודיעין ניצב יגאל בן שלום מיד מבחין בה. תמונה שתלויה במרכז החדר, ממש מעל לשולחן העבודה. במרכז התמונה שורת קצינים בכירים, ובהם מפכ"ל המשטרה אז רב-ניצב דודי כהן, צוללנים, אנשי זיהוי פלילי ועוד – כולם מוסתרים בבד יוטה כחול, אבל מי שבולט לעין הוא דווקא אדם אחד שלבוש אזרחי. הוא לובש חולצה משובצת בגוני כחול-אפור. זהו בן שלום, אז ראש צוות החקירה המיוחד (צח"ם) מהיחידה המרכזית (ימ"ר) של מחוז המרכז. השנה היא שנת 2008, המקום – גדות הירקון, זמן קצר לאחר שהצוללנים משו מקרקעית הנחל העכור את המזוודה האדומה ובה גופתה של הילדה רוז פיזם.
התמונה מנציחה את הרגע שבו נפל לבן שלום ולצוות החקירה האסימון שזה עתה הסתיימה סופית חקירת היעלמותה של הילדה רוז פיזם והחלה חקירת רציחתה. בן שלום עמד מאז בראשן של מאות חקירות, טיפס במעלה דרגות הקצונה במשטרה, והיום נחשב לחוקר מספר אחת במשטרה – אך משהו משתנה בעיניו כשהוא מדבר על היום ההוא שבו "נזרק" לעמוד בראש הצוות המיוחד שחקר את היעלמה והירצחה של הילדה כחולת העיניים מנתניה.
"בשנת 2008 הייתי ראש מפלג התשאול חקירות בימ"ר של מחוז המרכז, ובאותו הערב התקשר מפקד המחוז אז ניסים מור למפקד הימ"ר באותו זמן אבי נוימן ואמר לו, 'תשמע, יש איזו ילדה נעדרת בנתניה – תתעניינו'", נזכר בן שלום. "ברגע שמפקד מחוז אומר לך 'תתעניין', זה אומר 'תבוא ותיכנס לחקירה הזאת'. בדרך לשם אומרים לנו שילדה קטנה נעדרת והנסיבות מוזרות. כשהגענו לשם פגשנו את מפקד משטרת נתניה אז, רון גרטנר. ואכן יש ילדה נעדרת, שהסבתא שלה התלוננה ברשויות הרווחה בנתניה שכבר חודשיים לא ראתה אותה. ובפעם האחרונה שהיא ראתה אותה, הבן שלה לקח את הילדה, ומאז אין קשר עם הנכדה – לא ראתה, לא שמעה. תחילה ניסו ברווחה לאתר את ההורים. לא הצליחו, ואז פנו למחלק הנוער בנתניה, שהלכו אל הבית פעם אחת, אבל לא הייתה תשובה".
הגרסאות הסותרות והעימות: "התשובות לא מסתדרות"
בן שלום מוסיף לשחזר: "נציגי הרווחה חזרו אחרי שבוע, ואז הסבא-אבא רוני פתח את הדלת וחוקרי הנוער שעמדו על מפתן הדלת פנו לרוני ושאלו 'אפשר לראות את הילדה רוז?' ורוני ענה: 'היא לא פה, היא בגן'. החוקרים המשיכו, 'טוב, בוא איתנו לגן', ורוני ענה להם 'היא לא בדיוק בגן' והתחיל לספר סיפורים: 'לקחתי אותה לשם, שמתי אותה אצל חברים'".
ברגע שהחוקרים לא קיבלו תשובה ברורה והתחמקויות ושינויי הגרסאות של רוני רק הלכו וגברו – הם החליטו לעכב אותו לחקירה. במקביל שאלו אותו" "איפה אימא של רוז? איפה מארי?" ורוני ענה להם: "היא לא פה". החוקרים רצו להיכנס אל תוך הבית, רוני התנגד. "זה הגיע למצב שהבלשים כמעט פרצו את דלת הכניסה אל בית המשפחה". אחרי שעתיים עיכבו גם את הסבתא ויויאן, זאת שהתלוננה על היעדרותה של רוז, ואת האימא מארי פיזם. "איפה הילדה?" שאלו החוקרים את השלושה. "'היא בכנסייה הצרפתית ביפו', נאמר לחוקרים וגרסה אחרת של האם מארי הייתה 'מכרנו אותה'. בכל פעם סיפור אחר, בכל פעם המצאה אחרת".
"בשלב הראשוני של החקירה אנחנו עדיין לא מבינים את גודל האירוע שניצב לפנינו. ילדה נעדרת ומנסים למצוא אותה", בן שלום מדגיש: "אף אחד לא חושב על גופה. מבחינתנו יש ילדה שצריך להשיב, אף אחד עדיין לא חושב במונחים של רצח". בשלב הזה משהו חריג קורה בחדר החקירות: "התשובות לא מסתדרות, זה מעלה חשד למשהו לא תקין. לא ראו את הילדה חודשיים, והסבא-אבא והאימא עסוקים בלהמציא המצאות מול החוקרים. ואז התחנה עושה ביניהם עימות סמוי".
באותו עימות רוני אמר למארי את המשפט הזה: "תגידי שאני עשיתי, שאני לקחתי, ואת – תמשיכי בחיים שלך". בן שלום מספר שבמהלך אותה חקירה הוכנסה גם ויויאן לעימות: "'תגידי שהילדה אצלך' אמר רוני לוויויאן, והיא ענתה לו: 'לא – אתה לקחת אותה. אתה תגיד את האמת'. ואז רוני אומר לה, 'את אימא שלי או הם? את צריכה לדאוג לי או הם צריכים לדאוג לי?' ואז אתה רואה שיש פה הרבה מעבר". במהלך העימותים בין השלושה מצליחים חוקרי תחנת נתניה לזהות אמירה חריגה ויוצאת דופן שאמר רוני רון: "זרקתי אותה בירקון". האמירה הזאת של רון שם בחדר החקירות בנתניה הייתה הוראת הפעלה לימ"ר של מחוז המרכז להיכנס לחקירה.
"הדבר הראשון שעשינו – התחלנו לעבור ביסודיות על כל הגרסאות שהשלושה נתנו בחדרי החקירות", מוסיף בן שלום, "הגענו לכנסיה ביפו, מתברר שהכנסייה סגורה כבר כמה חודשים לרגל שיפוצים. המשכנו לגן של הילדה, מתברר שהשם הזה בכלל לא עלה שם, גרסה אחרת של רון הייתה שמכר את הילדה לערבים מאיעבלין, אז שאלנו אותו 'למי?' ורון ענה 'אני לא זוכר את הפרטים שלהם', תשובה אחרי תשובה – אתה רואה שהבן אדם שיושב מולך פשוט שקרן. כך גם האימא שיושבת ורק מנסה למשוך זמן. אז גם התחיל המרוץ למציאתה של רוז". לדבריו של בן שלום, הוא עשה כל מאמץ למנוע את הפרסום על היעדרותה של רוז: "ביקשתי – אל תפרסמו כי אם יש סיכוי אחד למיליון שרוז בחיים, מישהו ינסה לפגוע בה".
"אתה לא מעניין, תגיד איפה הילדה"
לאורך כל שיחתנו מציצה מאחוריו של בן שלום תמונה שלו עם רעייתו וילדיו. אני שואל אם הוא זוכר את הלילה הראשון שבו שב לבית שלו וסיפר על הפרשה המטלטלת. "משהו משתנה בך כשאתה אבא, עד אז אתה צעיר, מעניינת אותך אולי החברה שלך. אבל כשיש לך ילדים ואתה חוקר פרשה של פגיעה בילד, וראיתי לא מעט פרשות של פגיעה בילדים, אתה לא יכול לעמוד בזה. ברגע שזה נוגע לילדים אתה מקבל אובר-מוטיבציה, אתה תעשה הכול כדי לדעת מה קרה. המשפחה שלי ידעה שאני מתעסק בזה", אומר לי בן שלום, "ובבית שאלו שאלות – 'מצאתם אותה? מה עם הילדים? היא חיה?' ואני לא יודע בשלב הזה מה מצבה".
"עד שלא מצאנו את המזוודה בנחל אתה לא יודע, מבחינתך בכל אותה עת היא חיה ואתה מחפשה נעדרת. ואתה מלא ברגש, וכל הימ"ר נרתם לזה. אין אזרח במדינה שלא ראה את התמונה, תמונה שנבחרה בקפידה כי רוז חצי בוכה וחצי מחייכת, מבט של תמימות שאתה לא יכול להישאר אדיש אליו. אתה יודע גם שעם הזמן זה הולך ומתעצם – ככל שנוקפות השעות, כך הרגש והאמוציות מתעצמים ולא מעניין אותך כלום, אתה רוצה למצוא אותה. לא בשביל ההורים החשודים. בשביל לסגור את המעגל ולמצוא אותה". בן שלום נזכר בשורה אחת מהתשאול הארוך שערך לרוני רון בחדרי החקירות של הימ"ר: "אתה לא מעניין אותי בכלל, תגיד לי איפה הילדה".
גם היום, 15 שנה לאחר שנחשף לפרשה שטלטלה מדינה שילמה, זוכר בן שלום מה אמר רוני רון בחדר החקירות שהוביל את החוקרים להתפתחות הדרמטית בחקירה: "באותו לילה הוא אמר: 'זרקתי אותה לירקון'. באישון הלילה לקחו אותו החוקרים לירקון, הם שם את היד בשפך של הירקון, זה נראה כאילו הוא מהתל בחוקרים, חזרנו איתו לחדר החקירות ושוב הוא חזר על זה – 'זרקתי את הגופה שלה בירקון'". אבל אז החוקרים החלו לשאול אותו סדרת שאלות נוקבות: "מה עשית לה? איפה עצרת? תן תיאורים של המקום, אם אתה רוצה שנאמין לך" – ואז הוא אמר לנו, 'נסעתי לירקון, לקאנטרי דקל, מתחת לגשר ירדתי, היה שם שבר בחומה, שם זרקתי את המזוודה עם הגופה של הילדה'".
נקודת המפנה בחקירה והאיכון שאימת את החשש
החוקרים שוב ירדו עם רון לדקויות: "הוא סיפר שהוא הכניס אותה לאוטו והושיב אותה במושב האחורי, היא הציקה לו והוא תחילה אמר לה 'שקט, שקט', לא עזר כלום – הוא ראה שהילדה 'ממשיכה להציק', ואז הוא טען שהוא הסתובב ונתן לה סטירה חזקה עם כף היד". לדבריו של רון, אחרי הסטירה רוז הקטנה לא הגיבה. לחוקרים הוא אמר: "התחושה הייתה כאילו פוצצתי שקית חלב". לדבריו הוא לקח את המזוודה שהייתה מאחור באוטו, זרק אותה בפנים, נסע לירקון ושם זרק אותה. זאת הייתה נקודת המפנה המרכזית של החקירה.
האיכון של הנייד הראה שבסוף יוני 2008 רוני רון היה שם, על גדות הירקון. "תוסיף לזה שאנשים שהעידו בפרשה העידו שרון היה נוהג להטביע דברים בירקון, רכב למשל שדרדר למים – מצאנו בחקירה כל מיני דברים שמקשרים בין חייו של רון לירקון", מספר בן שלום. "ככל שנוקפים הימים ואתה לא מוצא מתחילים לעלות סימני השאלה: אולי זה לא פה? אולי רוז לא בירקון?" בן שלום החמיא לכלי התקשורת שמבחינת המשטרה ממש התגייסו לחקירה: "הם הצטרפו, הם ליוו, והכי חשוב – אף שידעו דברים, לא חשפו, כדי שלא לשבש את החקירה הרגישה. התקשורת סייעה לנו להשאיר את סיפור היעדרותה של רוז בשיח הציבורי. קיבלנו בהתנדבות פלוגות של חיילים שהתנדבו לסייע, הקדישו את ימי 'תרבות יום א' לסייע בחיפושים – מנתניה, דרך כביש החוף ועד הירקון, פלוגות של לוחמים סרקו את השטח בניסיון לקבל רמז על אודות היעלמותה של רוז".
כל מי שנחשף לסיפור הכאוב תוהה מדוע זה קרה, ובן שלום מפרט: "רוז לא השתלבה בתא המשפחתי המחורפן שאליו היא נזרקה בישראל, מבחינת רוני ומארי, רוז הרסה להם את התא המשפחתי שניסו להקים פה בארץ, אחרי שמארי עזבה את אביה של רוז, התאהבה באביו, ברחה איתו לישראל והרתה לו. מארי באחד התשאולים שלה אמרה, 'כולם אהבו את רוז, ואף אחד לא הכיר בילדים החדשים שנולדו לנו, כולם "רוז רוז רוז", היא הרסה לי את המשפחה ולא רציתי אותה'. כל התא המשפחתי הזה היה תא מחורפן. תוסיף על זה ילדה שלא יודעת מילה בעברית, כופים עליה להגיע לארץ ומכניסים אותה לתא הזה. לא מתייחסים אליה כראוי, מתעללים בה ופוגעים בה מבחינה תזונתית. ילד כזאת שלא מתאקלמת ו'זוכה' לכזה יחס מחפיר – הדבר היחיד שהיא מכירה הוא הכאה והלקאה מצד ההורים שלה".
"אין זכר לילדה בבית, כאילו מחקו אותה"
במהלך שיחתנו נזכר בן שלום באמירה חריגה ויוצאת דופן של מארי באחד התשאולים בחדרי החקירות שהובילו לכתב האישום הקשה שהוגש נגדה. "איימתי שאם הוא לא ייקח את רוז ויעלים אותה – אני אגיע למלון כרמל בנתניה, אעלה לגג ואתאבד", אמרה, והוא מדגיש: "אנחנו חשדנו שמארי הכריחה את רוני להעיף אותה. זה השידול לרצח. במהלך החקירות הרבות תיארה מארי את המזוודה האדומה שנעלמה מבית המשפחה, היא אפילו ציירה לנו אותה. ואז אחרי שמארי ציירה את הדגם של המזוודה, התחלנו לחפש את מזוודת הטרולי האדומה". לדבריו של בן שלום, כשהגיעו החוקרים לערוך חיפושים בבית המשפחה, לא היה זכר לילדה: "אין בגדים, אין כלום. כאילו מחקו אותה".
עם התקדמות החיפושים ומשלא נמצא זכר לרוז, החליט בן שלום ללכת לכיוון של בדיקת פוליגרף. "רוני רון חוזר בתשאולים שלו על הגרסה שזרק אותה בירקון, אבל הכוחות שבשטח והצוללנים לא מוצאים כלום, אז טענתי שצריך לצאת מהקופסה כדי לבדוק אם רון אומר את האמת שזרק את את גופתה בירקון או בדה את הסיפור המזוויע הזה מליבו". מבחינתו הירקון היה "העוגן של החקירה – כל העובדות שיש לנו בתיק מתכנסות לירקון, מבחינה ראייתית וחקירתית. ואז עשינו את הפוליגרף עם רוני. ישבתי עם רוני יותר מ-12 שעות שיסכים לשתף איתנו פעולה. לא שיודה, רק שיענה על השאלות, 'האם זה המקום שאליו זרקת את המזוודה, שאמרת לנו כשהצבעת לשם?' לא אשאל אם רצחת או לא".
"ישבתי איתו 12 שעות בתשאול, השבעתי אותו עם אחד מספרי 'נחמן מאומן', אני זוכר שהוצאתי כובע בילוש והנחתי לו על הראש. אמרתי לו, 'עכשיו תישבע שאתה אומר אמת ושזה המקום', רוני אמר לי, 'אני נשבע לך שזה המקום'. הוא השתכנע ויום למוחרת עשינו פוליגרף". בן שלום זוכר עוד אמירה מטלטלת של רוני רון מאותם תשאולים: "מה אתה כל כך מתאמץ למצוא אותה? מה תמצא? את השבר במפרקת, שחנקו אותה?"
כשרוני רון הסתובב זחוח בחדר החקירות
במהלך התשאול כינה בן שלום את רוני רון "נסראללה". הוא מסביר מדוע: "רון ישב מולי ומבלי להתרגש עשה סחר בגופות, 'אני אגיד לך נכון או לא נכון ואתה תשחרר את מארי לגדל את הילדים'. הוא עשה איתי סחר-מכר. ואני זוכר את עצמי אומר לו, 'מה, נהיית חסן נסראללה, התחלת לסחור בגופות?'" כשהגיעה תוצאת בדיקת הפוליגרף רוני רון יצא דובר אמת, "כאילו לא רצח". אחרי הבדיקה היו גורמים במשטרה שהמליצו לעצור את החיפושים בירקון, אבל בן שלום לא ויתר: "אף אחת לא רצה לקבל עליו את האחוז האחד של סיכוי שרוז נמצאת שם על הקרקעית של הנחל ולא נגיע אליה". בן שלום מחמיא עד היום לכוחות הרבים שסייעו במלאכת החיפושים אחר רוז: "כל ימ"ר מרכז, קיבלנו עזרה מהמטה הארצי כל היחידות, כל מג"ב מרכז, פלוגות של הצבא, לוחמים של השייטת שבאו לסרוק את הנחל. לתקשורת היה חלק גדול בהתגייסות לסייע בפתרון התעלומה. רבים הלכו איתנו".
אחרי הפוליגרף זוכר בן שלום את רוני רון "מסתובב זחוח בחדר החקירות ואומר לחוקרים, 'רואים, לא עשינו כלום – תשחררו אותנו'". ובן שלום אמר לו, "על אפך וחמתך נמצא את רוז". בשלב זה הוכנס רון לחקירה נוספת, ובמהלכה מירר בבכי וסיפר שוב את גרסתו כי זרק את גופתו של רוז אל הירקון: "זה היה יום שישי בצוהריים. לאחר הגרסה המחודשת נסענו איתו שוב לירקון להצבעה חוזרת. רון חזר על המקום שבו הוא זרק את המזוודה שבתוכה הניח את גופתה של רוז. אחר כך המשיך איתנו ברגל, הלך איזה 500 מטר לכיוון השפך ואמר, 'פה היא צפה, צפה צפה ואז שקעה'. ביום ראשון חידשנו את החיפושים, באותו מקום שרון הצביע עליו, ומצאנו את המזוודה".
בן שלום זוכר את שיחת הטלפון מהשטח בעת מציאת המזוודה: "היינו בישיבה ברמלה – פתאום מגיע העדכון על מציאת המזוודה, עזבנו את הכול וטסנו לשם. הצוללים עדיין היו בתוך המים, אחד מהם הצליח לאתר את המזוודה בקרקעית, הוא גורר אותה ושם אותה על הגדה. מהר מאוד כולם התאספו סביב המזוודה הקטנה".
הצלם נזכר: "הצוללן החליף צבע"
ג'ורג' גינסברג, צלם עיתונות עצמאי, נשאר על גדות נחל הירקון ותיעד לראשונה את הרגע שהצוללנים שפעלו בשירות המשטרה משו מתחתית הנחל את המזוודה שאליה הושלכה גופתה של רוז פיזם. כעת נזכר גם הוא באותו יום גורלי: "זה היה יום שישי, היום שהוגדר כיום האחרון לחיפושים. אני זוכר שהצוללן אמר לנו, 'אני עושה עוד ניסיון אחד אחרון לפני שנעזוב פה'. המצלמה בכלל לא הייתה ביד שלי באותו רגע, ואז פתאום אני רואה שהצוללן יוצא מהנחל עם מזוודה אדומה, מיד חטפתי חזרה את המצלמה ועשיתי שלושה פריימים".
על התחושה שמדובר במזוודה המדוברת אמר: "שיערתי שזה מה שכולם חיפשו, הצוללן הניח את המזוודה על שפת הנחל, פתח אותה בעדינות והציץ פנימה, כשהוא הרים את הראש והחליף צבע, כבר היה ברור מה ראה שם. זה היה עניין של זמן עד שהמקום יתמלא בכל צמרת הפיקוד". גינסברג זוכר כיצד פעל באותם רגעים: "הזמנתי מונית וטסתי למערכת, ידעתי שיש לי תיעוד בלעדי". הוא הבין שבתוך המזוודה נמצאת גופה של בת 4 שנרצחה: "זה רגע מטלטל, שוכבת בתוך המזוודה גופה של ילדה, שהיום הייתה צריכה להיות בצבא ונרצחה בידי ההורים שלה, זה בלתי נתפס".
לפני כמה שנים עזב גינסברג את עולם העיתונות, אבל מבחינתו האירוע הזה על גדות נחל הירקון ילווה אותו כל חייו: "זה מהאירועים האלה שתזכור לכל החיים שלך, אתה מבין שזה סיפור ואת הבאת תמונה שמספרת סיפור. אתה כל הזמן מקשר בראש בין התמונה המפורסמת של רוז, הילדה הבוכה עם העיניים הכחולות, למזוודה שנמשתה מהנחל".
"המראות האלה לא יעזבו אותי לעולם"
עבודת המשטרה לא הסתיימה עם מציאת המזוודה ובה הגופה הקטנה: "מהמכון הפתולוגי פנינו לצרפת, ביקשו לקבל דגימת DNA של אביה של רוז", מספר בן שלום. "בסיוע של אל על והאינטרפול הצלחנו להעביר את הדגימה של האב של רוז לארץ, ולאחר השוואה ובדיקה במכון התברר ששרידי הגופה שנמצאו במזוודה הם שרידי גופתה של רוז פיזם".
הקצין מודה: "הוקל לנו כשמצאנו את שרידי הגופה של רוז. זה יישמע רע – אבל עד שמצאנו לא יכולתי לחיות עם התחושה הזאת שלא הצלחנו לפתור את התעלומה. אתה ראש צוות החקירה, אליך באים עם השאלות, ממך דורשים תשובות, אתה נדרש לתת הסברים, אתה ישן עם זה, אוכל עם זה, זה לא עוזב אותך. אני חי את האירוע 15 שנה אחריו. אני דואג להעביר את הטיפים מהניסיון שלי לדורות הבאים". בן שלום נזכר שלאחר מציאת הגופה הגיע אל רוני ורון ומארי פיזם ובישר להם על ההתקדמות בחקירה: "רוני רון אמר מיד 'ברוך דיין האמת', מארי לא אמרה כלום".
אני שואל את בן שלום מה למד על עצמו מהחקירה המטלטלת שניהל: "ממפקד המחוז אז ניסים מור למדתי להקשיב לתחושות. היום אני מסביר למפקדים: 'תהיו יותר רגישים לכל תיק ותיק, אתם חייבים לפתח סנסורים מתי זה האירוע ומתי זה עוד אירוע. דבר שני – לעבוד מסודר, לא לוותר על כלום, לא לוותר על העובדות ולא לוותר על האמת, לעבוד מסודר, לפי צ'ק-ליסט. הכול בודקים, גם אם זה מסכן וגם אם זה מפליל. בסוף אתה יכול להיות מופתע ממשהו שלא בדקת. תבדוק, לא בעל פה – אלא בעשייה'". בן שלום מצביע שוב על תמונת המזוודה התלויה מעל ראשו במשרד במטה: "המראות האלה לא יעזבו אותי לעולם, המוח הכי מעוות לא יכול להמציא דברים כאלה".
הקרב על ההנצחה: "צעקתי, התחננתי"
בשנים האחרונות קמה לה יוזמה מקומית בנתניה להנציח את זכרה של רוז בתאריך רציחתה, 12 במאי 2008. בכל פעם מתכנסים עשרות אנשים מתחת לביתה של רוז בצומת הרחובות ברוך רם וז'בוטינסקי בנתניה ומקיימים אירוע לזכרה. את האירוע יזמה העיתונאית המקומית אורנה אביקזר: "לפני כמה שנים הגיע יום הרצח של רוז ואנשים התחילו להעלות שיתופים ודיונים ברשתות החברתיות סביב המוות הטרגי שלה, אני זוכרת ששאלתי את עצמי איך לא זוכרים ומנציחים את רוז בעיר שהיא גדלה בה", היא מספרת.
"לפני חמש שנים החלטתי להרים את הכפפה – פנינו לתושבים, פניתי לארגוני נשים, היו גם חברי מועצה וסגן ראש העירייה, היום חה"כ אלי דלל, שהשתתפו באירוע ההצנחה, שמאז הפך למסורת. ביום השנה הלועזי לרצח שלה אנחנו מתאספים בצומת הרחובות, ממש מתחת לבניין שהתגוררה בו, מעמידים שולחן, מדליקים נרות זיכרון, קוראים דברי זיכרון והספד, מניחים ורדים. שבועיים לפני כן אני מזכירה לכולם – מגיעים לשם, שעתיים שאנחנו שם מזכירים אותה, זוכרים את רוז, רוז שהייתה ילדה של אף אחד, לא לפני מותה ולצערי גם לא אחרי מותה".
לפני חודשיים פנתה אביקזר בסיועה של חברת מועצת העיר, ראש האופוזיציה במועצת העיר טלי מולנר, אל ועדת השמות לאתרים ורחובות בעיריית נתניה בבקשה להנציח את את מותה של פיזם באנדרטה סמלית לזכרה. חרף המקרה הקשה החליטה הוועדה שלא להנציח את הילדה באמצעות אתר או רחוב. אחד הנימוקים לכך היה שנדרש אישור משפחה להנצחתה של פיזם – מה שהוביל לתגובה קשה של ראש האופוזיציה, שהעלתה טענות קשות לאיפה ואיפה באשר לשמות שאושרו.
מולנר אף טענה כי האישורים התקבלו בעקבות תשלום של המשפחות לקרן נתניה, דוגמת הנצחת שלמה שרון לפי בקשת התורמת. "אני מתביישת בהחלטת הוועדה, ולצערי הייתי בדעת מיעוט", אומרת מולנר. "צעקתי, התחננתי וראיתי מולי אנשים אטומים שבלי להניד עפעף התנגדו בקור רוח מביש לבקשה. לא ביקשנו רחוב ולא כיכר, אלא אבן קטנה, גינה קטנה ואפילו ספסל עם כיתוב לזכרה". עוד אמרה מולנר: "הוועדה התנגדה בתוקף, מפזרת לאוויר שלל תירוצים מביכים כמו 'אין אישור משפחה' או 'אין מי שיממן', וטענה שזה יפתח פתח להורים שילדיהם מתו באופן טרגי והם ירצו גם כן". מעיריית נתניה נמסר בתגובה: "ועדת השמות לאתרים ורחובות של עיריית נתניה פועלת לפי קריטריונים שנקבעו לפני שנים ומתעדכנים מדי פעם. הילדה רוז פיזם ז"ל, כמו ילדים אחרים מנתניה שנפטרו בנסיבות טרגיות, תונצח במסגרת יום עיון שיוקדש לאלימות נגד ילדים. אנו סבורים כי הנצחה זו, המעבירה מסר חינוכי, משמעותית יותר מפסל או ספסל".
"רוצה להאמין שזה לא יכול לקרות כיום"
שאלתי את רונית בועז, העובדת הסוציאלית, איפה סיפורה המטלטל של רוז תופס אותה כאם. "הייתי אז רק שנה וחצי ברווחה בנתניה, והיו ילדים קטנים, והפרשה הזו גרמה לי להיות מאוד חשדנית, הייתי באיזשהו סטרס תמידי לגבי כמעט כל סיפור שמגיע לטיפולנו – עיקרם סכסוך משפחתי שילדים נקלעו אליו – לקח לנו זמן להשתחרר מזה ולהסתכל על האירועים שהגיעו לאגף כפשוטם. תוסיף על זה שכאימא את מחבקת ועוטפת את הילדים שלך הרבה יותר".
כשנשאלה אם אירוע כזה עלול להתרחש היום, השיבה בועז: "היום יש לנו הרבה דיווחים על ילדים שלא מגיעים למסגרות, כנראה היום הדברים הם אחרת, ואני רוצה להאמין שדברים כאלה כמו הסיפור רוז לא יכולים להתרחש היום".
לאחר האירוע המטלטל החליטה עיריית נתניה על הקמת מוקד מיוחד באגף הרווחה העירוני, מוקד "מגן", המעמיד לכל מערכת החינוך ולכל אזרח מספר טלפון של מוקד חירום, שלכולם יש גישה אליו. במוקד יש פקידות סעד עירוניות, וכל תפקידן הוא לסייע לילדים בסיכון. "יצרנו ממש כתובת לתושבים שבה הם יכולים להתריע אם הם חושבים שנחשפו למקרה של ילד בסיכון", מדגישה בועז, "קרוב ל-1,800 מקרים נבדקים ומטופלים במוקד מגן במהלך השנה".