זוג הקשישים ישב וסעד את ארוחת הצוהריים בבדידות מזהרת. בכל זאת, הרגל ארוך שנים, והשניים הם מבין הראשונים להתייצב בשעה 12:00 בדיוק. חדר האוכל של קיבוץ עין חרוד איחוד אט-אט מתמלא, ועדיין יותר מחצי חדר אוכל עומד שומם. גם בהמשך אותם הצוהריים זה יימשך כך. כבר שנים שזה מצב אופייני לקיבוצים רבים.
"אני תמיד הייתי שונה", אומר חבר הקיבוץ כשרעייתו לצידו, ופוצח בסיפור. "בקיבוץ היה אסור לשים אמבטיה בדירות, כי זה בזבוז מים. כשהבאתי את אשתי מקיבוץ אחר, היא אמרה 'אני רוצה אמבטיה'. ואז הגיע האחראי על הבנייה בקיבוץ ורואה שהבאתי אמבטיה. 'מה זה? זה אסור'. למה אסור? כי יש החלטה. אז מה עושים? הולכים למזכירות. נכנסתי ואמרתי להם, 'לימין שור. תחליטו עכשיו שמותר אמבטיות'. מאז יש אמבטיות בקיבוץ".
איך בדיוק אמבטיה פרטית מתיישבת עם אידיאולוגיה יוקדת? "אחר כך לכל אחד כבר היה מותר להתקין אמבטיה", מסיים החבר. "דאגתי לעצמי, אבל גם לכולם".
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
כבר 102 שנה אנשי עין חרוד איחוד שומרים היטב על גחלת השיתופיות ומנסים כל העת לחדש ולאתגר אותה, לנסות ליצוק לתוכה תכנים חדשים. אבל לא לעוד זמן רב. כעת מגיע תורו גם של הקיבוץ הזה, ממשיכו של מה שהיה למעשה הקיבוץ הראשון בישראל, להפוך לקיבוץ מתחדש. או במילים פשוטות יותר - הפרטה.
באותו הערב צפויה בעין חרוד אספת חברים לקראת הצבעה, שתתקיים שבוע לאחר מכן. בכדי לאמץ מודל חדש של קיבוץ מתחדש נדרשת תמיכה של לפחות 75% מחברי הקיבוץ. בפעם שקדמה, ההצבעה החמישית בנושא ההפרטה, רק 70% תמכו בתוכנית. שבוע לאחר הפגישה שלנו בחדר האוכל, הלכו חברי עין חרוד איחוד בפעם השישית להכריע את גורל קיבוצם.
"הדרך הישנה מכניסה הרבה כסף"
"בשבילי הקיבוץ היה טוב מאוד, מההתחלה ועד היום", אומר החבר הוותיק והאפוף הנוסטלגיה שחגג לאחרונה 83. "בהתחלה החבר'ה חיו באוהלים. ואז התחילו לבנות צריפים. הוותיקים עברו לצריפים. התחילו לבנות בתים, אז הוותיקים עברו לבתים. יותר מאוחר, בנו בתים חדשים. אז מי עבר? הוותיקים עברו. אז אבא שלי, שהגיע לקיבוץ ב-1937, אמר 'אני לעולם לא אהיה ותיק!'. אין ספק שבשיתופיות יש פגמים, אבל המשק השתפר".
הוא הגיע לחדר האוכל לבוש בסרבל העבודה הכחול של "ריקור", המפעל שהוא גאוות הקיבוץ. גם בגילו המופלג, החבר שלנו עוד מקפיד מדי בוקר להתעורר לעבודה. "אני אחד כזה שכל חייו עבד ודאג תמיד לעבוד בנוסח של 'תן ככל יכולתך, וקבל לפי צרכיך'. זה הרעיון של הקיבוץ. אבל היום יש כאלו שחיים לפי 'תן ככל אי-יכולתך, וקבל לפי צריחותיך'". ועם זאת, הוא מדגיש, הוא תומך בלי שום פקפוק בשמירה על הדרך הישנה והטובה: "זה מכניס הרבה כסף, ולא אכפת לי שמויש'ה הוא קצת עצלן. אני לא שופט את החברים ולא עסקתי בזה אף פעם, זה ממני והלאה", אמר חברנו ולסיום הוסיף, "אבל אני לא מפחד מהשינוי".
כשמתפנה חדר האוכל אני מתיישב עם מנחם ושפרה איצקוביץ'. זה היה בנובמבר האחרון, בשיאו של פולמוס שפיצל את חברי הקיבוץ בין תומכים ומתנגדים ועיכב את הליך ההפרטה שהחל עוד שנה קודם - בשנת המאה לקיבוץ. האיצקוביצ'ים גם הם במחנה התומכים בהשארת השיתופיות על כנה. וכן, הם מודים שהם מיעוט ומשלימים כבר עם רוע הגזרה, אך מתחייבים לעמוד נגדה בנחישות. אך למרות זאת הם לא מרגישים מנודים חלילה: "החבר'ה אומרים שזה לא דמוקרטי. אבל הם שוכחים שדמוקרטיה הומצאה בכדי להגן על המיעוט", אומר מנחם וטוען שיכול היה לקבל יותר במקרה של הפרטה. ובכל זאת, הוא אומר, גם בשבוע לאחר מכן הוא יצביע שוב נגד התוכנית.
"זה הרעיון הכלכלי הכי מבריק אי פעם"
בני הזוג איצקוביץ' הגיעו לעין חרוד כזוג צעיר לפני 41 שנה מראשון לציון: "אנחנו אחד הקיבוצים האחרונים פה בעמק שנותרו שיתופיים. אני רואה מה קורה, מכל הבחינות אתה מקבל הרבה פחות מאשר בקיבוץ שיתופי. זה לא רק המחירים, זה גם כל ההתעסקות בכסף. הייתי יכול לחיות בכיף בכל מקום אחר - היינו עירוניים ושנינו עבדנו, היה לנו אוטו והיה לנו אופנוע, טסנו לחו"ל וגידלנו ילדים. לא היה חסר לנו דבר מבחינת רמת החיים".
"אני חושב שהרעיון הזה של קבוצה של משפחות שעובדים עבור המקום שלהם, זה הרעיון הכלכלי הכי מבריק שהומצא אי פעם", ממשיך מנחם. "לא רק מבחינה כלכלית, גם מבחינה חברתית. אני תמיד נותן את הדוגמה של מספר המכוניות. אנחנו פה 200 ומשהו משפחות, ואנחנו מחזיקים 70-60 מכוניות, וזה מספיק לכולם. תחשוב כמה מכוניות מחזיקות 200 משפחות בעיר. כל דבר שאני קונה או משתמש בו, כולל אוכל, אני משיג במחירים הרבה יותר טובים בתור קבוצה. יש המון דוגמאות".
זו שעת אחר הצוהריים. ילדי הקיבוץ כבר חזרו מבתי הספר. כשמסתכלים מחלון חדר האוכל למטה, אל המדשאה הגדולה קשה להתעלם מכמות הילדים שמתרוצצים עכשיו בדשא עם חבריהם. בעידן שבו התרגלנו לדבר על הקיבוצים בהקשר של נטישת צעירים, זה בהחלט מראה שמפיח תקווה. גם לאיצקוביצ'ים יש כאן ארבעה נכדים, ילדיו של הבן שחזר.
"לפני כמה שנים היו הרבה בנות, דווקא בנות, שהגיעו חזרה לקיבוץ כשהתחילו להתביית וללדת ילדים ורצו להיות ליד ההורים שלהם", מסבירה שפרה איצקוביץ'. "הם הביאו את הילדים שלהם לקיבוץ שיתופי. הבעלים שלהן, שהגיעו מבחוץ, חלק מהם מצאו פה את מקומם ועובדים בענפי המשק וחלק עובדים בחוץ. אבל הכיוון שלהם הוא שמתישהו הקיבוץ יהיה מתחדש".
תולדות הוויכוח - וה"אדמו"ר" של הקיבוץ
בשנותיה הראשונות הצמיחה מתוכה הציונות מנהיגים כריזמטיים, מעין אדמו"רים שכאלו. כל אחד מהם תפס פינה באזור הגליל ואיגד סביבו קבוצת חלוצים. א"ד גורדון עבד בפרך בחוות כנרת, כשמסביבו קבוצת צעירים מעריצים וטרומפלדור וחבריו נלחמו בגבורה בתל-חי. כמה שנים אחריהם מגיעה קבוצה של אנשי גדוד העבודה למזרח עמק יזרעאל להקים קיבוץ. מתוכם מתבלט יהודי קשה עורף ששמו ה.
לצידו של יצחק טבנקין צומח בעין חרוד מנהיג דומיננטי נוסף, שלמה לביא שמו. אומנם הוא עוד יתערבב בפוליטיקה ויהיה חבר כנסת. אבל בשונה מהפעלתנות של טבנקין, לביא המופנם העדיף את חיי העבודה בקיבוץ. הניגוד הזה בין שני מנהיגי הקיבוץ עוד ישחק תפקיד מאוד משמעותי בהמשך הסיפור שלנו.
עין חרוד דורש לעצמו מאז את התואר "הקיבוץ הראשון". דגניה, שקדמה לו, הייתה קבוצה, לא קיבוץ. טבנקין המהפכן וחבריו רצו לשנות עולם, ואת זה אי אפשר לעשות בקבוצה קטנה. האדמו"ר הפך את הקיבוץ שלו למרכז של תנועה פוליטית - הקיבוץ המאוחד. עין חרוד נהייתה למעבדה, לקיבוץ לדוגמה. אחריה באים עוד "סניפים" של עין חרוד, קיבוצים גדולים שהופכים את העבודה לדת ושואפת לסחוף לתוכה המונים. עין חרוד עיצב למעשה את המודל הקיבוצי, ומאז ועד היום שני פלגיו של עין חרוד מתגאים בשלל חידושים ובשורות שתרמו לתנועה הקיבוצית.
מי שנושא עימו כיום את המורשת המפוארת הזו הוא עמיר פיין, מזכיר הקיבוץ. שמפיק רשימה של חידושים קיבוציים שלהם טוענת עין חרוד. למשל, מגרש הכדורסל הראשון התנועה הקיבוצית, אולם המופעים הראשון, מוזיאון, מלון ועוד רבים נוספים. זהו השבוע האחרון שלו בתפקיד ונדמה שהוא שמח במיוחד להשיל את הנטל שמעמיסים על גבו חילוקי הדעות האין-סופיים בנוגע לשאלת עתיד הקיבוץ. הוא עצמו, אגב, תומך נלהב של "השינוי" - השם המכובס משהו של תהליך ההפרטה. פיין משוכנע שבדרך החדשה השיתופיות דווקא תתחזק.
"אני אתן לך דוגמה. לפני שלושים שנה הפרטנו את חדר האוכל והתחלנו לשלם על ארוחות", מספר פיין. "היה פה פנסיונר, שכל מה שיש לו זו בת אחת. הבת הזו, עם בן הזוג והנכדים הייתה באה לבקר אותו בכל יום שישי והם אכלו יחד ארוחת ליל שבת בחדר האוכל. החברים קיטרו, 'איך זה? למה היא אוכלת על חשבוננו כל הזמן?' ברגע שהוא התחיל לשלם על הארוחות, ומחיר מסובסד, מאוד מסובסד - קצת פחות מחצי מהעלות האמיתית של הארוחה - הוא שילם: עליו, ועל כל המשפחה שאיתו וזהו, הפסיקו הדיבורים. למה? כי בתודעה הוא משלם. כל התככים הקטנים האלו ייגמרו".
"הקטע הזה שמסתכלים על חבר ואומרים 'ההוא לא עובד, וההוא לא תורם, ודורש את זה ומתמרמר על זה. ואני, שככה וככה עושה פה ומתנדב שם, מקבל פחות ממנו' - כל הדברים האלה גורמים לכך שהקהילה תהיה חלשה מבחינת הגיבוש שלה", הוא מסביר. "כשלאנשים טוב בקהילה, הם עושים יותר. זה מה שיקרה פה. השותפות אולי יורדת, אבל השיתופיות עולה".
רמת החיים פה גבוהה. אז למה לשנות?
"יש כמה סיבות. הסיבה הכי חשובה היא שהעובדה שאתה חי ולא משנה מה אתה נותן, אתה תמיד תקבל את מה שאתה חושב שמגיע לך, או לפחות אתה תצעק ותעשה רעש כי מגיע לך, לא עושה אותך אדם טוב. היא מייצרת אנשים פשוט בינוניים. עוד סיבה היא שיש פה אנשים שמשקיעים, יש כאן מרוויחי משכורות גבוהות שלוקחים אחריות - גם בתרומה שלהם לקהילה, שלא נמדדת בכסף. ויש כאלו שהם תמיד הקהל. יש כאלו שהם תמיד בצד הנותן וכאלו שתמיד בצד המקבל. לאנשים נמאס. האידיאולוגיה מתה מזמן".
"אחריות לגורל הפיננסי - זה זר לקיבוצניק"
ומה בכלל זה אומר? מה יקרה ביום אחרי שיושגו סוף סוף 5% החסרים ועין חרוד איחוד יהפוך לקיבוץ מתחדש? "השינוי הגדול הוא עצם הידיעה שאתה עכשיו אחראי על גורלך הפיננסי, שזה דבר שזר לקיבוצניק", מסביר פיין. "אתה תעבוד, אז יהיה לך. לא תעבוד - לא יהיה לך. זה מאוד משמעותי. וגם אם לא יהיה לך, זה לא שתלך לקבץ נדבות. יש רשת ביטחון. אם בית אב בקיבוץ לא יצליח להשתכר עד למינימום של בית, אז הקיבוץ ישלים לו".
פיין, אב ל-3 ילדים, משתכר 11,500 שקלים בחודש. כלומר, לא באמת. זה לא שכר, זה תקציב. בקיבוץ יש לכל חבר תקציב: במקרה של משפחת פיין החישוב שמבצעת ועדת התקציב לפי קריטריונים מוגדרים של גודל משפחה, גיל וצרכים מיוחדים הניב להם את הסכום הנ"ל. "יש לי לצורך העניין כאילו חשבון בנק בקיבוץ. יש לי כרטיס אשראי שאני משלם איתו. בסופו של דבר חברת האשראי יודעת לחייב את עין חרוד בנניח 2 מיליון שקלים בחודש והקיבוץ יודע מתוך זה לחייב את ה'חשבון', מורידה לי מהתקציב את מה שהוצאתי עם הכרטיס. ובתוך הקיבוץ, בחדר האוכל ובכלבו מחייבים ישר את התקציב שלי".
עם החלת המודל החדש, ייהנו כל החברי הקיבוץ ממשכורת אמיתית. עבור חלקם זו תהיה הפעם הראשונה בחייהם שבה יעבדו כשכירים. התשלום עבור השירותים הניתנים בקיבוץ היה עד היום פסיבי. החברים מימנו את השירותים מעצם עבודתם. כעת הכל צפוי לעבור לתשלום מלא, אקטיבי, בצורה של מס, מעין סוג של ארנונה משודרגת. ועם זאת, מידה רבה של סבסוד תיוותר בחלק מהשירותים - למשל בתחומי החינוך וגם בבריאות, כולל טיפול פסיכולוגי.
"אנחנו לא עשירים, אבל יש לנו יכולת כלכלית טובה. אז אנחנו מתחילים ממסים קצת יותר גבוהים", מפרט פיין. "אגב, גם קיבוצים הרבה פחות מבוססים שעוברים שינוי מתחילים ממסים גבוהים יחסית ומתקנים אותם מהר מאוד כי ההכנסות מעבודת החברים עולות וההוצאות יורדות ומתחילים לחסוך וגם הקיבוץ מתנהל כלכלית טוב יותר וכשיש כסף פנוי אפשר לסבסד יותר. היום השנה הראשונה בבית התינוקות עולה 2,500 שקל והקיבוץ סופג היום את הכול. אחרי השינוי החבר ישלם ויחייבו אותו ב-2,500 שקל, פחות החלק שיחליטו לסבסד".
כך הפך הקיבוץ לאחד העשירים בארץ
ב"איחוד" הצליחו לדחות עד עכשיו את הקץ. כמו רבים מהקיבוצים שעודם שיתופיים, עין חרוד איחוד הוא קיבוץ מבוסס. שלושה מפעלים מצליחים וייחודיים, עם ארומה ביטחונית, שנהנים גם מהכנסה שוטפת המגיעה מהלקוח הגדול מכולם - מערכת הביטחון - הופכים את ה"איחוד" לאחד הקיבוצים העשירים בארץ. האחים-יריבים-שותפים, בעין חרוד מאוחד, כבר הלכו בדרך הזו לפני 13 שנה ומאז הם קיבוץ מתחדש. בעוד ה"מאוחד" סוחבים איתם כבר שנים מצוקות פיננסיות, ה"איחוד" הוא אחד הקיבוצים העשירים בישראל. זה אולי מעט מפתיע, אבל כשבוחנים את רשימת הקיבוצים השיתופיים בישראל מתגלה שרובם דווקא הקיבוצים היותר עשירים. ככה זה, כשהעוגה גדולה כולם רוצים לאכול ממנה.
"כבר לפני יותר מעשרים שנה חשבו אנשים בקיבוץ, בעיקר היותר פעילים בחברה, שזה (ההפרטה – י"כ) נכון והרוב לא", אומר פיין. "הם לא עשו את זה מתוך אילוץ (כמו בעין חרוד מאוחד – י"כ) אלא כי הם חשבו שזה הדבר הנכון. ולאט לאט המומנטום השתנה. אתה מסתכל סביב ורואה שבכל הקיבוצים שכבר עברו השינוי החברים התעשרו לעמת המצב קודם. הקיבוצים עצמם, שחלק היו על סף פשיטת רגל, נעמדו על הרגליים. השינוי גם איפשר קליטה של בנים. היום אנחנו במצב שכמעט לא רוצים לחזור הנה בנים".
"שיתופיות עולה כסף", אומר יניב הגי, ראש המטה השיתופי בתנועה הקיבוצית וחבר קיבוץ בארי. "זה כמו שאני אגיד לך שבכדי להחזיק משפחה חזקה צריך כסף. כמו שאם למשפחה אין כסף, כך אם קיבוץ נמצא במשבר כלכלי מאוד יכול להיות שזה יוביל להפרטה".
"יש 35 קיבוצים שיתופיים בארץ, מתוך כ-280", מבהיר הגי. "המספר הזה הולך ויורד ככל שעובר הזמן. הקיבוצים השיתופיים פזורים בכל הארץ, מהצפון הרחוק - יראון, אורטל, סאסא, ברעם - ועד הדרום הכי רחוק - אילות, סמר, קטורה ונאות סמדר. בכל שנה, קיבוץ אחד או שניים משנים את מודל אורחות החיים שלכם. בערך שליש מהקיבוצים השיתופיים נמצאים באיזושהי בדיקה של המודל. אז מדברים על זה כל הזמן והדברים הם דינמיים".
"יש הרבה אתגרים בקיבוצים השיתופיים", מודה גם הגי. "יש גם תמיד מתח בין המשפחה לקהילה. אם פעם הקהילה הייתה 100% והמשפחה היא דבר שאסור לדבר עליו, אז במאבק הזה שבין קהילה למשפחה לקהילה, המשפחה ניצחה. אנשים רוצים להיות עם המשפחה שלהם ולהחליט עליה. ולכן למשל הנושא של ירושה זה משהו שהוא חם עכשיו בקיבוצים השיתופיים. בעבר מי שגר בקיבוץ ידע שאין לו מה להוריש לילדים וזה חלק מהדיל. היום הרבה ילדים גרים מחוץ לקיבוץ ואנשים כבר לא מקבלים את הדיל הזה".
"הם ימשיכו לטייל בעולם, ולהצביע נגד"
ב"וותיכאן" של הקיבוץ בדיוק הסתיימה פעילות אחר הצוהריים. המוסד הזה הוקם כבר לפני כמה שנים לטובת הוותיקים שבחברים. מדי יום מתקיימת כאן פעילות יצירה ענפה: קרמיקה, ציור, סריגה. עכשיו, אחרי שכולם כבר חזרו לדירות ולבית האבות הקיבוצי הסמוך, עמלה נלי גרדי המנהלת את המקום על איסוף הציוד. השיתופיות לא הייתה מטרה, לדבריה, אלא כלי להשגת המטרה החשובה יותר של עצם ההתיישבות: "מה שהיה לזמנו, לזמנו. היום זה רק כסף. דווקא אצל המתנגדים אתה רואה שיש רכוש. יש להם דירות שהורישו להם והם חיים מזה. הם ימשיכו לטייל בעולם, ולהצביע נגד. אין לקיבוץ יכולת לאכוף את ההחלטות שלו".
"כבר לא נשארו לנו שערות בראש מהעצבים. זה דווקא לא כל כך המבוגרים אלא המשפחות הצעירות עם הילדים. שהם יבינו שצריך לעבוד קשה ושהחגיגה נגמרה ולא שבארבע הכול נופל מהידיים והולכים לקחת את הילדים מבית הילדים. הם יצביעו אולי בעד השינוי, אבל יגידו 'אבל, כשהילדים שלי יהיו בכיתה י"ב', או 'אבל, כשהילד יהיה בצבא'". חברת קיבוץ אחרת שמסייעת לגרדי לאסוף את ציוד היצירה ממהרת להתערב. "הם באים ואומרים 'באתי מהעיר בכדי לא להיאבק על הפרנסה שלי'. הם יצביעו בעד השינוי כשאנחנו נזדקן והם יוכלו לקבל את הדירות שלנו".
"בתפיסה של הנוער השתנה מושג העבודה", מוסיף אייל גרדי, בעלה של נלי, שגם הוא כמו אשתו בשנות השישים לחייהם. "כשהיינו נערים זה היה בשבילנו כמו דת. ברגילה מהצבא אני שלושה–ארבעה ימים הייתי הולך לעבוד. עם הילדים שלי זה כבר התחיל להשתנות. כשלילד שלי הייתה רגילה שאלתי אותו, אתה לא הולך לעבוד? 'לא, מה פתאום' הוא ענה. גם הקשר שלהם עם הענף שהם עובדים הוא כבר לא אותו קשר כמו שלי היה. אני כבר יודע היום על הורים שמתנגדים שהילדים שלהם יעבדו. עבור הדור שלי זה היה סוג של חניכה, לעבוד עם המבוגרים. אני לא אגיד תחליף לאבא-אימא, אבל כן סוג של דמויות מפתח שאתה קשור אליהם מאוד".
"אני לא מוכנה לעשות היום כלום למען הקהילה", מצהירה נלי. "אני לא בטוחה שאני אמשיך לשיר במקהלה. את טקס יום העצמאות כבר הפסקתי. אני מרגישה שמנצלים אותי, שעושים עליי סיבוב ומחכים שהמבוגרים ימותו. חבר צעיר בקיבוץ, שהגיע לפני כמה שנים אמר לי 'אני מוכן להצביע בעד שינוי רק אם חלוקת הפירות תהיה שווה. חמותי, בת יותר משמונים, והיא נולדה פה. מה זה? חמותי היא כמוך, שהגעת לפני כמה שנים? אתה הבאת כלום כנדוניה?' אבל תשמע, זה אשמתנו - לפני כמה שנים הייתה פה בעיה של קליטה וקלטו מסה של בנים. אתה ראית אנשים שהגיעו לפה, והם באמת חדלי פרנסה"
מצד שני, יגידו הצעירים שאתם חייתם את החיים היפים שלכם פה בקיבוץ, בתנאים טובים, ועכשיו שהצעירים יסבלו.
"הסיטואציה מעוותת כבר הרבה שנים. אני חברת קיבוץ מ-1983. בעלי הוא בן הקיבוץ, סבא וסבתא שלו ייסדו את הקיבוץ. סבא שלו היה ראשון לקטע הזה שאם יש לך רדיו אז הוא לא שייך לכולם. הוא שמר על הנהנתנות שלו, היה אוכל את הפומפרניקל והסלמי שלו, ולא ויתר. כבר אז זה לא היה באמת שיתופי או חברי. אבל הם הגיעו והקימו מקום".
הפילוג בין הקיבוצים שהסתיים בפילוג משפחתי
בבית האבות של הקיבוץ, "בית הדר", לא הולכים לישון כל כך מהר. לעת ערב המקום גדוש פעילות. שירי ארץ ישראל נשמעים ברקע כשסמירה המבשלת, שהגיעה מאחד מהכפרים באזור, ורומל, המטפל הפיליפיני, צופים בעניין בעשרים החברות, וחבר אחד, המתנועעים בכיסאותיהם. על לוח המודעות קוראים לזה "שיעור מוזיקה, תנועה ומה שביניהם".
בינתיים, עד שיסתיים השיעור מתנדבת חנה דגן, אחת ממנהלות המקום, לשתף בצפונות ליבה. "השיתופיות הייתה אכזרית", קובעת בנחרצות וניגשת לספר. "באחד החדרים האלו אמור היה להיות חמי. וגיסי היקר אמר למי שניהלה את המקום - שהיא גרושה וחיה לבד בבית גדול - 'כשאת תכניסי לבית שלך דייר, תכניסי גם לאבא שלי דייר. כמו שאת ישנה לבד ומפליצה לבד, כך גם לאבא שלי יש זכות לחיות ולמות לבד ולחרבן לבד'. מאז הבינו - אם חבר מוותר על דירתו, זכותו להיות פה לבד".
ועם כל זאת, דגן גאה בקיבוץ שלה. מאוד גאה. כמו רבים כאן גם היא הגיעה הנה מהעיר בעקבות נישואים ומדברת בנלהבות על האופן בו השתלבה במקום שהוא ביתה כבר 50 שנה. דגן מפנה לשלט שמוצב בכניסה למוסד ומספר את סיפורו של המקום. בשנות החמישים קראו לזה "איזולטור". כפי שניתן ללמוד מהשם, לכאן הפנו את כל הזקנים והחולים בכדי להרחיק אותם משאר החברים. כשהגיעה לקיבוץ, היא מספרת, לא הכירה בכלל את זקני המשק, כך גם כל בני הדור שלה.
הימים ההם חלפו מזמן. גם היחס לאלו שבקצה השני של סקלת הגיל השתנה לאין שיעור. אפיזודה נוספת מתולדות הקיבוץ שכאן גאים עליה מאוד היא שבעוד קיבוצים אחרים הנהיגו לינה משותפת מלאה, כזו שהוציאה ילדים מחזקת הוריהם עד בגרותם. כאן, כבר בשנים הראשונות, בחרו בגרסה מקוצרת. הילדים נותרו בבית הילדים עד גיל 6, ואז חזרו חזרה אל חיק ההורים. זו הייתה יוזמה של אווה טבנקין, אשת ה"אדמו"ר", שרצתה לגדל את ילדיה שלה ועמדה על שלה מול הממסד האדוק אידיאולוגית של תנועת הקיבוץ המאוחד שבראשו עמד בעלה.
כשמסתיים לבסוף השיעור במועדון הקשישים, אנחנו נפגשים עם מישהי שהכירה את הטבנקינים אישית. יהודית ירון בת ה-90 היא מהאחרונות שעוד זוכרות את התקופה המכוננת של עין חרוד, אותה שנה סוערת ב-1951 שהובילה לפילוג הקיבוץ. "גרנו פה באזור הזה, והרפת הייתה למטה", מספרת ירון על שנות הסכסוך. "היינו שומעים את הפרות גועות ו(אנשי "מאוחד") לא נתנו לנו לרדת לטפל בהן. זה עשה משהו קשה". במקרה שלה הפילוג היה גם פילוג משפחתי: היא נישאה לשרגא האיחודניק בעוד משפחתה נותרה נאמנה לקיבוץ המאוחד.
אחרי הקמת המדינה רוח הדברים בישראל השתנתה: המדינה לקחה בעלות על נושא ההתיישבות והקיבוצים איבדו אט-אט את הכוח שלהם כאליטה. ואם כבר אליטה, אין יותר אליטה מעין חרוד. טבנקין ולביא כבר מזמן צ'ילבות. האחרון, הפרגמטי יותר, הבין לאן נושבת הרוח, ליכד סביבו קבוצה בתוך הקיבוץ ובחר לקרוא תיגר על המנהיג המזדקן שגישתו נהפכה למיושנת. תוסיפו לזה מלחמת עולם שניהלה באותם שנים מפלגת השלטון מפא"י נגד מפ"ם, מפלגתו של טבנקין, שאיתגרה אותה משמאל עם תמיכה מובהקת בברית המועצות, ומה שמקבלים הוא מאבק פנימי שהסתיים לא אחת באלימות פיזית ממש, במשפחות שהתפרקו וחדר אוכל שחולק לשניים עם קו באמצע. חילוקי הדעות הנוכחיים, סביב שאלת השינוי, הם משחק ילדים לעומת המהומה שהתנהלה אז.
חמש שנים נאלצו האיחודניקים והמאוחדניקים לסבול אלו את אלו. עד שלבסוף ב-1956 פוצל הקיבוץ סופית. משאבי הקיבוץ, כמו בכל מקרה בגירושים, חולקו חצי-חצי ואנשי האיחוד נדדו מעט צפונה בכדי לייסד משק נפרד. היום הרוחות רגועות. שני הקיבוצים - שזר יתקשה להבחין היכן עובר הגבול ביניהם - משתפים פעולה בתחומים רבים. למשל, ניהול משותף של המוזיאון בתחומם. אבל אי אפשר להבין את מצב של שני הקיבוצים הללו היום מבלי להידרש לפרק ההיסטורי ההוא.
העובדה שנאלצו להתחיל כמעט מאפס שיחקה לידיהם של אנשי האיחוד, שנותרו עם חצי קיבוץ, ולכן פנו לתעשייה בתקופה ששאר הקיבוצים עוד סמכו ידיהם על חקלאות. הגישה הפרגמטית של אנשי האיחוד - או "הגישה המשקיסטית", כמו שקוראים לזה כאן - נתנה לאיחודניקים יתרון על פני אנשי האידיאלים מהמאוחד. בעין חרוד גם התיישבה עוד בשנים הראשונות קבוצה של ייקים והשילומים שהתחילו להגיע מגרמניה באותם שנים הזינו את המעבר מחקלאות להתמקדות בתעשייה. וגם הזיהוי עם מפלגת השלטון ודאי תרם לא מעט, ואיפשר לקיבוץ החדש להתרומם מהר.
"מי היה יכול להרשות לעצמו דבר כזה"
הסיבוב בקיבוץ מגיע לסיומו בעוד אחד מהסמלים הגדולים של השיתופיות: המכבסה. חלק מהכביסה הנקייה עוד מפוזרת בחוץ. אחרי השינוי יכניסו את הכול פנימה, הכול יהיה מפוקח הרבה יותר. את סימני השינוי ניתן לראות כאן כבר בכניסה, שם מקבל את פני הבאים משקל תעשייתי גדול שהוצב שם לאחרונה. בקיבוץ החליטו שלא לחכות וכבר עכשיו להנהיג בכמה תחומים סימולציה, בכדי שהחברים יתחילו כבר מעכשיו להתרגל ליום שאחרי. וכך, החבר שמגיע לאסוף את הכביסה שלו מקבל אותה לידיו לא לפני שנשקלה. בקרוב מאוד הוא ישלם מכספו עבור השירות. עכשיו הכול עדיין בחינם אבל הוא כבר יודע כמה זה היה יכול לעלות לו.
"אני מאמינה שכמות הכביסה תרד, כמו שקרה בכל הקיבוצים מסביב", אומרת עדן, מנהלת המכבסה, וטוענת שלרוב החברים יש מכונות בבית. "ועדיין כמות הכביסה פה מטורפת. בגלל שלא משלמים. עכשיו, נגיד, עשו חילופי עונות בין הקיץ לחורף. אז המשפחות זורקות את כל בגדי החורף. בום, בבת אחת. סתם, שיעברו רענון בכביסה. לפני החורף. מי היה יכול להרשות לעצמו דבר כזה, אם היית משלם על זה".
המכבסה הוא המקום למי שבגלל מצב רפואי או כל סיבה אחרת לא יכול לעבוד בענף העבודה הקבוע שלו במשק, נשים אחרי לידה או סטודנטים. "המכבסה היא המקום לאנשים שמחפשים את עצמם", אומרת עדן. "אני אתן לך דוגמה על עצמי", אומרת עמית, אחת מעובדות המכבסה. "אני סיימתי קורס חובש בכיר במד"א ולא מסתדר לי המשמרות. אבל לאנשים כמונו להיות במכבסה זה לא עבודה לחיים. יש גבול לכמה אתה יכול לעבוד בעבודה כזו שאתה אדם עם השכלה, זו עבודה פיזית ומונוטונית שאין בה שום עניין. הראש שלך מתנוון. בסופו של דבר, כשאתה יוצא מפה בסוף היום ושואל 'מה עשיתי היום לעצמי?' אז זה פחות כיף".
עדן, חברתה, לא מסכימה. "אני חייבת להגיד שאני באה לכאן ממש בכיף. באמת. יש פה רוב הזמן אווירה טובה ותנאים נוחים. אני עובדת במקום נקי וסגור. כשיש גשם אני לא נרטבת, בקיץ לא חם לי. אני מסתכלת על זה שאני פנויה לילדים שלי. וזה מה שאני צריכה בתקופה הזו".
בין "פינת המכורות" - לתוצאות ההצבעה
המכבסה הזו, אגב, אינה מצטיינת בכיבוס מילים. פה לא מתביישים להשתמש במילה הזו, שבקיבוץ לא כל כך אוהבים, "הפרטה". החברות עדן ועמית משוועות בקוצר רוח להפרטה הזו. כשעוד עגלה ענקית של כביסה מגיעה, הן טובעות בעבודת הקיפול, פה מורגשת תרבות הצריכה המוגזמת.
"כשאני הייתי ילדה ההורים כבר קנו לילדים את הבגדים, אבל לא הייתה צריכה וקנייה כמו היום", אומרת עדן. "הייתה פה חנות בגדים בקיבוץ, 'אריג וחוט' קראו לה. כולם היו קונים שם חולצות ומדפיסים לילדים שלהם איזה הדפס טיפשי". וחברתה מצטרפת אליה: "היום כשאתה קונה בגדים אתה המאושר באדם ודקה אחרי זה המדיה משדרת לך שאין לך מספיק וכל הזמן מתחדשים. וזה שהדבר הזה כל הזמן צמוד אליך (מרימה את הטלפון שלה) ומרענן לך שאין לך מספיק ושאין לך את העדכני". השתיים תוהות מה לגבי המשלוח של המגפיים שהוזמנו מחו"ל וטרם הגיע: מתברר שהפינה הזו של המכבסה מוגדרת כ"פינת המכורות".
אחרית דבר
כל זה היה, כאמור, בנובמבר, ערב ההצבעה השישית. חוסר היכולת של חברי הקיבוץ להגיע ביניהם להסכמה הובילה את רשמת העמותות להיכנס לתמונה להתערב לטובת תומכי השינוי. הרף הנדרש לאישור התכנית הורד ל-70% אחוזים. לפני כחודש, אחרי לא פחות מתשע הצבעות, אושרה לבסוף התוכנית ומעל למאה שנות שיתופיות בעין חרוד איחוד הגיעו לסופם.
לפניות לכתב: yoghevk@n12.tv