דווקא בפורים כשכולם מתחפשים, טלי ריבקין בת ה-24 מרמת גן החליטה להסיר את המסכות שעטתה בחודשיים האחרונים. היא שברה את השתיקה ושיתפה את חבריה ברשתות החברתיות: "בחודשיים האחרונים אני מתמודדת עם התקפי חרדה שחוזרים והולכים, הלחץ והסטרס הם ענקיים. אני מנסה להרים את הראש מעל המים".
ביום-יום היא עובדת בעולם יחסי הציבור ומלווה משפיענים. היא מצטיירת כבחורה דעתנית שאומרת את האמת שלה בביטחון ובחיוך, גם אם היא לא פעם משלמת על כך בתגובות קשות. "אני לא מפחדת להגיד את דעתי, לטוב ולרע, אבל הרבה פעמים כשאני נוקטת עמדה – אני חוטפת מכל הצדדים, וזה מראה עד כמה אנחנו מפולגים", היא מצהירה בריאיון למגזין N12.
מה עובר לך בראש בזמן השיחה הזו?
"אני מרגישה שהעם שלי נקרע. יש כל כך הרבה אנשים שרוצים להשמיד אותנו, אבל התחושה היא שאנחנו כל הזמן משמידים את עצמנו, וזה תופס אותי לא מוכנה. אני אומרת לעצמי, 'מה עושים פה? האם המלחמות שלנו עם עצמנו זה העתיד פה?' את כל שבוע רואה הפגנות, קללות וצעקות, וזה משפיע".
אילו כינויי גנאי למשל חטפת ממי שלא הסכים איתך?
"על רקע הרפורמה, אמרתי שאני חושבת שלא ככה משנים מערכת משפט – וחטפתי תגובות כמו 'את לא באמת ימנית', את 'שמאלנית כמו כולם' ו'צריך להקיא אותך מהמדינה אם את בעד האנרכיסטים'. אני מרגישה שאנחנו מאבדים את זה פשוט, אף אחד פה לא יכול להגיד משהו ששונה מהדעה של מישהו אחר, כי ישר מקטלגים אותו. אני כבר חסינה לתגובות כאלה, אבל זה מראה עד כמה אנחנו מפולגים".
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
"אני חושבת שכולנו במצב הזה במדינה חרדים, ולא משנה אם זה בא לידי ביטוי בהתקפי חרדה או באנשים שמתכוונים לעזוב את הארץ", משתפת ריבקין. "יש לילות לבנים שאני נרדמת בהם מאוד מאוחר, ולא מזמן הייתי בדובאי – ומאז אני אומרת לעצמי, 'בא לי לעבור לשם'. ראיתי שם את השקט ברחוב, שמדינה כל כך גדולה עם הרבה עסקים חיה בשלווה. המחשבה לעזוב את הארץ מנקרת בי, לצערי, ואני מאוד אוהבת את המדינה שלי", מודה ריבקין.
"אני מרגישה שהעם שלי נקרע. יש כל כך הרבה אנשים שרוצים להשמיד אותנו, אבל התחושה היא שאנחנו משמידים את עצמנו. את כל שבוע רואה הפגנות, קללות וצעקות, וזה משפיע"
טלי ריבקין
"יש לי מחשבות קיצוניות"
"אני לא רוצה לצאת מהבית, אני בדיכאון ובתחושה שאין מה להמשיך את החיים". המילים האלו, שקים הר-פז בת ה-32 מתל אביב אמרה בשיחות חולין שניהלה עם חבר קרוב, משדרות חרדה וחוסר אונים ואפילו נשמעות קיצוניות. אך היא וגם ריבקין לא לבד – ישראלים רבים מתמודדים בתקופה הזו עם תסמינים שקטים שאיש כמעט אינו רואה, אבל הגוף שלהם מרגיש אותם היטב, נאבק בהם כשהם צפים מוקדם בבוקר או בלילות ורק מייחל לסלק אותם הרחק ממנו. בפועל הם מחלחלים עמוק, משבשים את שגרת היום-יום של המוני ישראלים, וגם הפניות לקווי הסיוע זורמות בהתאם לכך בקצב מסחרר.
"באותו יום הייתי מאוד שקועה בפייסבוק – אני מאוד נשאבת לרשתות, קוראת את כל הטוקבקים, הדיווחים מכלי התקשורת ועוקבת אחרי כל קבוצות המחאה", נזכרת הר-פז. "אותו חבר אמר לי, 'את צריכה רגע לא לחיות רק בתוך זה, העולם עדיין מתפקד'. ואז יצאנו ופתאום אני רואה שעדיין יש חיים, אנשים יושבים לבלות גם אם קשה".
איך המצב במדינה משפיע עלייך?
"יש לי מחשבות קיצוניות, אני תוהה אם אני רוצה בכלל להביא ילדים לעולם. אני במחשבות של 'האם אנחנו בקץ מדינת היהודים?' אני לא יודעת מה יהיה בעולם, איפה אני אגור, איפה אחיה ומה אעשה. אני לא מבינה אנשים שהביאו ילדים לעולם, איך הם הולכים לגדל אותם פה?"
ביום של הפרעות שאירעו בחווארה פורסמו בתקשורת תמונות חריגות של הכפר הפלסטיני עולה בלהבות. הר-פז חשה אז שהבטן שלה מתהפכת. "זה שבר לי את הלב ברמות, ישבתי בבית ובכיתי, אמרתי לעצמי, 'איך אפשר להמשיך לחיות?' הרגשתי בושה ואכזבה, זה רק מגביר את השנאה ואת האלימות. הרי זה לא באמת יוצר הרתעה ולא תורם לאף אחד, רק אלימות חסרת כל בסיס שתזיק לעם היהודי".
"הסיפור של הפרעות בחווארה שבר לי את הלב ברמות, ישבתי בבית ובכיתי, אמרתי לעצמי, 'איך אפשר להמשיך לחיות?' הרגשתי בושה ואכזבה"
קים הר-פז
לדברי הר-פז, היא מתמודדת עם קשיי שינה, חרדה מהמצב המדינה ובה בעת – חוששת למצבה הכלכלי בעקבות יוקר המחיה. "אני כל ערב טרודה במחשבות ומנסה כמה שיותר להשתתף בהפגנות", היא משתפת. אבל כשהיא מנסה לנהל שיח עם מי שחושב אחרת ממנה, היא נתקלת בכתף קרה. "כבר קראו לי 'בוגדת' ו'אנרכיסטית', אני פשוט מזדעזעת שזה דבר שהפך להיות שגור, שיהודים קוראים ככה אחד לשני וקטלגו ככה אזרחים במדינת ישראל – אני לא מצליחה לקבל את זה".
קחי אותי לרגע שבו נתקלת באוזן ערלה וטלטל אותך.
"כשהייתי במילואים ב-2014 כלוחמת במגדל שמירה באריאל, חבריי לפלוגה אמרו לי, 'אה, את שמאלנית, אז את בוגדת, את עוכרת ישראל'. ואמרתי להם, 'מה, אתם אמיתיים? אני פה איתכם, במדים, שומרת'. אי אפשר כבר, זה באמת גומר".
את עדיין עושה מילואים?
"קיבלתי צו לקיץ הקרוב ואני לא אלך, אני לא אסכן את החיים שלי כדי שיקראו לי במילים האלה. אני בת יחידה ולא רוצה לסכן את החיים שלי בשטחים, שילמתי מחירים אמיתיים בחיים שלי על שירות בזמן נוסף".
"המצב הכלכלי בלתי נסבל, אני עובדת וקורעת את התחת בלי עורף כלכלי, בקושי מסיימת את החודש ובקושי יודעת איך אשלם שכר דירה", מדגישה הר-פז בתסכול. "פשוט הכול קשה, ככה זה מרגיש. התחלתי תואר רק בגיל 30 כי הקדשתי את חיי לחברה הישראלית, שהיא בעיניי הדבר הכי חשוב בעולם. הייתי רוצה להיות מורה, אבל אני יודעת שהיום אני לא יכולה להרשות לעצמי לחיות ממשכורת כזו. אני מעוניינת בתפקיד ציבורי ופתאום את אומרת, 'אולי את לא יכולה לחיות פה יותר', אבל את יודעת שאין ברירה. היהודים חייבים את מדינת ישראל, אני לא רוצה לעבור לחיות בחו"ל".
"אנחנו נכנסים ללופ שהוא מסוכן לכולנו"
יגאל ברנד, בן 40 מחוות יאיר שבשומרון, אומנם תומך במהפכה המשפטית – אך כשהוא מביט סביבו ורואה את הלך הרוח בציבור הוא חש חרדה מהמצב במדינה. "אני חד-משמעית תומך ברפורמה המשפטית וחושב שהיא תחזיר אותנו למסלול, ועדיין כואב לי על האחים שלי ועל החברים שעושים איתי מילואים, זה יושב אצלי בלב הרבה זמן. אני חרד תמיד מאלימות ומכאב שיש לאנשים, יש כאן ציבור גדול שחושב שהמדינה שהכיר הולכת לאיבוד".
"אני חד-משמעית תומך ברפורמה המשפטית, ועדיין כואב לי על האחים שלי ועל החברים שעושים איתי מילואים, זה יושב אצלי בלב הרבה זמן. אני חרד תמיד מאלימות ומכאב שיש לאנשים"
יגאל ברנד
“בסופו של דבר אנחנו חיים כאן כולנו, ואנחנו חייבים לדעת להסתדר ולהפסיק להפחיד זה את זה. אנחנו נכנסים ללופ שהוא מסוכן לכולנו", מוסיף ברנד, המכהן כמנכ"ל בית"ר העולמית וכמ"פ במילואים ביחידה מובחרת. "אני משרת במדינה, גדלתי פה ואני אוהב אותה. אני בטוח שגם כל מי שמפגין ומוחה אוהב אותה מאוד ובגלל זה הוא עושה את זה. כואב לי לראות את הצער, את הכאב והכעס שכל כך קיימים אצל אנשים טובים. אני חושב שהסיפור פה הוא לא הרפורמה והנושאים המשפטיים, אלא מסיתים ציבור רחב. מה זה לפרוץ למשרדים של פורום קהלת ולחסום את הדלתות שלהם?", הוא ממשיך.
"רוצים לעשות תיקונים ברפורמה? אני אישית בעד תיקונים שירגיעו חלק מהציבור ולא רוצה שהעם שלנו ייקרע", מדגיש ברנד. לצד זאת, הוא מוסיף, "כל המחאה הזו יצאה מפרופורציה, יש כאן ממש הסתה והשתלחות בדברים לא מציאותיים – אף אחד לא מדיר נשים ולהט"בים".
"החרדות מרקיעות שחקים"
עדי לוי (44) מקיבוץ ברור חיל שבדרום נשואה לבת זוגה צילה כבר 12 שנה ומתמודדת גם היא עם חרדות שהחלו לאחר הבחירות. "אני למודת אכזבה מתוצאות הבחירות והזדעזעתי מכל מה שהיה בדיונים הקואליציוניים", היא אומרת. "ברגע שהיה ברור שהחוקים האלה יאושרו, ממש נכנסתי לחרדות ואני הולכת לכל הפגנה, מדברת עם כל מי שאפשר ומנסה להשפיע. אני מבלה הרבה זמן ברשתות החברתיות בניסיון לפתח שיח עם הצד השני ולהבין מה הם חושבים".
אף שלוי מתמודדת בעצמה עם מצוקה, היא עובדת במרכז סיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית כרכזת גיוס משאבים. "מעצם היותי בדרום אני מוקפת בדעות שונות ויש לי המון שיחות בעבודה, אבל כשאני נכנסת לקבוצות של פעילי ימין ולדפים של ראש הממשלה ומגיבה – החרדות מרקיעות שחקים", אומרת לוי. "התגובות של אנשים איומות, כל ניסיון ליצור דיאלוג נעצר ברגע שהם מבינים שיש לך דעה אחרת, והם מתחילים לקלל אותך".
לוי מגדלת עם בת זוגה שני ילדים (בני שנתיים ו-6), לוקחת אותם יחד איתה להפגנות נגד המהפכה המשפטית וחרדה מכך שאם זו תעבור – לא תהיה לה סיבה להישאר במדינה. "בג"ץ בעיניי לאורך השנים היה קול השפיות במדינה, ובתור מיעוט מדוכא בארץ של קהילת הלהט"ב, יש לי בזכותו משפחה וילדים", היא אומרת בקול ברור. "בזכותו אני יכולה לחיות במדינה הזו גם אם אין לנו עדיין את כל הזכויות. יכול להיות שהוא אקטיביסטי מדי ושצריך לעשות איזשהו שינוי, אבל בהחלט לא בצורה כזו ולא ממניעים כאלה".
"אני בעיקר מאוד עצבנית ולא יודעת מה לעשות עם כל האנרגיות של התסכול. אני גם מגיבה בצ'אטים, אבל זה רק מגביר את העצבים, את הלחץ והמצוקה, כי את מבינה את הפער המטורף שיש בין המחנות במדינה"
עדי לוי
רילוקיישן בא בחשבון?
"כבר כמה חודשים אני מצטרפת לכל קבוצה אפשרית של הגירה, יש לי שתי אזרחויות זרות וגרתי בחו"ל 14 שנה. את שואלת את עצמך מה יהיה עם העתיד של הילדים ואם פה זה העתיד שלך. ברגע שהתחילה המהפכה המשפטית התשובה הייתה די ברורה – לא, אין לי עתיד. אם ימחקו את בג"ץ, לי אין מה לחפש פה".
מה עובר עלייך בתוך כל השגרה המתוחה הזו?
"אני בעיקר מאוד עצבנית ולא יודעת מה לעשות עם כל האנרגיות של התסכול. להפגין זה לא מספיק ואני גם מגיבה בצ'אטים, אבל זה רק מגביר את העצבים, את הלחץ והמצוקה כי את מבינה את הפער המטורף שיש בין המחנות במדינה – ימין, מרכז ושמאל".
"אני מתעוררת באמצע הלילה ולא מצליחה לחזור לישון", היא ממשיכה. "ואז אני פותחת את הטלפון לראות מה קרה בשעתיים שישנתי. אני חרדה וכל הזמן בודקת מה קורה כדי לוודא שאני לא מפספסת משהו". ולמרות הכול, הילדים שלה הם עבורה נקודת אור בתוך האפלה: "אני יודעת שיש לי את התא המשפחתי שיכול להתמודד עם כל דבר, אנחנו חזקים וכשאני עם הילדים המהממים שלי – זה עושה לי טוב".
"אם אני לא חייב לצאת, אני בוחר לוותר"
יוני כנרי, בן 40 מיבנה, נשוי ואב לשתי בנות (11 וחצי ו-13) הוא ביום-יום מנהל רשת בקונדיטוריית ביסקוטי, אבל מגדיר עצמו כפעיל חברתי שמעניק סיוע למאות משפחות עם צרכים מיוחדים בעיר – במקביל להתנדבותו במשטרת ישראל בעשור האחרון. "אני חרד מהמצב שבו אנחנו נמצאים מהמון בחינות – החברתית, הכלכלית והביטחונית. אנחנו נמצאים במצב שמעולם לא היינו בו", הוא מתאר בתסכול. "היום יש המון 'גיבורים' מאחורי המקלדת, והרשתות החברתיות ליבו את המצב".
ממה אתה הכי פוחד?
"אני חושש שאיקלע עם הילדות לפיגוע. אני די מיומן ונושא נשק תמיד כבר כמה שנים, גם כשאני מוריד זבל, אבל פוחד עליהן. גם מסכסוכים בינינו אנחנו לא רחוקים – את לא יודעת איפה פעיל שמאל יפגוש פעיל ימין ודברים יתלקחו", הוא טוען. "הקיצוניות לא טובה לשני הצדדים, ואנשים לא מבינים את זה – זה יגרום לפיצוץ, רק שאלה של זמן".
השיחה עם כנרי מתקיימת בפורים, בזמן שהרחובות מלאים בילדים מחופשים ובכל מקום ניתן למצוא תהלוכות חגיגיות – אבל בשל המצב, הוא בוחר להישאר בבית. "אם אני לא חייב לצאת, אני בוחר לוותר על זה כדי למזער את המקומות שיש בהם המולה מאוד גדולה למפגע יחיד", הוא מציין. "נושא הרציחות ברחובות מאוד מפריע לי ולא מספיק נותנים על זה את הדעת".
"אני חושש שאיקלע עם הילדות לפיגוע. גם מסכסוכים בינינו אנחנו לא רחוקים – את לא יודעת איפה פעיל שמאל יפגוש פעיל ימין ודברים יתלקחו"
יוני כנרי
"שם המשחק: חוסר ודאות"
הנתונים שעליהם מדווחת עמותת ער"ן (עזרה ראשונה נפשית) חושפים תמונה מדאיגה – בשבועות האחרונים נרשמה עלייה בפניות העוסקות במשבר בחברה הישראלית. 1 מכל 4 שיחות לקווי הסיוע של העמותה בטלפון ובאינטרנט נובעת מדאגה ומלחץ לנוכח המצב החברתי במדינה. הפניות הן בעיקר של מבוגרים, קשישים, הורים ובעלי משפחות מכל המגזרים שחוששים מהמצב מכל הבחינות – ההפגנות, המצב הכלכלי, מצב החינוך, המצב הביטחוני, מעמד וזכויות נשים, הפילוג והשיח הכללי הרווח.
ד"ר שירי דניאלס, המנהלת המקצועית הארצית של ער"ן, אומרת: "שם המשחק הוא חוסר ודאות. אנחנו רואים איך העובדה שאנשים לא יודעים מה צפוי, איך זה יתפתח ואילו השלכות יהיו לתהליכים שאנחנו רואים עכשיו – משפיעה מאוד על רמת המועקה והמצוקה. זה לא קשור למחנה מסוים, כולם חווים את זה, גם אם הדברים שהם מתארים שונים".
"אנחנו רואים איך העובדה שאנשים לא יודעים מה צפוי משפיעה מאוד על רמת המועקה והמצוקה. זה לא קשור למחנה מסוים, כולם חווים את זה"
ד"ר שירי דניאלס, המנהלת המקצועית הארצית של ער"ן
"כשאתה מרגיש במצב של חוסר שליטה – אקטיביות מחזירה את תחושת השליטה, וכשיש סולידריות זה מחזק", היא מוסיפה. "אבל ברמות השסע וחוסר ההקשבה שאנחנו רואים בכל הקשת הפוליטית – התוצאה היא לחץ, חרדה והרבה מאוד כעס ותסכול. אנשים מרגישים שלא מקשיבים להם או שאין להם יכולת השפעה".
כך, למשל, ד"ר דניאלס מספרת כי פנתה אל קווי העמותה אישה בשנות ה-70 לחייה. הפונה תיארה: "עברתי הרבה דברים מאוד קשים בחיים, כולל אובדן ומצבים טראומטיים – אבל דבר כזה אני לא זוכרת שחוויתי. אני לא ישנה ודואגת לעצמי ולילדים שלי". פונה אחר, הלום קרב, אמר: "אני חושש שבארץ תהיה מלחמה, המראות בהפגנות קשים, ואני חרד לעתיד החברה שלמענה נלחמתי".
ד"ר דניאלס מצביעה על כך שהעמדות "הופכות להיות סלע של מחלוקת ברמת הקשרים היום-יומיים, החברתיים והמשפחתיים. לפעמים כשאנשים באותה משפחה וקבוצה חברתית חושבים באופן דומה, זה יכול להדק את הקשרים והם פועלים יחד. וכשזה לא באופן דומה – זה מתחיל להקרין למערכות היחסים הכי אישיות, בין הורים לילדים, בני זוג וקבוצות חברים".
"אנשים מרגישים שהאדמה רועדת"
הפסיכולוג הקליני רועי סמנה מכיר מקרוב את התסמינים השקטים, שאותם הוא פוגש מדי יום במהלך המפגשים עם המטופלים הפוקדים את הקליניקה שלו. "יש המון מתח וכל אחד חווה את זה בעוצמה אחרת בהתאם לדעותיו, אבל אני חושב שאם יש משהו שמאחד את הציבור – זה חרדה, חשש, חוסר שקט ואי-ודאות, אם ברמה הכלכלית ואם ברמה הפוליטית, או באופן כללי, עתיד העם וכמה בכלל אפשר לתכנן את העתיד".
"הרבה אנשים מרגישים שהאדמה רועדת מתחת לרגליים שלהם, אני חושב שכמעט אצל כל המטופלים זה עולה באופן כזה או אחר בשיח איתם", מציין סמנה. "זה בהחלט מטריד אנשים, ואף אחד לא נשאר אדיש. צריך להביא בחשבון שזו טראומה מצטברת, עוד לא התאוששנו מהקורונה ואז הגיעו משבר כלכלי ודיבורים על מיתון". לצד זאת, סמנה אומר שחושב לזכור כי "החוץ והפנים תמיד מתערבבים. גם אם יש אירועים חיצוניים דרמטיים, הם תמיד פוגשים בסוף את ההיסטוריה האישית של האדם, את החרדות שלו, את הזהות שלו".
"אני חושב שאם יש משהו שמאחד את הציבור – זה חרדה, חשש, חוסר שקט ואי-ודאות, אם ברמה הכלכלית ואם ברמה הפוליטית"
רועי סמנה, פסיכולוג קליני
איזו עצה אתה יכול לתת למי שמתקשה להתמודד עם התקופה הזו?
"בתקופות של אי-ודאות אנחנו צריכים לנסות שלא לקפוץ גבוה מדי, להישאר צמודים למה שידוע לנו כעת, ולא משנה מאיזה צד של המפה הפוליטית אתה. אנחנו לא באמת יודעים מה יקרה – יש המון דיבורים קשים ומפחידים, והייתי מציע ככל לציבור, בואו ננסה שכל אחד יפעל בדרכו הצנועה וירגיש שלהשפעה שלו יש משמעות. היא נותנת חוויה מסוימת של שליטה, אם זה להפגין או מנגד לחזק את הפוליטיקאים התומכים ברפורמה".
בינתיים האבק מצטבר, והחרדות והמתחים שמלווים רבים מאיתנו בעת הזאת יוצרים תחושה של ערפול ומשבשים את שגרת היום-יום. אז עד שהאבק הזה יתחיל לשקוע, נראה שזה בדיוק הזמן לטפל בחטטים ולנסות לאחות את הקרעים בחברה שלנו, כל אחד בחלקת האלוהים הקטנה שלו – לפני שיהיה מאוחר מדי. הרי יש לנו מספיק אויבים מבחוץ שהחלום הרטוב שלהם הוא לראות את התסיסה בישראל, ולנו אין ארץ אחרת – אז למה שלא ניצור לעצמנו מציאות אחרת?
אם אתן.ם או מישהו קרוב חווים מצוקה קשה, עמותת ער"ן מעניקה שירות עזרה ראשונה נפשית מצילה חיים 24/7 באנונימיות ובאופן מיידי לכל מצוקה נפשית, לקבלת סיוע נפשי חייגו 1201 ובאתר ער"ן https://www.eran.org.il/ בצ'אט, וואטסאפ, פורום, מייל ומסרונים