יותם בר נרגש ביותר: "אתה יודע איזה מרגש זה לראות צבי בטבע? ככה פתאום, צבי", הוא אומר בפתח הקרוון שבו הוא מתגורר כבר חצי שנה ביישוב באר מילכה, יחד עם אשתו אולה ובנם מיכאל בן ה-5. בר הוא זואולוג, ביולוג ימי ומומחה לחיות בר – ולא, הוא מדגיש, בחירת המקצוע אינה קשורה בשם המשפחה שלו. בין שלל תפקידיו הוא משמש גם בתפקיד בכיר בספארי ברמת גן, והוא מתלהב מהטבע הפראי ביישוב המרוחק: "פה אתה רואה חיות שלא שמו אותן שם", הוא אומר בחיוך.
עד לפני מעט יותר משנה התגוררה משפחת בר בבת ים. אחרי כמה חודשי מגורים זמניים במושב כמהין הסמוך הצטרפו בני המשפחה ביוני האחרון לבאר מילכה – אחד היישובים הצעירים ביותר בישראל, בסך הכול 16 שנה על הקרקע. "אני לא מסוגל שגרים לי על הראש, לא יכול להיות בבניין", מסביר בר. "בבת ים זה הרג אותי, כל הזמן ראיתי איך אני רק מסתגר יותר ויותר ורוצה להימנע מהתחושה הזאת בבטן, שהינה עכשיו חוזרת אליי כשאני מדבר על זה, שאני כל הזמן שומע את השכנים שלי. התחושה של בניין עבורי היא יותר מדי פולשנית: גרים לי מעל הראש, מתחתיי, מהצדדים. אני סגור, וכשאני פותח את החלון אני בתוך בניין אחר. טירוף".
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
"גדלתי בכוכב יאיר, זה מקום שאני יוצא מהבית ואני בוואדי ושקט לי. היו כל מיני אופציות בשכונת שפירא במחירים שכאילו אולי היינו יכולים להתארגן עליהם, אבל הם היו חרפה. צפוף, בתוך מנגלים – אתה בצמוד קרקע, אבל אתה כאילו בכלוב", אומר האיש מהספארי. היום השכנים של משפחת בר הם ירבועים וגרבילים שמתרוצצים בדיונה שהיא החצר האחורית שלהם. גם מיכאל הקטן מתרוצץ חופשי על הדיונה, יחף לחלוטין. הוא אפילו כבר יודע להסביר לאורח שהגיע מהמרכז בדיוק מה ההבדל בין ירבוע לסתם עכבר, והאבא שלו מתמוגג.
משפחת בר מונה שלוש נפשות מ-212 תושביו של באר מילכה. אחד מהטרנדים הרבים שהביאה עימה הקורונה היה המעבר, במספרים הולכים וגדלים, של משפחות מאזור המרכז אל הדרום החם. ואם נדמה היה שהשחרור מהסגרים והחזרה לשגרה יביאו עימם שינוי מגמה, נראה כי לא כך המצב.
"אני לא מסוגל שגרים לי על הראש, התחושה של בניין עבורי היא יותר מדי פולשנית: גרים לי מעל הראש, מתחתיי, מהצדדים. אני סגור, וכשאני פותח את החלון אני בתוך בניין אחר. טירוף"
יותם בר, עבר לבאר מילכה
יותם נזכר: "גרנו ביפו, ביחד, וכשמיכאל נולד היינו צריכים לבחור מקום שנכון יותר לזוג עם ילד, מבחינת הקִרבה להורים שלנו, ושבטיחותי ללכת בו ברחוב. מכל מיני שיקולים עברנו לבת ים, אומנם מתוך ידיעה שלא נמשיך לגור שם, ולשנינו היה ברור שמתישהו נצא מהעיר. אבל עוד לא ידענו לאן. כשמיכאל היה בן 3 בערך התחלנו לגלגל את זה בצורה יותר מעשית, כי התלות בסבא-סבתא פוחתת בגיל הזה, והוא גם נכנס למערכת החינוך".
"ראיון קבלה? זה הדדי, גם אנחנו שאלנו"
לפני שנחתו על הדיונה שלהם יצאו בני הזוג בר, עמוסי הרומנטיקה, למסע לאורכה ולרוחבה של הארץ, לתור אחר מקום שהם יוכלו לקרוא לו "בית", אך יותר מכול – אחרי סגנון חיים. "אצלי השיקולים היו בסיסיים מאוד: אני צריך מקום שבו אני יכול לראות רחוק, כשמסביבי שקט לי בכל החושים ואני יכול לראות את הכוכבים", מצהיר בר. "לא ידעתי איפה למקם את זה, אבל בדמיון שלי, בגלל שגדלתי בנוף שומרוני כזה, של טרשים, זה היה נראה כמו בילדות".
"אני מבחינתי תמיד דמיינתי מדבר, זה היה ברור לי שזה הכיוון. ודווקא יותם פחות זרם. אז בדקנו יותר יישובים בצפון ולא סגרנו את הפינה", נזכרת אולה (גם היא זואולוגית בהכשרתה). "אומנם לי היו דרישות מאוד ברורות. אבל אם זה היה תלוי בי, לא היינו זזים מהבית", מודה יותם. "מי שדחף ל'יאללה, בוא נעשה את זה', זו אולה. בקטע של 'אם כבר עוברים, בואו נעבור למשהו שמתאים לנו'. אבל אני כנראה הייתי עוד נשאר וסובל ומאמלל את הסביבה".
השלב הראשון בתהליך היה כרוך במפגש הבלתי נמנע עם המנגנון של ועדת הקבלה, מנגנון שכבר ספג ביקורת רבה לאורך השנים והואשם לא אחת באפליה ובגזענות. משפחת בר עברה דרך שורת ועדות שכאלו, והם דווקא לגמרי סבבה עם זה. "האנשים בסך הכול סופר-נחמדים ולא שאלו שאלות מגעילות. בוא נשים לרגע בצד את הרעיון המוסרי והאתי שבעניין הזה – תחשוב שאתה גר בבניין, אתם כך וכך דיירים, ואתם כבר מכונה משומנת. מישהו עוזב ומגיע לך שכן חדש. לא היית רוצה לדעת עד כמה הוא הולך לשנות את שגרת חייך? אני יודע שהייתי שמח שלא להיות מופתע שיש לי פתאום קריוקי על הראש בשלוש בלילה. או, להבדיל, אולי השכן החדש הזה הוא מישהו שמטרתו בחיים היא לשפר את הבניין ולקחת יוזמה קדימה. אני רוצה לדעת. אגב, ראיון הקבלה הוא הדדי, גם אנחנו שאלנו שאלות".
ואולה מודה: "זה קצת מביך, יש תחושה של קצת חדירה לפרטיות, ולא תמיד לגמרי לעניין. חשבתי תוך כדי למה בודקים אותי, ומי הם האנשים האלה שאני צריכה לספר להם על חיי. אבל מצד שני, כמו שבודקים אותך, ככה שואלים שאלות גם אנשים אחרים. יש בזה משהו נכון".
"פתאום הרגשנו ש'וואלה, מצאנו'"
המסע הארוך של משפחת בר הוביל את השלושה דרך יישובים קהילתיים כמעט בכל פינה של הארץ. בשלב מסוים אפילו התקבלו לחברות ביישוב בערבה. ובכל זאת דווקא בפינה המבודדת הזו הם מצאו לבסוף את מקומם. להם גם די ברור למה. "אתה מגיע למקומות האלו, ונכון שזה צמוד קרקע, אבל זו פשוט שכונה", מסבירה אולה. "אין שום קהילה. לצורך העניין זו יכולה להיות גם שכונת וילות בהרצלייה".
"אני רוצה לגור במקום שאם אני לא שם, אז מישהו שם לב, ואם אני יוצא משם – יש לזה משמעות, כי אני חלק ממשהו. שזה חי. אבל משהו קטן, לא קהילה של 3,000 איש", אומר יותם. "ואז הגענו לפה והכול היה פתאום אחר. זה היה בקורונה, ואתה רואה אנשים בלי מסכות. כשיצאנו מפה לא דיברנו הרבה בנסיעה, וכשחזרנו למרכז פתאום זה אמיתי, פתאום הרגשנו ש'וואלה, מצאנו'. לא התעוררו שום אזעקות".
שניכם באים מתחום הטבע. זה השפיע על הבחירה לעבור ספציפית לפה?
יותם: "זה לא בגלל שאנחנו חייבים לגור במקום שבו, אתה יודע, המים אפורים והחשמל הוא סולרי. זה לא בקטע כזה. אלא שאנחנו מרגישים פה את הסביבה. אנחנו אוהבים שהבנייה פה משתלבת בנוף, ומתחשבת בו. גם בתב"ע כתוב שהיישוב הזה 'עוקב אחרי תוואי השטח', זה לא שמיישרים פה דיונות. מה ששיגע אותנו בעיר זה שאין לילה, אין יום, והכול כאוס כזה. אין קשב למה שקורה בחוץ. המים לא מחלחלים לאדמה, ואין שום התחשבות בסביבה ברמה הכי בסיסית. אנחנו רוצים להיות חלק מהפלנטה הזו. אנחנו יוצאים לפעמים בלילה עם טלסקופ לראות כוכבים. אנחנו חלק מהעולם, והוא חי, לא מתורבת ולא מלאכותי".
וכמה בעלי החיים מורגשים פה?
"עוברים לך להקות ציפורים מעל הראש ועופות דורסים. צבאים מסתובבים פה ומספרים שגם רואים קרקלים. אני עושה לפעמים טיולים בדיונה לחפש נחשים, ואתה יכול לפעמים למצוא נחש בבית. לא איזה צפע. הילדים מוצאים נחש בגן ואז לא צועקים 'אימא'לה, נחש' אלא יושבים ואומרים 'איזה קטע, הוא חי איתנו פה בדיונה'".
דיברנו הרבה על חיות, בואו נדבר על בני אדם. יישוב של 200 תושבים זו מנטליות שונה לחלוטין ממה שאתם רגילים לו. איך מסתגלים?
"ביישוב כזה אתה מבין שאתה לא תתחיל עכשיו לשבור כלים ולריב עם השכן, כי אתה פה", עונה אולה. אתה צריך לפתח איזו תרבות אחרת של תקשורת בין-אישית".
ובן זוגה מוסיף: "פה, על מה תתכסח? הדברים נכנסים לפרופורציה. הקשרים פה הם מתמשכים ויש להם משמעות. מוצאים דרכים להתגמש ולהגיע להמשך הדיאלוג. זה מאלץ אותך להתמודד גם עם דברים כאלו. בסוף זה מקום קטן, אין בחירה. זה דברים שמעסיקים אותי גם במחשבה על החינוך. מיכאל גדל ואין פה מבחר אדיר של חברים. זה דברים שהם מפחידים, אבל אנחנו סומכים על היכולות שלנו ויודעים שהקהילה הזו היא בחוסן מסוים".
"אני מבחינתי תמיד דמיינתי מדבר, זה היה ברור לי שזה הכיוון. ביישוב כזה אתה מבין שאתה לא תתחיל עכשיו לשבור כלים ולריב עם השכן"
אולה בר, עברה לבאר מילכה
"בעיר, 50 משפחות זה שני בניינים"
35 קילומטרים מפרידים בין באר מילכה לאשלים – היישוב הקרוב ביותר לו שאינו אחד מיישובי פִתחת ניצנה. האזור כה מנותק, שבית הספר היסודי האזורי מכיל כיום רק 33 תלמידים. כל בית הספר כולו. מכיוון שאין מספיק ילדים באזור כדי למלא כיתה תקנית, הלימודים אינם בשכבות אלא ב"שלישונים" – כיתות א' עד ג' לומדות יחד, וכך גם כיתות ד' עד ו'.
"הפחד הזה לא מבוסס על כלום", אומר יותם. "אני יכול להגיד לך שכשאני גדלתי בכוכב יאיר, אם היו אנשים שלא הסתדרו, אז הם פשוט לא הסתדרו חברתית. ולא בהכרח שיש לך איזו אלטרנטיבה. גדלתי שם בשנות ה-80 וה-90, בהתחלה של היישוב. אם לא הסתדרת בבית הספר אז זה מה יש, אלו החברים שלך. אין לך ברירה, ופה המצב הוא בעייתי יותר מהבחינה הזו. יש חמישה מושבים בפתחת ניצנה, אז אולי יש לילד חבר ממושב אחר. אז אם יש מריבות זה בעיה. זו גם אחת הסיבות שעושים ועדות קבלה. כי לכל אדם יש משקל. ובעיר, מה זה כבר 50 משפחות? זה שני בניינים".
אולה ויותם מדברים על המעבר שעשו במושגים אידיאליסטיים, אך גם הם מודים שלפחות בתחום הנגישות, מעבר כה חד בין שתי צורות חיים מביא עימו לא מעט הסתגלויות. רופאת השיניים המטפלת בהם, למשל, נמצאת במרחק חצי שעה נסיעה. מוסך, בית מרקחת ורופאים נוספים – שירותים שבעבור כל עירוני הם בגדר קפיצה קטנה – נמצאים במרחק של כשעה נסיעה. "מצד שני, הדואר במרחק 40 שניות", מבקש יותם להבהיר. "הירקות מחוץ לדלת, הפאב שתי דקות והחברים איפה שרק תרצה".
"כבר התחלנו לתכנן את זה, בין היתר גם מהבחינה הכלכלית", אומר יותם. "ואז אמרו לנו שהביקורים אצל המשפחות במרכז מתמעטים. תדירות הביקורים פוחתת, אבל איכותם עולה. כל ביקור נהיה ארוך ומשמעותי. לא באים לשעה וחצי – שעתיים, ארוחה וביי. נשארים לישון, ופתאום זה נהיה אירוע".
החיים בלי וולט
"אנחנו גם לא היינו צרכנים של העיר", מציין יותם. "לא הלכנו להצגה ביום ראשון ולהופעה ביום שלישי ולא היה לנו את הפאב שלנו. היינו בבית. אם אתה רגיל שהכול כזה גחמתי, שיש לך מחשבה ואתה עושה אותה, אז פה זה לא יכול לקרות. אין פה וולט. ואם אתה צריך עכשיו תרופות, אז הכול רחוק. זה האתגר העיקרי. צריך לתכנן, מתי עושים קניות ומאיפה אתה מביא. העובדה שאתה הרבה זמן על הכביש, וזה לוקח חלק גדול מהיום. זה האתגר".
זה יום די נדיר בבאר מילכה, יום של גשם. הנתונים מדברים על בערך 20 ימי גשם בממוצע בשנה שלהם זוכה האזור הזה. אנחנו מנצלים את ההפוגה כדי לצאת לצלם כמה תמונות משפחתיות על הדיונה שבחצר. אומרים שאחרי הגשם הכי נעים לעלות על הדיונה, בטח אם אתה יחף כמו מיכאל. בדרך חזרה מציע לנו אחד השכנים בקרוון ליד כוס שוקו חם. השוקו הוכן באדיבות קרטון החלב ששעה קודם חכן יותם קנה עבור שכנו. המכולת הכי קרובה נמצאת במרחק שישה קילומטרים, ובבאר מילכה פועלת קבוצת וואטסאפ: חסר משהו בבית? תמיד יש מישהו שנמצא בדרך חזרה אל המושב ושאפשר להיעזר בטוב ליבו.
"החיים פה נסמכים הרבה יותר על הקהילה ופחות על העירייה, או המועצה האזורית במקרה הזה. התושבים זה מה שיוצר את המושב. אם משהו לא קיים פה צריך לנסוע אליו, והרבה פעמים אנשים באים ונותנים מענה במקום. למשל חוגים. יש פה מעט חוגים, אבל את מה שיש עשו פה אנשים".
אולה, גם היא זואולוגית בהכשרתה כאמור, עוסקת כיום ברפואה סינית ומקבלת לקוחות מהאזור. יותם, לעומתה, עובד מחוץ למושב. את העבודה העיקרית שלו, בספארי, צמצם ליום אחד ארוך בדרכים – בערך 3 שעות נסיעה לכל כיוון – ושאר העבודה נעשית ברוח התקופה מהבית. במקביל הוא כותב את עבודת הדוקטורט שלו באוניברסיטת תל אביב, מה שמצריך שעות כביש נוספות. מאז עברו לאזור התחיל מסלול מקצועי חדש, בתור מורה.
כשעברת לפה חשבת שתהיה מורה?
"לא. אני מלמד במרכזי מחוננים ובעבר כבר עבדתי במרכזים כאלו. חשבתי שזה יכול להימשך ככה. יש בדימונה ובבאר שבע מרכזי מחוננים מדהימים, הכי טובים בארץ. ואני באמת מלמד בבאר שבע, אבל לא ציפיתי שאהיה מורה פה בבית הספר האזורי".
"המרחק הדאיג אותי", מוסיף יותם. "כי בסופו של דבר אני עובד כבר 15 שנה בספארי. אני עובד גם בעצימות משתנה באוניברסיטת תל אביב, והמשפחות של שנינו במרכז. לא תכננתי להיות על הכביש כל הזמן. מה ששינה את מערך השיקולים שלנו היה שבדקנו יישובים צפוניים ויותר הבנו שהמרחק לעבודה לא שונה. אני אהיה באוטו אותו זמן, רק בפקק. כשהגענו למקומות בהתחלה גם לא ממש ידענו עד כמה חשובה לנו הקהילה. למשל, כשהגענו ליישוב במדבר יהודה הבנו שיש ציר של איזה סוג קהילה יש, ועד כמה הומוגנית או עד כמה היא דורשת ממך להיות מעורב. פתאום אתה מתחיל לקלוט אופי. היו מקומות שהגענו ואמרנו, 'שום סיכוי'. פשוט הרגשנו שזה לא נכון".
לפי הנתונים, מספר הולך וגדל של משפחות נמצאות באותו תהליך – או לכל הפחות שוקלות אותו: בתנועת אור, שמקדמת התיישבות ביישובים קהילתיים בנגב ובגליל, עדים להתעניינות הולכת וגוברת. ב-2022 פנו יותר מ-10,000 איש ששוקלים לעבור לנגב ולגליל, יותר מפי שניים מבשנת 2021. הזינוק מרשים עוד יותר בהשוואה ל-2019, עוד לפני המגפה, אז עמד הנתון על כ-2,400 איש. יותר מ-50% מהפונים רוצים לעבור לנגב, עוד כשליש לגליל – וכ-13% מתלבטים.
44% מהפונים לעמותה בכוונה לעבור לנגב ולגליל הם חילונים, עוד כ-30% הם דתיים-לאומיים, וקרוב ל-20% – מסורתיים. החלוקה הגיאוגרפית מעניינת גם היא: כ-27% באים מהדרום, 24% מרחבי המרכז ו-11% מתל אביב. בשל הקושי במעבר והשינויים הכרוכים באורח החיים ובסידורי העבודה, זמן המעבר הממוצע של משפחה הוא בין שנה לשנתיים מתחילת התהליך.
"בוא נחזור לישראל, אני רוצה למדבר"
במרחק של יותר מ-100 קילומטר ממשפחת בר, בצד האחר של הנגב, בנאות הכיכר, מתגוררים בחצי השנה האחרונה רייצ'ל ודורון סגל, שני יזמי היי-טק, עם שלושת ילדיהם. הסגלים הגיעו לנאות הכיכר מכל המקומות בעולם דווקא מסן פרנסיסקו, עיר הולדתה של רייצ'ל ואחת הערים הנחשבות והיקרות בעולם – המרכז הגדול של תעשיית ההיי-טק העולמית.
הרומן שלהם עם נאות הכיכר מתחיל עוד הרבה הרבה לפני כן, לפני 14 שנה. אז הגיע הזוג לחופשה בצימר באחד מהמשקים של המושב שבקצהו הדרומי של ים המלח, אחרי שלא הצליח למצוא חדר במלונות באזור. השניים באו, והתאהבו במושב המבודד. ההתאהבות בין שניהם, אגב, קרתה שנתיים קודם לכן, בעיצומה של מלחמת לבנון השנייה. רייצ'ל הגיעה ארצה, כמו צעירים יהודים-אמריקנים רבים, במסגרת פרויקט תגלית – ושם הכירה את דורון, אז חייל על סף שחרור.
אחרי שנישאו התגוררו השניים באזור המרכז, אך אחרי כמה שנים עברו לסן פרנסיסקו כדי להיות קרובים למשפחה של רייצ'ל ולחיות את החלום של עמק הסיליקון. שניהם עברו דרך מספר חברות טכנולוגיה ובשנים האחרונות עובדים יחד בסטארט-אפ שהקים דורון ועוסק בתחום המסחר, ורייצ'ל מועסקת בו כמנהלת משאבי האנוש. במקום להחזיק משרדים בעיר שהיא ככל הנראה היקרה בעולם, מפוצלים עשרים עובדיה של החברה במקומות שונים בעולם ללא מטה מרכזי: זה גם מה שמאפשר להם ולשלושת הילדים – נגה בת השנתיים, נועם בן ה-7 ועזרא בן ה-9 – להתמקם דווקא בנאות הכיכר.
מאז החופשה ההיא לפני 14 שנה שבו לנאות הכיכר עוד כמה פעמים, בכל פעם לאותו הצימר של משה ברנשטיין, שנהפך לידיד אישי – עד כדי כך שכשהשניים נישאו הם הלינו את המשפחה שהגיעה מאמריקה אצל ברנשטיין במושב. "אמרתי לדורון, 'כשאנחנו נהיה פנסיונרים, אנחנו נעבור לפה'", נזכרת רייצ'ל בגיחה הראשונה לנאות הכיכר. הפנסיה הקדימה, ותודה לקורונה. ברנשטיין, אגב, נפטר זמן קצר לפני שמשפחת סגל נחתה כאן – ולמרבה הצער הוא לא זכה לראות את הלקוחות המסורים נהפכים לשכנים.
"אמרתי לדורון, בזמן שהיינו תקועים בבית בקליפורניה עם שלושה ילדים, 'יאללה בוא נחזור לישראל, אבל אני רוצה למדבר'. הוא התחיל להיות ממורמר וכולנו היינו אחד בתוך השני, והרגשנו שזה נכון. אני ממש רציתי לעבור לגור בקיבוץ. רציתי את החיים הסוציאליסטיים האלה, למרות שזה לא מה שקרה בסוף. התעקשתי על המדבר, הרגשתי שהילדים צריכים להיות בחוץ, לא בבית". "אמרתי לה שהיא מגזימה עם הרומנטיקה", מגיב הבעל. "אמריקנים רואים קיבוץ או מושב ונגנבים, אבל הם לא יודעים מה זה באמת".
למה דווקא למדבר?
"זה חיבור בנשמה. אני לא יודעת איך להסביר", מסבירה רייצ'ל. "הרגשתי את זה כבר בפעם הראשונה שהגעתי לעזור, וזה קורה בכל פעם שאני מגיעה לבקר. יש גם משהו מיוחד בים המלח. זה משהו רוחני עמוק, שממש אי אפשר להסביר".
אמרתי לדורון, 'כשאנחנו נהיה פנסיונרים אנחנו נעבור לפה'. המדבר זה חיבור בנשמה, זה משהו רוחני עמוק, שממש אי אפשר להסביר"
רייצ'ל סגל, עברה מסן פרנסיסקו לנאות הכיכר
"זו ישראל של פעם, הכסף לא השחית"
וכך נראים החיים שלהם, הכי רחוק מסיליקון ואלי: "הילדים רוכבים בעצמם עם האופניים לתחנת האוטובוס כל יום בדרך לבית הספר. הם יכולים לחזור אחרי כמה ימים והאופניים יהיו עדיין שם, באותו מקום", אומרת רייצ'ל בהתלהבות. גם בעלה עדיין נרגש. "זו ישראל של פעם, הכסף עוד לא השחית אותם. אין פה קטע של 'מה אתה תעשה בשבילי?' והנה, אני עכשיו מארגן פה מסיבת פורים ועוזר למושב להביא לפה עוד אנשים מעולם הסטארט-אפ. יש פה קטע של לעשות, בגלל שאתה חלק מקהילה".
עלות המעבר, למקרה שתהיתם, היא 1.1 מיליון שקל עבור בית בנוי על שטח של 500 מ"ר, נוסף על מיסי מושב בעלות של כ-200 שקל – עבור הבריכה, מכון הכושר, הוצאות התחזוקה של הקהילה ועוד. יש אפשרות לשכור נכס דומה בדמי שכירות של 3,800 שקל, סכום הכולל את מיסי המושב.
"עוד סיבה לזה שאנחנו פה היא שחמש דקות ברגל מהבית שלנו יש מסלול הליכה יפה בתוך קניון, והטבע פשוט מדהים", מוסיפה רייצ'ל. "הילדים פשוט אוהבים לרוץ על הסלעים. וכשרק הגענו מאוד חששתי שזה מסוכן והם ייפלו, עכשיו אני רואה כמה ביטחון זה נותן להם ואיך הם מתמודדים עם זה יפה".
אם אתם מחפשים תלונות, יש בכל זאת כמה כאלו. למשל זבובים, זו בגדול הבעיה היחידה שמשפחת סגל מציפה כשאני מבקש ממנה למנות את הקשיים שאיתם היא בכל זאת מתמודדת במקום שהם רואה כגן-עדן. "כולם מתלוננים פה על החום. אנחנו דווקא אוהבים את החום הזה, כי הוא יבש. ויש פה בריכה מדהימה. אז כשמגיע יום שישי הבירה קפואה ויושבים בבריכה עם הבירה, ככה כל היום", מציין דורון.
"מאוד חששתי שלא יהיה לי פה האתגר האינטלקטואלי", הוא ממשיך. "הייתי יוצא כל שבוע למסיבה, בארה"ב הייתי הולך לברנינג-מן. זה גם לראות אנשים ברחוב, לשבת בבית קפה. מאוד דאגתי שזה יהיה לי חסר. אבל מצד שני, אתה בא מקליפורניה, אז מה זה כבר שעתיים נסיעה לתל אביב? אם לא הייתי מגיע מארה"ב אולי הייתי כמו חבר שלי שגר בכיכר המדינה ואומר לי, 'עזוב, אני לא יוצא עד רמת גן'. היום לגור במרכז זה כמו להיות בעדר, אני כבר מרגיש רע על חברים שגרים שם. ואנחנו, כשחשבנו לחזור לארץ, היה לנו ברור שנגיע לתל אביב. לא דמיינו שנגיע לפה".
"היום לגור במרכז זה כמו להיות בעדר, אני כבר מרגיש רע על חברים שגרים שם. ואנחנו, כשחשבנו לחזור לארץ, היה לנו ברור שנגיע לתל אביב. לא דמיינו שנגיע לפה"
דורון סגל, עבר מסן פרנסיסקו לנאות הכיכר
"אין מקבילה לצורת החיים הזו מבחינת החופש"
במרחק של פחות משעה נסיעה ממשפחת סגל, במושב עין יהב שבערבה, גם משפחת תנעמי כבר מרגישה בבית – אף שרק חצי שנה חלפה מאז עברה לכאן מהרצלייה. כל כך בבית, שגם כאן הילדים – יובל בת ה-4 ונדב בן ה-6 – מתרוצצים יחפים על העשבים והאבנים. רק עידו הקטן, בן השנה וחצי, עדיין על הידיים של אבא ואמא. "בהתחלה הייתי מתעקשת איתם לנעול את הנעליים. אבל אז הם היו מורידים את הנעליים ושוכחים אותן, אז הפסקתי", אומרת אביטל האימא.
ביוני, כשהמשפחה רק עברה לכאן לראשונה, אביטל מספרת שהתחושה הייתה "כמו של צימר, אבל ארוך – התחלנו לנחות רק כשהתחילה שנת הלימודים. הייתה אווירה של קיץ ואני לא עבדתי. שלושה חודשים בתחושה של חופשה שלא נגמרת. היינו מוקפים מהיום הראשון שלנו פה. ישר באו לבקר ולהגיד שלום. אפילו חיכו לנו מלונים בכניסה לבית, כשרק הגענו. קיבלנו משפחה מאמצת מהממת והילדים מאוד התחברו, כי זה להיות כל היום בחוץ ובבריכה".
"אני חוויתי את זה הכי חזק", ממשיכה אביטל. "כי גם התחלתי לעבוד והינה שגרה של לקום בבוקר ויש הסעות ברבע לשבע. ואז אתה מבין שהנוף הוא אחר אבל אלה אותם חיים, אותם לחצים של בוקר. אבל הלוגיסטיקה שונה. בעיר אתה צמוד אליהם. פה אם הילד מוכן הוא יוצא מהבית והולך לבד להסעה. והילדים הולכים לגן ברגל, אז לא נורא אם יאחרו קצת".
וכמה עולה התענוג? העלות של דונם למגורים היא כ-300 אלף שקל, דונם למגורים ודונם לתעסוקה עולה בסביבות 650 אלף שקל. לתושבים החדשים יש אפשרות לבנות במתחם עם תוכניות מוכנות לפי גדלים מסוימים, המחירים נעים בין כמיליון למיליון וחצי שקל, בקירוב.
"שלושה חודשים בתחושה של חופשה שלא נגמרת. היינו מוקפים מהיום הראשון שלנו פה. ישר באו לבקר ולהגיד שלום. קיבלנו משפחה מאמצת מהממת והילדים מאוד התחברו"
אביטל תנעמי, עברה מהרצלייה לעין יהב
שגיא עובד באבטחת מידע ואביטל היא קלינאית תקשורת. עוד לפני הילד הראשון, היא נזכרת, הם כבר דיברו על צורת החיים שהם רוצים. "אני יכולה לומר לך שאנחנו מאוד רצינו לגדול במושב", היא מספרת. "דמיינו שהם יגדלו כמו שאני גדלתי, בעומר, שאז הייתה ממש כמו מושב: ילדים רצים יחפים והולכים חופשי לבתים של ילדים אחרים. חיפשנו את זה ממש, ולכן בשלב מסוים עברנו לעומר". ושגיא מוסיף: "לי היה ברור שנגור בדרום. אני אוהב את המקום מגיל קטן. גדלתי פה מגיל קטן, בבסיסים של חיל האוויר. אין מקבילה לצורת החיים הזו מבחינת החופש והביטחון שיש לך".
המעבר כלל שינוי לא קטן: בהרצלייה היה שגיא נוסע באופניים חשמליים לעבודה: "זה מרחק של פחות מעשר דקות נסיעה והיה נוח מאוד. זה לא שהיינו צריכים להוציא בבוקר את הרכב ולהיתקע בפקקים. ואם הייתי צריך לנסוע עם האוטו, זה היה לוקח לי 40 דקות". הקורונה והאפשרות שנפתחה בפני שגיא לעבוד מהבית היו בסופו של דבר הזרז למעבר, ועכשיו הוא נוסע פעם בשבוע להרצלייה: "עכשיו אני פשוט נוסע ישר הלוך–חזור באותו יום. זה סוג של התנתקות, שלוש שעות נסיעה, יוצא בשש בבוקר ומשנה את האווירה. זה קצת מסבך את החיים לוגיסטית, אבל בגלל שזה פעם בשבוע, לא נורא".
עבור אביטל, כקלינאית תקשורת, המעבר הוא הזדמנות חדשה: "יש פה פחות אופציות מסודרות. אבל יותר בגדול, אם אני רוצה להיות עצמאית כל האופציות פתוחות, כי אין פה כלום. אני יכולה להמציא משהו, לפתוח עסק. אני למשל מתמחית בלקויות למידה, ואין פה מרכז של לקויות למידה. המחשבה הזאת עברה בראש וזה עדיין על הפרק. בינתיים מצאתי את המשרה שבדיוק מתאימה לי, כפרילנסרית במשרה חלקית".
"אטרקציות? הילדים רק צריכים גבעה"
ברמה האישית, אילו אפשרויות חדשות נפתחות לפניכם בעקבות המעבר?
אביטל: "יש פה הרבה יותר חיי חברה, יותר מכל מקום אחר שהיינו בו קודם לכן. כשגרנו בהרצלייה ורציתי לקבוע פליידייט כזה לילדים, הייתי מתקשרת ביום ראשון והיינו קובעים ליום חמישי. פה, אני זוכרת שפעם אחת התקשרתי כדי לקבוע להם למחר. והאימא השנייה אומרת, 'מה, היום אתם לא יכולים?' צחקו עליי, בקטע של מי יודע מה יהיה מחר. פה קובעים לאותו רגע, באים ודופקים בדלת. זהו". ושגיא מסכים: "הדברים פה הרבה יותר ספונטניים, וזה כיף".
תחושת הזמן פה משתנה?
אביטל: "לגמרי, כן. אני מרגישה את זה ממש. כשגרתי בעיר הילדים היו בצהרון עד חמש והלכו לישון מוקדם. היה לו"ז מאוד קבוע, תחושה שהיום נגמר מוקדם. פה הם נמצאים בחוץ מלא, פשוט כל הזמן בחוץ, ותמיד יש איזה חבר. פה, בשביל שמחוץ לבית, גרים המון חברים בגיל שלהם. יש בעיר מלא אופציות. יש מלא חוגים, לילדים היה לו"ז מלא, כל השבוע הם היו עסוקים. או שהיה להם יום סבא-סבתא. פה אין את כל זה".
באיזשהו שלב לא היה חשש ממנטליות של מקום קטן?
אביטל: "להפך, מאוד התחברתי לזה. אף פעם לא אהבתי את התחרותיות הזו. נדב היה בגן חובה כשעברנו לפה וכל החברים שלו בהרצלייה כבר הלכו למורות פרטיות, ולמדו אותיות. ואני אמרתי 'מה הלחץ? הילד בגן'. שלא תבין לא נכון, אני עובדת בזה, אני עושה הכנה לכיתה א' ומאמינה בלחשוף ילדים לדברים. אבל היה טירוף סביב זה, ועל זה היו השיחות בין האימהות, על לחפש את המורה הכי טובה".
"עכשיו השיחות עם ההורים האחרים בגן הם על איפה טיילנו ועל אם ראינו את הגב שהתמלא במים לאחרונה. גם סביב השבת תמיד היה טירוף, בקטע של מה לעשות עם הילדים ולחפש את האטרקציות הכי שוות. ואז ביום ראשון בבוקר בגן הם מספרים חוויות והילד שלי גם רוצה – ופה כולם באותו מקום ועושים אותו דבר. זו פשוט פשטות קסומה בעיניי". ושגיא מוסיף בחדווה: "כל האטרקציות שילדים צריכים זו איזו גבעה לטפס עליה או להכין איזו פיתה על סאג'. הצורך בבידור ובאטרקציות הוא של ההורים, לא של הילדים".
למה עין יהב מכל המקומות?
"היינו פה בצימר והסתובבנו במושב. משהו פה קסם לנו ואין לזה הסבר. זה אומנם מדבר, אבל מלא ירוק. עברנו ליד גן הילדים, והכול היה מלא חול, כמו פעם. עם המגלשות של פעם וחצאי הצמיגים שבולטים מעל הקרקע".
דיברנו הרבה על חיי החברה של הילדים. בואו נדבר על חיי החברה שלכם.
אביטל: "יש שכבה גדולה של אנשים בגילנו במושב, שהילדים שלהם בגיל של הילדים שלנו. כשבאנו לפה פעם ראשונה להתעניינות, וזה לא היה לפני הרבה זמן, לפני שנתיים, אמרו לנו שמרגישים שהמושב הזדקן והם ממש מחפשים אנשים עם ילדים קטנים, כי חסר פה. והיום יש מלא".
"אין תחרות, אפילו ברמת הלק ג'ל"
מה צריך לקרות כדי שבעתיד משהו ישתנה ותחזרו לעיר?
אביטל: "אם אחד הילדים לא יסתדר פה מבחינה חברתית, וזה תרחיש שחושבים עליו. גם יש געגוע למשפחה. זה לא יגרום לי לעזוב, אבל זה משהו שקשה לי כי אני אדם מאוד משפחתי שאוהב לארח. האחים שלי תמיד היו באים אלי, כל שישי. דוד שלי גם היה בא פעם בשבוע. יש לי אחות אחת שעדיין לא הייתה אצלי בבית החדש. פעם היו קפיצות קצרות כאלו, 'בוא נקפוץ לשעה ונחזור'. עכשיו אין. בסופי שבוע אני מרגישה את זה. את הגעגועים".
איפה יש בכל זאת חסרונות קטנים?
אביטל: "החוגים פה יקרים יותר, הסופר יקר יותר, כי אין תחרות. אפילו ברמת הלק ג'ל. במרכז, בכל מטר יש לק ג'ל, זאת לוקחת יותר מדי, אני אומרת לה 'ביי' והולכת למישהי הבאה. אבל זה מתקזז עם דברים אחרים, כי קונים פחות בגדים, למשל. בהרצלייה כל יציאה הייתה 'בוא נלך לבית קפה', ואם יוצאים עם הילדים לסיבוב בעיר חייבים לקנות להם דברים. כשרק הגענו לפה אמרתי לנדב, 'בוא נלך ונעשה משהו כיפי', אז הוא רצה שנלך לחנות הממתקים, כי הוא רגיל לחנות ממתקים בהרצלייה. אמרתי לו, 'נדב, מצטערת, אין את זה פה'. אז צריך למצוא משהו נחמד לעשות שלא קשור לקניות. אז הלכנו במקום זה לספרייה. נשמע נורא קלישאתי, אבל זה מה שעשינו, ישבנו וקראנו ספרים".
בעוד אביטל כבר מדמיינת את עצמה מתבגרת במושב, משקה את העציצים ומשחקת ברידג', התגובות מסביבה לא תמיד מחבקות: "ההורים של שגיא לאט-לאט הבינו את הקטע ומפרגנים. ההורים שלי עוד אומרים מדי פעם 'למה שלא תעברו לעומר?' אני חושבת שבעיקר אנשים לא מבינים. יש הרבה תגובות לא מפרגנות של אנשים שלא מבינים מה אנחנו עושים בחור הזה, כל כך רחוק מכולם. אבל בסוף מקבלים. כי זהו, כבר עברנו. אבל כשאמרנו לחברים שלנו, למשל, שאנחנו מתכננים לעבור – חלק לא האמינו לנו, לאנשים קשה לתפוס".
וגם שגיא נזכר בתגובות שקיבל: "מסתלבטים עליי, שואלים אם התחברתי לרשת הירדנית. אבל אצל כולם בסוף זו אותה תגובה. יש את אלו שאומרים שהם רוצים לבוא ולראות בעצמם על מה אני מדבר". וכך הם הפכו לאטרקציה עבור חבריהם, שרוצים לבוא להתארח בסוף השבוע: "זו ממש חוויה להגיע לפה, בעיקר בקיץ. יש חברים מעפולה שהגיעו אלינו כבר ארבע פעמים".
"מסתלבטים עליי, שואלים אם התחברתי לרשת הירדנית. אני לפעמים מראה לאנשים תמונות או וידאו והם מאוד מופתעים מהמקום"
שגיא תנעמי, עבר מהרצלייה לעין יהב
"אני לפעמים מראה לאנשים תמונות או וידאו והם מאוד מופתעים מהמקום", מציין שגיא. "יש לי חבר שאשתו עשתה עלייה מארצות הברית וכולם שם אמרו לה, 'רגע, מה, לא הכול גמלים שם?' אז פה כולם חושבים שהכול שטח חולי עם כמה בתים. אבל גם קיבלתי תגובות של אנשים שאמרו 'כל הכבוד'. לא בקטע של ציונות או הפרחת השממה, אלא בקטע הזה שאנחנו עושים משהו שאנחנו שלמים איתו, והוא אולי גם לא כל כך מקובל".
לפניות לכתב: yoghevk@n12.tv