בימת מופעים גדולה, פסנתר כנף, 70 מלצרים, מאבטחים, בריסטה, מאות בקבוקי יין וארוחות שף – זה אולי נשמע כמו חתונה או אירוע חגיגי ומשמח, אבל למעשה מדובר בכלל בהלוויה או בשבעה של נפטרים מהאלפיון העליון. מחירה של הפקה כזאת יכול להגיע למאות אלפי שקלים, ולפעמים כשהמוות הוא חלילה פתאומי, הכול נעשה מעכשיו לעכשיו ברמת גימור גבוהה ובהשקעה כספית עצומה. אז איך נערכים לאירוע כזה, עם אלפי מוזמנים, בתוך שעות ספורות? מה הן הבקשות המיוחדות שבהן אפשר להיתקל כשמפיקים באירוע כזה? ואילו רעיונות נתקלים בתשובה שלילית – גם כשהכסף הוא בכלל לא בעיה?
רבים מאיתנו יתכננו את יום החתונה עד הפרט האחרון. יש כאלה שיגדילו לעשות, ואם יש להם אפשרות כלכלית, גם ישכרו מפיק או מפיקת אירועים שינצחו על האירוע החד-פעמי הזה. אנחנו מוכנים להשקיע מתוך אמונה שאלה הן חוויות שיישארו איתנו עד הסוף – אבל מה קורה כשהסוף כבר כאן והאירוע שרוצים להפיק חוגג גם את החיים וגם את המוות?
בחוגים מסוימים הפקת הלוויה ושבעה היא עניין מקובל. כך למשל קרה כשאיש ציבור מוכר הלך לעולמו ואלפי אנשים רצו לכבד אותו בלכתו, או כשדמות מרכזית בתרבות בישראל נפטרה וארונה הוצג בהבימה. זה קרה גם כשיהודי עשיר שחי בחו"ל מת וחלומו היה להיקבר בישראל. משפחות רבות בעלות אמצעים מוכנות להשקיע הון רב באירוע שמלווה את לכתו של היקר להן – ובמקרים אלה בני המשפחה מעדיפים לגייס עזרה בהפקת האירוע.
למרות המנהג היהודי לקבור את המת בהקדם, מחשש לעבור על איסור הלנת המת, הפקת לוויות מושקעות הפכה להיות עניין מקובל בישראל – ולא רק בקרב האוכלוסייה האמידה. "אנשים הגיעו למסקנה שכל החיים אנחנו עושים אירועים מאוד יפים, ואז כשאנחנו מגיעים ללוויה, הכל נראה אותו הדבר", מספרת אור פירון-זומר, מפיקת לוויות ומייסדת חברת סופיה ובתו של שר החינוך לשעבר שי פירון. "לא הגיוני שנפרדים מכולם באותו אופן, ואין פה שום דבר אישי. זה לא מכבד את המת, לא את המשפחה שלו ולא את האנשים שהגיעו באמצע יום עבודה", היא מוסיפה. "לכן אנחנו מציעים שירותים במחירים שווים לכל נפש. התרגלנו לקבור בתוך חצי שעה וללכת. אז פה מתאפשר למשפחה לנשום לרגע, ולא לקבור מיד בהכרח. ככה המשפחות עושות את זה כמו שהן והנפטר היו רוצים".
כשפירון-זומר נשאלת איך הגיעה למקצוע הלא השגרתי של מפיקת הלוויות היא מספרת על שני אירועים שהשפיעו עליה: "לפני כשמונה שנים הייתי בהלוויה ממש טראומטית. זה היה במוצאי שבת. מישהו נפטר ובאמצע הלילה כולם היו בהלוויה, והנכדים ניסו להספיד את הסבא, ותוך כדי הבחור של חברת קדישא עונה לטלפון, מדבר עם מישהו ואומר, 'כן, כן, אני כבר מזיז אותם מפה'. כמה חודשים אחר כך נפטר השר אורי אורבך וההלוויה שלו הייתה ממלכתית ויפה, ופתאום הפער הזה גרם לי להבין שאין מי שנמצא יחד עם המשפחה בשלב הזה ורואה מה הצרכים שלה ומה חשוב לה".
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
החלק המשמעותי ביותר הוא הנחיית טקס הלוויה
בהפקה מהסוג הזה לא מטפלים בנפטר אלא במשפחה שלו – ונותנים לה את המעטפת שלה היא זקוקה ברגעים הקשים, שבהם היא אמורה לעכל את לכתו של האדם שיקר לה. ההפקה דואגת לכל הפרטים הקטנים: ממודעת האבל ועד לבניית אוהלים מעל חלקת הקבר; למטפחות נייר, לבקבוקי מים, לפרחים, לחלוקי נחל להניח על הקבר, לכיפות לתפילות ולתאורה ללילה.
אבל החלק המשמעותי ביותר הוא הנחיית טקס הלוויה. "כשאנחנו חלק מהדבר הזה, חייב להיות טקס אחר", מציינת אור. "בכמה שאלות, מבלי להטריד יותר מדי את המשפחה, אנחנו מבינים מי היה אותו בן אדם ויודעים לבחור שיר שמתאים לו ועוזרים למי שמספיד אותו".
"למשפחה אין יכולת נפשית להתעסק בכל הארגונים האלו בזמן הפרידה, לכן אנחנו מטפלים בשאר הדברים, כמו איזו חלקת קבר לבחור", מסבירה אור. "יש הבדלים משמעותיים בין החלקות ובין בתי העלמין. בני המשפחה לא יודעים מה מותר ומה אסור ומקבלים רק חלקי מידע. אנחנו כאן גם כדי להסביר ולתת תשובות".
"כישראלים התרגלנו לקבור בתוך חצי שעה וללכת. אז פה מתאפשר למשפחה לנשום לרגע, ולעשות את זה כמו שהיא והנפטר היו רוצים"
אור פירון-זומר, מפיקת הלוויות
שעות העבודה הן מטורפות. גם ב-12 בלילה, אם בן משפחה נפטר, אור והצוות שלה יקבלו הזמנה להפיק את הלוויה שתתקיים בשעות המוקדמות של הבוקר. "דייקנו הרבה תהליכים במעט מאוד שאלות, ובעזרתן אנחנו מבינים ישר מה המשפחה רוצה וגורמים לזה לקרות", היא מספרת. לעתים מדובר גם בהפקות שטח של ממש: "אם חשוך ואין אור, אז אנחנו דואגים לתאורה ולהגברה ולחשמל ולגנרטורים ולהגנה מפני הגשם".
"היה אדם חולה שידע שזמנו מתקרב והוא ביקש להיפגש איתנו בבית העלמין כדי לתכנן בעצמו את ההלוויה שלו", נזכרת אור. "ישבנו איתו ותכננו יחד את מהלך הטקס לפרטי פרטים – מהנואמים, דרך השירים שהושמעו במהלך ההלוויה, המסלול שיעבור ממתחם ההספדים עד לחלקה ועד איך ומתי הוא יורד אל הקבר. היה לו חשוב לדעת בדיוק איך זה ייראה וכמה זמן כל דבר יימשך. היה לו חשוב שטקס הלוויה שלו יהיה בדיוק לפי רצונו – מי ינאם ומי לא, אילו תמונות יוצגו, אילו שירים יושמעו. הוא רצה להיות בפיקוח מלא על ההלוויה של עצמו ולא שמישהו אחר יחליט בשבילו לאחר לכתו".
"הקמנו במות שלמות בבתי עלמין בשביל אלפי אנשים. היו כאלה שביקשו 100 ורדים שיעמדו בצורה מאוד מסוימת או שזה יהיה דומה ליום חתונתם של הזוג, או מאה חמניות"
מאבטחים וסדרנים יכולים לעלות גם 25 אלף שקל
כשמדובר בהפקות לאלפיון העליון או לאישים, ההפקות האלו מקבלות צורה אחרת, יקרה יותר ולעיתים אף מאתגרת. לדברי אור, הסכום הכי גבוה שהושקע בהפקה הוא יותר מ-600 אלף שקל עבור הלוויה ושבעה. "למופעים הקמנו במות שלמות בבתי עלמין, עם תאורה, בשביל אלפי אנשים", היא נזכרת. "היו כאלה שביקשו 100 ורדים שיעמדו בצורה מאוד מסוימת או שזה יהיה דומה ליום חתונתם של הזוג, או 100 חמניות".
"הייתה הלוויה שבסופה ביקשה המשפחה שנפתח שולחן עם סיגרים, פסטלים ועלי גפן – אוכל שהנפטר אהב", נזכרת אור ומספרת שהפקת ימי השבעה מאתגרת יותר מהלוויה עצמה, מאחר שמדובר באירוע מתגלגל של שבעה ימים.
"מעבר לבקשות המיוחדות של בני המשפחה, אנחנו צריכים להזמין ולנהל קבוע עשרות מלצרים ושירותי ניקיון שעלותם בין 2,000 ל-8,000 שקלים לשבעה ימים", מפרטת אור כיצד נקבע התמחור לשבעה. "עלותם של מאבטחים וסדרנים יכולה להגיע גם ל-25 אלף שקל, הכול תלוי במספר האורחים ובבקשתה של המשפחה. אנחנו מסדרים גם חניונים, שאטלים וקייטרינג, שעלותם עשרות אלפי שקלים".
הסכומים הגבוהים מתחילים כבר במודעות האבל. "הם מבקשים מודעות אבל ענקיות בעיתונות. בין 15 ל-30 אינץ'. זה סיפור שמגיע בממוצע ל-60–100 אלף שקלים למודעה", מציינת אור, "וממשיך גם לסידורי הפרחים, שעלותם בין 2,000 ל-7,000 שקל, וכיבוד שיכול להגיע לעלות של 200 אלף שקל".
לא תמיד מזעיקים אותם מהרגע להרגע. יש משפחות שיודעות מראש על המוות הקרב ובא של בן משפחתן האהוב והן נערכות מראש. "יש משפחות שבהתחלה לא אומרות מי הבן אדם, זה נתפס כמשהו מביך שהוא עדיין חי אבל מתכננים את הלוויה שלו", מציינת אור. "אך מאחר שלרוב מדובר באישיות חשובה ויהיו הרבה אנשים שירצו לכבד אותו, הם מעדיפים להיערך מראש".
"היא רצתה שיהיו אלפי פרחים בהלוויה של אבא שלה. אז את כל בית ההספדים בקריית שאול מילאנו בפרחים והכינו לה ולאחיות שלה לבבות עצומים מוורדים – כל אחד בצבע אחר, ולאימא לב עצום בצבע אדום"
ציפו ללא פחות מ-1,000 איש שיגיעו לבית העלמין
"הייתה לי מישהי שהכנו את כל ההלוויה של אבא שלה כמעט שנה מראש. היא רצתה שיהיו אלפי פרחים בהלוויה של אבא שלה. אז את כל בית ההספדים בקריית שאול מילאנו בפרחים והכנו לה ולאחיות שלה לבבות עצומים מוורדים – כל אחד בצבע אחר, ולאימא לב עצום בצבע אדום. כדי להבטיח שזה יהיה בדיוק מה שהיא רוצה נסענו יחד בערך חצי שנה לפני שזה קרה לאשת הפרחים שלה ווידאנו שהיא יודעת בדיוק מה הבקשה ושהיא תדע לעשות אותה ברגע האמת – ואכן כך היה", נזכרת אור.
"אותה אחת גם ביקשה שנדפיס שם על כיפות לכבוד ההלוויה, בדומה לבר מצווה", מוסיפה אור. "הקטע המטורף בהלוויה הזו היה שעם כל התכנונים במשך שנה – ברגע האמת, כשזה קרה, מצאתי את עצמי בסקי בצרפת. כמובן עליתי מיד על הטיסה הראשונה שמצאתי והספקתי להגיע לכאן בזמן".
בהפקה לוויה אחרת, של דמות ציבורית מוכרת, הם קיבלו טלפון שבועיים לפני שהדמות נפטרה, וציפו ללא פחות מ-1,000 איש שיגיעו לבית העלמין. היערכות לאירוע המתרחש בחוץ מצריכה הכשרה מאפס של המקום. "הכשרנו חניון שלם בתוך בית העלמין", מספרת אור. "חניון אחד לרחבת ההספדים, וחניון אחר חלופי הוכשר לרכבים ולשאטלים. הקמנו שלוש במות – במת דוברים, עיתונאים ובמה לארון. שני גנרטורים, 1,000 בקבוקי מים, עשרות סדרנים ומאבטחים, מערך היסעים של 20 אוטובוסים, מאות מטרים של חבלים, הצללה של מאות מטרים, שירותים ניידים מפוארים".
"הקטע המטורף בהלוויה הזו היה שעם כל התכנונים במשך שנה – ברגע האמת, כשזה קרה, מצאתי את עצמי בסקי בצרפת. כמובן שעליתי מיד על הטיסה הראשונה שמצאתי והספקתי להגיע לכאן בזמן"
"גם העיצוב היה מיוחד", ממשיכה אור. "סידורי פרחים לבמה, שנשלחו על ידי מעצבת פרחים בהתאם לסוג הפרחים שביקשה המשפחה, צלם וידאו וסטילס". לאחר הלוויה כל המנחמים הגיעו לבית המשפחה הגדולה. שם היו צריכים לארגן חמש עמדות ישיבה. "היו 12 מלצרים בכל רגע נתון, עמדת בריסטה עם איש מקצוע בכל שעות השבעה, אבטחה לבית וכיבוד של פינגר פוד".
"בכל בוקר הוחלפו סטים של כלים אמיתיים – לא משתמשים בחד-פעמי – שכללו 1,000 פרטים מכל דבר: כוסות, כוסות יין, צלחות, סכום", מפרטת אור. "עשרות כלי הגשה, מפיות, מאות בקבוקי יין. שלוש ארוחות למשפחה, כל אחד מקבל בדיוק את מה שהוא מבקש ולפי צרכיו – צמחונים, טבעונים, קטוגנים וכדומה".
"ניהלנו שלוש זירות במקביל"
אחת הלוויות שאור זוכרת היטב התקיימה לדבריה באחד מבתי העלמין היפים בארץ. "המשפחה ביקשה לקיים את הלוויה בבית העלמין בקיבוץ כנרת. אחרי ההלוויה קיימנו קבלת פנים בבית המשפחה בצפון, ולאחר מכן הטקס עבר לבית משפחה נוסף במרכז הארץ. ניהלנו את שלוש הזירות במקביל. בהלוויה רישתנו את כל בית העלמין במערכת הגברה בגלל שהמשפחה רצתה לשמוע מוזיקה ולא קולות בכי. חילקנו בלונים והפרחנו אותם בזמן הקבורה. הזמנו מנחה לטקס והיו שם מאות כיסאות, שולחן כיבוד ושתייה קלה וחמה בסוף הלוויה – כדי שכל המנחמים ייצאו עם אוכל לפני הנסיעה הארוכה חזרה", היא מוסיפה. "בשבעה היה צוות מלצרים של שניים–שלושה אנשים, שירותי ניקיון, אוכל למנחמים ואוכל למשפחה בכמויות. כאן גם הגדלנו את שטח הבית באמצעות אוהלים ושטיחים".
החלק התרבותי בהפקות מהסוג הזה מקבל דגש מיוחד. "באחת הלוויות ביקשו ששלמה גרוניך יופיע בהתנדבות, והיינו צריכים לשנע את פסנתר הכנף שלו לבית העלמין – עם מנוף, בתוך שעתיים, מתל אביב לנתניה – ולדאוג שמישהו יגיע שעה לפני כן כדי לכוון אותו. כשמזיזים פסנתר הוא מגיע לא מכוון, ובשונה מהפקות שעושים בהן באלאנס לפני ה'הופעה', כאן לא היה זמן לזה".
כחלק מהליווי בוחרת המשפחה שירים שהיא והמנוח היו רוצים שיתנגנו בזמן הלוויה. השירים בדרך כלל נבחרים בזיקה לנפטרים – שיר שהנפטר אהב או שיר שמזכיר אותו או שנהג בעצמו לשיר לילדיו. השירים הפופולריים: "I Did it My Way" של פרנק סינטרה, "שער הרחמים" של מאיר בנאי, "הללויה", "אני שטה" של זהבה בן – וגם "ילד של אבא" של מוקי ו"ברית עולם" של מתי כספי.
לעיתים גם הזמרים עצמם מגיעים להופיע, אם בהתנדבות לבקשת המשפחה, אם בתשלום. ישי ריבו הופיע בהלוויה, שירי מימון שרה אקפלה בהלוויה, ואביתר בנאי הופיע באזכרה, מספרת אור.
שטיח אדום מהחניה ועד לחלקת הקבר
יש גם בקשות מיוחדות שאור והחברה שלה לא נענות להן: "הבקשה היחידה שלא זרמנו איתה הייתה של בחור מאד עשיר מצרפת, שביקש שנעשה לאבא שלו שטיח אדום מהחניה ועד לחלקת הקבר ומשני הצדדים שלה מטח כבוד לכל אורך הדרך", היא נזכרת. "מבחינה בטיחותית אין אישור לירות באוויר בהלוויה אזרחית. המשטרה לא אישרה דבר כזה. זה טקס ששמור אך ורק להלוויות ממלכתיות בישראל. מבחינת שטיח אדום – חששנו שזה יבזה את בית העלמין ואת כבוד הנפטרים".
באחת ההפקות הכי מורכבות שידעה אור נדרשה אבטחה סביב בית העלמין, וההקמות במקום החלו כבר לילה לפני ההתכנסות. "היו המון אנשים שהגיעו להלוויה. היו המון תקשורת וסיקור ועניין ציבורי. הייתה עבודה צמודה עם נציגי המשפחה, והכול בזמן אפס, מעכשיו לעכשיו", נזכרת אור. "זה כלל את הכנת השטח לביקורי תנחומים של כל צמרת המדינה, עשרה מצננים, שמונה מקררים, עשרות כיסאות והצללת כל אזור הבית, כדי שניתן יהיה לשבת בכל מקום, הקמת ארבע עמדות שתייה חמה וקרה וחלוקת כיבוד לאורך כל היום".
"עד היום אנחנו בקשר עם המשפחה, אף על פי שעברו שנים", מסכמת אור. "עד היום אנחנו עושים את האזכרות מדי שנה. ליווי של משפחה ברגעים כל כך אישיים וקשים יוצר קרבה מיוחדת שנמשכת שנים".