להיות באושוויץ בלי לצאת מהארץ נשמע כמו רעיון דמיוני, אלא שפלאי הטכנולוגיה הופכים את החוויה הזאת לאפשרית. במקום לטוס למסע לפולין - שתי יוזמות ישראליות מאפשרות להניח על העיניים את משקפי המציאות המדומה ולהרגיש שם - בתוך מחנות ההשמדה. היוזמות הללו הן אולי רק קדימון למה שצפוי לנו בעתיד, אבל כבר עכשיו, כשמעטים מדור שורדי השואה נותרים בחיים וכשבמשך שלוש שנים לא יצאו משלחות לפולין בשל מחלוקת על סידורי האבטחה (מחלוקת שצפויה להיפתר רק כעת), נדמה שמסעות וירטואליים במקומות המחרידים ששימשו להשמדת היהודים בשואה הולכים והופכים לדרך לגיטימית לזכור ולא לשכוח. עם זאת, המיזמים הטכנולוגיים הללו גם מעלים לא מעט שאלות מוסריות ופסיכולוגיות, שגם עימן יש להתמודד.
"הרעיון נולד בעקבות הקורונה. כשהחלה המגפה היה ברור לנו שהמסעות לפולין יתעכבו ודורות של תלמידים לא יוכלו לצאת ולחוות את המסע. הגענו למסקנה שאם אי אפשר להביא את התלמידים לפולין - ננסה להביא משהו מפולין לכאן", מתארת עדי פיינרמן, סמנכ"לית התוכן של "בית העדות" במושב ניר גלים, מה עומד מאחורי ההחלטה להפעיל במקום סיור במציאות מדומה במחנה בירקנאו. "הבאנו ארצה קרון אותנטי ששימש להובלת יהודים מתקופת השואה ולאחר מכן בנינו את הסיור הווירטואלי".
השימוש בטכנולוגיה של מציאות מדומה עלול להיות בעייתי ולעורר שאלות לגבי חוויה טראומטית של המשתמשים במשקפיים שמרגישים כאילו הם נמצאים ממש בתוך המציאות המוקרנת לנגד עיניהם: "אנחנו לא מנסים לשחזר את בירקנאו של 1944, אלא לעשות סיור מודרך בבירקנאו של היום", מבהירה פיינרמן, "כשניגשנו לפרויקט, שאלנו את עצמנו הרבה שאלות והתלבטנו איך לעשות את זה. הטכנולוגיה של המציאות המדומה מאפשרת לעשות דברים מדהימים שיכולים גם מאוד לזעזע ולעשות "שואו" במירכאות כפולות. אבל המטרה שלנו היא חינוכית לכן בחרנו לרסן את הטכנולוגיה ולהשתמש בה בזהירות. הסיור שבנינו במציאות המדומה לא 'מעורר לחיים' את המחנה מחדש עם נאצים וכלבים, אלא פשוט מאפשר לסייר בבירקנאו, כפי שעושים במסע בפולין".
"המציאות המדומה יכולה גם מאוד לזעזע או לעשות 'שואו'. לכן הסיור שבנינו לא 'מעורר לחיים' את המחנה עם נאצים וכלבים, אלא פשוט מאפשר לסייר בו"
עדי פיינרמן, "בית העדות"
"חוששים שהטכנולוגיה תיצור ביזוי או הוליווד"
היוזמה של ניר גלים מעלה שאלות לגבי הלגיטימיות של השימוש בטכנולוגיה להוראת השואה. ד"ר יעל ריצ'לר-פרידמן, המנהלת הפדגוגית של בית הספר הבין-לאומי להוראת השואה ב"יד ושם" מסבירה על הקשיים: "רוב הפרויקטים של מציאות מדומה הם מעין סיורים אלטרנטיביים. כלומר הכוונה היא לא להעביר את הילד חוויה כניצול שואה בעצמו, אלא כצופה בסיור וירטואלי. ועדיין יש בסוגיה הזו מורכבות מאוד גדולה. בסיורים או מסעות לפולין יש שיח משותף וחוויה חברתית ואילו המציאות המדומה לוקחת את המסע לפולין ועוקרת ממנו את החוויה החברתית".
"הכוונה היא לא להעביר את הילד חוויה כניצול שואה בעצמו, אלא כצופה בסיור וירטואלי. ועדיין יש בסוגיה הזו מורכבות מאוד גדולה"
ד"ר יעל ריצ'לר-פרידמן, "יד ושם"
ד"ר ריצ'לר-פרידמן מזהירה מפני חצייה של קווים אדומים: "פרויקט שיציב את הילדים כביכול במקום ההוא, ויהפוך אותם לקורבן בתוך מציאות השואה – זה מסוכן ופסול. כשהציעו להטמיע סיור וירטואלי ב'יד ושם' גילינו שיש כמות בלתי-נסבלת של טעויות היסטוריות. בנוסף, המציאות המדומה היא תהליך מאוד בודד ולמידה לא יכולה להתנתק מההקשר החברתי שלה. אם אנחנו רוצים להשתמש במציאות המדומה ככלי חינוכי, כדאי בתור התחלה לחלק את הסיור לסרטונים קצרים, כך שהתלמיד לא יישאב לחלוטין לתוך החוויה המדומה של השואה. חשש נוסף הוא מהשילוב של נושא השואה בתוך משחק – איפה זה שם את התלמיד? מול איזו ויזואליה הוא נפגש ומי מתווך לו את הנושא?".
פיינרמן מתייחסת לביקורות על השימוש במציאות מדומה להוראת השואה: "יש כאלה שחוששים שהטכנולוגיה תיצור ביזוי או הוליווד, אבל בכל טכנולוגיה אפשר להשתמש בצורה חיובית או בצורה שתוביל לביזוי או להנמכה. לכן השאלה שלנו לא הייתה האם להשתמש ב-VR אלא איך להשתמש. השקענו הרבה מאוד מחשבה בשאלה איך להעביר את התלמידים על החבל הדק הזה ולא לקחת את הטכנולוגיה למקומות של ניצול השיח".
הסיור במציאות מדומה בבית העדות בניר גלים נקרא "בעקבותיהם" ואורכו 13 דקות. המוזיאון מגביל את המשתתפים בחוויה לבני 16 ומעלה. "הרגשנו שאנחנו עושים משהו שאנחנו שלמים איתו, אבל הופתענו עד כמה התגובות הן טובות", אומרת פיינרמן. "זו חוויה שממש מכניסה את המשתתפים פנימה התחושות הן כאילו הרגע חזרתי מסיור באושוויץ. במקור החשיבה הייתה שזה מיועד למי שלא יטוס לפולין, אבל היו אנשים שראו ערך מוסף בסיור הזה כהכנה או תוספת למסע. החוויה נותנת נקודות מבט מעבר לתפיסת העין של הולך רגל על הקרקע כי היא מורכבת משילוב של צילומי רחפן והבנה עמוקה של השטח".
"אפילו ספילברג לא צילם במחנה"
פרויקט נוסף שמציע ביקור באושוויץ דרך משקפי מציאות מדומה הוא "ניצחה הרוח" שנוצר על ידי שלוש יוצרות קולנוע חרדיות - מרים כהן, יוטי ניימן וחני קופילוביץ ומוצג בקניון ממילא בירושלים. "כבוגרות מערכת החינוך החרדית הרגשנו חסר, משום שאין מסעות לפולין", אומרת חני קופילוביץ, אחת היוצרות של "ניצחה הרוח". "כיום גם במגזר הכללי רק מחצית מהתלמידים נוסעים, כך שהחסך הוא אצל רוב האוכלוסייה. כאשר נתקלנו בטכנולוגיה של מציאות מדומה הבנו שיש פה כלי שיכול לסייע לנו לספר סיפור. אנחנו מגיעות מתחום הקולנוע, וזה מה שרצינו לעשות: להעביר מסע מצולם באורך מלא".
"בקלות אפשר היה לחצות כאן גבול דק ובמקום להנחיל את השואה – להפוך את השואה למעין משחק. פנינו לעולמות דוקומנטריים"
חני קופילוביץ, מיזם "ניצחה הרוח"
אלא שדרכן של היוצרות החרדיות לא הייתה קלה: "אף אחד לא האמין בזה: היינו צריכות לגשש באפלה ולהבין איך להוציא לפועל. אמרו לנו שאפילו סטיבן ספילברג לא קיבל אישור לצלם במחנה ובכל זאת בזכות מאמץ ומאבק אנחנו הצלחנו לקבל אישור".
"הסיור שלנו במציאות המדומה הוא לא תחליף למסע", מדגישה קופילוביץ, "זו פשוט יצירה שלפעמים מעבירה חוויה חזקה יותר מאשר המציאות. אנחנו מצליחים להגיע לפריפריה גיאוגרפית ולמגזר החרדי שהרבה פחות חשוף להקניית השואה ואנחנו בתהליך של לתרגם את המסע גם לערבית".
"בקלות אפשר היה לחצות כאן גבול דק ובמקום להנחיל את השואה – להפוך את השואה למעין משחק, אבל לעשות דבר כזה - זו טעות", היא אומרת ומספרת שאפילו "הספקנים שצפו בחוויה שלנו במציאות המדומה לקחו את המילים שלהם בחזרה. בדקנו כל הזמן את הגבולות ולא פנינו לעולמות של משחק ודמיון, אלא לעולמות דוקומנטריים".
"אין אצלנו פורנוגרפיה של שואה: אין תמונות של גופות או עיסוק בכרוניקה של הרצח. גילינו כלי שכאשר יצאנו לדרך לא העלינו על דעתנו איזו מהפכה אפשר לחולל איתו, כשמדובר בשילוב של היסטוריה וטכנולוגיה. נכון, אפשר היה לעשות מזה הפקה הוליוודית, אבל מאוד נזהרנו. קיבלנו החלטות על כל צעד ושעל כדי לשמור על החוויה אנושית, דוקומנטרית ואמיתית".
"ביקשנו את חוות דעתם של שורדי בירקנאו"
בדקנו מה חושבים ניצולי השואה על הפתרונות הטכנולוגיים האלה. משה שטיינר, שורד שואה מקיבוץ יבנה, שהוריו ואחותו נספו בשואה מספר: "הנכד שלנו ניסים היה אמור לצאת למסע לפולין, אבל משרד החינוך ביטל את המסעות בעקבות המורכבות מול ממשלת פולין, והוא מאוד התאכזב מכך שהוא לא נוסע. משקפי מציאות מדומה שמדמים את המסע לפולין, זה רעיון בהחלט מעניין. אני חושב שזה יותר מחיובי, אבל מקווה שהילדים לא יחוו טראומה בעניין הזה. עוד מעט לא יהיו אנשים שיוכלו לספר, אז זה מאוד חשוב שיישארו דרכים להעביר את המסרים המתאימים".
"אני חושב שזה יותר מחיובי, אבל מקווה שהילדים לא יחוו טראומה בעניין הזה. חשוב שיישארו דרכים להעביר את המסרים המתאימים"
משה שטיינר, שורד שואה
יוצרות "ניצחה הרוח" מספרות על התגובות שקיבלו מהניצולים: "שורדת שואה שצפתה במציאות המדומה אמרה לנו: 'אני מרגישה שעכשיו אני יכולה לעצום את העיניים, כי כשאני לא אהיה פה והשורדים האחרים כבר לא יהיו פה – אתם תמשיכו לספר את הסיפור שלנו'".
"ביקשנו את חוות דעתם של שורדי בירקנאו שמתגוררים במושב", מספרת עדי פיינרמן מבית העדות ניר גלים. "כשהם שמו את המשקפות הייתי בחיל ורעדה – מה הם יגידו ואיך הם יחוו את זה? התגובות היה טובות. אחד השורדים אמר לי שהיה לו קשה נפשית. זה היה משמעותי מאוד עבורם. אנחנו מקבלים תגובות חיוביות חוצות מגזרים וגילאים".
שואה בטיקטוק
ככל שהשנים חולפות ומרחיקות אותנו ממלחמת העולם השנייה מנסות יוזמות טכנולוגיות נוספות להנגיש תכנים הקשורים לשואה. כך למשל הסטארט-אפ הישראלי "סייף סקול" שיוצר תכנים וירטואליים למערכת החינוך, לקידום הלמידה החברתית־רגשית.
"מאז הפרסומים ברשתות יש התפוצצות במספר המבקרים, כי הילדים התחילו לבקש מההורים שלהם לבקר במקומות אלה"
עמוס רבן, משרד החינוך
"כשדור הניצולים הולך ומתמעט, לא כל כיתה יכולה לארח שורד שואה, לכן ביום השואה אנחנו משדרים את העדות בשידור חי לאלפי תלמידים", מסביר דורון הרמן, מנכ"ל "סייף סקול". "התלמידים יכולים לצפות בעדות מרחוק, להשתתף ולשאול שאלות". הרמן מוסיף שעלינו להתכונן למציאות שבה לא יהיו עוד ניצולים חיים: "צריך להקליט כבר עכשיו ולהשתמש בטכנולוגיה כדי שבעתיד יהיה לנו כלים להנחיל את זיכרון השואה".
ההתקדמות הטכנולוגית מגיעה גם למסדרונות משרד החינוך. "משרד החינוך פיתח קורסים דיגיטליים להוראת השואה והמורים מלווים את הלמידה, עורכים דיונים ומעלים שאלות", מספר עמוס רבן, מוביל תוכניות היסטוריה דיגיטלית בחינוך הממלכתי במשרד החינוך. לדבריו משרד החינוך ערך גם שיתוף פעולה עם בית לוחמי הגטאות ובמסגרתו התלמידים משוטטים בתערוכות במוזיאון דרך המחשב בכיתה. "הפתרון הזה לא בא להחליף ביקור במוזיאון – אבל מאפשר לתלמידים להכיר את התערוכה לפני שהם מגיעים אליה פיזית", רבן מסביר, "אם היה חשש שזה יקטין את מספר המבקרים – התשובה היא בדיוק הפוכה: זה רק העלה את הפופולריות והרצון של התלמידים לבקר באתרים ההיסטוריים".
רבן מוצא הוכחה לדבריו בפרויקט חינוכי שהתקיים בגרמניה. "הרשת החברתית טיקטוק נכנסה לפרויקט מדהים עם אתרי הנצחת השואה בגרמניה שהחלו להעלות לטיקטוק תכנים מתוך אתרי ההנצחה", הוא מספר. "מאז הפרסומים האלו יש התפוצצות במספר המבקרים, כי הילדים התחילו לבקש מההורים שלהם לבקר במקומות אלה. ניצול של המדיה בצורה נכונה יכול לשמש אותנו כדי לפתוח ולהתאים את עצמנו לתלמידים בימינו".
סרטון טיקטוק של אתר הזיכרון של מחנה הריכוז נוינגמה בגרמניה:
@neuengamme.memorial The fence surrounding the KZ Neuengamme #concentrationcamp #neuengamme #learningontiktok #historytok #gedenkenbildet #hamburg ♬ Serious piano sound(119694) - STUDIO COM
"לימוד היסטוריה בעידן הרשתות החברתיות לא אומר בהכרח להפוך אותה לשטחית, כיפית ומגניבה", הוא מדגיש. "אנחנו לא מנסים לייפות את ההיסטוריה או להפוך אותה לקלה ומגניבה אלא משתמשים בכלים הדיגיטליים מתוך אחריות לשמירה על ההיסטוריה ולזיכרון השואה, כדי שלא נגיע למצב שאנחנו מפספסים את הדור הבא – שחי בעידן הדיגיטלי".