מסחררת המהירות שבה פרצה יש מאין צעדת המחאה שהחלה במוצאי השבת בכיכר דיזנגוף. מעט זוגות מבוגרים עם דגלי ישראל מיהרו להתייצב, אך 20 דקות לפני 18:00 – שעת ההזנקה היעודה – עוד ישבו כמה ממארגני המחאה באפס מעש בשולי הכיכר, אחרי שכבר סיימו לפרוק מהמכוניות את מעט הציוד שהוכן מבעוד מועד לטובת התוכנית האומנותית. הפעם מדובר בשני דגלי פריסה ענקיים: האחד דגל ישראל והשני – מגילת העצמאות. 20 דקות אחרי כן, וכאילו הר געש החליף במרכז הכיכר את מקומה של המזרקה החבוטה של אגם.
מאז פסקה המסורת של תהלוכות אחד במאי, הפגנות בתל אביב נעשו סטטיות למדי. מי שפקד את ההפגנות השבועיות בצומת קפלן–בגין יכול להעיד על כך. לכן משהחלה המחאה נגד הרפורמה המשפטית הונהג הפעם חידוש, שמטרתו להכניס קצת חיים בהפגנות הללו – מצעד. למצעד אחראים ארגוני המחאה הצעירים שהתגבשו לפני שלוש שנים בהפגנות בלפור הגדולות שליד בית ראש הממשלה. למעשה ארגוני המחאה התאחדו מחדש מאז, אך התפצלו לשניים: הארגונים המבוגרים – בראשם "קריים מיניסטר" ו"הדגלים השחורים" – התמקמו בקפלן ואילו הצעירים צועדים לכיוון ההפגנה המרכזית וחוברים אליהם בהמשך, כדי להזריק קצת חיים בקפלנים.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
"כשראיתי אותם באים התרגשתי"
אחרי שבפעמים הקודמות החל המצעד לצעוד בחניון רדינג הוחלט הפעם, בעיקר משיקולי נוחות, להזיז את המסלול למקום נגיש ובעיקר קרוב יותר – כיכר דיזנגוף. לפי כמות השערות הלבנות נדמה שההחלטה הזו של הצעירים הצליחה לקרב אליהם את הקהל המבוגר יותר. "אני מגיעה תמיד לקפלן אבל בגלל שאמרו שהיום יהיה מצעד מפה אז באתי מפה", אומרת סמדר שמואלי, בשנות ה-60 לחייה, המתגוררת סמוך, ולא מכחישה שגם שיקול של כושר גופני תרם להחלטה שלה הפעם לצעוד. "אני שמחתי מאוד במחאות בלפור. ובשבת כשראיתי אותם באים עם הוורוד אני התרגשתי, אמרתי, 'או-קיי, הגיעו הצעירים'. כמו שלפני כמה שבועות מאוד התרגשתי כשהגיעו הדתיים הדמוקרטיים".
נחזור שעה אחורה. קוסטה בלאק וזיו קינן, שני הבימאים של ההצגה הזו, מקדימים להגיע לכיכר וכבר מתאמים מהלכים עם צלמי העיתונות. הנראות, כפי שהם עצמם מודים, היא חלק מרכזי, אולי ה-מרכזי, בכל הפגנה שהשניים מוציאים לפועל. כל פריים יפה שמתעד את פועלם מוציא מהם קריאות אושר, אך גאוותם הגדולה ביותר היא העניין שהתמונות שלהם יוצרות בתקשורת הבין-לאומית.
מהבוקר כבר ערכו בלאק וקינן סיור מקדים, כך כל שבת. תוכנית מוקדמת לעבור דרך מצודת זאב כדי לעשות מעט פרובוקציה מול מטה הליכוד נגנזה ברגע האחרון. "היה לנו דיון קשה סביב מסלול המצעד", אומר קינן, האופרטור של ההפגנות. "יש תמיד המון דיון סביב זה. זה מאוד סמלי לעבור דרך המצודה, ורצינו לעשות שם את הרעש שלנו. "ואני, שמאוד אוהב את זה, הייתי צריך להתעקש עד הרגע האחרון. שני הדגלים הגדולים האלו לא יכולים לעבור דרך שדרה. היו מי שרצו לעשות סיבוב בעיר עצמה, דרך אבן גבירול וקינג ג'ורג', כדי למשוך יותר קהל. היו הרבה ויכוחים".
"כאילו למדנו מהטעויות שלנו בבלפור"
זו מחאה סטייל 2023 – כלומר כזו המנוהלת באופן וירטואלי כמעט לגמרי, דרך מערך של כמה עשרות קבוצות תיאום בוואטסאפ ושיחות זום. כמעט אף אחד לא נפגש באופן פיזי, מספרים המוחים. הארגונים השונים שמרכיבים את המחאה מתואמים הפעם הרבה יותר, כך טוען קינן: "זה באמת משהו אחר. אין את האינטריגות שהיו לפעמים בבלפור, וגם אין את המפגש הרומנטי הזה שאולי היה שם, כי התחלנו אז בקיץ והיה אפשר לישון קצת בחוץ. פה כבר יש משהו מאוד יעיל, כאילו למדנו מהטעויות שלנו כביכול".
יום קודם לכן פורסמה באחד העיתונים הערכה כי בכל שבוע עולה הפגנת המוצ"ש כחצי מיליון שקל. קינן ובלאק מזלזלים בהערכה הזו וטוענים כי היא מופרזת. הם שולפים בתגובה מפית שעליה שרטטו את נתיב המצעד. ההחלטות אולי עוברות בזום, אבל בשטח ה"מערך" הוא לגמרי לואו-טק. את העלויות של החלק הצנוע שלהם בהפגנה הם מעריכים בלא יותר מכמה אלפי שקלים מדי שבוע: ממילא כל הפעילים הם מתנדבים. כל אחת מהכרזות וכל אחד מדגלי הענק עולים אלפים ספורים, ואת העלויות האלו מכסה מטה המחאה המרכזי, שמאגד את כל הארגונים בוגרי בלפור עם הארגונים החדשים שנוספו להם הפעם, כמו מחאות הסטודנטים, הרופאים וההייטקיסטים.
המטה אחראי גם לארגון המחאה המרכזית, זו שבקפלן – שם העלויות מאמירות בעיקר בזכות מערכות ההגברה, הבמות והאבטחה. גורם שמקורב לראשי המטה העריך שהעלות הכוללת מדי שבת – בשתי הזירות, קפלן וכיכר דיזנגוף – לא עולה על 300 אלף שקל. כבר לפני יותר מחודש, מיד לאחר ראשית המחאה, פתח המטה חשבון באתר "ביאקטיב" – פלטפורמת מימון המונים ייעודית למימון מחאות. שם נאספו נכון לעת כתיבת שורות אלו קרוב ל-2 מיליון שקל, מתרומות של יותר מ-8,000 תורמים, שיכולים לתרום מכמה שקלים בודדים ועד עשרות אלפים. מדי יום מצליח המטה לגייס בצורה הזו קרוב ל-100 אלף שקל מהציבור. במקביל, טוענים אנשי המטה, מתנהל ערוץ גיוס תרומות אלטרנטיבי דרך מערך קבוצות הוואטסאפ.
בצל ההאשמות מהממשלה שכסף זר מממן את המחאה ("כסף מאיראן וגרמניה", טענה שרת ההסברה גלית דיסטל אטבריאן), ניסינו להבין איך מערך הכספים פועל מבפנים. פנינו לאחראית גיוס התרומות, שהשיבה: "בעניין הכסף אנחנו מאוד מקפידים שהוא יגיע מישראלים שהמדינה יקרה לליבם. חשוב לנו שזה לא כסף שיגיע ממקומות שאנחנו לא יודעים מאיפה זה. יש חשבון בנק מסודר. מוציאים קבלה, יש מעקב, זו עמותה שמתנהלת בצורה מסודרת".
האחראית לתרומות מדגישה בשיחה: "מי שרוצה לתת כסף ישירות למחאה, אפשר לעשות את זה בהרבה דרכים". היא מספרת כי אדם שעוסק בנדל"ן נרתם למימון אלפי דגלי ישראל לשלושת השבועות הקרובים: "קונים בכל הפגנה 10,000 דגלים, וכמה שהם עולים הוא אמר שהוא רצה לשלם ישירות למפעל הדגלים". עם זאת, היא מציינת, חלק מהתורמים מעבירים את הכסף למטה המאבק המרכזי.
"לא נפנה לאיש עשיר שיממן אותנו"
"נכון להיום מטה המאבק עובד עם כל ארגוני המחאה. כולם מגייסים וצריכים כסף, אם זה תופים או דגלים או כל הדברים שצריך. לכל הגופים במחאה יש מימון המונים משלהם, וכל מה שהם לא מצליחים לממן לבד אז המטה המרכזי מעביר להם – לא מעביר כסף, אלא את החפצים". נקודת התורפה, לדבריה, היא הפרסום של המחאות במוקדים השונים רחבי הארץ: "צריך לעדכן אנשים על קיומן של ההפגנות, אנשים לא יודעים. הפרסום זה משהו שלא קורה מספיק היום כי הכסף הולך קודם כול בשביל להחזיק את ההפגנות עצמן, אז הכול מאוד נשען על פרסום עממי".
ולגבי מערך ההסעות להפגנות הגדולות, היא מסבירה: "בהסעות אנשים משלמים, כולם משתתפים. בכל פעם שצריך לעלות לירושלים אני מחפשת תורמים לאוטובוסים שיוצאים ממקומות שבהם לאנשים אין כסף, ואז ההשתתפות שם היא סמלית. מערך ההיסעים מפורסם באתר של הדגלים השחורים, הם אלה שמתפעלים את האירוע המסובך הזה. אוטובוס עולה 3,000 שקל, יש 54 אנשים באוטובוס, וגם אם כל אחד משלם 35 שקל יש הפרש שצריך לממן".
לתורם שרוצה להשתתף בסכום "משמעותי" תמליץ האחראית להעביר ישירות לחשבון ולא דרך מימון ההמונים. וכשהועלתה האפשרות שתורם כלשהו יממן בתעדוף הפגנה אחת בצורה בולטת יותר מהאחרות, היא מיהרה לפסול: "זה לא עובד ככה. זה לא הרעיון, זה לא שעכשיו נפנה לאיזה איש עשיר שיממן אותנו. זה לא מתאים. בסוף אנחנו עוזרים לעצמנו, אני מתנדבת בזה במשרה מלאה. אנחנו משקיעים כדי שיהיה לנו איפה לחיות".
"המאבק לא יעצור והמאבק לא יתפשר"
את הזמן עד שיתחיל האקשן מנצל בלאק לטובת ניתוח פוליטי. כשאני מנסה להבין ממנו כלפי מי מכוונת המחאה הזו, הוא משרטט קווי מתאר שחורגים בהרבה מאלה של הקואליציה הנוכחית. מבחינתו של בלאק גם ראשי האופוזיציה אשמים במצב לא פחות, ומה שבכלל מעצבן אותו הוא המתווה שהציג הנשיא הרצוג: "הם חושבים שלפיד וגנץ מובילים אותנו, וזה לא נכון – לפיד וגנץ התלבשו על האירוע כי הם יודעים שאחרת הם יחוסלו בדעת הקהל".
לדעתו של בלאק, נתניהו כבר הבין כי לא יצליח לצאת ומלוא תאוותו בידו, והוא רואה בהרצוג, לפיד וגנץ פתח מילוט. "האנשים האלה פשוט לא בנויים באופי המנהיגות שלהם לגודל השעה. הם לא מבינים את גודל האסון שניצב לפתחנו. הם לא מבינים את המשמעות של הדברים לעומק. הרי בסופו של דבר, אם יש לך צד אחד שרוצה להכניע אותך ויש לך צד אחד שרוצה פשרה ב-9 מקרים מ-10, באופן היפותטי, הצד שרוצה להכניע אותך ינצח".
לדבריו בלאק, "התרחיש האידיאלי הוא לסכל בכל מחיר את מתווה הנשיא. הוא נולד בחטא והוא ימות בחטא. נתניהו הוביל את עצמו לסיטואציה שבה אין לו מהלכים, המהלך היחיד שלו הוא מתווה הנשיא, שנועד לנטרל את המאבק ולגרום לצד השני להיכנס להידברות ולדחוף לך בסוף חצי מהדיקטטורה שהם רוצים להעביר. מי שיעשה מהלך כזה יחוסל פוליטית. המאבק לא יעצור והמאבק לא יתפשר".
בלאק – קונסטנטין צ'סטה בשמו הרשמי – הוא המייסד והמוביל של הארגון הבולט ביותר בקואליציית ארגוני המחאה הצעירים – "קומי ישראל". הוא בן 33, יליד מריופול, העיר שנמצאת עכשיו בלב הקרבות במזרח אוקראינה. לסיפורים ששמע על החיים בברית המועצות, הוא אומר, יש חלק גדול במוטיבציה שלו להמשיך לפעול ביתר שאת במחאה הנוכחית, אחרי שכבר היה אחד הפרצופים הבולטים במחאת בלפור. בסרט דוקומנטרי שצפה בו, ועסק במחאה הציבורית הנרחבת באוקראינה ב-2014, שאגה אחת המפגינות "קומי אוקראינה!" – וכך נולד השם "קומי ישראל".
"אלו היו רק חבר'ה מבוגרים, אנחנו נכנסנו כדרך להעיר את הצעירים", מספר בלאק על חוויותיו מבלפור. "הבנו שכמו בכל העולם, וכמו בכל מאבק אפקטיבי משחר ההיסטוריה, צעירים תמיד היו אלה שהובילו אותו והם הקטר של הדבר הזה. שילבנו בתוך המחאה הקיימת מסרים אחרים, שידברו לציבורים אחרים, ולא רק לציבור של אנשים שהפגינו נגד השחיתות ונגד כתבי האישום של נתניהו. אלו שתי סוגיות חשובות, אבל אנחנו בתפיסה האסטרטגית שלנו הגענו למסקנה שבעיצומו של משבר כלכלי חמור ובעיצומו של משבר בריאותי חמור, השחיתות וכתבי האישום פחות העסיקו את הציבור הרחב".
ובלאק מסמן מטרה ברורה: "צריך לעשות לקהל הזה רדיקליזציה ופוליטיזציה, כי בסופו של יום זה קהל שלא חי את מה שאנחנו חיים 24/7 ולא מתעסק בפוליטיקה. אלה אנשים שחיים את החיים שלהם ופתאום עכשיו זה נגע בהם. חשוב לעשות להם פוליטיזציה בשביל שלא יקרה כמו מה שקרה חלילה ב-2011, שפתאום מצליחים לחפף אותך ולפורר את הכול בספינים". שותפו קינן, שהיה פעיל בולט במחאה החברתית ההיא, מהנהן בהסכמה. "באיזשהו מקום הבנו שנצליח רק באמצעות דבקות במטרה של שיבוש סדר ציבורי ואי-שיתוף פעולה עם השלטונות ויצירת מאבק נחוש שלא מתנצל, לא מתפשר, לא מנהל מו"מ ולא נבהל מהתיוגים והתוויות ששמים עליו".
ההסתבכות עם המשטרה: "יודע שאני מסומן"
גם קינן, שעובד בתחום הפקות האירועים, וגם בלאק, שעבד שנים בעולם המסעדנות, משתפים במחירים האישיים שהדבקות במשימה גובה מהם. בלאק, שמובטל כבר זמן רב ומקדיש את כל חייו לטובת "קומי ישראל", מציג בטלפון שלו צילום של כתב תביעה שקיבל לאחרונה מאחד הבנקים הגדולים על חוב גדול שטרם נפרע. הוא חי בעיקר מהלוואות, הוא משתף, וגם אימו ואחותו משתדלות לסייע כלכלית.
פועל יוצא של העמידה בראשות מאבק שפועל בצורה של "שיבוש סדר ציבורי ואי-שיתוף פעולה עם השלטונות" הוא מפגש עם המשטרה. בלאק כבר הפסיק לספור את כל המעצרים שעבר. האחרון שבהם היה ימים ספורים קודם לכן, אחרי הפגנת הענק בקריית הממשלה בירושלים. הוא נעצר משום שהחזיק אבוקות – אמצעי מחאה שחביב עליו במיוחד – ושוחרר למעצר בית, שממנו ארגן את ההפגנה האחרונה. "אני יודע שאני מסומן", הוא אומר. "ככל שהרדיפה הפוליטית תגבר, כך תגבר גם המחאה".
לטענתו של בלאק, כדי שלא להגביר את החיכוך הוא נעצר באופן שהוא מגדיר "דיסקרטי", כלומר לאחר שההפגנה כבר הסתיימה ובידי שני שוטרים סמויים. מצד אחד הוא מחמיא, בדרכו האנרכיסטית, למשטרה ומדבר על הנחיות שגיבשה כדי להקטין את החיכוך עם המפגינים לנוכח הנחיותיו של השר החדש לביטחון לאומי. ועם זאת, הוא מספר על כך שבחקירתו סבל מהקנטות מצד השוטרים – שלטענתו וקראו לו עבריין ואנרכיסט והשמיצו את המחאה כולה.
"הם לא עשו את זה בזמן הפגנה, כי הם ידעו שזה ילהיט את האנשים", הוא אומר. "כבר עברנו את זה, אנחנו למודי ניסיון, וגם הם. תיצור חיכוך – תקבל חיכוך. המחאה היא לא אלימה, היא נגד אלימות. אבל אם המשטרה תנקוט אלימות אי אפשר לדעת איפה זה ייעצר ומה יהיו ההשלכות של זה. המשטרה יודעת להכיל את האירוע בממדים מפלצתיים, של מאות אלפים. הדבר הזה מתנהל בצורה מופתית. אם חלילה יקרה משהו זה יקרה רק בגלל שהמשטרה תשנה את המדיניות שלה ותקבל איזו הנחיה מלמעלה". (תגובת המשטרה – בסוף הכתבה)
"לא צריכה שיסבירו לי למה להיות פה"
כיכר דיזנגוף כבר מתלהטת, ולא רק בגלל האבוקות והלפידים שבלאק מצית בחדווה רבה. יותר מאלף כבר נאספו בכיכר, והקהל מגוון ביותר – מבוגרים, צעירים ומשפחות. מישהו מסתובב בין המפגינים ומחלק "רולקסים", כלומר צמיד סוכריות בצורת שעון. זוהי כאמור פגישת המחזור של האגף היותר פעיל של מוחי בלפור וההתבטאות המקניטה, כמה ימים קודם לכן, של חה"כ דודי אמסלם בדבר המפגינים המפונקים עם הרולקסים מוציאה לכולם פה את העצבים, ואולי במיוחד ללימור מויאל. "יש פה איזו מכונה שגורמת לאנשים להיות כמו רובוטים שחיים במציאות או ביקום דמיוני. פשוט כך", אומרת מויאל, דוקטורנטית לפילוסופיה של הלשון, שאת שם משפחתה רכשה אגב מנישואיה. "זו בעיה של שיח, וזה מה שהכניס אותי לתוך האירוע הזה. הבנתי שכדי להתמודד עם בעיית שפה צריך להתמודד איתם באמצעים של שפה".
השבוע, לאחר ההפגנה הגדולה בקריית הממשלה בירושלים ביום שני, עוכב בעלה של מויאל, אבי, בידי המשטרה, גם כן באשמה של אחזקת אבוקות ולפידים, ושוחרר בהמשך. היא עצמה נקראה לחקירה, וזו בוטלה בהמשך. החשדות כנגד השניים נמחקו.
ליד האוטו של בעלי חיכו לנו 7 בלשים של משטרת הדיקטטורה כולל צלם וידאו משטרתי. הם ביקשו שנפתח את הרכב ושאלו אותנו מה יש בארגזים. עניתי להם שמדובר בלפידים לצעדה סביב הכנסת ושזה חוקי לגמרי. הם הודיעו לבעלי שהוא מעוכב לחקירה בחשד להפרת הסדר הציבורי הכניסו אותו לרכב אזרחי, לקחו ממנו 》
— (@limor_moyal) February 20, 2023
"אני באופן אישי לא מתחברת לזיוני-שכל האלו, לדיבורים על הבמות. אני לא חושבת שזו הפגנה של העם ולעם הזה אין דוברים ואין מי שעומד על הבמה", היא תוקפת. "אני לא צריכה שיסבירו לי למה להיות פה. אני מאמינה בהפגנה שהיא הרבה יותר עממית ושהשטח יוצר את התוכן ולא מגיע תוכן חיצוני. שנה שלמה היינו בבלפור בלי במות, בלי פוליטיקאים. אנחנו לא צריכים את זה. ונוצרה שם דינמיקה של תוכן, אנשים הביאו תוכן מעצמם. כשיש במה והיא תופסת את הפוקוס זה מכבה את המסגרות האורגניות שנוצרות בהפגנות".
"להביא את הצעדה לאוכלוסייה הסאחית"
מויאל היא הפעילה הבולטת של ארגון "הדמוקרטים", כנראה האגף היותר קיצוני של ה"בלפוריסטים". "אנחנו כבר שנים טוענים שאנחנו על סיפה של הפיכה משטרית. ראינו את זה מתרגש עלינו עוד בתקופה שהתחילו כל ענייני נתניהו ולכן התכנסנו בבלפור, כדי לנסות למנוע את ההשתלטות העוינת של הכוחות הפשיסטיים בישראל על כל מערכות הכוח. צפינו שמה שאנחנו רואים כרגע עומד לקרות. הגישה שלנו היא גישה רדיקלית במובן הזה שלא צריך לדבר בכלל עם האנשים האלה. מבחינתנו מדובר בפושעים. גם בתקופה של גנץ התנגדנו לכל הידברות, אמרנו והתרענו שכניסה לממשלה הזאת היא אסון, וכמו שאנחנו רואים עכשיו הידברות, עם האנשים האלה היא אסון. מבחינתנו אין בכלל מה לדבר עם האנשים האלה, צריך פשוט להוריד אותם".
ואם לא משא ומתן, אז מה כן?
"גם אם הרפורמה הזאת תבוטל, ואני מאמינה שכך יקרה, כי הוא מבין שזה לא הולך לעבור, אז יש המון דברים איומים אחרים שהוא הולך לעשות: זה לסגור את התאגיד, שזה הרסני למדינה ברמות שקשה לתאר, או להעניק תקציבי ענק לחרדים, באופן שפשוט ישבור פה את הגב של החילונים. כל אחד מהדברים האלה בנפרד מצריך לדעתי להיות ברחוב. הם יעשו פה נזקים איומים".
מה הטעם לקיים הפגנה כזו בכלל? יש לפעמים תחושה שאתם עוסקים בשכנוע את המשוכנעים.
"אנחנו עוברים ברחובות בעיר שאנשים יושבים להם בבתי קפה ולוגמים להם את האספרסו או הבירה שלהם ולא כל כך מתעניינים מכל מיני סיבות במה קורה בקפלן. וזה קורה אפילו בתל אביב. הם יושבים להם ככה, מרימים את הפנים ומסתכלים עלינו ככה בעיניים פעורות. חשוב לעשות צעדות בכלל בערים כדי להביא את המחאה לאנשים הפסיביים. הציבור עדיין לא קולט מה קורה. בתוך הציבור שלנו יש אנשים שעדיין לא נפל להם האסימון. יש ערך בצעדות האלה בשביל להביא את הצעדה לאוכלוסייה הסאחית הזאת. אנחנו קוראים לאנשים האלה 'סאחי ישראלי', כאילו הדמות של אותו אחד שפותח N12 רק לדקה ביום ולא ממש מתעניין מה קורה".
סאחי היא מילה מובילה בז'רגון של ארגוני המחאה השונים. לא פחות מלמחות כנגד המהלכים הפוליטיים הם נלחמים גם באדישות. הם מנסים גם לפעול, שלא נאמר להתריס, בתוך המחנה שלהם. "לא מצאתי את עצמי בתוך כל הצעקות והאדום והשחור המאוד כועס", אומר יניב סגל, שיחד עם כלנית שרון מוביל את ארגון "החזית הוורודה". "רציתי להביא את הטייק שלי, שזה באמת משהו שהוא אומנותי. זה גם מייצג: ישראל שאנחנו רוצים זו ישראל לא אלימה שמעריכה תרבות ומעריכה את הבגאז' התרבותי שלה".
כשהמחאה נצבעה בוורוד
"מחאה לא-אלימה זה להביא דברים שלא יעברו לאנשים חלק בגרון. וזה בדיוק מה שאנחנו עושות. זה אומר שזה לא בהכרח נחמד ולא בהכרח נעים ולעשות 'קיצי' בגב. יש אנשים שלא אוהבים אותנו בהפגנות, בעיקר כשאנחנו עושות רעש. אומרים לנו, 'לא, אבל אתם מפריעים לנו לנאומים'. גברת, הלו, זו הפגנה. נאומים אפשר לשמוע גם בבית".
"זו חוויה לגמרי אחרת", מעיד סגל על המעבר מירושלים לתל אביב. "שם גם היה את המאהל והיה את בית ראש הממשלה, כלומר היה מאוד-מאוד ברור נגד מה אתה מפגין. עכשיו זה לא אותה סמליות. זה משפיע גם על אופי הפעילות, וגם ברור שהסיבה היא שונה. בבלפור הרוח הייתה מאוד תל-אביבית בסוף, גם אם באו אנשים מכל הארץ. הבאנו לעיר הבירה את הרוח של תל אביב עם כל הוורוד הזה, דווקא את הצבע הזה. ברור שירושלים היא לא המגרש הביתי, אבל מצד שני זו דריסת רגל הרבה יותר משמעותית. זה אקט הצהרתי הרבה יותר גדול".
"החזית הוורודה" היא הפלג האומנותי, הנשי, הלהט"בי והקווירי של המחאה. אם "הדמוקרטים" הם ריכוז של אינטלקטואלים, ב"חזית" נמצאים בעיקר אומנים, כמו סגל, שחקן שעוסק גם בעיצוב גרפי. הם האחראים לפלייליסט של ההפגנה – עד כמה שאפשר לקרוא לצבא מתופפים שנותן בקצב ושירים בסגנון של אצטדיון כדורגל "פלייליסט" – ומדי שבוע הם גם משתדלים להפתיע בתלבושות מיוחדות ומיצג אומנותי מקורי. העקירה מבלפור אל תל אביב הביאה עימה גם גידול ביצירתיות.
"בבלפור היה לנו את הסרבלים ושני תופים. זה הכול. הגענו איתם לאחת הצעדות הראשונות. אני וכלנית הגענו לרחבת מוזיאון תל אביב והמשכנו לנגן ואנשים הלכו אחרינו כמו ב'החלילן מהמלין'. הבנתי ששני תופים יכולים להוביל צעדה. עלה לי ישר לראש ליצור חוליה של מתופפות. אנשים ראו אותנו ושאלו איך אפשר לעזור ואמרנו, 'צריכים תופים'. מישהי ממחאת ההיי-טק בדקה עם החבר'ה, הם העבירו את הכסף ישר לחנות, ארגנו לנו תופים, באנו ולקחנו. אנשים פשוטים מהמחאה שלא אכפת להם לשים קצת כסף על זה. תוף כזה עולה 300 שקל. הכול אצלנו זה ברמת הקופה הקטנה. עוד בחור יש לו מחסן קטן במרכז תל אביב, לא רחוק מקפלן, אז הוא נתן לנו שם שלושה מדפים לתופים. כל אחד יש לו מה להציע או מכיר מישהו שיש לו מה להציע. אפילו את המאזניים הענקיים קיבלנו בתרומה מבן זוג של אחת החברות".
הסטודנטים שמוותרים על המבחנים בשביל המחאה
יש גם כוחות חדשים במחאה הזו, כאלו שלא היו בבלפור. אולי הבולט שבהם הוא זה של מחאת הסטודנטים, מחאה שקמה אד הוק כהתארגנות חיצונית לזו של התאחדות הסטודנטים. אם ב-2011 התאחדות הסטודנטים כמעט השתלטה על המחאה, הפעם היא לא נמצאת פה. זה דפוס חוזר שבולט במיוחד במחאת 2023 – גם מחאת הרופאים היא התארגנות עצמאית וכך גם זו של עורכי הדין. אלו וגם אלו התנתקו מהארגונים היציגים שלהם.
"אנחנו מאוד מאוכזבים מהתאחדות הסטודנטים", אומרת עמית מלמד ממחאת הסטודנטים. "אני חושבת שאלחנן פלהיימר (יו"ר התאחדות הסטודנטים – י"כ) פועל על דעת עצמו ולא סופר אף אחד. הוא מוציא מודעות מטעם ההתאחדות מבלי להתייעץ ופרסם סקר שרק מהשאלות שלו אפשר להבין שהוא מוטה", היא אומרת בהתייחסות לסקר שממנו עלה כי 66% מהסטודנטים בקיאים בפרטים, 56% תומכים במהלכים של הממשלה ו-54% מתנגדים להפגנות. "אנחנו בקשר עם התארגנויות סטודנטים כמעט בכל אוניברסיטה ויש שם הרבה קולות מגוונים".
מלמד נהפכה בחודש החולף לסוג של כוכבת, דווקא לא בזכות ההרעשה ברחובות אלא בזכות אפיק נוסף שבו בחרו הסטודנטים לפעול: מחאה קולנית במיוחד בכנסת עצמה, ממש בחדר ועדת החוקה, חוק ומשפט. המקום החשוב בישראל כבר שבועות ארוכים, שבו הכול קורה. הסטודנטים נרשמו כמעט לכל דיון שנערך עד כה כדי להשמיע את דברם. מלמד בת ה-24, סטודנטית למשפטים באוניברסיטת תל אביב, נטשה את המשרה הסטודנטיאלית שלה כמגישת מלבי בפלורנטין כדי לעלות לדבר אל ליבם של הנבחרים, לעיתים באופן תקיף למדי – כזה שזיכה אותה במפגש עם סדרני המשכן. הסרטונים של מלמד וכמה מחבריה משבשים את דיוני הוועדה של שמחה רוטמן כבשו את הרשת.
"לראות את שמחה רוטמן פותח את הדיון וקורא להצעת החוק לתיקון חוק יסוד: השפיטה (שינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים – י"ג) – 'חוק לחיזוק הפרד הרשויות', זה פשוט רגע הזיה", מצהירה מלמד. "לא רק שהוא מקדם את מה שהוא מקדם, באותו רגע גם הבנתי שהוא צוחק לי בפנים. לי ולכל לעם ישראל. זה הכעיס אותי ובגלל זה התפרצתי עליו. קמתי מהכיסא שלי ואמרתי לו, כן, בקול די רם, 'אתה לוקח לי את העתיד'. אני מגיעה לשם ורואה אותם, וכואב לי בלב. אני כועסת עליהם באמת, באופן הכי אישי. איך הם כבני אדם הולכים לקדם משהו שייקח לי זכויות? אני פשוט לא יכולה להבין מה עובר להם בראש". השבוע, אחרי הריאיון שלנו, היא גם הוצאה בכוח ממליאת הכנסת לאחר המחאה במהלך ההצבעה.
היום הרגשתי כמו פושעת.
— amit melamed (@amitmel1) February 20, 2023
משמר הכנסת הוציא אותנו באלימות לא פרופורציונלית מהיציע לאחר שקראנו ״דמוקרטיה!״ ו״בושה״.
אבל הפושעים האמיתיים הם אלה שיושבים במליאה. להם הכוח והכוונה לרמוס את זכויותינו.
מפחיד וכואב לי בלב, אבל לא נפסיק להיאבק למען הדמוקרטיה. @1StudentProtest pic.twitter.com/WJQsaQFm36
לצידה של מלמד בהפגנה עומדים אופיר דיין ואיתי רוזיצקי, גם הם סטודנטים למשפטים באוניברסיטת תל אביב שמזכירים שבסוף הם עדיין סטודנטים. ואם המצב לא גרוע מספיק, ההכרזה של לוין על הרפורמה המשפטית תפסה אותם ממש בעיצומה של תקופת מבחנים. "אני מוותר גם על הציונים לטובת המחאה הזאת כי בסופו של דבר לא משנה אם אני אקבל עכשיו 90 או 80. אם בעוד שנה מהיום כבר לא תהיה פה דמוקרטיה, זה לא ישנה בכלל", אומר רוזיצקי. חברתו דיין מוסיפה: "אני קיבלתי 36 באחד המבחנים הכי חשובים בתואר. ולרוב אני לא סטודנטית של 36, שלא יראו אותי ככה. זה הנכשל הראשון שלי בחיים. אם בעוד 20 שנה יהיו לי ילדים והם ישאלו אותי איפה הייתי בפברואר 23', אני אוכל לענות להם שהייתי ברחובות ולא בבית, לומדת לשיטות מחקר אמפירי".
רוצה לנצל את הבמה כדי להעביר מסר למרצה?
"אני ממש חמודה ותני לי לעשות קורס חוזר. אני יודעת את החומר, חבר'ה, אני על זה".
"אי אפשר לעשות מחאה בלי פאן"
לאורך כל המצעד מלמד שם, בשורה המובילה, אוחזת בכרזה ובה השורה הראשונה של מגילת העצמאות. אומנם היא מסתייגת כשאני מגדיר אותה ככוכבת, אבל היא אומרת, "ברור שזה קצת כיף, וברור שההורים שלי גם גאים בי. ולעמית הילדה החנונית מהתיכון, שאף אחד לא שם עליה, כיף להרגיש שככה פתאום כולם רואים אותה ואומרים, 'וואו, הייתי איתה בתיכון. ידענו שייצא ממנה משהו'. ברור שאני נהנית מזה, אבל זה לא העיקר בשבילי. זו תשוקה מתוך פחד – למשל, שכאישה לא יהיו לי זכויות יותר במדינה הזו ושאני איאלץ לעזוב אותה, למרות שאני רוצה לחיות פה. זה נראה לי תרחיש לגמרי ריאלי, אם ההפיכה הזו תעבור. אבל, כמו שחברה טובה פעם אמרה לי, אי אפשר לעשות מחאה בלי פאן".
החזית הוורודה מתופפת בכל הכוח ונותנת את הפסקול הכולל את הפלייליסט הקבוע של 5–6 שירי אוהדים שמזומרים בריפיט. קינן ובלאק, כרגע על תקן המבוגרים האחראים של הקרנבל הצועד והרועש הזה, מסדרים את דגלי הענק שלהם, מציתים את האבוקות – ונותנים את האות לצאת לדרך. המצעד נע לאורך שדרת מסעדות היוקרה החדשות שמנצנצות ברחוב דיזנגוף מאז שוב הונמכה הכיכר אל גובה הקרקע. מי שמביטה בכל זה די המומה היא אלית לנצר מראשון לציון, שהגיעה עם שני חברים לסעוד באחת המסעדות המפונפנות והמצעד תפס אותה בעיצומה של הפסקת סיגריה. לוין, רוטמן, חיות או בהרב-מיארה פחות מעניינים אותה. ואם כבר, היא מתחברת יותר לעניין הפאן.
"קצת יום העצמאות. קרנבל. אין לי יותר מדי מה להגיד על זה, אני לא צפיתי את הדבר הזה", אומרת לנצר עם סיגריה ביד אחת וכוס יין לבן באחרת. "באתי לשבת בסבבה בכיף, הסתובבתי אחורה ואני רואה איך הכול כאן התמלא. אם הייתי יודעת שזה מה שהולך לקרות פה היום כנראה לא הייתי מגיעה לתל אביב. אני לא מהיותר מדי מתערבבים. פחות טלוויזיה, פחות חדשות ופחות בלגן – יותר טוב. לא בא לי לשבת מול החדשות כל היום ולראות מה אומרים ומה עושים, מה עשו ומה קרה".
בתום חצי שעה של תהלוכה אלפי המוחים הצעירים והצעירים ברוחם מגיעים אל רחוב קפלן. אפילו רוכל עקשן שמסרב להזיז את עגלת הבייגלה שלו דווקא בפינת הרחוב מתרצה לבסוף לתחנוניו של קינן ומפנה את הדרך לרגע השיא של הערב: אנשי דיזנגוף חודרים אל המחנה המנומנם של קפלן. ממש רגע לפני שהקרנבל הזה גומר את חלקו ונבלע בהמון, מתנהל בכניסה לרחוב שוק פוליטי: עומדים נציגים של שלל מפלגות פוליטיות וארגוני מאבק מכל גוני הקשת השמאלית ומוכרים את מרכולתם האידיאולוגית – מסיום הכיבוש ועד חיזוק מדינת הרווחה. ארבעה אנשים אפילו מקיימים בניחותא על כיסאות פיקניק פאנל אינטלקטואלי בנושא חוק משאל עם: בעד ונגד – הרעש הנורא לא מפריע להם.
בתוך הסלט הזה הצעירים הרועשים הם עכשיו אטרקציה. כשבלאק משלהב את האווירה עם אביזרי הפירוטכניקה האחרונים שהוא צריך להיפטר מהם, הכול נהיה אש, תימרות עשן והלמוּת תופים. בשלב זה מחליט אחד מנציגי המפלגות לשחרר לאוויר צרור פמפלטים וליצור גשם קונפטי. הזקנים של קפלן די המומים. המצלמות והטלפונים נשלפים וכולם עסוקים בלצלם. לבסוף מתוך האורגזמה האור-קולית הזו נולד פריים.
לפניות לכתב: yoghevk@n12.tv
תומר אלמגור סייע בהכנת הכתבה.
תגובות
ממשטרת ישראל נמסר: "משטרת ישראל פעלה לאפשר לעשרות אלפי מפגינים את חופש הביטוי והמחאה באזור. בניגוד לנטען, במהלך המחאה זוהה החשוד מדליק באש אבוקה. האבוקה פיזרה עשן רב באזור המחאה תוך סיכונם של הסובבים. לכן הוא נעצר והועבר לחקירה בחשד לשימוש פחזני באש או בחומר דליק. טענותיו של החשוד אינן מוכרות לנו, ובכל מקרה רצוי כי מי שרוצה להימנע ממעצר – יימנע מהפרת החוק. חופש המחאה והביטוי אינו מקנה את החופש להפר את החוק, ונמשיך לפעול לאכיפתו בכל מקום ונגד כל מי שיידרש".
מהתאחדות הסטודנטים והסטודנטיות הארצית נמסר: "ההתאחדות מכבדת את הסטודנטים שהצטרפו למחאה וגם את אלה שלא. בדומה לארגונים יציגים נוספים במדינת ישראל, ההתאחדות לא תיקח צד במחלוקות פוליטיות. נמשיך לפעול למען כלל הסטודנטים בישראל".