נתן אניסימוב מביט בגאווה מהולה בכעס אל עבר האנדרטה שיצר לפני 49 שנה בדיוק. שני פרחים מאחת השיבולים הניצבות בסמל הפלמ"ח נעלמו, מה שמעורר את חמתו של אניסימוב, שהגיע לצפות באנדרטה מעשה ידיו אחרי תקופה ממושכת שבה לא ביקר כאן.
הוא כבר בן 92. ירושלמי אסלי שמכיר באזור הזה כל אבן. כשהיה בן 18, חייל צעיר שנשלף מבית הספר התיכון עוד בטרם הסתיימה שנת הלימודים, נלחם ממש על האדמה הזו על תקומתה של ישראל. גם מחלת הפוליו שממנה הוא סובל מילדות ועד היום מקשה עליו ללכת, לא מנעה מאניסימוב, להגן על עירו בכמה מהקרבות החשובים ביותר של מלחמת העצמאות – ובהם הקרבות בלטרון, בקסטל ובהר אדר. בהמשך המלחמה ירד דרומה ולקח חלק גם בכיבוש באר שבע ובקרבות חשובים נוספים בנגב.
"הייתי אז בשמינית ואני שומע שתוקפים את השיירה להר הצופים", נזכר אניסימוב במועד פריצת המלחמה. "נתנו לנו אז חופש מהצבא ואמרו, 'מי שרוצה יכול להשתחרר וללכת לבחינות'. זה בבחינה האחרונה שלי. עליתי על בית ההסתדרות בירושלים וראיתי את הטבח. הבריטים עמדו שם שמונה שעות ונתנו לערבים לחסל את כל היהודים ולשרוף אותם".
"הבריטים עמדו שם שמונה שעות ונתנו לערבים לחסל את כל היהודים ולשרוף אותם"
לפני 50 שנה בדיוק נחנך גשר הראל, המחבר את שני חלקיה של מבשרת ציון. אניסימוב, שכבר אז היה קבלן בנייה מצליח, התבקש כאחד מיוצאיה של חטיבת הראל – שעליה פיקד יצחק רבין ז"ל במלחמת השחרור – להירתם למאמצי ההנצחה לחטיבה שהייתה אמונה על אזור ירושלים. כך הגיעה לעולם אנדרטת הראל המפורסמת.
פעם כמעט לא היה ישראלי שלא הכיר את האנדרטה הזו. בשל מיקומה באחת הנקודות המרכזיות של הכביש החשוב במדינה, כל נוסע שהיה עושה את דרכו אל ירושלים או ממנה התקשה להתעלם מאותיות הבטון הבולטות המציינות את שם החטיבה.
אלא שמאז הוסט כביש 1 לפי קרוב לשש שנים אל המנהרות שחוצות את ההר מתחת למבשרת, רק הנהגים המעטים שעולים לכיוון מבשרת או יורדים ממנה דרך הכביש – שהפך מכביש מהיר לדרך צידית – יכולים לחזות באנדרטה המיותמת. כדי לצלם את אניסימוב ונכדתו נועם, המסייעת לו, לצד המונומנט העזוב, לא התקשינו לעמוד זמן ממושך במרכז הכביש. לא רק שני פרחי המתכת שנעלמו מעידים על מצב האנדרטה מאז נפרדה מהכביש הראשי, גם עלים של ממש מהצמחייה שגדלה פרא מסביב ומתחילים לאט-לאט לכסות אותה.
בשנים 2018–2019 פעלה עמותת ההנצחה של חטיבת הראל מול חברת נתיבי ישראל (נת"י) במטרה להעתיק את האנדרטה אל הכביש במקומו החדש. התגבשה תוכנית בנייה לא של אנדרטה חדשה אחת, אלא של שתי אנדרטאות שתוצבנה כל אחת בשני פתחי המנהרות. בשל מחסור בתקציב גויסו לטובת הפרויקט אנשי מקצוע שהסכימו לעבוד בהתנדבות למען ההנצחה. אניסימוב, כאמור הקבלן של האנדרטה המקורית, גייס קבלן צעיר שיבנה את האנדרטה החדשה. אלא שמאז המיזם נכנס להקפאה עמוקה ולא התקדם כלל.
"במשך תקופה ארוכה פעלתי מולם בשני פרויקטים: גם העתקת האנדרטה וגם פרויקט אחר שקשור לשלטים שמזכירים את מורשת הפלמ"ח ולא ברור לי מה קורה בשני הפרויקטים", טוען יוני אמיר, יו"ר עמותת חטיבת הראל. "אם הייתי יודע להסביר מה קורה פה, הדברים היו זזים מזמן. רק לפני חודשיים, אולי קצת יותר, הייתי בפגישה עם אנשי נתיבי ישראל אצלם במשרדים. הצגתי לפניהם את הדברים ואני עדיין לא מבין מה קורה. יש פה תופעה של חוסר רגישות כלפי החבר'ה האלה, הפלמ"חניקים".
בנתיבי ישראל מצביעים על עמותת הראל כאחראית לעיכוב, שאותו הם מסבירים בכך שהתוכניות ההנדסיות של הפרויקט המקורי עדיין לא התקבלו, אף שהעמותה הייתה אמורה לספק אותן. "תמוה שהם אומרים שהם לא קיבלו את התוכניות" אומר אמיר, מנכ"ל העמותה. "לא קיבלתם תוכניות? אז תתקשרו ותקבלו. ניתנו להם כל התוכניות, כולל התוכניות המקוריות שנמצאות אצל נתן אניסימוב. מי שרוצה תוכניות יכול לקבל אותן בתוך דקה. התחושה שלי היא שיש משהו אחר שמונע את מימוש האירוע הזה. אני אפילו לא מנסה לנחש, אני לא מצליח לדמיין מה גורם לאי-ביצוע הפרויקט הזה".
"מי שרוצה תוכניות יכול לקבל אותן בתוך דקה. התחושה שלי היא שיש משהו אחר שמונע את מימוש האירוע הזה. אני אפילו לא מנסה לנחש, אני לא מצליח לדמיין מה גורם לאי-ביצוע הפרויקט הזה"
בחטיבה שפרצה את דרך בורמה ושתרמה לשירה העברית את השורה "בצידי הדרך מוטלים מתינו" מייחסים חשיבות רבה לדרכים. פעם, משער הגיא מזרחה לא היה ספק כי הכביש הזה הוא עבודה של הראל. לאן שלא תסתכל מסביב לכביש מס' 1, הראל היו שם ב-1948, אבל המשוריינים כבר החלידו מזמן, חלקם הפכו לסחורה חמה אצל סוחרי המתכות הגנובות, והתחושה היא שלאט-לאט נמחה זכרם של הקרבות והלוחמים.
בנוסף לפרויקט האנדרטה התקוע עסוק אמיר בשנים האחרונות בקידום במיזם הנצחה נוסף – שילוט לאורכו של הכביש שיספר את סיפור הקרבות במקום התרחשותם. גם שם, למרבה תסכולו, הוא מספר, הוא חש את אוזלת היד של נתיבי ישראל. "לפני שנים רבות פנו צביקה זמיר (שהיה מפקד הגדוד השישי בחטיבה), יהודה זיו ז"ל (שהיה נהג משוריין בגדוד, לימים חוקר ארץ ישראל ובלשן) ופסח עזריהו (שהיה סייר בגדוד) והציגו תוכנית רחבה מאוד להצבת שלטי מורשת לאורך כביש 1".
"היו תגובות חיוביות והרבה פגישות של הצוות של נתיבי ישראל", מספר אמיר, "אף ביצעתי סיור שטח איתם, גיבשנו תוכנית מצומצמת, שהוצגה גם לאחראי השילוט במשרד התחבורה, נדמה לי, וגם במקרה זה הכול התמסמס. יש ברשותי מכתב ממנכ"ל החברה, אבל עשייה אין. נכון שמדובר בתקצוב, אבל הייתה נכונות לתקצב, שנעלמה. אולי בגלל הבעיות שהיו בעבר עם תקציב המדינה ואולי כי זה לא מספיק חשוב".
רגע השיא בפועלם של אנשי הראל במפעל ההנצחה שלהם היה כשהחליטה הממשלה לקרוא את מרכז המבקרים בח'אן שער הגיא דווקא על שמו של רחבעם זאבי, אומנם בעצמו איש פלמ"ח, אבל שלא לחם באזור ירושלים אפילו לא יום אחד. ההחלטה הזו העלתה את חמתם של ותיקי החטיבה, שב-2016–2017 התייצבו מדי יום שישי למשמרת מחאה במקום. הצעירים שבהם בעשור התשיעי לחייהם, חלקם מלווים במטפל סיעודי צמוד ומתקשים מאוד ללכת. ולמרות זאת הם התייצבו שם, במקום שבו נלחמו את קרבות חייהם מצאו עצמם מקימי המדינה נלחמים בקרב על הקרדיט.
"רק כשהחליטו להקדיש את המקום לזכרו של גנדי היה פתאום כסף לכביש. אז קיימנו את הלחץ הציבורי והצלחנו שהממשלה בראשותו של ביבי ביטלה את ההחלטה. זה הכול פוליטי"
"לא יכולנו לסיים את בניית האתר כי לא היה כביש גישה", מספר האלוף (במיל') עמוס חורב, לימים קצין החימוש הראשי ונשיא הטכניון, שהיה מיוזמי הקמתו של מרכז המבקרים. "אני הלכתי לשכנע שרי תחבורה שיקימו כביש. רק כשהחליטו להקדיש את המקום לזכרו של גנדי היה פתאום כסף לכביש. אז קיימנו את הלחץ הציבורי והצלחנו שהממשלה בראשותו של ביבי תבטל את ההחלטה. זה היה הכול פוליטי".
יגאל אלון נאבק, פרס התנגד: הוויכוח בישיבת הממשלה
בשיחה השבוע עם N12 בביתו שברמת השרון נזכר חורב, ששימש מפקד פלוגה בהראל, בפקודיו. "פלוגה ו' הייתה פלוגה גדולה מאוד. היו בה חבר'ה קיבוצניקים מבית הערבה, מרמת רחל, ממעלה החמישה, מקריית ענבים, מקיבוץ רבדים בגוש עציון וקבוצה של סטודנטים מהאוניברסיטה העברית. כדי להבין מה היה כל כך מיוחד בחטיבה הזו, סע לבית העלמין בקריית ענבים ותבין. אני הקמתי גם את אתר הזיכרון ליד בית המשפט העליון לפני אולי עשר שנים (אתר ההנצחה החטיבתי בקריית הלאום). על הקיר חקוקים שמות 431 הנופלים של חטיבת הראל".
אניסימוב סוחב איתו קלסר עבה מלא באין-ספור התכתבויות עם הרשויות בעניין האנדרטה שאת קורותיה הוא מתעד היטב עוד מימי ראשית הפרויקט הזה בשנות ה-70. מהקלסר הוא שולף שלל סרטוטים ותרשימים, תוכניות הנדסיות וכתבי כמויות, מה שמעצים עוד יותר את התסכול שלו מאי-התקדמות הפרויקט. אם אמיר עוד מרומז בטענותיו, אניסימוב תקיף הרבה יותר. הוא משוכנע שמאחורי העיכוב עומדת אג'נדה פוליטית.
נועם שטיינר, הנכדה, שפועלת מול הרשויות לקידום הנושא ומורשתו של סבה, שולפת מכתב שנשלח ביולי לשרת התחבורה מרב מיכאלי בנושא. אחד מעוזרי השרה יצרה עימם קשר לאחר מכן ושוחח איתה טלפונית, היא מספרת. מאז הם לא שמעו, לטענתם, מהשרה או מהמשרד.
וכשניירות מצהיבים משנות ה-70 מפוזרים על השולחן עולה כי האנדרטה והגשר שלצידה נושאים עימם שובל של חיכוכים. לא בכדי התעצב כל כך אניסימוב למראה סמל הפלמ"ח המושחת. תוספת שמן של פלוגות המחץ לצד שם החטיבה (שעדיין פועלת גם כיום בצה"ל כחטיבת שריון במילואים) הייתה מוקד לוויכוח דרמטי שהגיע בזמנו עד לממשלת ישראל.
בשעתו נקבע עקרונית כי כבישים או מתקני כביש בישראל לא יישאו שמות של יחידות צבאיות. אז, שנים לא רבות כל כך אחרי מלחמת העצמאות, סכסוכי הכבוד בין יוצאי היחידות השונות סביב היוקרה שהביא עימו הניצחון המזהיר עוד היו מוקד לוויכוחים רבים. כשהתכנסה הממשלה לישיבתה השבועית לפני 50 שנה בדיוק, ב-29 באוקטובר 1972, אחד הנושאים על שולחנה היה שמו של הגשר החדש שנחנך רק חודשים קודם. השרים יוסף אלמוגי, יוצא הצבא הבריטי, ושמעון פרס התנגדו לקריאת הגשר בשם "הראל–פלמ"ח" כפי שהוצע. מולם התייצבו השרים יוצאי הפלמ"ח ישראל גלילי ויגאל אלון. לבסוף הוסכם בפשרה שהגשר ייקרא רק "הראל" ללא "פלמ"ח". אלמוגי ופרס היו היחידים שהצביעו נגד הפשרה.
סמל היחידה הוצב תוך כדי מלחמת הכיפורים: "אף אחד לא התנגד"
אניסימוב, שמרבה לדבר על הערצתו לדוד בן-גוריון, בכל זאת עוד סוחב איתו כמו פלמ"חניקים רבים את טראומת פירוק הפלמ"ח בידי ראש הממשלה הראשון. מאז הוא מזהה לדבריו כוונה ממסדית ברורה להצניע עד כדי ביטול את חלקן של פלוגות המחץ במאבק על הקמת המדינה. בתגובה לכך הוא היה מן היוזמים של הקמת האנדרטה.
"כל אחד חשב שמישהו אחר נתן את ההוראה. שמו את השלט ואף אחד לא התנגד. אם לא הייתה פורצת המלחמה והיו צריכים לאשר את שלט הפלמ"ח, יכול להיות שהיו הורסים את זה"
שנה בדיוק אחרי הישיבה ההיא נקבע כנס לציון 25 שנה להקמת חטיבת הראל. מועד הכנס נקבע לחול המועד סוכות ב-1973. שבועיים קודם לכן, כמה ימים לפני יום הכיפורים, עלה צוותו של אניסימוב לקרקע במטרה להשלים את העבודות עד סוכות, כך שבאי הכנס, שהיה אמור להיערך בקריית ענבים, יוכלו בדרכם אליו לחלוף ליד האנדרטה, שהייתה גולת הכותרת של חגיגות ה-25.
"בערב יום כיפור פירקנו את התבניות של האנדרטה, ואז פרצה המלחמה", נזכר אניסימוב. הכנס לא התקיים מעולם. תחת המולת מלחמת יום הכיפורים אניסימוב וחבריו לחטיבה ניצלו את הכאוס שנוצר ואת חוסר תשומת הלב כדי לעשות תרגיל קטן ולהוסיף לצד הכיתוב הענק "הראל" את גוש הבטון הקטן המציג את סמל הפלמ"ח. "זה היה כמו בתעלת בלאומילך", הוא מספר. "כל אחד חשב שמישהו אחר נתן את ההוראה. שמו את השלט ואף אחד לא התנגד. אם לא הייתה פורצת המלחמה והיו צריכים לאשר את השלט 'פלמ"ח', יכול להיות שהיו הורסים את זה".
תגובת "נתיבי ישראל": "חברת נתיבי ישראל מקדמת שיתוף פעולה עם עמותת הראל כבר תקופה ארוכה על מנת להנציח את מורשת לחימת חטיבת הראל, שפרצה את הדרך לירושלים, ולהקים שלט שיחליף את השלט המיתולוגי. יחד עם זאת, החברה נדרשת לזהירות המרבית לשמירה על בטיחות משתמשי הדרך, הנחשבת עבורנו למשימה ראשונה במעלה, ולכן הקמתו של השלט דורשת אישורים ותכנון מפורט כדי לאפשר את הצבתו בתוואי שטח כביש 1 החדש סמוך למנהרות הראל או על גביהן".
לפניות לכתב: yoghevk@n12.tv