49 שנה חלפו מאז שיוסי ציון ואליעזר גלר ששירתו במערך הלוחמה האלקטרונית (ל"א) לחמו במוצב חרמונית. זה היה במהלך מלחמת יום הכיפורים, אז, בתנאים קשים של קור, גשם ושלג, בעודם ישנים בבונקרים ותחת סלעים - הם שיבשו תדרים של הצבא הסורי ותרמו רבות לפעילות של צה"ל בתקופה הקשה.

לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן

גם עשרות שנים אחרי, המראות הקשים עדיין ממשיכים להדהד בראשו של ציון שנמנע מלחזור לאזור החרמון - עד שהוא נפגש שוב עם אליעזר. חברו לנשק, שהקים מרכז מורשת למערך הל"א במחנה גדעונים בצריפין, לקח אותו בחזרה לחרמון, לסגירת מעגל מרגשת. "זו חוויה שאתה סוחב איתך לכל החיים", אומר ציון, "היום אולי קוראים לזה הלום קרב, אבל בזמנו לא הייתה מודעות למקרים האלו. זה כל השנים האלה איתי עד היום כשאני מספר לבנים שלי על התקופה, זה משהו שנשאר".

כוח דרום 1973 (צילום: דובר צה"ל)
גדוד הל"א במלחמת יום כיפור. "חוויה שאתה לוקח איתך" | צילום: דובר צה"ל

"אלו היו רגעים קשים, אני ילד של הורים ניצולי שואה"

גדוד 374 שבו שירתו ציון וגלר (שלימים הפך לגדוד 5114), אומנם לא נמנה בין השמות שמוכרים בכל בית בישראל - אלא שמאחורי לוחמי הסיירות, טייסי חיל האוויר, השריונרים ויתר אנשי החזית, עמדו מאז ועד היום חיילי הלוחמה האלקטרונית שסיכנו את חייהם לא פחות.

ציון הגיע למוצב חרמונית עם סיום הקורס שעבר, שאותו עשה בגיל 18 מיד כשהתגייס לצבא, הוא שהה במוצב במשך חודשים ארוכים גם לאחר ההכרזה על הפסקת האש באוקטובר 73׳.

בפרוץ מלחמת יום הכיפורים יוסי ואליעזר, יחד עם חיילים נוספים ממערך הלוחמה האלקטרונית, עלו עם שני כלי ל"א לצפון. יוסי והצוות שלו היו אמורים להגיע למוצב ברמת הגולן, אבל בגלל ההפצצות הבלתי פוסקות הם נאלצו לעצור ולפתוח את הכלים שלהם במטרה לפגוע במטוסים סורים. תוך כדי הפריסה מטוס סורי הופיע והחל להפציץ את השטח במטרה לפגוע בצוות, אך במזל רב המטוס התרסק והטייס נהרג. לאחר המקרה יוסי והצוות שלו נשלחו למוצב "חרמונית" ושם פעלו עד תום המלחמה.  

תחזירו אותי לימים של ראשית מלחמת יום הכיפורים. מה עבר עליכם כשנקראתם לחזית?

יוסי: "לפני שהתגייסנו גדלנו על מורשת ששת הימים ופתאום בתור חיילים נקראנו למלחמה שאיך אומרים - אנחנו מקבלים בה סטירה. אלו היו רגעים קשים, אני ילד של הורים ניצולי שואה, אז נורא קשה לחוות את החוויה הזאת כשאתה רואה מטוסים סורים מפילים מטוסים שלנו ואת כל כמות האש שהם עשו שם. לא ידענו מה יהיה מחר, אני זוכר איך כל אחד היה מתכנס בתוך עצמו. אני זוכר שהתכנסתי בעצמי כשראיתי את החיילים הסורים יורדים לכיוון שלנו. אלו רגעים מאוד לא נעימים. אנחנו לא לוחמי גולני, אלא בסך הכול אנשי מקצוע".

כוח דרום 1973 (צילום: דובר צה"ל)
חיילי הל״א ליד מסוק סורי שהתרסק בזמן המלחמה, 1973 | צילום: דובר צה"ל

משבשים את המערכות האלקטרונית של האויב

במסגרת תפקידם, חברי היחידה היו אחראים על תפעול כלי חסימה שמשמשים לשיבוש התקשורת האלחוטית של האויב בתחומי תדר שונים. ציון חוזר לנסיעה למוצב שבו הוא וחבריו נקראו לדגל בתחילת המלחמה. "הנסיעה הייתה פסטורלית - נסענו בגולן כאילו הוא שייך לנו ושום דבר לא קורה", הוא מספר. "היינו אמורים להגיע למוצב החרמון, התחלנו לעלות לכיוון וכשהגענו לעיקול הטנק, בדיוק ב-14:00 בצוהריים - החלה המלחמה".

"התחלנו לראות מטוסים ובלגן שלם שהיה בגזרה, אף אחד לא הבין וידע בדיוק מה קורה עדיין", הוא ממשיך. "עשינו פריסה ראשונה בעיקול הטנק. לא לקח הרבה זמן והיינו צריכים להוריד הכול ולהיות בין הסלעים - שם גם נשארנו לישון. זה היה מאוד לא נעים, העברנו שם את כל הלילה ובבוקר ראינו את המסוק הסורי שנפל לפנינו".

משם לאן המשכתם?

יוסי: "בהמשך קיבלנו הוראה מהמפקד יוסף ברנע להתקפל ולרדת למטה, התחלנו לנסוע משם לכיוון החרמונית. חלק עלו לחרמונית וחלק עלו לחרמון שנכבש וחזר להיות שלנו. היינו שני כלים, שזה אומר 7 חבר'ה בחרמון, כאשר בחרמונית היו יותר כלים אז למיטב זכרוני היינו שם בסביבות ה-30 חבר'ה".

"העוצמות שאנחנו מקבלים - זה כנראה מה שהחזיק אותנו"

בימים שבהם פעל ציון עם חבריו לחסימת התדרים של הצבא הסורי ממוצב החרמונית, הוא ניסה להתגבר על הקשיים הרבים שליוו אותו. אבל דווקא ברגעים האלו, הוא גילה את הכוחות העצומים שטמונים בו שגרמו לו להמשיך ולא לוותר. "בחרמונית החוויה הייתה הרבה יותר קשה, ראינו את כל העמק לפנינו ואת ההשתלשלות קדימה ואחורה של הכוחות שלנו". הוא משחזר.

"אתה לא יודע איפה זה ייגמר עד שכולנו יודעים איך זה נגמר לשמחתי. העוצמות שאנחנו כבני אדם מקבלים באותם רגעים זה כנראה מה שהחזיק אותנו", ממשיך ציון.

כוח דרום 1973 (צילום: דובר צה"ל)
"לא ידענו מה יהיה מחר, כל אחד היה מתכנס בתוך עצמו" | צילום: דובר צה"ל

קח אותי למה שעבר עליכם בזמן הלחימה.

ציון: "אתה יושב בתוך בונקר, יוצא החוצה להפעיל את המערכות שלך וחוזר מיד לתוך הבונקר. היו רגעים שאתה נמצא בתוך הכלים כשהפגזים עפים מעליך באוויר, אבל אתה לא יכול לפעול מהבונקר אלא מתוך הכלים שאיתם עלינו למוצב. אתה יוצא ועושה את זה תחת אש כבדה - כי זה מה שאתה נדרש לעשות ואלו רגעי האמת של היחידה שלנו".

"אנשים בהלם כי בעבר לא היה ניתן לספר שום דבר"

ציון עזב את הארץ בשנת 1988 ומאז מתגורר בארה"ב יחד עם משפחתו. כעת, כשכל אחד מהם יושב בביתו בקצה אחר של העולם - הם מתאחדים שוב בריאיון משותף בשיחת זום, מדברים על מה שעד כה לא העזו להזכיר וחוזרים לסגירת המעגל המרגשת של השניים בחרמון. "אף פעם לא אמרתי לאליעזר, אבל הייתי זקוק לו בשביל לעשות את הסיור הזה", מציין ציון בהתרגשות וגלר מביט עליו ומחייך.

כוח דרום 1973 (צילום: דובר צה"ל)
היחידה של גלר וציון במלחמת כיפור | צילום: דובר צה"ל

גלר מראה תמונות שמסמלות עבורו את הסיפור של חדר המורשת שהקים יחד עם חבריו. "עבדתי יחד עם שלושה אנשים שתרמו רבות להקמה שלו", הוא אומר, "מנדי עירד, יוסף ברנע שנפטר לפני שנה והיה בעבר מפקד היחידה וראובן אגסי שהיה מג"ד בשנת 1974 אחרי יגאל מורטוב ז"ל".

"אספנו תמונות מיותר מ-100 אנשי מילואים ואירגנו מאות תמונות שאותן הצלחנו לשים בחדר. כל התמונות הן משנות הקמת היחידה וכוללות בסך הכול תקופה של למעלה מ-60 שנים. היום אנשי המורשת רואים דברים והם בהלם, מכיוון שבעבר לא ניתן היה לספר שום דבר", הוא ממשיך.

כוח דרום 1973 (צילום: דובר צה"ל)
יחידת הל"א במפגש - סוגרים מעגל ומעלים זיכרונות | צילום: דובר צה"ל
כוח דרום 1973 (צילום: דובר צה"ל)
חדר המורשת של ל"א. "מאפשר לדעת מה עברנו, בעבר לא היה אפשר לספר" | צילום: דובר צה"ל

"אני חושב שחדר המורשת והתפקיד שאלי לקח על עצמו הוא מאוד חשוב", מסכם ציון ופונה לדורות שנולדו אחרי מלחמת יום כיפור. "זה מאפשר לחבר'ה הצעירים לדעת מה עברנו, אני חושב שהדור שלנו הציל את מדינת ישראל".