על ספה מהוהה יושב קרייג שוורץ (בגילומו של ג'ון קיוזאק) באחת מהסצנות הראשונות בסרט המצליח "להיות ג'ון מלקוביץ'" – ומתבונן במבט אבוד על מסך הטלוויזיה שמולו. לו היה הסרט מופק היום, ייתכן שהוא היה שואף מלוא ריאותיו חומר מטשטש כלשהו וממלט את עצמו מן המחשבות על העתיד העגום שצפוי לו, אבל בסרט – שהופק בעידן תמים יותר – הוא בוחר דווקא להרהר. "התודעה היא קללה איומה", הוא אומר. "אני חושב, אני מרגיש, אני סובל". אלא שמהר מאוד הוא נחשף ל"דלת קסמים" שמאפשרת לו לשנות את חייו מהקצה אל הקצה.
אותה דלת מובילה למחילה, שממנה הוא יכול לצלול אל תוך התודעה של השחקן ג'ון מלקוביץ' – ולהפוך להיות האדם המצליח שהוא. "האם אי-פעם רצית להיות מישהו אחר?" שואל הפוסטר שמבשר על הסרט ולא מצפה לתשובה, אבל היום – 23 שנים אחרי צאתו לאקרנים – יש מי שרוצה לעזור לנו להתקרב אליה גם במציאות.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
"זו פנטזיה, הדלת הסודית היא קסם, זה לא מדע", מאכזב או מרגיע ד"ר מוטי סלטי, חוקר מהמחלקה למדעי הקוגניציה והמוח באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. סלטי, כך מתברר, מנסה לחשוף במחקריו מה עומד מאחורי החוויות שלנו ואיך כל אדם מפרש באופן סובייקטיבי את העולם שמולו. "אם הייתי מצליח לשנות חיווט, כלומר אילו יכולתי – בדרך מופלאה כלשהי – לשנות את האופן שבו נירונים מחוברים אצלי ולהצליח לחקות את אלו של אדם אחר, אז הייתי הופך להיות הוא. אבל מכיוון שזה בלתי אפשרי ואנחנו גם לא רוצים לוותר על עצמנו לגמרי אלא רק להציץ לאחר לרגע, אנחנו חושבים על דרך אחרת".
"נחשפנו לאותו גירוי – עם חוויה שונה"
המחשבה על "הדרך האחרת" לא נולדה בחלל ריק. קדמו לה שורת אירועים שזיקקו את ההבנה שגם שני אנשים, שנכחו במקום אחד וחוו לכאורה את אותה החוויה, עשויים לפרש אותה באופן שונה לחלוטין ולתאר דבר אחר. "ב-2006 חזרתי מלבנון השנייה והלכתי לסרט עם אשתי", מספר סלטי למגזין N12. "לפני שהוא התחיל היה קדימון ל'בופור' ואני ברגע אחד הרגשתי איך שהדם זורם לי אל מחוץ לגוף ופשוט ברחתי משם. זו הייתה חוויה מאוד קשה עבורי, אבל אשתי לא הרגישה את זה בכלל. שנינו נחשפנו לאותו גירוי, היינו באותו מקום, אבל החוויה הייתה שונה לגמרי".
"הבנתי את זה גם כשסיירתי פעם אחת עם הבן שלי במוזיאון, והוא הסתובב עם בלוק נייר שעליו הוא צייר את מה שהוא ראה. כשהייתי מסתכל בציורים שלו הבנתי שיש פער מאוד גדול בין האומנות שאני ראיתי, לבין זו שהוא ראה. זה לא רק בגלל כישורי הציור שלו, אלא בגלל שהוא נמוך, ומסתכל לשוליים התחתונים של הציור, ודברים אחרים מושכים את תשומת ליבו. זה חידד את ההבנה שהחוויה היא נפרדת, ושיש פער בין אנשים. השאלה היא אם יכולה להיות גישה אמיתית להבנה של החוויה של מישהו אחר – ועל השאלה הזו אני מנסה לענות".
אתה בעצם עושה מעין פרפרזה לדקארט. מ"אני חושב, משמע אני קיים", ל"אני חווה, משמע אני קיים".
"הנושא הזה של חקר המודעות מאוד מחובר לפילוסופיה, זו אולי נקודת ההשקה הכי גדולה של פילוסופיה ופסיכולוגיה", משיב סלטי. "אני ושותפתי למחקר ד"ר דפנה ברגרבסט-אגסי (מהמכללה האקדמית תל-אביב–יפו) מנסים למצוא פתרון לחידה שקיימת כבר אלפי שנים והבעיה הייתה איך לגשת אליה, באיזה חוט למשוך כדי לחקור בכלל את הסיפור הזה".
"יש פה שאלה ששווה בדיקה מדעית מצד אחד. כלומר – החוויה הזו שלנו, הפרטית, האישית, היא מה שגורם לנו לחוות את העולם ואת עצמנו כבני אדם, מיוחדים, שדברים קורים להם, שהם אקטיביים בעולם הזה", מרחיב החוקר. "ובאמת עולה כל הזמן השאלה הפילוסופית של 'איך אתה חש', כלומר איך אני יכול להיכנס ולהרגיש את מה שאתה מרגיש ולהבין את העולם דרך העיניים שלך".
זה נשמע שאפתני, להיכנס למוח של אדם אחר. מעין פרק של "מראה שחורה" או סדרה דיסטופית אחרת. יש למדע בימינו כלים כדי להבין את זה?
"התשובה בקצרה היא לא, אבל אנחנו במקום אחר. האם בצורה שבה חקרו מודעות עד עכשיו אפשר היה לדמיין דבר כזה? לא. האם בעזרת הכלים שאני ודפנה מציעים אפשר לדמיין מצב כזה? התשובה היא כן. המדע הבדיוני עוד לא קיים, אבל יש לנו גישה, יש לנו חוט להגיע אליו".
"30 שנות מחקר – והגענו למבוי סתום"
כשחוקרים מודעות של אדם, מקובל לחזור למאמר "איך זה להיות עטלף" של הפילוסוף תומאס נייגל מ-1974 – מאמר שתואר בעבר כ"ניסוי המחשבתי המצוטט והמשפיע ביותר" בחקר התודעה. "נייגל ניסה בעצם להדגיר את הקונספט הזה של מודעות, והוא הסביר ששווה לדבר על מודעות של יצור אם אפשר להרגיש כמו היצור הזה", מסביר ד"ר סלטי. "הוא כותב את המאמר על עטלף, חיה פשוטה ששונה מאיתנו באופן שבו היא חווה את העולם, והוא שואל אם אנחנו יכולים להגיע למצב שאנחנו מבינים איך זה להיות עטלף. הטענה שלו בסופו של דבר היא שאנחנו צריכים מערכת כלים חדשה, שהניסיון לחקור את הסובייקטיבי באופן אובייקטיבי הוא בעייתי, שיש פער שצריך לגשר עליו".
"המסע הזה בחקר המודעות קיבל תאוצה ב-30 השנים האחרונות, בעוד לפני כן הייתה מסורת חזקה שקבעה שאת הסובייקטיביות אי אפשר לחקור", מציין ד"ר סלטי. "ואז הגיעו פרנסיס קריק, שזכה בנובל על גילוי הסלילים של ה-DNA, וכריסטוף קוך, ושניהם אמרו 'בואו ננסה להבין איך מודעות באה לידי ביטוי במוח ואז נבין את התופעה'. הם ביקשו לעזוב את ההגדרות הפילוסופיות של המודעות, ולצלול למחקר נירו-ביולוגי. הם למעשה יצרו 30 שנות מחקר, ועכשיו מה שדפנה ואני עושים זה למרוד בגישה הזאת. אנחנו אומרים – 30 שנות מחקר והגענו למבוי סתום ולא התקדמנו יותר. אולי צריך לשנות את האופן שבו חוקרים מודעות".
אז איך נבין אותה?
"ההצעה שלנו, שפורסמה בכתב העת היוקרתי Perspectives on Psychological Science, אומרת 'בואו נתמקד בחוויה, וממנה בשלב מאוחר יותר נבין את המנגנונים של המוח. ננסה להסתכל דרך העיניים של האחר כדי להבין את החוויה שלו'. הבעיה הגדולה הייתה שאף אחד לא הצליח לחשוב על תוכן שיהיה אפשר למדוד אותו ולתרגם אותו באופן אובייקטיבי".
"קצה חוט שאפשר להתחיל למשוך אותו"
ולבעיה הזו גיבשו השניים פתרון יצירתי. "מה שאנחנו מציעים הוא לדבר על כמות או על 'מספריות'. למשל – אם אני זורק עדשים על השולחן, ואני מבקש ממך, בלי לספור, להעריך כמה יש, אתה יכול לומר 18, ודפנה תעריך שמדובר ב-22. אם אחזור על זה פעמים רבות, בכמויות שונות, באופן סידורי אחר ובצפיפות שונה – אני אוכל ליצור את 'פונקציית המעבר' בין העולם הפיזיקלי, שהוא הכמות האמיתית, לבין החוויה הסובייקטיבית שלך".
אז בעצם נותנים למשתתפים לדווח על כמה עדשים הם ראו במכה ניסיונות, ואז אפשר ליצור נוסחה כלשהי שאתם מכנים "פונקציית מעבר", שבעזרתה אפשר לחזות כמה עדשים כל אחד יראה עוד לפני שהם נותנים מספר.
"אנחנו רואים שפונקציות המעבר שאנחנו מסרטטים עבור נבדקים שונים מצליחות לנבא עבור הנבדק את מה שהוא יבחר. אנחנו יודעים שיש מאפיינים שונים לאנשים שונים ברמה של תפיסת כמות, והם מתקשים לבצע פעולות חשבוניות בסיסיות שלנו נראות טבעיות. אנחנו נוכל להבין מה הם חווים באמצעות המחקר".
ולאיזו מסקנה אפשר להגיע אם אני ראיתי 17 ואתה ראית 20 עדשים. מה זה אומר על איכות החוויה?
"אין שיפוט. העניין הוא שלכל אחד הייתה חוויה אחרת, ואני מנסה להבין את המקור שלה. אם אני יודע להעריך את פונקציית המעבר שלך, אני אוכל לעשות מניפולציה כלשהי שבאמצעותה אני אדע איך אתה תחווה את זה בפעם הבאה, ואני אחווה את זה בדיוק כמוך. אני אקבל את אותה החוויה שלך. אתה תגיד, 'זה שטויות, זה מספר'. אבל זו התחלה, אנחנו רוצים להגיע למצב שבו אני ואתה ניכנס לחדר ואני לרגע אציץ דרך העיניים שלך ואבין מה אתה חווה".
ומה המשמעות למודעות?
"המספר הוא אספקט קטן בחוויה האנושית, בתמונה הכללית. אבל זה קצה חוט שאפשר להתחיל למשוך אותו. ברגע שאני מבין מה גורם להבדלים בתוכן הספציפי הזה, אני מנסה לעשות איזושהי הכללה גם לתכנים אחרים ואז להבין דרך המנגנון הזה משהו כללי לגבי מודעות. הדברים הם פשוטים משום שצריך לעשות רדוקציה כדי לחקור משהו. זה צעד ראשון".
"הרבה בעיות יכולות להיפתר בצורה הזו"
אם בעתיד אפשר יהיה לצלול לתוך "תודעה של אדם אחר" ולהבין איך הוא חווה את העולם – זה יכול לפתור הרבה מאוד משברים, קונפליקטים, דרמות בזוגיות.
"יש משהו מאוד מפתה בעניין הזה. היכולת לאמץ את נקודת המבט של מישהו אחר גם אם הוא אהוב שלי או אויב שלי – יש בזה משהו מושך. הרבה בעיות יכולות להיפתר בצורה הזאת. אבל כרגע זה באמת מדע בדיוני".
וזה יגיע? אפשר לדמיין את זה?
"התקווה שלנו היא לא רק לתת משהו חדש, אלא להציע דרך נוספת לחוקרים. אני רוצה שמישהו ייקח את הרעיון שלנו ואז יגיד לעצמו, 'איך הם לא חשבו על זה', ויקפיצו את זה קדימה. המטרה היא לשבור קונצנזוס על איך חוקרים מודעות ואולי לתת השראה לאחרים. המאמץ שלנו הוא להסביר כמה שיותר ולהקטין את הפער בין התופעות בעולם לבין ההסבר שלהן".
"מה יהיה כשנבין חוויות של אנשים שונים וכשנצליח להסתכל על העולם דרך העיניים שלהם – זו שאלה טובה. דמיין מצב שבו אתה יכול להבין איך אנשים עם אוטיזם חווים את העולם, איזו בשורה זו תהיה למטפלים. אלה לא רק דברים גדולים כמו שלום עולמי או פתרון משבר בזוגיות. זה להרגיש איך האחר מרגיש, וגם התקדמות קטנה במחקר הזה יכולה להיות צעד גדול. אולי לא נהיה בקרוב אדם אחר, אבל ייתכן שנצליח להבין איך האחר הזה מרגיש. וזה דרמטי".