לוחמי הפּשמרגה הכורדים טיפסו במעלה הרכס עמוסים בציוד ונשק. שלושה גדודים מצוידים היטב החלו להקיף את היעד, שניבט היטב ממרחק – סכר דוכאן, בכורדיסטן העיראקית, היושב על אחד מיובלי הפרת והוא חלק מאגן החידקל. המטרה הייתה לכבוש את הסכר מידי הגדוד העיראקי שהוצב בו.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
הכוח הכורדי התמקם לאורך הסכר מבלי שהתגלה בידי החיילים העיראקים שאבטחו אותו. "היה שם גדוד עיראקי, שחלק מחייליו שמר על הגשר במשמרות. היה צריך לתקוף את המחנה שלהם, אבל הסיפור היה היכן להציב את החסימות (נגד טנקים ומטוסים) ואיך להגן עליהן. היה לי ברור שאחרי שנתקוף, העיראקים ישתוללו ויגיעו עם שריון וחיל אוויר, וינסו לארגן התקפת-נגד", העיד לפני שבוע אל"ם (במיל') דן זיו ז"ל על אחד המבצעים החשאיים שתכנן בחבל הכורדי בשנות ה-60. זיו סיפר את הדברים כפי שלא סופרו מעולם – 56 שנים אחרי שקרו ורגע לפני מותו בגיל 86 – לחברו נעם טפר מהמרכז למורשת מודיעין.
"לכורדים לא הייתה אפשרות להתגונן מפני תקיפות מטוסים. את החסימות מיקמתי בתוך מערות, שבהן שמנו תותחים ללא רתע נגד השריון. פיזרתי במערות מרגמות שמוקמו בשטחים שולטים כדי לתת הגנה על המחנה מבחוץ, למקרה שבו חיל רגלים ירצה לתקוף. בכך פתרתי את הנחיתות שהייתה לכורדים", הוסיף זיו.
"בחודשים שיצאתי עם המשלחת לכורדיסטן נשאלתי מהמטה בתל אביב אם אפשר לבצע כמה משימות שיציקו לעיראקים", נזכר זיו. "אחת השאלות הייתה אם אפשר לכבוש את הסכר. ארגנתי מספר פעמים סיורים אל הסכר, כדי לבצע תצפיות ולנסות לתת תשובה אם זה אפשרי. העיראקים החזיקו גדוד של חיל רגלים כדי להגן על הסכר".
סיקור נרחב ב-N12:
- הברית החשאית של ישראל נגד איראן
- החלום הכורדי שלנו ושברו. כמה חבל!
- חלום העצמאות של הכורדים עלול להוביל למלחמה אזורית
- תיעוד: מארב של דאעש בפאתי מוסול
- "ירושלים של הכורדים" – בידיהם
החלטתי "להתייעץ" איתם איך לתקוף
אל"ם (במיל') זיו ז"ל היה מגיבורי פעולות התגמול, מבצע קדש, מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים ולוחם ומפקד ביחידה 101. הוא השתתף בקרב המיתלה במבצע קדש, ועל תפקודו בקרב הוענק לו עיטור הגבורה. הוא גם פיקד על קרב סרפאום כמג"ד – קרב שהבטיח את צליחת תעלת סואץ ואת המהפך במלחמת יום הכיפורים.
באמצע שנות ה-60 נשלח זיו לבצע פעילות מבצעית בכורדיסטן, ולשם כך הושאל מחטיבת הצנחנים למוסד.
"כשהכול מוכן אני מקבל שדר מצבי זמיר להתקפל ולחזור לאיראן. היה דין ודברים קשה בינינו. הסברתי לו שאני צריך לפקד על הכוח, והוא בשלו: לא יישפך דם של חייל ישראלי על ארץ זרה"
"צביקה זמיר (ראש המוסד דאז) אמר, 'יש אישור! תתחיל לתכנן ולאמן אותם לכך'", סיפר זיו. "עשינו תצפיות על הסכר ממרחק של כ-300 מטרים, והייתה לי בראש דרך פעולה אחת שעליה חשבתי. אבל בסיור המפקדים שערכתי עם מפקדי שלושת הגדודים הכורדיים החלטתי 'להתייעץ' איתם איך לתקוף. כל אחד מהם חשב לתקוף בדרך משלו, אבל אחרי ששאלתי שאלות מקצועיות – איך הוא מתמודד עם בעיה מבצעית כזו או בעיה מבצעית אחרת – כולם התיישרו עם הדרך שלי לתקוף".
"שבועיים אחרי שהכול היה מוכן, אני מקבל שדר מצבי זמיר להתקפל ולחזור לאיראן", המשיך זיו. "היה דין ודברים קשה בינינו. הסברתי לו שאני צריך לפקד על הכוח, והוא בשלו. לא יישפך דם של חייל ישראלי על ארץ זרה".
כל כורדי היה שמח שיהיה לו אחד כזה בבית
"שבועיים לפני הפעולה העברתי בלית ברירה את המפתחות למפקד הכוח וחזרתי ארצה לתורנות מטבח באיילת השחר", סיפר. "תוך כדי הגשת האוכל לחברים אמרו לי בקיבוץ שיש לי שיחה במזכירות. צביקה היה על הקו והודיע לי שהפעולה בוצעה. הפשמרגה כבשו את הסכר והעיראקים הובסו ונמלטו".
"שבועיים לאחר מכן צלצלו אליי מהמוסד וסיפרו לי שהצבא העיראקי ביצע התקפת-נגד עם טנקים ומטוסים וכבש את הסכר בחזרה. ניסיתי לברר מה קרה, וכשהבנתי את הסיבה התחלתי לצחוק".
"לחיילים העיראקים שהגנו על הסכר היה מעיל בריטי נהדר שנקרא 'שינל'. זה מעיל ארוך עד מעבר לברכיים, המגן מפני קור, וכל כורדי היה שמח שיהיה לו אחד כזה בבית. אז אחרי הכיבוש חלק מהחיילים הכורדים פשוט בזז את המעילים מעל החיילים העיראקים שנהרגו או נשבו".
"אתה זוכר שסיפרתי לך על החסימות שהצבתי נגד התקפת-הנגד העיראקית?" שאל זיו. "כל אותם אנשי פשמרגה שהיו במערות ברתק חיכו יום-יומיים והבינו שהם 'נדפקו' – החברים שלהם חוגגים עם המעילים, השינלים, והם לא מקבלים כלום. חיילי הפשמרגה פשוט עזבו את עמדות ההגנה במקום, השאירו את המערות ריקות עם התול"רים (תותחים ללא רתע) והמרגמות, והלכו ברגל כדי לחלק את השלל. אז כשהעיראקים הגיעו עם הטנקים, לא היה מי שיגן על המחנה. הכורדים צדקו. המעיל באמת מחמם טוב".
"תוך כדי הגשת האוכל בחדר האוכל אמרו לי בקיבוץ שיש לי שיחה במזכירות. צביקה היה על הקו והודיע לי שהפשמרגה כבשו את הסכר והעיראקים הובסו"
מערכת יחסים ארוכה וחשאית ברובה
סיפורו של זיו ז"ל מספק הצצה אל מערכת היחסים הארוכה והחשאית ברובה בין ישראל לכורדים. קשר שהחל עוד בשנות ה-60, כשממשלת ישראל שאפה ליצור קואליציה של כוחות לא-ערביים במזרח התיכון, כדי להשיג מידה מסוימת של יתרון מול האחדות של מדינות ערב במאבקן בישראל. בסיוע איראן חימש ואימן המוסד את לוחמיו של מנהיג הכורדים הנודע מוסטפא בארזאני.
"צלצלו אליי מהמוסד וסיפרו לי שהצבא העיראקי ביצע התקפת-נגד עם טנקים ומטוסים וכבש את הסכר בחזרה. ניסיתי לברר מה קרה, וכשהבנתי את הסיבה התחלתי לצחוק"
הקשר בין ירושלים וארביל, בירת כורדיסטן העיראקית, הלך וגבר ונמשך עד שנים אלה, ובמהלך המלחמה בדאעש. בתקשורת הזרה אף דווח שישראל סייעה לפשמרגה להיאבק בארגון הטרור ועכשיו מאשימים האיראנים את הכורדים בכך שהם מאפשרים לסוכני מוסד לפעול מתחומי החבל הכורדי ויוצאים לפעולות בתוך איראן.
לפי טהראן, מארביל יצאה מתקפה על מפעל המל"טים המתאבדים בבסיס כֶּרמאנשאה בצפון איראן. יותר מ-200 מל"טים הושמדו בתקיפה. בתגובה תקפה איראן אתרים בארביל, שלטענתה שימשו את אנשי המוסד.
באחרונה איראן אף הגבירה את קצב התקיפות שלה לעבר אתרי ממשל ועל שדה התעופה של ארביל באמצעות מל"טים מתאבדים, בניסיון לערער את יחסיה עם ישראל.
המלחמה על המים
3 מיליון כורדים חיים מהמים של אגם דוכאן, האגם המלאכותי הגדול שנוצר בשנות ה-50 בעקבות בניית סכר דוכאן – שנבנה כדי לספק השקיה ומי שתייה לאזור ולהפקת חשמל. אבל בשנים האחרונות הן האגם והן הנהר מתכווצים – כמו כל הנהרות בעיראק.
החקלאים הכורדים באזור האגם מגדלים שומשום ושעועית והם מעידים כי הבצורת הממושכת ייבשה את האזור. האזור הזה נחשב לאחד מחמשת האזורים והמדינות הפגיעים ביותר להשפעות של שינויי אקלים ומדבור. עתודות המים של החבל הכורדי ירדו ב-60% לעומת השנה שעברה, והגשמים הופכים נדירים. בצפון עיראק נאלצו החקלאים לצמצם בחצי את שטחי החקלאות.
"אם לא היה לנו קצת גשם בסוף האביב, לא היו יבולים בכורדיסטן השנה", אומר אחד החקלאים באזור. אך הבצורת אינה המקור היחיד לבעיות המים שלו. איראן בנתה כמה סכרים על יובלי החידקל וצמצמה בכמעט 80% את כמויות המים המגיעות לכורדים.
וכך קורה שמבצע אחד חשאי מלפני 56 שנים, שכשל בשל מעיל, עדיין משפיע על החקלאים הכורדים ומעלה תהיות אם גם הפעם תיחלץ ישראל לעזרתם של בעלי בריתה הנאמנים.