"אני נחושה בהחלטתי לא לוותר, אלוהים עדי כמה אומץ נדרש ממני לדבר את שעברתי, אך כולם יידעו מי אתה, ומה עשית לי", את המילים האלה כתבה לעצמה יעל (שם בדוי), אישה בשנות ה-40 המאוחרות שלה ממרכז הארץ, אימא לשלושה ילדים שעובדת במשרד ממשלתי בתפקיד ביטחוני. "אין לי נקודת התחלה מתי הכול התחיל, מתברר שזה אופייני לנפגעות פגיעה מינית קשה – אין רצף אירועים, אין התחלה וסוף, יש פלאשבקים, זיכרונות של סיטואציות", היא כותבת.
"אני רק זוכרת שהייתי קטנה מאוד, גם בממדיי הפיזיים. זה התחיל כשהייתי בת 8 לערך, אתה היית קרוב משפחה נערץ - הנסיך של המשפחה... ובגיל הזה פחות או יותר הפכת אותי לחפץ שלך, לבובה שלך, עשית בי כל העולה על רוחך ומוחך המפלצתי הקודח. פרקת עלי את כל היצרים המיניים שלך, היית לוקח אותי למחסן עשרות פעמים, ושם על מיטה מתקפלת ומזרון מעופש, היית מבצע בי את זממך, תמיד באותו האופן, ואני הייתי מתנתקת מעצמי, לפעמים קצת נחנקת מהיד שהנחת על ראשי, ומסתכלת על הכתמים ברצפת המחסן הישן".
"אני זוכרת פעם אחרת, כשהגעת לשמור עלי ועל אחיי כשההורים יצאו. המתנת לשעת כושר, וברגע שהם נרדמו לקחת אותי לחדר, ושוב, כמו תמיד, אנסת אותי. אני בכיתי, בכיתי כל כך וביקשתי מים – קמת להביא לי מים, אולי חששת שאחיי יתעוררו מהבכי שלי, ואז גם סטרת לי", כתבה.
"עשרות פעמים חוויתי את ההתעללות הזו, פעמים רבות גם סתם נגעת בי – אינני זוכרת פעם אחת שהייתי בקרבתך ולא נגעת בי בפיך ובידיך המטונפות", היא ממשיכה ומספרת כיצד יום אחד, לאחר כמה שנים, נפסקה ההתעללות "אולי בגלל שגדלתי וחששת, אולי בגלל שהתעניינת רק בגוף של ילדה, ואז כבר התחלתי להתבגר".
"זה התחיל כשהייתי בת 8 לערך, ובגיל הזה פחות או יותר הפכת אותי לחפץ שלך, לבובה שלך, עשית בי כל העולה על רוחך ומוחך המפלצתי הקודח - פרקת עלי את כל היצרים המיניים שלך"
למות ולקבור את זה איתי
אנחנו נפגשות באחת הערים המרכזיות בישראל, אותה עיר שבה נולדה וגדלה. היא מגוללת בפניי בכאב, אך בנחישות, את הזוועות שהעביר אותה אותו קרוב כשהיתה צעירה כל כך. כל השנים שתקה, לא סיפרה לאיש את מה שעבר עליה, עד שהגיעה לטיפול זוגי יחד עם מי שהיה בעלה. במשך חודשים לאחר מכן, אותו בן זוג שעליו סמכה ומי שבעצם היה האדם היחיד שידע את סודה, השתמש במידע הזה כדי לאיים עליה שלא תתגרש ממנו. בוקר אחד התעוררה יעל והחליטה שהגיע הזמן להפסיק להיות "שבויה" במערכת יחסים שבה היא נסחטת רגשית - גם אם זה תלוי בסכנה שבפירוק משפחתה המורחבת - ולספר את הסיפור שלה.
"אני לא חיה באמת", היא אומרת לי בכאב. "היום אני מבינה שאני לא חיה באמת. אני עוברת את החיים, אבל לא חיה באמת. מאז שסיפרתי את זה, החיים שלי אחרים לגמרי. פעם הייתי יושבת איתך ולא באמת נמצאת בסיטואציה - וככה זה היה כל החיים. מה ששמר עליי זה יכולת ניתוק מטורפת".
"היית לוקח אותי למחסן עשרות פעמים, ושם על מיטה מתקפלת ומזרון מעופש, היית מבצע בי את זממך, תמיד באותו האופן, ואני הייתי מתנתקת מעצמי, לפעמים קצת נחנקת מהיד שהנחת על ראשי"
הקושי לומר במילים את שעברה מורגש. הבעת עצב ניכרת על פניה כשהיא נשאלת על המעשים עצמם. חלק מהפרטים הקשים היא מספרת בפגישה איתה, ואת השאר היא כתבה על הדף ועדיין מתקשה לומר למי שיושב מולה. "רוב ההתרחשויות היו במחסן של הבניין", היא משחזרת בפניי את הרגעים שבהם נאנסה בילדותה. "הוא פשוט היה תופס אותי. אני הייתי כמו איילה - כל הזמן הייתי בורחת והוא פשוט היה לוקח אותי", היא אומרת ומדגימה תנועת חטיפה מהירה עם היד. "אז הוא היה שם אותי במחסן על איזה מיטה ובכל הפעמים הייתי מסתכלת על הרצפה".
"לא יודעת להגיד כמה זמן זה היה נמשך", היא מנסה לשחזר. "לדעתי זה היה דקות אבל מבחינתי הזמן קפא שם. אני לא הייתי ברמת הבנה אז של להבין", היא אומרת ומתארת סיטואציות מזעזעות שהיו חוזרות אליה כל השנים. כשבשאר הזמן היא אומרת שהייתה ממשיכה לראות את אותו קרוב משפחה, שהיה בשנות העשרה המאוחרות שלו והיה בן בית בביתה, ולנהל איתו מערכת יחסים רגילה.
ואף פעם לא סיפרת לאף אחד?
"לא. בגיל 25 טסתי לפראג עם חברה ואמרתי לה, ממש בכללי. בגיל 31 אמרתי לחברה אחרת, אבל לאף אחת מהן לא בפירוט הזה, לאחת מהן גם לא אמרתי מי זה היה. שתיהן אמרו לי הרבה פעמים שאני צריכה ללכת לטפל בעצמי, אבל פחדתי מהתיבת פנדורה הזאת שהולכת להיפתח. חששתי מה היא תעשה לי, מבחינתי חשבתי שאני יכולה לשרוד את זה ולמות עם זה ולקבור את זה איתי".
יצא לך לפגוש אותו?
"כן, כשילדתי בפעם הראשונה הייתי במצב קשה בבית חולים וכל המשפחה באה לראות אותי וגם הוא הגיע. הייתי מחוברת למכשירים ואיך שהוא נכנס כל המכשירים התחילו לצפצף, העיפו את כולם החוצה, גם אמא שלי זוכרת את זה. לא הבינו מה יש לי חשבו שיש לי שוב תסחיף, אבל לא היה כלום. אני ידעתי שזה פשוט הגוף מגיב לזה שהוא ראה אותו".
"המתנת לשעת כושר, וברגע שאחיי נרדמו לקחת אותי לחדר, ואנסת אותי. אני בכיתי, בכיתי כל כך וביקשתי מים – קמת להביא לי מים, אולי חששת שאחיי יתעוררו מהבכי שלי, ואז גם סטרת לי"
ואז אני הולכת הביתה ומקיאה
"עם השנים הקשר התנתק", היא אומרת, אבל ראיתי אותו פעם ודיברתי איתו. אמרתי לעצמי אני חייבת לשחרר את עצמי מהסיוט הזה, לראות שהוא לא מפלצת והנה הוא לא מפלצת, הנה אני עומדת מולו ואני כבר לא ילדה, אני בת 42 - ואז אני הולכת הביתה ואני מקיאה. לא מסוגלת לחיות עם השיט הזה".
ואז מה קורה שאת בוחרת לצאת עם זה החוצה?
"הייתי בתהליך גירושים עם מי שהיה בעלי, הלכנו לנסות טיפול זוגי ושם הוצאתי הכול. אחרי אותה פגישה הגענו הביתה ובעלי הקליט אותי ללא ידעתי, הוא עשה זאת ואיים עליי שאם אתגרש ממנו הוא יספר לכל המשפחה. במשך שנה וחצי הלכתי עם החרב הזאת מעליי, עד שהחלטתי שדי - אני חייבת לעשות מעשה".
ומה עשית?
"התקשרתי לאמא שלי ואמרתי לה שאנחנו חייבות להיפגש. ישבנו בבית קפה ואמרתי לה אמא תקשיבי, אני ממש זוכרת את המשפט הזה, אמרתי לה - אמא כשהייתי קטנה עמוס (שם בדוי) היה נוגע בי".
ככה במשפט אחד שברת שתיקה של יותר מ-40 שנה.
"ממש ככה. אימא שלי שאלה: 'מה זאת אומרת היה נוגע בך?' היא התחילה לחקור ולשאול שאלות, ואני התחלתי לספר. כל פעם יצאו ממני עוד פרטים. בהתחלה לא אמרתי הכול ולא נתתי לה את כל הפרטים. היום היא כבר יודעת הכול".
"רוב ההתרחשויות היו במחסן של הבניין. הוא היה שם אותי במחסן על איזה מיטה ובכל הפעמים הייתי מסתכלת על הרצפה. לא יודעת להגיד כמה זמן זה היה נמשך"
"מה היא נזכרה עכשיו?"
ביום שבו נחשפה בפני אימה, נפגשו בני המשפחה המורחבת באירוע, ולעמוס נמסר קודם לכן שעדיף שלא יגיע. "שכחתי מזה בכלל, אחרת אולי הייתי מחכה", הודתה יעל, "כששמעתי מה הוא הגיב לאותו אדם שאמר לו שסיפרתי את מה שעולל לי, הייתי מזועזעת - אבל גם ידעתי שקיבלתי סוג של אישור".
איך הוא הגיב?
"התגובה הראשונה שלו הייתה 'מה היא נזכרה עכשיו'. זו הייתה ממש פליטת פה - אבל אחת כזו שמאשרת את דבריי, לצערי אין לי את זה מוקלט. מאז כצפוי הוא מכחיש".
ואיך את מתמודדת עם החשיפה, עם הימים הראשונים אחרי שזה יוצא?
"בשבועיים הראשונים הייתי ממש מפורקת. לא יצאתי מהמיטה. זה התפשט לכל המשפחה ברגע, ההורים שלי לקחו את זה ממש קשה. אחת הסיבות שלא דיברתי גם הייתה כדי לשמור על ההורים האהובים שלי מלשמוע את הזוועה שעברתי. אימא שלי כל הזמן שאלה 'איך לא ראיתי את זה' והייתה אכולת אשמה שהיא סמכה עליו והכניסה אותו הביתה לשמור עלינו. אבא שלי פשוט הפסיק לדבר, קשה לו גם לשמוע פרטים או שאני מדברת על זה. במקביל גם הסיפור עם בעלי נגמר וזה היה פשוט יותר מדי להכיל".
"השיחה התחילה כשאני אומרת לו שאני חושבת שהגיע הזמן שנדבר והוא עונה 'כן אני מוכן לדבר איתך'. פשוט הטחתי, יריתי, יצא ממני הכול, אבל אחרי זה התפרקתי"
הטראומה מהפגיעה לא מתיישנת
אחרי שבועיים שהיא בקושי מתפקדת, יעל מחליטה שהיא קמה ועושה מעשה נוסף - הולכת להגיש תלונה במשטרה. "ידעתי שיש התיישנות ושזה לא יעזור לי, אבל הלכתי כל השנים האלו עם הפחד שאולי עוד מישהי נפגעה", היא אומרת.
עורכת הדין הלה נויבך, מנהלת התחום המשפטי באיגוד מרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית, מסבירה על המגבלות של החוק: "באופן כללי ניתן לומר כי במשפט הפלילי הישראלי תקופת ההתיישנות נקבעת על פי חומרת העבירה. בכל הקשור לעבירות מין בקטינים נקבע כי מניין תקופת ההתיישנות יחל ביום שבו מלאו לקטין 18 שנים. בשנת 2005 בעקבות עליית המודעות לקשיים הנפשיים והחברתיים הכרוכים בדיווח על עבירות מין במשפחה תוקן החוק כך שתקופת ההתיישנות במקרים של פגיעה מינית במשפחה תחל מיום שהגיע הקטין/ה הנפגע/ת לגיל 28. המשמעות המעשית הייתה כי נפגעות שעברו פגיעה מינית במשפחה יכלו להגיש תלונה במשטרה עד גיל 39".
"בשנת 2019, בין היתר ביוזמת ובהובלת איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית, תוקן חוק העונשין פעם נוספת", מציינת עו"ד נויבך. "כך ששוב הוארכה תקופת ההתיישנות במקרים של פגיעה מינית חמורה בתוך המשפחה, באופן שתקופת ההתיישנות בעבירות אלו תהיה 15 שנה מהגיע הנפגעת לגיל 28. גם תיקון זה ביטא את הכרת המחוקק בקשיים האינהרנטיים והאובייקטיביים שבפניהם ניצבים הנפגעים והנפגעות בבואם לדווח על הפגיעה בהם, על פי רוב בחלוף שנים רבות".
יעל שהייתה בסוף שנות ה-40 שלה ידעה שעל העבירות חלה התיישנות ובכל זאת נתנה בתחנת המשטרה עדות מפורטת. "אחרי שבועיים התקשרה אליי חוקרת מדהימה ואמרה לי שלמרות ההתיישנות היא רוצה לחקור את זה. הלכתי לשם שוב ונתתי עדות עם פרטים הרבה יותר קשים. שאלו אותי אם אני מוכנה לעשות שיחה מבוקרת שבה הוא יוקלט והסכמתי. במשך 13 דקות, עד שהוא ניתק לי, אני הטחתי בו הכול והוא שתק".
שיחה שאני מניחה הייתה לך קשה מאוד.
"השיחה התחילה כשאני אומרת לו שאני חושבת שהגיע הזמן שנדבר והוא עונה 'כן אני מוכן לדבר איתך'. פשוט הטחתי, יריתי, יצא ממני הכול, אבל אחרי זה התפרקתי. אני זוכרת שהחוקרת אמרה לי 'יעל היית גדולה', אבל זה פירק אותי".
מה קורה אחר כך?
"לדעתי שבוע אחרי הוא זומן לחקירה. שאלו אותי אם אני רוצה להגיע. אמרתי שכן. הוא הגיע והחוקרת אמרה לי שהוא מכחיש הכול. אמר שאני לא דוברת אמת או שזה בכלל בגלל אימא שלי שאומרת לי להגיד את הדברים האלה. אז שאלו אותו אם הוא מוכן להגיד לי את זה, הוא אמר שכן והכניסו אותי והוא היה בשוק".
התעמתת איתו בתחנת המשטרה?
"הייתי צריכה לענות על שאלות שלהם מולו. אמרתי הכול בבכי. הוא הסתכל לא הניד עפעף. שאלו אותו 'מה יש לך להגיד'? והוא ענה בקור רוח 'זה קשה לי לשמוע, אבל אני לא יודע על מה היא מדברת'. זה שבר אותי. זהו אחר כך הגיע עורך דין שהוא לקח, והוא אמר לשוטרים שאין להם בכלל מה להמשיך בחקירה בגלל ההתיישנות והתהליך נעצר".
"מתברר שבמדינת ישראל חל חוק התיישנות על רצח הנשמה, כי אם מישהו חילל את נשמתך ואת גופך, גם אם היית ילדה קטנה – הרי שאם לא סיפרת זאת עד גיל 39 אז כדאי שתחרישי לעד, כי זהו אין אופציה פלילית וחוקית שהרוצח ייתן את הדין על מעשיו", כתבה במכתב שכתבה לעצמה.
גם ללא הליך פלילי, יעל מתעקשת: "אני יודעת מה עברתי. אני בטיפול פסיכולוגי של שנה וחצי מהסיפור הזה, יש לי אסמכתה, אני מוגדרת כפוסט טראומטית על הרקע הזה. הלכתי ועשיתי פוליגרף יזום במכון מוכר וידוע". ועדיין לצערה היא אינה יכולה לתבוע את קרוב המשפחה שפגע בה בצורה כה חמורה בשל השנים הרבות שעברו.
"סוגיית ההתיישנות בעבירות מין מחייבת שינוי עומק", אומרת אורית סוליציאנו, מנכ"לית איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית. "חוק ההתיישנות שחוקק לפני הרבה שנים כבר אינו מתאים לרוח התקופה. נשים רבות מחליטות היום לא לשתוק, ולהעז לספר את סיפורן וחלקן תובעות גם צדק דרך מערכת אכיפת החוק. הטראומה מהפגיעה לא מתיישנת ולכן הגיע הזמן לעשות איקס גדול על ההתיישנות, ולאפשר לכל נפגעת ולכל נפגע להתלונן ולמצות את זכויותיהם. הסיכוי בחלוף הרבה שנים, לא תמיד גדול, אבל קריטי לתת לנפגעים ונפגעות את הזכות לתבוע צדק".
"חוק ההתיישנות כבר אינו מתאים לרוח התקופה. הטראומה מהפגיעה לא מתיישנת והגיע הזמן לעשות איקס גדול על ההתיישנות, ולאפשר לכל נפגעת ולכל נפגע להתלונן ולמצות את זכויותיהם"
אורית סוליציאנו, מנכ"לית איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית
למפלצת אין קרניים
מאז שחשפה את מה שעבר עליה בפני הקרובים לה היא אומרת שהיא מקבלת "תגובות מדהימות ומחזקות, לא האמנתי. אני עובדת במשרה מסווגת שאסור לי לחשוף, קיבלתי שם חיזוקים מאנשים טובים. אלו שהיו לצידי שנים באותו חדר לא האמינו ששמרתי את זה כל כך הרבה זמן, לא הפסיקו לחזור על כך שאני גיבורה, ואני לא רואה את עצמי כגיבורה".
"היינו חברות טובות. לא ראיתי אותה מגיל 15, הסתמסנו קצת ושאלתי אם אני יכולה להתקשר ואז היא פשוט אמרה לי 'את רוצה לדבר איתי קרוב המשפחה שלך עמוס שאנס אותך?'"
הילדים שלך יודעים?
"כן. שיתפתי אותם והם תומכים בי באופן כל כך בוגר. גידלתי את הילדים שלי ככה שמדברים, שמשתפים. יש לנו שיחות עומק ששוות הכול. סוף סוף הם מבינים למה כל החיים הייתי אומרת להם את המשפט 'למפלצת אין קרניים', כי הנה עובדה אצלי זה קרה מתחת לאף של כולם, בידי אדם שכולם סמכו עליו ואהבו אותו - ולמרות השמירה של ההורים".
בזכות החיזוקים והכוחות שקיבלה מסביבתה היא החלה לחפש חברת ילדות שגדלה באותו בניין, מכיוון שזכרה שיש סיטואציה "לא סגורה איתה". היא משיגה את הטלפון של אותה אישה שהיום חיה בדרום אפריקה ויוצרת איתה קשר. "היינו חברות טובות. לא ראיתי אותה מגיל 15, אבל אמרתי שאני חייבת לדבר איתה. הסתמסנו קצת ושאלתי אם אני יכולה להתקשר, התחלתי את השיחה בשאלה 'את זוכרת שהיינו קטנות?' ואז היא פשוט אמרה לי 'את רוצה לדבר איתי קרוב המשפחה שלך עמוס שאנס אותך?'"
ממש ככה? זה מה שהיא אמרה לך?
"ממש במילים האלה. הייתי בהלם. שאלתי אותה אם היא ראתה את הדברים שהוא עשה לי במחסן, והיא סיפרה על סיטואציה שהיא זוכרת, שבה אנחנו רצות לגינה והיא מסתכלת אחורה ואני לא נמצאת. היא ממש זוכרת שלבשתי חצאית לבנה עם מלמלה אדומה, והוא מרים אותי עם ידיים מתחת לתחתונים שלי והיא קוראת לי לבוא והוא משחרר אותי ואני רצה אליה".
"בדיעבד היא הבינה שהוא היה עושה דברים יותר חמורים והיה אונס אותי", יעל מסבירה. "היא מוכנה לבוא לארץ להעיד. לא הפסקתי לבכות באותו יום של השיחה איתה. פעם ראשונה שקיבלתי אסמכתה לזה שמישהו ראה שהוא נגע בי! היא אמרה לי שהיא הלכה עם זה כל השנים וחיכתה לטלפון ממני. היא מאשרת את כל מה שאני אומרת".
"היא סיפרה שהיא ממש זוכרת שלבשתי חצאית לבנה עם מלמלה אדומה, והוא מרים אותי עם ידיים מתחת לתחתונים שלי והיא קוראת לי לבוא והוא משחרר אותי ואני רצה אליה"
על מסכת ההתעללות שעברה יעל היא שילמה מחיר יקר לאורך חייה. "זה התבטא בחוסר ביטחון, קושי לקשור קשרים חברתיים איתנים, בבחירת זוגיות שגויה - כי הייתי קורבן וקשה להשתחרר מהדפוס. אמנם הגעתי להישגים, אך יכולתי להגיע הרבה יותר רחוק אם לא הייתי צריכה להתמודד יום יום במאבק פנימי עיקש כדי להתמודד עם פוסט טראומה מורכבת. אבל הכי קשה הייתה השתיקה - לא שכחתי את הדברים, ולו לרגע אחד. לא היה יום שהנכות הזאת לא הייתה חלק ממני. אין איבר בגופי שלא כואב את הזיכרון הנורא, החילול, ההשפלה".
איך את היום?
"אני עדיין בתהליך אבל אני במקום אחר לגמרי. מאז שזה יצא אני מרגישה שאני חיה לראשונה באמת, היום אני מבינה שעברתי את החיים - אבל לא חייתי באמת. לא הייתי בנאדם שמח אף פעם גם כששמחתי לא באמת שמחתי".
קרוב המשפחה סרב להגיב לדברים.
תגובת משרד המשפטים
בישראל המחוקק קבע תקופת התיישנות לכלל העבירות הפליליות, פרט לעבירת הרצח. ההתיישנות נובעת מהחשש מהרשעת חפים מפשע, עקב חלוף הזמן וחוסר היכולת של הנאשם להתגונן ביעילות מפני אישום שנים רבות כל כך לאחר ביצוע העבירה, וכן בשל עיקרון סופיות ההליכים וסיום הליכים בתוך זמן סביר, אשר מאפשר לחשוד, לנאשם ולנפגע העבירה ודאות ביחס לקיומו של ההליך הפלילי.
ב-2019 הוארכה תקופת ההתיישנות של עבירות הפשע החמורות ל-15 שנה מיום ביצוע העבירה. לאור אופיין הייחודי של עבירות המין שבוצעו בקטין, השפעותיהן מרחיקות הלכת על הנפגעים והקושי להגיש תלונה בפרק זמן זה, תקופת ההתיישנות בעבירות אלו ארוכה עוד יותר באופן משמעותי. בדרך זו, נמצא איזון בין האינטרס של נפגעי העבירה לבין התכליות האמורות שבבסיס ההתיישנות.
ביוני 2022 הוארכה משמעותית גם תקופת ההתיישנות לתביעות אזרחיות הנוגעות לתקיפה מינית והתעללות שבוצעו בילדות, וכן הורחב אופי הנתבעים שכלפיהם הוארכה תקופת ההתיישנות. בנוסף לכך, צוות שעסק בהנגשת ההליך האזרחי לנפגעי ונפגעות עבירה המליץ לאחרונה לבחון תיקוני חקיקה נוספים, בנוגע לתקופות ההתיישנות בדין האזרחי.
בימים אלה נעשית בחינה בנוגע להארכה נוספת של תקופות ההתיישנות בדין הפלילי וכאמור גם בדין האזרחי. משרד המשפטים ימשיך לפעול כדי להקל על נפגעי העבירה, תוך שמירה על הגינות ותקינות ההליך.
קווי הסיוע לנפגעי ונפגעות תקיפה מינית:
נשים - 1202 | גברים - 1203 | נשים ערביות - 04-6566813 | נשים דתיות: 02-6730002 | גברים דתיים - 02-5328000 | סיוע דרך WhatsApp ב-052-8361202 | צ'אט: https://www.kolmila.org.il/