רונית מראש העין תמיד חלמה על בית עם גינה. כבר כמה שנים היא גרה בדירת גן גדולה בבניין בן 7 קומות. אבל עם הזמן היא הבינה שלגור בדירת גן בבניין זה לא בדיוק התגשמות החלום שלה. הגינה היפה שעליה פנטזה הפכה לפח זבל עבור הדיירים שגרים מעליה: כוסות חד פעמיות, חטיפים ושוקולד נוחתים מלמעלה על הדשא.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
"פעם אחת שפכו עלינו מים, סוכריות וסיגריות", נזכרת רונית, "עם הסיגריות הם הרסו לי מזרן ושמשייה. פעם אחת קלטתי את הילד של השכנים מתעצבן וזורק משחק מגנטים, מעדנים ונייר טישו - הכול בפעם אחת". היא פנתה לקבוצת הוואטסאפ של הבניין כדי להביע את כעסה על המתרחש: "אחרי פעם אחת התייאשתי כבר לכתוב בקבוצה של הבניין. כותבים 'אוי, כמה זה נורא' אבל זה נמשך".
"גם כשהשכנים מלמעלה שוטפים את המרפסות ולא נזהרים, זה מגיע אלינו. זרקו אפילו מפתח ברגים, בקבוק זכוכית - מטאטא, הכול מגיע אלינו. אפילו פעם זרקו אבן עם מכתב כשראו שהילדים שלי משחקים למטה בגינה: זה בקלות יכול היה להיגמר באסון אם זה היה פוגע במישהו".
נלי ואחיה ממרכז הארץ ניסו גישה ישירה יותר עם השכנה הלא מתחשבת. לדיירת בקומה מעליה הייתה מרפסת מלאה בעציצים: הם היו מפעל חייה. אלא שכל יום באותה השעה, הטפטפות שמשקות את העציצים החלו לעבוד וכל המים נשפכו לתוך המרפסת של נלי ומשפחתה. המים הרבים שזלגו הגיעו כמה פעמים לתוך הבית של נלי, פגעו בכמה ממכשירי החשמל שלהם והרסו אותם. באחד מן הימים הציעו האחים הבוגרים של נלי לגשת אל השכנה ולהציע לה לסדר את הטפטפות כך שלא ייכנסו מים לתוך ביתם, אך היא סירבה ולא אפשרה להם לתקן אותן - וכך המים המשיכו לזרום.
"גם כשהשכנים מלמעלה שוטפים את המרפסות ולא נזהרים, זה מגיע אלינו. זרקו אפילו מפתח ברגים, בקבוק זכוכית - מטאטא, הכול מגיע אלינו"
הגניבה, שליפת הסכין - והסוף המפתיע
אריאל מרמת גן לעולם לא ישכח את השכן הנורא שהיה לו. בזמן שאריאל התגורר ברמת גן בקומה השנייה, בקומת הגן גר בחור שצעיר ממנו בכמה שנים. הסכסוך ביניהם התחיל כשיום אחד אריאל רצה לעבוד בביתו, והבחור הצעיר השמיע מוזיקה רועשת שהפריעה לו. כמה וכמה פעמים אריאל ביקש בצורה מנומסת מהשכן להנמיך. השכן סירב בתוקף והחל לקלל את אריאל - כאן הסיפור רק התחיל.
אריאל חזר מחופשה באילת אחרי כמה ימים שלא היה בביתו והוא הבחין כי כל העציצים שהיו לו במרפסת נעלמו. בתחילה לא הבין מה קרה, אך אז הוא הסתכל מעבר לגדר המרפסת וגילה את העציצים שלו בגינה של השכן הבעייתי. אריאל ירד אל הדירה שלו והחל לצעוק עליו - ואז השכן יצא אליו באיומים עם סכין. אריאל לא נשאר חייב וניגש להביא גם כלי שיוכל לאיים עליו איתו, והסכסוך הסלים עד שהגיעה משטרה. אריאל נחקר במשטרה ולאחר שעות חזר לביתו. עברו כמה ימים יחסית שקטים עד שביום שבת באותו השבוע, אריאל שוב שמע רעש חזק מהגינה של השכן. הוא הופתע לגלות שהשכן צועק את שמו המלא ומקריא עליו תפילת "קדיש".
"הוא עבר כל גבול, אבל אני גם הדפוק בסיפור הזה, כן? לא יכולתי לשתוק לו אז שברתי לו את החלון של הבית"
"כאן הוא עבר כל גבול", משחזר אריאל - שירד לאיים על השכן בעקבות אותה תפילה. "אני גם הדפוק בסיפור הזה, כן? לא יכולתי לשתוק לו אז שברתי לו את החלון של הבית". שוב השכנים הזמינו משטרה ואריאל נלקח לחקירה של כמה שעות ושוחרר לביתו מכיוון שאף אחד לא הגיש תלונה. אחרי המקרה האחרון אריאל הבין בעצמו שאם הוא לא יעשה מעשה ראשון - ככל הנראה שהשכן יתקוף אותו שוב, ועל כן החליט לאיים עליו.
"יום אחד חיכיתי לשכן עם כלי הגנה, כשהוא יצא מהרכב שלו דפקתי חזק את הכלי בגדר לידו וצרחתי עליו שאם עוד פעם אחת הוא יעשה תרגילים כאלו, אני לא יודע מה אני אעשה לו", נזכר אריאל. הפעולה הזו צלחה והשיגה לאריאל כמה ימים של שקט.
אך המצב בינו לבין השכן שלו לא הניח לנפשו של אריאל ובאחד מן הימים לקראת החגים, הוא הבחין ברב שנכנס אל השכן הביתה והחליט לעשות מעשה. אריאל כתב לו מכתב: "שכן יקר, בוא נהיה שלמים, בוא נהיה יהודים, בפעם הבאה שאני אראה אותך אני מקווה שנלחץ ידיים ולא נריב". הוא נתן לרבי את המכתב והמשיך בחייו. יומיים לאחר מכן אריאל ראה את השכן בחניה: שניהם הסתכלו אחד על השני והתחבקו ארוכות. אריאל חשב שסוף טוב הכול טוב ועכשיו הוא יזכה בשכן מתחשב וטוב.
אך יום אחר כך, הוא מגיע הביתה מהעבודה ומבחין בהודעת אבל על דלת הכניסה לבניין עם השם של השכן. לאחר שבירר הבין אריאל, שהשכן נפל בביתו, שבר את המפרקת ונפטר. "הייתי בהלם, אלוהים ישמור אותי. מזל שהשלמתי איתו, כי הייתי אוכל את עצמי ואוכל סרטים על מה שקרה".
"יום אחד חיכיתי לשכן עם כלי הגנה, כשהוא יצא מהרכב שלו דפקתי חזק את הכלי בגדר לידו וצרחתי עליו שאם עוד פעם אחת הוא יעשה תרגילים כאלו, אני לא יודע מה אני אעשה לו"
"הייתי בהלם כל פעם מחדש"
מצוקת הדיור בתל אביב ידועה ומוכרת: אלפי צעירים מוצאים את עצמם גרים בחדרים קטנים או בדירות סטודיו, אך זה עוד החלק הפחות נורא. מה עושים כשמגלים שלשכנים הצמודים אליך בבניין יש עסק מפוקפק? יוסי מתל אביב מספר על התקופה שגר ברחוב בן יהודה בתל אביב. בעבר, הוא נזכר, הבניין שימש כהוסטל או אכסניית נוער, שהוסב לאחר מכן להיות בניין דירות.
"דירות זו מילה גדולה", מציין יוסי כשהוא מתאר את הבניין בו גר. "מדובר בחדרים קטנים, עם קירות גבס די דקים, ודלתות מעץ. כלומר, הרבה מאוד שטח משותף, גג משותף, ובעיקר קירות מאוד מאוד דקים שמבטלים את המרחב האישי".
רק לאחר שעבר לגור שם גילה יוסי בשלב מאוחר יותר שהיו כמה שכנות בקומה שלו שלא באמת שכרו שם דירה - אלא הגיעו מדי יום כדי לעבוד שם באופן די מפוקפק. לפי הרעשים והאנשים שנכנסו ויצאו לא היה שום ספק: הדירה הזו שימשה כעסק למתן שירותי מין.
"דירות זו מילה גדולה. אלו היו חדרים קטנים, עם קירות גבס די דקים, ודלתות מעץ. כלומר, הרבה מאוד שטח משותף, גג משותף, ובעיקר קירות מאוד מאוד דקים שמבטלים את המרחב האישי"
"הייתי בהלם כל פעם מחדש", הוא נזכר, "זה יצר לא מעט היתקלויות סביב לקוחות שהיו מגיעים לקומה המשותפת בשעות-לא-שעות, לעתים התבלבלו בין הדלתות או דופקים על כמה וכמה דלתות בקומה, וכמובן לא מעט טיפוסים מפוקפקים שהיו מגיחים למרחב המשותף בגלל האופי של מה שקומת המגורים הוסבה אליו". כשזה הפך להיות עניין שבשגרה, יוסי החליט לעזוב.
"לקוחות שהיו מגיעים לקומה המשותפת בשעות-לא-שעות, לעתים התבלבלו בין הדלתות או דופקים על כמה וכמה דלתות בקומה, וכמובן לא מעט טיפוסים מפוקפקים"
גם ליאו זוכר עד היום מה קרה כשגילה מה עושים השכנים. בתחילת שנות ה-2000 הוא גר בדירה מפוצלת בבניין ברחוב אבן גבירול בתל אביב, כשהחצי השני של הדירה הושכר לדיירים שהפכו את הדירה למעבדה לגידול סמים. הריח מהדירה תמיד הרגיש לו חשוד, אבל רק כאשר הגיעה המשטרה לפרק את המעבדה הוא הבין מה התרחש שם כל אותה תקופה.
"כל הבניין רועד בגללו"
עם עשרות אלפי היתרי בנייה בחודש, לא מעט מגדלים נבנים ברחבי ישראל. והמשוואה פשוטה: יותר בניינים גבוהים - יותר שכנים קרובים. בבניינים החדשים שנבנים עם חניות, מעליות ומתחמים משותפים נוצרים יותר חיכוכים: כך קרה גם לשרון, שגרה בבת ים בבניין יחסית חדש: כל השכנים "סבבה", כך היא אומרת - חוץ משכן אחד. לשכן, שהחניה שלו בבניין נמצאת ליד שביל הגישה לפח הזבל המשותף לבניין, ככל הנראה נמאס שהשכנים עוברים ליד הרכב שלו עם שקיות הזבל והוא פשוט החליט להחנות את רכבו על שביל הגישה ולחסום את המעבר אל פח הזבל הגדול.
"בשביל לזרוק שקית זבל אנחנו נאלצים להקיף את כל הבניין בגללו", מספרת שרון. "פנינו אליו כמה וכמה פעמים והוא בשלו". בבניין מגורים אחר בתל אביב, לא' מחכה כל יום "הפתעה" ליד הרכב שלה: קקי של הכלבים של השכנים. "הם מתעצלים לקחת את הכלבים שלהם לסיבוב אז נותנים להם לעשות את הצרכים שלהם בחניון וגם לא אוספים אחריהם", היא מסבירה. שרון שיתפה את הדיירים בקבוצת הוואטסאפ והופתעה לגלות עוד ועוד שכנים שסובלים מאותה התופעה: "כנראה שבכל קומה יש שכן כזה שלא אכפת לו, פשוט גועל נפש". באותו בניין בדיוק גם שכנים אחדים מרשים לעצמם להחנות בחניות השמורות לדיירים אחרים בבניין.
"הם מתעצלים לקחת את הכלבים שלהם לסיבוב אז נותנים להם לעשות את הצרכים שלהם בחניון וגם לא אוספים אחריהם"
הלילות בחודשים האחרונים באריאל הפכו מאוד קשים לאילנית ולמשפחתה, שגרים בדירת גן. השכן שגר מעליהם מדי ערב נכנס לרכב הפרטי שלו, שחונה בדיוק מול דירת הגן שלהם, סוגר את דלתות הרכב, משמיע לעצמו מוזיקה רועשת בקולי קולות ומעשן ככל הנראה סמים.
אילנית מספרת כי היא וילדיה לא מצליחים לישון והאירועים האלו עם השכן הפכו להיות עניין שבשגרה: "לא ברור למה הוא עושה את זה באוטו ולא בבית שלו אבל אנשים צריכים לישון, הרעש והריח ממש מקשים עלינו", היא מציינת, "הזמנו לו משטרה כמה פעמים אבל הוא כל פעם חוזר כמו מכור לרכב שלו בשעות לילה מאוחרות. כל הבניין רועד בגללו".
השכנים הנוקמים
כלבים שמשתינים בכל פינה - זו בעיה ידועה במיוחד בבניינים שבהם יש הרבה כלבי בית. אבל מה קורה כשהכלב לא מצליח להתאפק ומשתין במעלית או בכניסה לבניין? ניר חווה את זה באופן קבוע: הוא היה קם בבוקר ומגלה שהכלב של השכן בקומה שלו שוב עשה את צרכיו במעלית ובעליו לא היו מנקים אחריו.
התלונות לאותו השכן לא עזרו ולשכנים נמאס מהמצב הנוכחי. כשלא נותרו עוד ברירות ניר מספר שהחליט ללמד את הבעלים לקח: הוא מרח פלפל שחור בפינות של המעלית. הפלפל השחור גרם לכלב של השכנים להתעטש והציק לו. אז החלו בעליו להחזיק אותו בידיים בכל פעם שהם נכנסו למעלית וכך הוא הפסיק לעשות שם את צרכיו. לא הפתרון הכי לגיטימי או ידידותי, אבל מבחינת ניר ושכניו. זה עשה את העבודה.
גם הכלב של השכן של ירון, שפרסם את סיפורו לצד לירן ונהוראי - שמוזכרים בהמשך - בקבוצת הפייסבוק של אחת השכונות המוכרות בתל אביב - נובח לטענתו 80% מהיום. "כל היום הבית שלי מרגיש לי כמו כלבייה", הוא מציין. החלק הנורא מכל מבחינתו זה שהכלב עושה את צרכיו בחדר המדרגות באופן קבוע. בעל הכלב לא טורח לנקות אחריו עד שהצרכים מתייבשים, ורק שמעירים לו הוא שופך בקבוק של חומץ במדרגות במחשבה שזה יטשטש את הריח - אך מבחינת השכנים הריח הזה רק מציק ומטריד עוד יותר.
השכן שלא ישן
לירן גר כבר 3 שנים בדירה שלו בבניין בתל אביב. בתקופה הזו הרבה שכנים שגרו בבניין התחלפו והוא חשב שהוא כבר ראה ושמע הכול. עד שיום אחד, בעוד הוא יושב עם חברה שלו בסלון והם צופים בטלוויזיה קצת אחרי חצות, הוא שומע דפיקות בדלת. בפתח עמדו שני שוטרים: "הם ביקשו מאיתנו להתלבש ולפתוח להם את הדלת ודרשו שאציג תעודת זהות, כאילו אני רוצח או משהו", מציין לירן. "רק אחרי שיצאתי נקי במסוף הם אמרו לי ששכן התלונן על רעש. לא ברור לי מתי עשינו רעש אם רק צפינו בטלוויזיה ושנינו כמעט היינו כבר רדומים", הוא מוסיף. "מתי זה הפך להיות כבר עניין שבשגרה להזמין משטרה על כלום? בואו תדפקו בדלת ותדברו איתנו, למה סתם להפוך את החיים ללא נעימים".
גם נהוראי לא חשב שהוא יהיה שכן מתלונן, אך לשכנים החדשים בדירת הגן שלו יש תחביב יום-יומי - בשר על המנגל. "ירדתי כמו שכן טוב להסביר לו על הבעיה ולפחות לקבל ממנו התרעה כדי שאוכל לסגור את דלת המרפסת כדי שהבית לא ימלא עשן סמיך ומסריח", מציין נהוראי. "הוא חיפף אותי ואמר לי 'אל תדאג, אני לא תמיד עושה'". אבל השכן המשיך לעשות מנגל בכל יום.
גם קארינה מאזור המרכז סובלת אפילו יותר כשהשכן שלה בדירת הגן עושה על האש כל סוף שבוע, עם עצים שהוא מוצא במטמנות של אשפת בניין: "הריח נורא, העשן סמיך וממלא את כל השכונה, אנחנו צריכים לפזר מים באוויר כדי שזה יעבור". עומרי מספר כי לפני כמה שנים גר מעליו בחור צעיר, סטודנט שהיה מגלח את זקנו במרפסת שלו וכל השערות של הגילוח היו נופלות עליו כשהיה יושב במרפסת.
הריב בוואטסאפ של הבניין רק החריף? זו הסיבה
"אנחנו חייבים שכנים ואנשים סביבנו הם טובים לנו ולרווחה שלנו", מציינת ד"ר אורית פישר-שלם, ראש תחום חטיבת משאבי אנוש במחלקה הרב-תחומית ומרצה במחלקה לחינוך וקהילה במכללה האקדמית כנרת. "יש מחקר שנחשב למחקר הארוך ביותר שקיים סביב הנושא של עושר ותהילה. שני הדברים האלו הם לא מה שיגרמו לנו להיות מאושרים אלא החברים, הקהילות, השכנים שלנו, אז אנחנו חייבים את הקבוצות האלו בשביל אושר גופני ומוחי".
"הבדידות זו המחלה של המאה ה-21, לכן בסוף אנחנו צריכים אנשים אחרים סביבנו בשביל לא להיות בודדים", היא מדגישה - ומסבירה כי הבעיה מתחילה כשהשכנים והקהילה שסביבנו הם לא קבוצת ההשתייכות שבה בחרנו להיות. "בניגוד למשפחה, שכנים זו קהילה כפויה. וככל שיש יותר מגע עם אנשים שלא בחרנו להיות איתם, יש יותר סיכוי לקונפליקטים. בתורת המשחקים מדברים על איזון: מספיק ששכן אחד יפר את האיזון ויזרוק את הזבל מחוץ לפח או יעשה בלגן במקלט כל הדיירים והשכנים יצאו מאיזון ויתחיל בלגן, היום במיוחד בקבוצות הוואטסאפ אפשר לראות שאחד כותב משהו וזה מתסיס הרבה אחרים".
"אז למה אותם השכנים בכל זאת מרשים לעצמם? בקבוצות הוואטסאפ לדוגמה, בניגוד לפעם שהשכנות הייתה מאוד ישירה, יש את עניין החוצצים - יש תחושת אנונימיות שמגבה אותם. 'אם לא צילמו אותי או לא יודעים מי אני אז מה אכפת לי, מי ייראה מי יידע?', הם אומרים לעצמם. אותם מלכלכים אולי לא מכירים את השכנים שלהם ואז הם מתנהגים כמו בריוני מקלדת. הם מרשים לעצמם לטנף ולהיות שכנים בעיתיים בלי שאף אחד יכיר אותם. בקבוצות של הכיתה של הילדים מכירים אותך, אז יש קודים חברתיים מסוימים שלפיהם אנחנו נתנהג ונכתוב - לעומת זאת בבניין שבו גרים בשכנות הקודים לא לגמרי מחייבים, לכן אנשים מרשים לעצמם להתנהג כמו שנראה להם לנכון".
"המלכלכים בקבוצה של הבניין אולי לא מכירים את השכנים שלהם, ואז הם מתנהגים כמו בריוני מקלדת. הם מרשים לעצמם לטנף ולהיות שכנים בעיתיים בלי שאף אחד יכיר אותם"
ד"ר פישר-שלם מוסיפה ומפרטת: "כמובן גם מצב סוציו-אקונומי, גיל, מנטליות, בעלי דירה או שוכרים, אם גרו לפניכם בבניין או לא - כל דבר משפיע על ההתנהגות שלנו. עוד סיבה היא פיזור אחריות: אני מפזרת את זה בין אחרים, אחרים עושים את זה אז אני יכול. כולם עושים את זה כולם מדברים וזורקים את הזבל ככה, אז למה אני לא?"
ויש עוד גורם: "יש גם את עניין ההדבקה החברתית - מישהו אחד כותב אז אחר מצטרף, יש הדבקה רגשית, או שאשלח שנה טובה בקבוצה של הבניין ואקבל שנה טובה בחזרה או שיכתבו לי הודעה שכאן זה לא המקום לכתוב הודעות כאלו. מצד אחד יש את הבעייתיים - אלו שלא אכפת להם, מצד שני יש את אלו שעומדים מהצד, שלא רוצים להיכנס לאש ושותקים, זורקים מעצמם את האחריות ולרוב לא ישתתפו בשיחות בקבוצות הוואטסאפ".
"יש גם את אלו שתמיד יתלוננו, יעירו, יגיבו ויחפשו בזבל למצוא את הפרטים של השכנים - הם באים מתחושת צדק ויישור קו וקביעת כללים להתנהגות", מציינת ד"ר פישר-שלם. "זה מגיע מרצון של סדר או מאכפתיות. יש אנשים שעוברים את זה בדרגות גבוהות יותר וכאלו שלא מוכנים להסתכל מהצד. יש המון טיפוסי אישיות שנכנסים לתוך סיטואציה קבועה. בסוף מדובר בשיח ובהבנה שכולם צריכים לעקוב אחרי החוקים ולשמור על איזון". אז גם אם רוב הריבים לא נפתרים בקבוצת הוואטסאפ - וחלקם אפילו נהיים סוערים יותר בעקבות הדיון - נותר רק לקוות שלא יזרקו לכם זבל, צואה ושערות זקן לתוך הסוכה.